נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה

1
מסע אחר
אל מסתורי הזיכרון

איך את זוכרת פרטי–פרטים מהארוחה שאכלנו? הוא מופתע כל פעם מחדש. ובאמת, את ארוחת הבוקר שאכלנו ליד אדן החלון הרחב עם פרחי הגרניום האדומים, שממנו השקפנו אל האגם, ובמיוחד את הסלמון הוורדרד בתוך סירת קישואים עם משוטי פטרוזיליה ומפרש פרוסת לימון, לא אשכח.

אולי אתה זוכר אם היינו שם בסתיו או באביב, אני מתלבטת — והוא, לעומתי, זוכר כי באותו יום נפלו המניות, לא הפסיק לרדת גשם טורדני, שהטמפרטורה הייתה נמוכה מעשר מעלות, ומובן שאת המטרייה שכחנו במסעדה. ומה עשינו באותו בוקר? ביקרנו במוזיאון. איך את לא זוכרת?

כולנו נמצאים בסיפור ראשומון — מושג ששמו נגזר מהספר ומהסרט היפניים בשם זה, ואשר מתייחס לתופעה שבה לכמה אנשים שנכחו באותו אירוע, יש זיכרונות שונים ממנו, ולפעמים אפילו סותרים זה את זה. אנחנו עוברים התנסויות דומות יחד עם בני זוג, ילדים או חברים לעבודה, וזוכרים אותן בצורה שונה. חבל להתווכח מי צודק, או למי יש זיכרון טוב יותר. לזיכרון העדפות משלו; הוא אינו פותח את שעריו לכל דבר המוצג בפניו, וגם מתוך מה שנקלט בו הוא בורר מה נזכור ומה נשכח. את הרוב הוא זורק, ורק מעט שבמעט נשמר במחסניו, לא לפני שעבר שינויים כאלה ואחרים. כמוהו כאכלן אנין טעם שאינו מוכן להביא אל פיו כל סוג של מזון המוגש לו, הבוחר בקפידה את המאכלים החביבים עליו, ומוסיף להם תבלינים שונים לפי טעמו.

בכל זיכרון יש הטיה. אנו יכולים לשאול ולנסות להבין עד כמה היא גדולה או משבשת את חיינו, אבל איננו יכולים לערער על עצם קיומה. בזיכרון אנו מפתחים תמונות של המציאות, שצולמו דרך מסננים אישיים ומושפעים מכימיקלים פרטיים מאוד. לכן, גם כשהאחד אומר דבר אחד והאחר את היפוכו, אין המדובר בהכרח באמת או בשקר. זיכרון של אדם אחד יהיה תמיד שונה מזיכרון של אדם אחר, בדברים מהותיים ובפרטים קלים כאחת.

ובניגוד לדעה הרווחת, זיכרון טוב אינו כזה שאוגר הכול. נהפוך הוא: זיכרון טוב משמעותו זיכרון בררני. כזה היודע לשכוח. המבחין בין מה שחשוב יותר לבין מה שחשוב פחות, מה רלוונטי ומה לא. בררנות הזיכרון אינה מגרעת, אלא יתרון: היא מאפשרת לנהוג כמו איש עסקים מנוסה, להשקיע את המשאבים המוגבלים בדברים החשובים ביותר. זו תכונה הישרדותית חכמה.

חוט קסמים שתופר משמעויות — מהו זיכרון?

איזו חיה את רוצה להיות? זיכרון ילדות רחוק: יושבים בחצר האחורית של הבית בצלו של עץ הפיקוס הענק, על שברי בלוקים שהבאנו מהמגרש ממול, שישה בנים ושתי בנות, וכל אחד מציג את החיה שהוא רוצה להיות. גידי תמיד בחר להיות ברדלס, רותי התלבטה בין פרפר לטווס ואני העדפתי להיות חתול, כזה שיש לו עיניים כחולות ופרווה אפורה.

לאיזו חיה הייתי מדמה את הזיכרון? הדימוי הראשון שמתגנב ומניח זרוע ארוכה ורטובה על שולחן החשיבה שלי הוא תמנון. תמנון בעל מאה ועשרים זרועות.

מדוע תמנון? אולי בשל התנועה המתמדת שלו. זרועותיו אינן נחות לרגע. הן ממששות, מלקטות. לופתות, נצמדות — ולפתע מרפות. התמנון ניחן בגמישות מופלאה וביכולת להתאים את עצמו למרחבים ולמעברים שונים. לפעמים הוא מצטמצם ומשתחל בסדק דקיק, ולאחר מכן מתרווח ומתפרס במלוא גודלו. הוא מסוגל להגיע למעמקים שבני–אדם לא הגיעו אליהם מעולם, ויש הסבורים שהוא אינטליגנטי ביותר וכי בורך בחוכמה שעדיין לא פענחו את טיבה. כך גם הזיכרון האנושי — חכם, מלקט, גמיש, מחליף צורה, לא מפסיק להתנועע ובעל זרועות רבות.

בעלי–חיים נוספים מקושרים לזיכרון, לטוב ולרע: לא מומלץ לסמוך על זיכרונם של חתולים. לעומתם, הפילים ידועים באריכות חייהם ובזיכרונם המופלג. פילים זכרו את האנשים שטיפלו בהם בגן החיות שנים ארוכות אחרי שהועברו לגן חיות אחר, והגיבו בהיסטריה למראה רובים שנים רבות לאחר שניצודו. גם לסנאים ולציפורים זיכרון מיוחד. סנאים מטמינים מאות אגוזים במקומות מסתור שונים, וחודשים לאחר מכן מלקטים עד 70% מאותם אגוזים, וציפורים מסוגלות לזכור מקום בדיוק רב ביותר: חסידות חוזרות לקנן חורף אחר חורף באותה ארובה בדיוק על גג אותו בית.

דימויים שונים ומגוונים מתארים את הזיכרון: קופסת אוצרות, גנזך הנפש וספרייה אין–סופית. אפלטון השווה אותו ללוח שעווה, ואת עקבות הזיכרון לחריטה על גבי הלוח. במקום אחר תיאר אותו ככלוב גדול ובו מעופפות ציפורים רבות, ובמקום שלישי דימה אותו ללבלר או לסופר, היושב בארכיון הפנימי שלנו ומתעד את האירועים. קפיצה בזמן של כאלף שנים מתקופת אפלטון מפגישה אותנו עם איש הדת והפילוסוף אוגוסטינוס, דמות מיוחדת במינה, שדימה את הזיכרון לעולם תת–קרקעי ובו מערות ומחילות רבות.

בפסיכולוגיה נהנה הזיכרון מכמה הגדרות שונות. על–פי ההגדרה המקובלת על מרבית החוקרים, הזיכרון הוא מנגנון המיועד לקלוט מידע, לאחסן אותו ולהעמידו לרשותנו בשעת הצורך. הגדרה זו עורכת הקבלה בין הזיכרון האנושי לבין המחשב: אנו מקלידים על מקלדת המחשב מידע — וזה, לאחר שתורגם לשפה הדיגיטלית של המחשב, מועבר אל מאגרי הזיכרון. המידע יהיה נגיש לשליפה רק אם נבחר בקוד מתאים שיאפשר להגיע אל התיקייה שבה אוחסן. אחרי שנעשה כך, יעלה המידע אל המסך לאחר שישוב ויתורגם לשפה שבה הקלדנו אותו.

חוקרי הזיכרון עורכים הבחנה בין זיכרון שהוא המנגנון לבין זיכרונות — שהם התכנים השונים הנשמרים במאגרי הזיכרון. אנו משוחחים עם אדם, קוראים ספר או צופים בסרט — התכנים שנשארו הם הזיכרונות. ממה הם מורכבים? מפרטים שבדרך כלל איננו נותנים את דעתנו עליהם. זיכרונות של טיול בשפת הים מכילים את רחש הגלים, תחושת גרגירי החול בכפות הרגליים, חמימות השמש, צרחות השחפים, קולו של מוכר הגלידה, הרטיבות של הכיסא, הרכות של משחת השיזוף וריח התירס שאכל אדם אחד שחלף לידי. אני לא זוכרת את פניו אבל זוכרת את הריח.

בעזרת הזיכרון אנו שומרים על מאגרים ענקיים של ידע ומידע. באמצעותו אנו מסוגלים לזהות אדם ולכנות אותו בשמו, לדבר במילים המתאימות ובסדר הנכון, ללמוד מקצוע, לרכוש מומחיות, לשחזר את העבר, וגם להניע את הגוף — לרקוד ולנהוג. זיכרון הוא כמו אוויר לנשימה — הוא מובן מאליו. אנו משתמשים בו בכל רגע בחיינו, אבל מודעים לקיומו רק כשהוא איננו ממלא את תפקידו: מסרב להעלות שֵם אל מעבר לקצה הלשון או מעלים את מקומם של משקפי הקריאה.

לרוב איננו מודעים לעוצמת הזיכרון. מהו טרטל? האם קיימת מילה כזאת בעברית? לא. אנו משיבים מיד ובלי כל היסוס. אפילו לא התאמצנו. אבל כדי לענות על שאלה תמימה זו, גויס צבא שלם של גמדים פנימיים לערוך חיפוש במאגר של כ–50,000 מילים ולבדוק — יש או אין. משימה מורכבת מאוד, שמתרחשת כלאחר יד ובלא מאמץ מודע.

זיכרון הוא כמו חוט קסמים שמחבר בינינו לבין העולם ובינינו לבין עצמנו, ותופר הכול יחד לתבנית אחת בעלת משמעות. בעזרת הזיכרון אנו מקשרים בין עבר להווה ובין הווה לעתיד, ומסוגלים ללמוד מניסיון העבר ולתכנן מהיום למחר. בלא זיכרון, כל רגע היה עומד בפני עצמו. בכל רגע היינו מתחילים את חיינו מחדש. הזיכרונות הם האוסף האישי של כל אדם מאין–ספור חוויות והתנסויות שעברו עליו. כך הם בונים את תחושת העצמי. התשובה לשאלה מי אני, נמצאת במידה רבה בספריית הזיכרונות.

עד כה נחשב הזיכרון ל״נער השליח״ של המערכת המוחית, ואילו החשיבה הייתה מנכ״ל החברה, זה שמתכנן תוכניות ומקבל החלטות. ובכן, הגיע הזמן למהפכה. ממצאי מחקרים חדשים מציגים גם את הזיכרון כמנגנון חושב. הוא קולט מידע ושולף אותו מתוך בחירה ושיקול דעת, מטפל בזיכרונות שנאגרו ומעצב אותם בחוכמה רבה. ריצ'רד רסטאק, נוירולוג ונוירופסיכיאטר במרכז הרפואי של אוניברסיטת וושינגטון, טוען כי הזיכרון הוא היכולת הקוגניטיבית החשובה ביותר במוחנו, צומת מרכזי שבו נפגשים מדעים מתחומים שונים — נוירולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה.

מאה ועשרים הזרועות של התמנון — הסוגים השונים של הזיכרון

במאי 2001 ישבתי באולם הרצאות מלא וגדוש בסטודנטים ובאנשי סגל באוניברסיטת תל–אביב, והקשבתי להרצאתו של אחד מחוקרי הזיכרון הידועים בעולם — הפרופסור הקנדי אנדל טולווינג. פנים עגולות וחלקות, סמוקות מעט, זקן, משקפי ג'ון לנון, חיוך ידידותי. כדי לחסוך ניחושים לגבי המבטא שלי, הוא אמר, נולדתי באסטוניה, וכשהגעתי לקנדה הייתי בן עשרים ושתיים. קצת מבוגר מכדי לשנות את המבטא. הוא השתתק לרגע קצרצר והוסיף בשובבות: וכדי לחסוך ניחושים נוספים, אני היום בן שבעים וארבע.

תמיד מרתק לפגוש אנשים כמוהו, שדבריהם מצוטטים בספרים רבים. לפעמים הציפיות מפגישה כזו אינן מתממשות, אבל הפעם לא התאכזבתי. טולווינג סיפר כי לא התעצל, עבר על מאות עמודים של ספר עב כרס על הזיכרון בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד וסָפַר אחד לאחד את סוגי הזיכרון השונים שמתוארים בו: רק מאה ועשרים סוגים!

אנו פוגשים אותם מדי יום ביומו. יש אנשים שמיטיבים לזכור פנים, ואחרים שזוכרים דווקא את השמות. כוכבי המסיבה הם אלה ששולפים ממאגרי הזיכרון שלהם מאות בדיחות, ואחרים הם זכרני מספרים כמו בני הצעיר. הוא מתאר כיצד המספרים רודפים אחריו, ונזכר בחיוך משועשע בעשרות מספרים אישיים של חברים ליחידה הצבאית. יש שזוכרים פרטי–פרטים ממסיבת יום ההולדת בגיל חמש, ואחרים שיודעים את לוח–הזמנים שלהם לחודשיים הקרובים. אין זיכרון אחד. לתמנון הזיכרון יש מאה ועשרים זרועות. לכל אחד מסוגי הזיכרון תפקידים נפרדים והם מאפשרים לנו לבצע פעולות שונות. נכיר כמה מהם. אל דאגה. לא את כל המאה ועשרים.

איזו הקלה. אם קיימים מאה ועשרים סוגי זיכרון, נראה שהמשפט: יש לי זיכרון גרוע, אינו מדויק. לאיזה מבין סוגי הזיכרון הרבים והשונים הכוונה? לזיכרון לשמות? לצלילים? לזיכרונות ילדות? להתמצאות בדרכים? אם רק נחשוב רגע, ייתן כל אחד מאיתנו תשובה אחרת. לכל אדם סוגי זיכרון חזקים וחלשים אופייניים לו. סוגי הזיכרון הם חלק מהפרופיל האישי, כמו כישרונות, תכונות, צבע עיניים ומבנה גוף. אם נלמד להכיר פן זה של עצמנו, נרגיש הקלה ולא נאשים את הזיכרון בצורה כוללנית וגורפת. אז מה אם אני מתקשה לזכור פנים של אנשים שפגשתי?

מניין אתם יודעים שאתם זוכרים, שאל פרופסור טולווינג בחיוך את קהל השומעים, אולי אתם זוכרים את הידיעה ולא את ההתנסות האישית שעברתם? הוא היה הראשון שהבחין בין הזיכרון של החוויות האישיות (אפיזודי) לבין הזיכרון של הידע הכללי (סמנטי). הזיכרונות של האירועים שהתרחשו במקום העבודה אתמול או עם מי חגגנו את יום ההולדת האחרון נמצאים בזיכרון של החוויות האישיות, ואילו הידיעה לגבי מושגים, חוקים, עובדות ומילים, כמו מהי בירת אנגליה, באיזה חודש פורחת השקדייה, מהו שיבוט והיכן נמצאת מיקרונזיה, נמצאים בזיכרון של הידע הכללי.

סוג אחרון זה של זיכרון חסין, יחסית, בפני דהייה, ואינו תלוי בהקשר מסוים. המידע 25 = 5×5 אינו מוגדר לא על–ידי הזמן ולא על–ידי המקום שבו למדתי אותו. לעומתו, הזיכרון של החוויה האישית, הוא התנסותי ורגשי, פגיע יותר לשיכחה וקשה יותר לשחזור. כל אירוע אישי מתרחש פעם אחת בלבד בזמן מסוים ובמקום מוגדר. אפשר להתייחס אליו כאל סרט שבו אנו משתתפים, אם כסטטיסטים ואם כגיבורים. הזיכרונות הנאגרים בו הופכים להיות חלק מהגדרת העצמי.

למרות המאפיינים השונים שלהם, נמצאים הזיכרון של הידע הכללי והזיכרון של החוויה האישית בקשרים הדוקים. הדברים המשותפים לחוויות אישיות בונים את תבניות הידע (הסכֵמות) המצויות בזיכרון של הידע הכללי. כל טיול שערכתי עומד בזיכרוני כחוויה בפני עצמה, זה המשפחתי לפיורדים בסקנדינביה לפני עשר שנים, הנסיעה הבלתי צפויה למדריד, והמסע המופלא להודו לפני שנתיים. אבל המאפיינים המשותפים לכולם נמצאים במאגר הזיכרון של הידע הכללי, בסכמה כללית הנקראת ״טיול״. שני סוגי זיכרונות אלה משתפים פעולה בכל תפקוד בחיינו, ולרוב הם מחזקים זה את זה: נזכור טוב יותר ידע כללי אם ייתמך בזיכרונות של חוויות אישיות.

זיכרון מסוג אחר לגמרי, כזה שאינו מובע במילים, אלא בתנועות גוף, הוא הזיכרון הלא–הצהרתי (פרוצדורלי). זהו הזיכרון של הגוף, של איך נעים, פועלים ועושים דברים, ובו מצוי ידע לגבי ביצוע מיומנויות והרגלים שונים: כמו נהיגה במכונית, שחייה, רכיבה על אופניים או ריקוד.

הזיכרון של תנועות הגוף נשמר לאורך זמן גם אצל אנשים הסובלים משיכחון (אמנֶזְיה) ואשר אינם מסוגלים לקלוט מידע חדש. מראיינת במחקר הנערך במכון הרצג לחקר הזיקנה באוניברסיטת תל–אביב, סיפרה לי על פגישה עם אישה הסובלת מדמנציה קשה. דמנציה היא מחלה ניוונית של תאי המוח, ואחד הסימפטומים הבולטים שלה הוא פגיעה בזיכרון. האישה הזקנה ישבה בכיסא גלגלים והמראיינת ניגשה אליה והושיטה לה יד לשלום. להפתעתה הושיטה אליה האישה יד בחזרה ואמרה בבהירות, קוראים לי שושנה, נעים מאוד. זו הייתה הפעם היחידה שהאישה דיברה. ככל שהשתדלה המראיינת, אישה מנוסה ורגישה, לקבל ממנה תשובה על השאלות, מה שמה, שם משפחתה, היכן היא גרה, לא נענתה אלא במלמול סתמי. הזיכרון של השם נשאר מודבק אל היד המושטת לשלום, רק בעזרתה הצליח להישלף מהמגירות המאובקות.

ומכאן, גם ההפך נכון: שילוב של תנועות גוף עם דברים שאנו רוצים לזכור, עוזר לקבע אותם בזיכרון ומקל על השליפה שלהם. אין זה מקרה, לדעתי, שבתפילה או בלימוד תורה מתנועעים קדימה ואחורה, שהמרצים הרהוטים הם אלה שנעזרים בתנועות ידיים ונעים על הבמה ולא אלה שיושבים קפואים במקום אחד. מסופר גם על סופרים שהעדיפו לכתוב בעמידה ולא בישיבה; כך כתבו הסופר הישראלי ש״י עגנון והסופר הצרפתי ויקטור הוגו.

יש הסבורים כי לגוף יש זיכרון לא רק של עשרות שנים אלא של אלפי שנים. הצורך שאנו מרגישים להתכסות בזמן שינה, אפילו כשלא קר לנו, מקורו בזיכרון כזה. גופנו הוא גופו של קוף עירום, טוען האתולוג הבריטי דסמונד מוריס, והקוף הזה זוכר את התקופה שבה גופו היה מכוסה בשיער, והוא מרגיש נוח כאשר מספקים לו תחליף ומכסים אותו.

הבחנה נפוצה נוספת בין שני סוגי זיכרון, היא בין הזיכרון המכוון (אקספליציטי) והזיכרון הלא–מכוון (אימפליציטי). הזיכרון המכוון מתייחס לתהליכי זכירה שרצון מודע מכוון אותם, כמו: אני רוצה לזכור את החומר לבחינה או אני רוצה לזכור את הוראות הפעלת המחשב. ואילו הזיכרון הלא–מכוון כולל את תהליכי הזכירה שהאדם אינו מודע להם והוא אינו מכוון אותם. מרבית הזיכרונות שלנו מקורם בזכירה לא מכוונת ולא מודעת.

בזמן ביצוע של מיומנויות החוזרות על עצמן והרגלים קבועים שונים, כמו נהיגה, אנו משתמשים לרוב בזיכרון בצורה לא מודעת. צבי עצמון, העורך המדעי של כתב–העת גלילאו, מרצה בכיר במדעי החיים ומשורר, מספר סיפור מרתק הממחיש את ההבדלים בין זיכרון זה לבין הזיכרון המכוון. פציינט שסבל משיכחון ביקר מדי שבוע אצל הנוירולוג שלו. בתחילת כל פגישה נאלץ הנוירולוג להציג את עצמו מחדש, כי הפציינט לא זכר מי הוא. הנוירולוג נהג אפוא ללחוץ את ידו של הפציינט ולומר את שמו. באחת הפעמים החזיק הנוירולוג סיכה בין אצבעותיו כאשר לחץ את ידו של הפציינט, והסיכה דקרה את הפציינט והכאיבה לו. והנה, בשבוע שלאחר מכן, נמנע הפציינט מלהושיט את ידו ללחיצת יד. לא היה לו כל הסבר להתנהגות זו. זיכרון הדקירה היה לא מודע, אך השפיע על התנהגותו. מעניין שדווקא בקרב אנשים עם פגיעה נוירולוגית, מובחנת לעתים ירידה בזיכרון המודע והמכוון ושמירה על הזיכרון הלא–מכוון. תופעה דומה לזו קורית גם בזיקנה.

במחקרים על הוראות הניתנות במהלך היפנוזה לגבי התנהגות לאחריה (הוראות פוסט–היפנוטיות) מתקבלים ממצאים דומים. המתעורר מהיפנוזה אינו זוכר שקיבל הוראה לגשת ולפתוח את החלון אחרי שישמע את המהפנט משתעל, אבל עם השיעול הראשון הוא ממהר לחלון ופותח אותו. אם נשאל אותו מדוע עשה זאת, נראה שיהיה לו סיפור משכנע שקשור למחסור באוויר צח או לרצון העז שהתעורר בו לפתע לצפות בנוף הנשקף מהחלון.

יש זיכרון של העבר: אילו אירועים עברו עלינו, איפה היינו ומה עשינו, ובצדו גם זיכרון של העתיד: אילו תוכניות יש לנו, מה בכוונתנו לעשות ואיפה בדעתנו להיות מחר או בקיץ הקרוב. יש זיכרון של צבעים וזיכרון של צלילים, של טעמים ושל ריחות, של כאב גופני ושל כאב נפשי, ועוד עשרות סוגים שונים ומשונים, אל חלקם נחזור לא פעם במהלך הספר.

בית בן שלוש קומות — רכישה–אחסון–שליפה

ניפרד מהתמנון ונעבור אל דימוי אחר. את השלבים של תהליך הזכירה ניתן לדמות לבית בן שלוש קומות: בקומה הראשונה מתרחשים תהליכים של קליטת המידע על–ידי החושים; בקומה השנייה עובר המידע לאחסון במאגרים שונים; ומהקומה השלישית נשלפים בשעת הצורך הזיכרונות שאוחסנו. אלה הם שלושת השלבים של הזיכרון: רכישה, אחסון ושליפה, וכדי להקל על זכירתם, נתתי בהם סימנים: רא״ש.

איכות הזיכרון מותנית בחוזק של שלוש הקומות, בייחוד בזה של הקומה הראשונה, שלב הרכישה, שעליה ניצבות שתי הקומות האחרות. לרוב איננו מקשרים בין שלב רכישת המידע לבין יכולת הזיכרון, אבל מסתבר שזהו שלב משמעותי ביותר לתהליך הזכירה כולו. מה שאיננו קולטים גם לא נזכור.

פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו לאחר צפייה בחדשות בטלוויזיה או הקשבה להרצאה מה בעצם אמר הקריין או המרצה. האם זו בעיה של היזכרות? לא בהכרח. קרוב לוודאי שהיו הפרעות בשלב של קליטת הדברים. אולי היו רעשים מסביב, ייתכן שהמרצה דיבר מהר מדי ובצורה לא ברורה, אולי החדשות לא היו מעניינות במיוחד, וההפרעה השכיחה מכולן: אמנם ישבנו בהרצאה אבל באותו זמן חשבנו על דברים אחרים.

שלב הרכישה מושפע מכמה גורמים:

התנאים בעת שנרכש המידע — אם הסביבה רועשת, אם חם או קר מדי, אם צפוף ולא נוח, איכות הקליטה תהיה נמוכה.

תפקוד החושים — כל המידע שמגיע מהעולם החיצוני נקלט באמצעות החושים. תקלה בתפקוד אחד מהם, למשל אם איננו רואים כהלכה או איננו שומעים היטב, תגרום שיבוש בקליטה. היא תהיה חלקית ולא מדויקת, וכך יעבור אל קומת האחסון מידע חלקי או מוטעה. מי שמאחר לפגישה וטוען שלא זכר את השעה המדויקת, ייתכן שלמעשה לא שמע היטב למתי נקבעה. וזה שלוקח את התרופה לפני הארוחה ולא אחריה ככתוב בהוראות, ייתכן שלא שכח, אלא התקשה בקריאת האותיות הקטנות בעלון הוראות השימוש.

משמעות המידע וההתאמה שלו למידע קודם — גם כאשר החושים חדים ותקינים, הדלת אל המשך מסלול הזכירה תיפתח לרוב רק בפני דברים משמעותיים וחשובים בעבורנו. זו בחירה בלתי מודעת הנעשית בהתאם לצרכים ולמידת העניין בנושא. כאילו עומד ליד הכניסה שומר סף הסוקר את הסביבה, האירועים וההתרחשויות, ומנפה מתוכם את התכנים הראויים להיכנס אל הבית. שומר זה מעדיף גם מידע הנמצא בהתאמה עם תבניות קודמות של ידע המצויות כבר במאגרי הזיכרון: אתה מוכר לי, הוא אומר, תיכנס בבקשה.

שני ילדים החליטו לא ללכת לבית–הספר ולבלות את היום במשחקים בביתו של אחד מהם. הבית גדול ונמצא במקום יפה, אבל יש לו כמה חסרונות: גג דולף ומרתף טחוב. בבית יש טלוויזיה צבעונית, אופניים עם עשרה הילוכים, אוסף של מטבעות נדירים, ועוד עשרות פריטים מעניינים. זוהי תמציתו של סיפור שמשתתפים במחקר התבקשו לקרוא אותו במלואו. חלקם התבקשו לקרוא אותו מנקודת מבט של קונה וחלקם מנקודת מבט של פורץ. ה״קונים״ זכרו דברים שונים מה״פורצים״. טלוויזיה צבעונית למשל לא עניינה את ה״קונים״. ה״פורצים״, לעומת זאת, לא שכחו אותה. ל״קונים״ ול״פורצים״ היו שומרי סף שונים.

הדברים הנקלטים והנשארים בזיכרון מלמדים אותנו סדרי חשיבות שלפעמים איננו מודעים להם. כך הסגירו אמריקנים מסוימים את העדפותיהם האישיות בסקר על בעלי חיות מחמד, שערכה התאחדות בתי–החולים הווטרינריים, בשנת 2001. קצת יותר ממחצית הנשאלים העידו כי הם זוכרים את שם חיית המחמד של שכנם טוב יותר מאשר את שמו של השכן!

איכות הצגת המידע — החושים מעדיפים לקלוט מידע שמוצג בצורה ברורה, מקובצת ומאורגנת. כל מי שתפקידו הוא העברת מידע לאחרים, כמו מנהלי חברות, מחנכים, אנשי תקשורת, אנשי מכירות, מכיר העדפה זו מניסיונו המקצועי. אופן הצגת המידע יקבע, במידה רבה, מה יישאר בזיכרון של הסטודנט או של הלקוח. מודעת פרסום בצבעים בוהקים תמשוך את תשומת הלב יותר ממודעה בשחור–לבן, ועל אחת כמה וכמה אם יוצגו בה המוצרים בדרך מקורית, יוצאת דופן ובולטת.

מידת הריכוז — לפעמים המידע מוצג בבהירות, נמצא ממש מול העיניים, צבעוני ובולט, ובכל זאת איננו קולטים אותו. מדוע? במרבית המקרים משום שאיננו מרוכזים בו. תשומת הלב נמצאת במקום אחר: אנו מוטרדים מהעבודה שלא השלמנו, חושבים על בעיה כלשהי במשפחה, מצפים לתשובה מבדיקה רפואית שמתמהמהת להגיע וקשובים לפעימות הדופק ברקות, סימן מובהק להתפתחות כאב ראש.

אנחנו מופגזים כל הזמן באין–סוף גירויים פנימיים וחיצוניים: קולות, מראות, ריחות, תחושות כאב, מחשבות, רגשות, ועוד ועוד. כדי להקל על עצמנו להתמודד עם שפע הגירויים צוידנו במנגנון חכם המכונה ״מוקד קשב״, שתפקידו לברור בין הגירויים השונים, להתעלם ממרביתם ולהעמיד במרכז הקליטה רק את אלה הרלוונטיים בעבורנו. גירויים אלה גם יזכו בעדיפות בכניסה לקומה השנייה, והאחרים יישארו על הסף.

וכל המבקש להתנסות בעוצמת מנגנון מוקד הקשב מתבקש להיזכר ברגע זה אילו ספרות מצויות בשעון היד שלו: רגילות, רומיות, נקודות, קווים? לא להציץ בבקשה. זוכרים? קרוב לוודאי שלא. מרבית האנשים, בלי קשר לגילם, אינם זוכרים את צורת הספרות בשעונם, למרות שהם מסתכלים בו עשרות פעמים ביום. והסיבה? כשמסתכלים בשעון מוקד הקשב מרוכז בזמן ולא בצורת הספרות. ולמרות שאנו נחשפים לצורת הספרות, היא נקלטת בצורה רדודה או בכלל לא.

ריכוז הוא המפתח הנכון לדלת המובילה אל מאגרי הזיכרון. מידע שהצליח לעמוד בכל מכשולי הקומה הראשונה יעבור אל הקומה השנייה, קומת האחסון. שם הוא יתנסה ברומן קצר ומטלטל עם הזיכרון קצר–הטווח, ואם האהבה תעמוד במבחן הוא יעבור אל הזיכרון ארוך–הטווח ויונצח בו בעקבות זיכרון מתמידים.

***

מודעה לדיירי הבית

על לוח המודעות לדיירים בכניסה לבית בן שלוש הקומות תלויה מודעה ובה מספר כללים:

• כלל ראשון — לא כל אחד יכול להיכנס לבית.

• כלל שני — בכניסה לבית יש עדיפות לקרובי משפחה, לחברים, לאנשים בעלי הופעה מושכת, לאלה שמתעקשים ונוקשים חזק על הדלת וגם לשליחים עם פרחים ואנשי שירות.

• כלל שלישי — מרבית הנכנסים לבית ישהו בו זמן קצר יחסית ורק מיעוטם יהפכו לדיירים קבועים.

• כלל רביעי — הנמצאים בבית מתבקשים לשמור על הסדר ועל יחסי שכנות טובים.

• כלל חמישי — הדיירים הקבועים בבית מוזהרים כי צפויים שינויים במהלך השנים.

על החתום: ועד הבית

לפי כללים אלה הזיכרון הוא בררני — לא כל מידע נכנס אליו (כלל ראשון), נעדיף לקלוט מידע בעל מאפיינים מסוימים, כמו מוּכרות, בולטות, עוצמה וארגון (כלל שני), מידע יישמר לאורך זמן רק אם נוצרו עקבות זיכרון מתמידים (כלל שלישי), קיימת עדיפות לאחסון מידע מקושר ומאורגן (כלל רביעי), ובתכנים של המידע הנמצא במאגרים מתרחשים שינויים (כלל חמישי).

אם ננהג לפי הכללים הרשומים במודעה, נראה שנצליח לשמור על איכות המגורים ועל יחסים טובים עם השכנים. רק שאלה אחת נותרה לבירור בישיבה הבאה של ועד הבית: מהי הדרך הקלה והנוחה ליציאת הדיירים מהבית? ובשפת הזיכרון — איך שולפים מידע?

***

כמו סקס ללילה אחד — זיכרון קצר–טווח

מה ההבדל בין סקס ללילה אחד לבין נישואים? לחוקרי הזיכרון יש תשובה מקורית: כמו ההבדל בין הזיכרון קצר–הטווח לזיכרון ארוך–הטווח. מי אמר שאין להם הומור. השוואה ציורית זו ממחישה בעיניהם את קוצר ימיו (וליתר דיוק שניותיו) של הזיכרון האחד לעומת היציבות של משנהו, שבו נשמרים הזיכרונות לאורך זמן, לפעמים למשך כל החיים. וגם זה אינו חוק ברזל; כשליש מקשרי הנישואים אינם מחזיקים מעמד, וכמותם חלק נכבד מהזיכרונות. עוד מיתוס שנופץ.

הזיכרון קצר–הטווח הוא מאגר זיכרון זמני, המכיל את המידע הנמצא בשימוש עכשווי. השפעתו של זיכרון זה מכריעה, שכן כל מידע חדש חייב לעבור דרכו, ורק אם יעמוד במבחנים שונים ימשיך את דרכו לתחנה הבאה (להיפוקמפוס). לזיכרון קצר–הטווח שתי מגבלות חמורות. הוא מסוגל להכיל כמות מוגבלת של מידע, בין חמישה לתשעה פריטים (כמו ספרות או מילים), והמידע נשמר בו לזמן קצר בלבד. עד כמחצית הדקה. החוקרים סבורים כי המידע בזיכרון קצר–הטווח נשמר לזמן מוגבל באמצעות פעילות עצבית מעגלית. ברגע שהפעילות העצבית נפסקת, המידע נעלם. לעומת פעילות עצבית זמנית זו, אחסון המידע בזיכרון ארוך–הטווח דורש שינויים מבניים במוח, כמו שינויים בצמתים העצביים (סינפסות) שבין תאי העצב.

ומי שמעדיף עבודה על אהבה יכול לדמות בעיני רוחו את הזיכרון קצר–הטווח לשולחן עבודה במשרד שזורמת אליו כמות עצומה של דואר בלא הפסק. אפשר להניח על השולחן כמות מוגבלת של מסמכים, ומעבר לכמות זו הם יגלשו לרצפה. על העובד שיושב ליד השולחן למיין את הדואר הנכנס במהירות רבה, כשלרשותו עומדות שלושים שניות לכל מסמך, ולתייקם לפי נושאים בקלסרים הנמצאים בארונות המשרד (הזיכרון ארוך–הטווח) או לזרוק אותם אל סל האשפה (שיכחה). מרביתם ייזרקו.

קשה לדמיין את חיינו ללא שולחן העבודה של הזיכרון קצר–הטווח שעליו מתרחשות בגלוי פעולות של זכירה הנכונות לרגע זה ממש. חוקרים בני–זמננו, כמו אלן באדלי, קוראים לזיכרון קצר–הטווח גם זיכרון עבודה, ורואים בו מנגנון שתפקידו לא רק לאחסן מידע לזמן מוגבל אלא גם לטפל במידע באופן פעיל. נוכל להתנסות בדרך עבודתו אם נתבקש להשיב על השאלה: כמה הם 38 + 74. מרבית הפותרים יעזרו במנגנון של זיכרון העבודה כדי לבצע בעזרתו את החישוב ולאחסן בו, רק לשניות, את הסכום 100 (30+70), ואליו יצרפו את המספר 12 (8+4), כדי להגיע לפתרון: 112.

***

מספר הקסם 7

כדי להמחיש את קיבולת הזיכרון קצר–הטווח, אפשר לפתוח את ספר הטלפונים, ובאופן מקרי לנסות לזכור את אחד המספרים. מספרי הטלפון הם בני שבע ספרות. זו גם הקיבולת הממוצעת של הזיכרון קצר–הטווח. מספר הקסם שבע מסמן גבול שמעבר לו נדרש מאמץ מיוחד של עיבוד מידע. לא במקרה מספרים רבים כמו מספרי מכוניות, אזורי מיקוד ומספרי חשבונות בנק הם בני לא יותר משבע ספרות. שבע הוא מספר מזל, סמלי ואף מקודש בתרבויות רבות. לדוגמה נזכיר את שבעת ימי השבוע, שבעת פלאי תבל, שבעת צבעי הקשת, שבעת ימי האבל ושבע השנים הטובות והרעות.

***

אי–אפשר בלי הזיכרון קצר–הטווח, אבל גם לא קל איתו. בגלל מגבלות הקיבולת ומשך הזמן המצומצם של פעולתו הוא מוּעָד לתקלות מתמידות. מצאתי את מספר הטלפון ברשימה ועמדתי לטלפן, אפילו חייגתי את הספרה הראשונה, ובדיוק דפק מישהו על הדלת. והמספר? כלא היה. נפל אל סל האשפה. ומה רציתי לקחת מהחדר השני? הרי הלכתי לשם מתוך כוונה ברורה. גם כוונה זו אבדה כאשר בדרך מחדר לחדר מילאתי את השולחן של הזיכרון קצר–הטווח במחשבה על הסידורים הדחופים שעלי לעשות בשעות הבוקר. אם כך, איך מתחכמים לו?

***

שש מאות וארבעים -
תשעים וחמש - ארבעים וארבע

לתרגול זיכרון קצר–טווח, נרשום סדרה של מספרים אקראיים. אחרי שרשמנו את המספרים, בלי להסתכל בהם נחזור עליהם בקול או בראש בקצב של אחד לשנייה. נתחיל בחמש ספרות ונעלה עד תשע ספרות. הצלחנו לחזור על תשע ספרות ללא כל טעות? עכשיו אפשר להאריך את רשימת הספרות עד שניווכח כי מאמצינו אינם עוזרים. אותו תרגיל אפשר לעשות עם רשימות מילים.

אחת הדרכים לשמור על המידע בזיכרון קצר–הטווח היא לחזור בקול על מה שברצוננו לזכור. לזיכרון קצר–הטווח העדפה למידע קולי, אם נחזור בקול על רשימת הסידורים או על מספר הטלפון, נבטיח את מקומם על שולחן העבודה למשך זמן נוסף וגם נשפר את סיכויי הגעתם אל המאגרים הקבועים.

הצעה נוספת להגדלת הקיבולת של הזיכרון קצר–הטווח היא לקבץ את פריטי המידע שרוצים לזכור. למשל לזכור מספר טלפון הכולל שבע ספרות בקבוצות כמו: 44-95-640 או את רשימת הקניות לפי קבוצות: מוצרי חלב, חומרי ניקוי, ממתקים לילדים. והדרך המומלצת ביותר היא לספר לו סיפורים שמעניינים אותו. המגבלה של שבעת פריטי המידע אינה מגדירה את הקיבולת של כל פריט. אמנם לא נוכל לשמור בזיכרון קצר–הטווח יותר משבע ספרות או הברות סתמיות שאינן קשורות זו לזו, אך נוכל בקלות לשמור בו את הסיפור המרתק שזה עתה שמענו. סיפור, גם אם יש בו עשרות מילים, נחשב כפריט אחד.

***

מרכבת סוסון הים המוחי —
מזיכרון קצר–טווח אל זיכרון ארוך–טווח

איך עובר המידע משולחן העבודה הזמני של הזיכרון קצר–הטווח אל המאגרים הקבועים של הזיכרון ארוך–הטווח, או, בדימוי מעודכן יותר, מהצג של המחשב אל כונן הזיכרון הקשיח? במחשב נעשית פעולה זו בקלי–קלות. מקישים ״שמור״, והמידע מועבר לזיכרון ארוך–הטווח של המחשב. ובראשנו? לא יודעים, עונים החוקרים. זו עדיין תעלומה שלא פוענחה. דבר אחד כן הצליחו לגלות, והוא שהמידע עובר מסוג הזיכרון האחד אל האחר באמצעות ״סוסון הים״ — ההיפוקמפוס.

הגילוי התאפשר בעזרתו של צעיר, שראשי התיבות של שמו הם ה״מ. מאחורי ראשי התיבות המסתוריים מסתתר סיפורו של גבר בן עשרים ושבע שסבל מהתקפי אפילפסיה קשים. כדי להקל על סבלו הסירו הרופאים ממוחו, בשנת 1953, את ההיפוקמפוס, שהוא מבנה מוארך בדמות סוסון ים שנמצא בחלק התחתון של המוח הגדול. יכולת ההיסק והחשיבה של ה״מ נותרו כשהיו, אבל מעתה לא היה מסוגל לשמור בזיכרונו כל מידע חדש. לעומת זאת, לא נפגעה כלל יכולתו להיזכר במידע ישן, כמו זיכרונות ילדות. כך הסיקו החוקרים שלהיפוקמפוס תפקיד קריטי בהעברת מידע חדש לאחסון ארוך–טווח. אף–על–פי שהוא עצמו אינו אזור האחסון של הזיכרונות, משמש חלק זה של המוח כתחנת העברה שבה מתרחש תהליך של התגבשות הזיכרונות: חיבור התפיסות הנפרדות והפיכתן ל״צרור זיכרונות״.

אך זה עדיין אינו סוף הסיפור. התגבשות הזיכרונות אינה מבטיחה את שמירתם לאורך זמן. לאחר שמסתיים תהליך זה מתרחש תהליך הקיבוע, שבו נחקקים הזיכרונות בקליפת המוח ועוברים לרשות הזיכרון ארוך–הטווח, תהליך האורך שבועות וחודשים. אמנם הוא נעשה מחוץ להיפוקמפוס, אך סוסון הים המוחי ממשיך לשמש כמקשר בין כל האזורים במוח שבהם נמצאים מרכיבים של הזיכרונות העוברים קיבוע. בשלב זה מוסיפה שליפת הזיכרונות לעבור דרך ההיפוקמפוס. רק לאחר שקובעו הזיכרונות משתחרר ההיפוקמפוס מאחריותו לגביהם, והם נשלפים מאזורי המוח השונים ישירות, בלי עזרתו.

צבי עצמון, מציין כי תהליך הקיבוע דורש יצירת שינויים מבניים בתאי המוח. יש חוקרים הסבורים כי שינויים אלה מתבטאים בחיזוק הקשרים בין תאי המוח, כתוצאה מעלייה במספר האתרים המשחררים שליחים עצביים (נוירוטרנסמיטרים), מהגדלת מספר הקולטנים (רצפטורים) לשליחים העצביים או מיצירה של צמתים עצביים (סינפסות) חדשים. שינויים מבניים אלה בתאי המוח מכונים עקבות הזיכרון.

כמו נישואים לכל החיים — זיכרון ארוך–טווח

הזיכרון ארוך–הטווח משול לספרייה בעלת קיבולת עצומה, ויש החושבים שהיא אין–סופית. יש חוקרים המעריכים כי אדם ממוצע אוגר בימי חייו מידע בהיקף של פי חמש מאות מזה המצוי בכל כרכיה של האנציקלופדיה בריטניקה, ויש הנוקבים במספר של מיליון מיליארדים פריטי מידע מאוחסנים. במאגרי הזיכרון ארוך–הטווח נמצאים כל הנתונים, האירועים, החוויות וההתנסויות שאוחסנו במהלך החיים.

במאגרים אלה מצויים גם עשרות סוגי הזיכרון השונים שבהם כבר פגשנו: הזיכרון של הידע הכללי והזיכרון של החוויות האישיות, הזיכרון של המילים והזיכרון של תנועות הגוף, הזיכרון המכוון וזה הלא–מכוון, ועוד כמאה ועשרה סוגים שונים.

כמות המידע העצומה הזורמת אל המאגרים ארוכי–הטווח, דורשת שיטות ארגון וקטלוג חכמות ביותר. נדמה לעצמנו ספרייה ענקית ובה קילומטרים רבים של מדפים, שהספרים מונחים עליהם לפי סיווגים שונים: על מדף אחד לפי שנת ההוצאה לאור, על מדף שני לפי השפה שבה נכתב הספר, על מדף שלישי לפי סוג היצירה — שירה, עיון או ספרות יפה, על הרביעי לפי שם הסופר ועל החמישי לפי צבע העטיפה. וכך אפשר להמשיך ולהניח את הספרים על מדפים רבים נוספים. שיטת סיווג זו דומה לדרך שבה מאוחסן המידע במאגרי הזיכרון ארוך–הטווח, והיא מאפשרת להגיע אליו מכיוונים שונים: לפי הנושאים, המאפיינים הצורניים או ההקשרים הסביבתיים. השם של גיבור הספר המערה, שקראתי לאחרונה, הקדר סיפריאנו אלגור, מאוחסן במאגרי הזיכרון ארוך–הטווח לפי המשמעות שלו, לפי הצליל, לפי אות ראשונה או אחרונה, לפי מספר ההברות וגם לפי איכות הרגשות — אם עורר אצלי רגשות הזדהות או כעס.

במרבית המקרים מעדיף הזיכרון ארוך–הטווח להתייחס בראש ובראשונה אל המשמעות של המידע ואל התכנים שלו, ורק במקום שני אל מאפיינים נוספים כמו צורה וצבע.

מידע חדש המגיע אל הזיכרון ארוך–הטווח מצטרף לרשתות קודמות של מידע. בין הפריטים בכל רשת מידע קיים קשר שמתייחס לדמיון ביניהם במשמעות או בצורה, לקרבה בזמן או במקום, וגם לניגודים אפשריים. אם נגלוש בעיני רוחנו לרשת מידע שהמכנה המשותף שלה הוא ״ניקיון״, אנו עשויים לגלות בה פריטים כמו טוהר, אימא, שלג, חדר אמבטיה, צחצוח שיניים בבוקר, צבע לבן וגם צבע שחור, לכלוך ובוץ.

ואולם, מה יעלה בגורלו של סיפריאנו אלגור, גיבור הספר שקראתי, עם הזמן? האם יישמר בזיכרוני כמו התמונות באלבום עב הכרס המוקדש לטיולים שלי, תמונות שבהן צבעו של האגם נשאר כחול עמוק, הפרחים ממשיכים לפרוח בסגול עז והפנים מחייכות בדיוק כפי שחייכו לפני חמש שנים? לא, מפריכים החוקרים את אשליותי, זיכרונות, טבעם להשתנות.

השן החסרה בפיו המחייך של הילד המתולתל בן השש בתצלום לא תצמח עם השנים, אבל לזיכרון יש כוח להצמיח שיניים חסרות. אני עשויה לזכור את הילד בן השש מחייך בפה מלא שיניים צחורות. הזיכרון משלים את עצמו בטבעיות רבה, כמו עץ המצמיח ענף חדש או לטאה המגדלת זנב שנקטע. אנו יכולים ללוש בזיכרונות הנמצאים במאגרים ולעצב אותם מחדש. לפעמים ליצור גרסה משופרת, ולפעמים, אם גוברים עלינו השדונים, להשחית ולחבל. זיכרונות משתנים בעקבות מידע חדש, אירועים אישיים, מתחים ורגשות, השפעות סביבתיות ומצבים שדורשים מאיתנו התאמה והסתגלות.

מען לא ידוע — מיקומם של הזיכרונות במוח

היכן גרים הזיכרונות, שואלת אותי אלה בת השש. היא מתגעגעת לעוגת השוקולד של יום ההולדת ואולי גם לנסיעת הכיף בג'יפים לכינרת בחופש הגדול. לפעמים היא רוצה לבקר את הזיכרונות, במיוחד כשהיא עצובה.

שאלת מיקומם של הזיכרונות מעסיקה את חוקרי הזיכרון מאז ומתמיד, והיא קשורה לסוגיה רחבה יותר — האם ניתן לזהות במוח אזורים קבועים האחראיים לתפקודים מוגדרים? כן ולא, משיבים החוקרים בזהירות, והם מציגים בפנינו ממצאים ראשונים שהתקבלו בעזרת שיטות חדשניות של סריקות מוחיות ממוחשבות.

אחת השיטות מכונה רישום חתך של פליטת פוזיטרונים (P.E.T) והיא מתבססת על בדיקת צריכת האנרגיה של תאי העצב במוח. מקור האנרגיה העיקרי של תאים אלה הוא גלוקוזה, לכן מזריקים לנבדק תערובת של גלוקוזה מסומנת (שאחד האטומים שלה הוחלף באטום רדיואקטיבי). במחקר, מטילים על הנבדק מטלה מסוימת, כמו זיהוי מילים מוכרות מתוך רשימה של מילים, וכעבור זמן מועט בודקים את צריכת האנרגיה של תאי המוח על–ידי בדיקת כמות הרדיואקטיביות באזורים השונים. החוקרים מניחים כי האזורים המוחיים הצורכים כמות גדולה של גלוקוזה (המסומנים על–ידי כמות גדולה של חומר רדיואקטיבי) הם האזורים החשובים בביצוע אותה מטלה.

בעקבות בדיקות אלה ואחרות מסוגלים חוקרים להצביע על מיקומם המשוער של סוגי זיכרון מסוימים במוח. הזיכרונות של הידע הכללי ושל החוויות האישיות ממוקמים באזורים המפותחים של המוח — בקליפת המוח. יש חוקרים הסבורים כי זיכרונות של ידע כללי מאוחסנים בהמיספרה השמאלית, ואילו זיכרונות של חוויות אישיות בהמיספרה הימנית. זיכרון העתיד מצוי כנראה באונות הקדמיות. אנשים הסובלים מחבלה באזורים אלה אינם מסוגלים לערוך תוכניות או לדמיין את עצמם עושים דברים שונים בעתיד.

היכן מיקומם של הזיכרונות האחרים? זיכרון של רגשות מצוי במבנים פנימיים המכונים גרעיני השקד (אמיגדלה) שמיקומם במוח הגדול, זיכרון של הרגלים ומיומנויות שנרכשו וגם של אינטואיציות מצוי בקליפת המוח הגדול ובגרעיני הבסיס ואילו הזיכרון הלא מודע של תגובות שרירים מותנות מצוי במוחון (המוח הקטן).

כך בונים דינוזאור —
שליפת מידע ממאגרי הזיכרון

שליפה, כאמור, היא התהליך שבעזרתו אנו מחפשים במאגרי הזיכרון את המידע המבוקש, מגיעים אליו ומוציאים אותו לשימושנו. אדם מסוים עשוי לאגור בזיכרונו כמויות עצומות של מידע, אך מסיבות שונות אין ביכולתו להשתמש בו. לכן, מבחן הזיכרון בחיי היומיום הוא ביכולת השליפה ולא ביכולת האחסון.

באחד המחקרים התבקשו המשתתפים להקדיש שעה ביום לניסיונות להיזכר בשמות של חבריהם לכיתה בבית–הספר התיכון, שאותו סיימו לפני ארבע עד תשע–עשרה שנים. הם נזכרו מיד בחלק מהשמות, אך המשיכו להעלות שמות חדשים גם במשך השבועיים הבאים. מה מנע מכל השמות לעלות מיד? מה אִפשר להם לעלות לאחר מכן? איך מתרחש תהליך שליפת המידע ממאגרי הזיכרון? בנוסף מציקה לי שאלה פרטית: מדוע אני לא נזכרת במילה המתאימה להגדרה הבאה בתשבץ — ״נעלי בית מלֶבד״, 8 אותיות.

***

תשבץ ליום —
תרגול שליפה מהזיכרון ארוך–הטווח

צ'ארלס, עיתונאי בן 47 ואב לשני ילדים, הרגיש שבתקופה האחרונה הוא מתקשה לזכור נתוני רקע ופרטים מהראיונות שערך ושעליו להיעזר פי שניים מאשר בעבר בפתקים וברשימות. צ'ארלס המודאג התייעץ עם דוקטור גארי סמול, מנהל הקליניקה לזיכרון באוניברסיטת לוס–אנג'לס, ובמהלך השיחה ביניהם התברר כי צ'ארלס היה בעבר חובב תשבצים נלהב, אך הפסיק לפתור תשבצים וחידות מחוסר זמן. דוקטור סמול בנה בעבורו תוכנית לשיפור הזיכרון ויעץ לו לחזור לתחביב הישן והאהוב. תוך שישה חודשים פתר צ'ארלס תשבצים מורכבים בקלות ובהנאה, הרגשתו שופרה, פג המתח והשתפר הזיכרון.

כל שליפה מהזיכרון מקדמת את השליפה הבאה. אם ברצוננו לשפר את יכולתנו לשלוף זיכרונות ומידע מהזיכרון ארוך–הטווח, עלינו לתרגל אותה. נפתור תשבצים וחידות טריוויה, ננסה להיזכר באירועים שונים מהעבר ובנושאים שלמדנו בקורס היסטוריה לפני שנה. כרמזי שליפה אפשר להיעזר גם באלבום התמונות מהילדות, ביומנים או במחברות מהקורס. מפתיע להיווכח איך בעקבות ניסיונות השליפה מתבהר הזיכרון, וכיצד זיכרון אחד מעורר זיכרון נוסף.

***

ולפתע נזכרתי. אנפילאות, אני אומרת באנחת רווחה. זוהי שליפה מודעת שמלווה בתהליך פעיל של חיפוש. אנו מבצעים אותה, למשל, בזמן בחינה או כשמישהו שואל אותנו שאלה: מה עשית אתמול? מה ביקשתי ממך בפגישה האחרונה? מה מספר תעודת הזהות שלך? בצד השליפה המודעת, אנו משתמשים כל הזמן בשליפה שבה עולה המידע באופן ספונטני, ללא כל מודעות לתהליך ההיזכרות. מי מאיתנו מודע לכך שבהליכה, עם כל צעד, אנחנו שולפים ממאגרי הזיכרון את מה שלמדנו על הנעת הגוף? כך אנו עושים גם במהלך נהיגה, קריאה, דיבור ופעולות רבות נוספות. מרבית מצבי השליפה הם כאלה.

החיפוש אחרי מידע במאגרי הזיכרון דומה לציד. החיה המבוקשת נמצאת אי–שם ביער, ואנו מנסים לאתר אותה. לשם כך מחפשים אחר עקבות, הולכים בשבילים מוכרים ושאינם מוכרים, בודקים במערה או במאורה שאנו יודעים שהיא נוהגת להימצא בהם, משמיעים קולות כדי למשוך אותה וקולות אחרים כדי להפחיד אותה, ולפעמים נשארים חבויים מאחורי שיח — אולי במקרה תעבור שם. בחיפוש אחר מידע הטמון במאגרי הזיכרון, כל סטייה מהדרך, ולו הקלה ביותר, תוביל אותנו אל מידע אחר.

גם כשמצאנו את המידע שרצינו בו, איננו שולפים אותו באותו האופן שבו אנחנו מוציאים חפץ ממגירה. שליפה מהזיכרון היא תהליך של שחזור ושל בנייה מחדש. במהלכה אנו נעזרים בסימנים שונים של מקום, זמן, רגשות, משמעות ומאגרי מידע קיימים. פסיכולוגים קוגניטיביים מדמים את תהליך ההיזכרות לעבודתם של הפליאונטולוגים המשחזרים דינוזאור ענקי מכמה עצמות שבורות. כך גם אנחנו, מאחסנים עצמות וזוכרים דינוזאור. אם כך, מה הפלא שלפעמים הזנב מתעקם ולצוואר מיתוספת עצם חדשה?

עם זאת, כשאנו בונים זיכרונות מתכנים המצויים במאגרים, הבנייה בדרך כלל משחזרת את התמונה הכללית, אם כי לא בהכרח את כל פרטיה. טעויות בטווח גדול היו פוגעות בתקשורת שלנו עם אנשים אחרים ומונעות מאיתנו לתפקד בבית ובעבודה. אנו נעזרים במשוב המתקבל מהסביבה ובאנשים אחרים כדי לערוך תיקונים בזיכרונות. ברגע של מצוקה אני מתקשרת אל חברתי הטובה נינה המשמשת לי מאז ילדותי כמאגר זיכרון בלתי נדלה: תגידי באיזו שנה נפגשנו בפריס? היא זוכרת כל פרט מהפגישות שלנו.

שליפה היא תהליך פעיל שעושה אדם, וכולל סיבה, כיוון ומטרה. קיימות סיבות שונות להיזכרות, והן תלויות בהקשר. אם אני נפגשת עם חברים מילדות, נעביר שעה נוסטלגית בהיזכרות בחולצה הכחולה עם השרוך האדום ובטיול הגדול למכתש הקטן, עם מימייה אחת ומשמעת מים. במפגשים שלי עם חברות מתקופת השירות הצבאי, עולים זיכרונות ממסדר הסיום של הקורס. ועם דודה נחמה אני משוחחת על ליל הסדר אצל סבא וסבתא. היו זמנים.

כמה זמן לקח לי להיזכר בקניידלך של סבתא? כעשר שניות בממוצע, טוען החוקר דייוויד רובין. זה משך הזמן הדרוש לנו לשלוף זיכרון אוטוביוגרפי בעקבות רמז. במחקרים, נבדקים צעירים שולפים מילים במהירות רבה יותר מנבדקים מבוגרים. אחת הנבדקות, בת שבעים, נזקקה ל–17 שניות כדי להיזכר באירוע מעברה. במחקר אחר נמצא כי הנבדקים איטיים יותר בשליפת זיכרון בעקבות מילה שמתארת רגשות (11 שניות) מאשר בעקבות שם עצם (רק שבע שניות).

קיימים שני סוגי שליפה: זיהוי והיזכרות חופשית. פעולת הזיהוי מתרחשת כל הזמן, בלי הפסק. על הזיכרון לזהות את הגירויים השונים המגיעים אל המוח ולתת תשובה לשאלה: האם הם ידועים או חדשים? האם פגשתי אי–פעם את הבחור החייכן שזה עתה עליתי איתו במעלית? גמדי הזיכרון נשלחים לבדוק אם הבחור הצעיר מצוי אי–שם במאגרים שבמוחי וחוזרים אלי עם תשובה: בוודאי, הוא השתתף בסדרת ההרצאות שהעברת לפני חמש שנים. ושמו? נדב או נועם. אני לא בטוחה.

הזיהוי הוא פעולת השליפה הבסיסית ביותר. זהו החיוך של התינוק כאשר הוא פוגש פנים מוכרות לו, או הבכי למראה פנים זרות. החיוך הזוהר על פניו משמעו: זיהיתי אותך! את מוכרת לי! את אימא שלי! כל ידיעה לגבי העולם סביבנו — מילים, אנשים, עצמים ואירועים — היא פעולה של זיהוי. דוגמאות למטלות של זיהוי הן השאלות: ״האם לנערה שפגשתי קראו מיכל או טל?״ או ״האם מספר הטלפון שלו הוא 6405348?״ תנאי לזיהוי הוא אחסון קודם במאגרים. כל מה שלא מאוחסן אינו מזוהה, ונחווה כמידע חדש ולא ידוע.

במצב של זיהוי ניתנות לרוב כמה אפשרויות, ועלינו להחליט איזו מהן היא הנכונה. מבחן רב–בחירתי (מבחן אמריקאי), שבו מתבקשים לבחור תשובה אחת נכונה מבין סדרה של תשובות, בודק את יכולת הזיהוי.

***

זימ–זום — דרכים לשליפה יעילה

יש דרכים לשפר את השליפה, סבור פרופסור אשר קוריאט, ראש המכון לעיבוד מידע ולקבלת החלטות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל ומתעניין בקשרים שבין תהליכים קוגניטיביים מודעים לבין כאלה שאינם מודעים. פרופסור קוריאט מתייחס אל השליפה כאל תהליך המכוון כלפי פתרון בעיה. תהליך זה מכוון ונשלט על–ידי תוכנית האחראית לבחירת נקודת המוצא, לגיוס השיטות, לניהול הביצוע ולשינויים במקרה של כישלון. בעיה מתעוררת כאשר קיימת מטרה, אבל איננו יודעים כיצד להגיע אליה. זה המצב שבו נמצאים המנסים להיזכר במידע כלשהו, כמו תשובה לשאלה במבחן או מספר המכונית. הוא מציע לנו לשפר את השליפה באמצעות ״זום״: להתחיל מהמאפיינים הכלליים של המידע, להגדיר את המסגרת הרחבה של החיפוש, ובתוכה להתמקד בפרטים ולהגדיל אותם, תוך היעזרות ברמזי שליפה שונים.

וכך, כשאני רוצה להיזכר בשם של חברה מתקופת הצבא, אני פותחת במסגרת הכללית, שהיא שירות בצבא, ממנה אני עוברת לתקופה שבה שירתי בבסיס חיל–האוויר, עכשיו אני מתמקדת בתפקיד שמילאתי בתקופה זו, בחברים שהיו לי, ובצורת החיים בבסיס. אני נזכרת בחדר במגורי חיילות שבו התגוררנו שתינו. מחוץ לתחום לחיילים, היה כתוב על הגדר. בחדר היו שתי מיטות ברזל וארבע תמונות, ועוד חפץ מפתיע — קלרינט. החברה שלי ניגנה בקלרינט. אני מזמזמת מנגינה שמתנגנת בי ולפתע נזכרת. גילי. כמובן. קראו לה גילי.

***

ההיזכרות החופשית, שיטת השליפה השנייה, היא מצב שבו לא ניתן כל רמז חיצוני, ועלינו לחפש באופן חופשי במאגר הזיכרונות הענקי כדי למצוא את התשובה הנכונה. במטלה של היזכרות חופשית מנוסחות השאלות בצורה שונה: ״מה שם הנערה שפגשתי אתמול?״ או ״מה מספר הטלפון שלו?״ איזו משימה בלתי אפשרית: למצוא את מיכל מסתתרת בקרב מיליון מיליארד פריטים נוספים. הפעולה שבמהלכה עלינו לבחור תשובה נכונה מבין מספר כמעט אין–סופי של פריטים, קשה ומורכבת מפעולת הזיהוי וגם פגיעה ממנה. היא מופרעת בקלות ונפגעת עם העלייה בגיל.

גם לאופן האחסון של המידע במאגרי הזיכרון השפעה על יכולת השליפה שלנו. אפשר לתת למידע המאוחסן שני סוגי ציונים. ציון על ״חוזק האחסון״, הנקבע לפי איכות הרכישה, וציון על ״חוזק השליפה״, הנקבע לפי הנגישות וקלות השליפה.

זווית ראייה מעניינת היא התייחסות אל כישלונות בשליפה כאילו הם משקפים יתרון של הזיכרון ולא חולשה שלו; תהליך יעיל של הפיכת מידע שאינו בשימוש לבלתי נגיש. אין לנו כל קושי להיזכר במספר הטלפון הנייד שלנו, אך קרוב לוודאי שאיננו זוכרים את מספרי הטלפון של מקומות עבודה או מגורים קודמים. זו תוצאה של תהליך סלקטיבי שבו יורד חוזק השליפה של מידע שאינו בשימוש, וכך הוא מפריע פחות לשלוף מידע שנמצא בשימוש, ומאפשר להגיע אליו מהר יותר ובצורה מדויקת יותר. ומכיוון שאי–שימוש במידע פוגע בחוזק השליפה ולא בחוזק האחסון, הרי שאם המידע הישן יחזור להיות רלוונטי, יהיה אפשר למצוא דרכים לשוב ולהגיע אליו.

הזנב של החתול השחור — רמזים לשליפה

כדי להגיע אל המידע המבוקש החבוי במאגרים עלינו להיעזר בצופן המתאים או ברמז הנכון. אם לא נעשה כן, מגירות הזיכרון יסרבו להיפתח בפנינו — ממש כפי שמִספר צופן לא נכון בכספומט, לא יוציא לנו כסף. תהליך שליפה מודע נעזר ברמזים העולים מתוך שחזור האירוע והפרטים הסביבתיים שהיו בו, ואילו תהליך שליפה ספונטני אוסף כל רמז מזדמן הנמצא בסביבה. אני עוברת ליד הבנק ונזכרת שעלי לשלם את חשבונות הטלפון, תחזית מזג האוויר בטלוויזיה מזכירה לי שעלי לקבל עוד השבוע חיסון נגד שפעת.

כל אדם מושפע מרמזי שליפה אחרים. לפי פסיקות משפטיות בארצות–הברית הם יכולים להיות ״שיר, פני אדם או מאמר עיתונאי״ וגם ״חריקת ציר, שריקת נעימה כלשהי, ריח עשב ים, תמונה ישנה, טעם אגוז מוסקט, מגע של בד קנבס״.¹ מעניין שריחות הם רמזים לזיכרונות שיש בהם רגשות: לזיכרונות האהבה יש אצלי ריחות של יסמין. וזיכרונות מבית אבא ואימא, גם אצל אנשים בני תשעים, מעלים ריחות של עוגת שמרים חמה ושל מרק עוף אמיתי מהביל.

במהלך השליפה אנו עורכים חיפוש בסביבה שבה מאוחסנים הזיכרונות, ושבה נמצאים רמזים נוספים לזה שצץ במקרה, לפעמים הם אישיים ורגשיים, דברים שקרו במהלך התרחשות האירוע והפכו להיות חלק בלתי נפרד מהזיכרון. אחת הדרכים לשיפור השליפה היא יצירה מכוונת של כמה רמזים מראש, עוד בהתרחשות האירוע: לשים לב במכוון אל הנעליים שנרטבו בגשם, אל עיניה הכחולות של הנערה ואל זנבו המזדקר של החתול השחור. כך נוכל להגיע אל הזיכרונות מהפגישה בעקבות זנבו של החתול. גם הוא נמצא שם.

גם שליפת זיכרונות של ידע כללי אפשר לקדם באמצעות שימוש ברמזים כמו קבוצות התוכן שאליהן משתייך המידע: האם הוא שייך לרהיטים, לכלי עבודה או לפרחים. מעניין כי בתהליכי שליפה של ידע מתערבבים רמזים של זיכרונות אישיים, כמו היזכרות בחנות רהיטים מסוימת או בביקור בתערוכת פרחים.

הזמן שבו התרחש האירוע שאנו מבקשים להיזכר בו, אינו רמז שליפה יעיל, כי רק במקרים מעטים הזמן מאוחסן כחלק מהזיכרון. אמנם לעתים קרובות אנו מסוגלים להיזכר באיזה יום בשבוע התרחש אירוע מסוים, אבל מתקשים לזכור מתי בדיוק זה קרה וטועים אפילו בשנה. מדוע שוכחים את השנים וזוכרים את הימים? משום שפעילויות רבות משובצות בתבנית יומית קבועה שניתנת לשחזור. מטיילים עם המשפחה בשבת, עורכים קניות ביום חמישי, והחוג לידיעת הארץ מתאסף כל יום שני אחר הצהריים. לכן משפט כמו, ״זה קרה בקיץ לפני שלוש שנים,״ לא יעלה בעקבותיו זיכרון, ואולי בכלל לא יהיה נכון. לעומתו, המדוזה השקופה והרוטטת שנפלטה אל שפת הים תשלוף שלל זיכרונות.

נסו להיזכר בירקות שצבעם ירוק, אני מבקשת מהסטודנטים בקורס שאני מעבירה. שקט. הם מתרכזים. ועכשיו מגיעה השאלה: איך נזכרתם? מטח של תשובות — טיילתי בסופרמרקט, הכנתי סלט, פתחתי את המקרר, הסתובבתי בשוק הכרמל. זו אחת הדרכים לעקוב אחרי רמזי שליפה. לבקש מהאנשים לומר בקול כיצד הגיעו אל המידע המבוקש, לתאר ליד איזה דוכן בשוק עצרו וקנו חסה.

הנוירולוג אוליבר סאקס, שעסק רבות בספריו בתופעות היזכרות יוצאות דופן, נמנה עם החוקרים הסבורים כי בכל אדם טמונים עקבות זיכרון רדומים העשויים להתעורר בתנאים מיוחדים. הוא מאמין כי עקבות אלה אינם מחיקים וכי הם עשויים להמתין בסבלנות לגירוי הנכון. בטיפול פסיכולוגי, בתקופת הזיקנה, בעקבות מחלה או בהשפעת תרופות, עשויה להתרחש עלייה של זיכרונות חבויים. אגב, פרט ביוגרפי מעניין — סאקס הוא בן דודו של אבא אבן.

למעשה, עליית זיכרונות ממעמקי המאגרים אחרי שנים רבות אינה תופעה יוצאת דופן. היא עשויה להיות תגובה למחשבות או לרגשות שמפעילות זיכרון מרוחק ולפעמים תגובה לגירוי כלשהו המצוי בסביבה החיצונית. אנשים שהיו בטיולי ״שורשים״ מתארים איך שם, ליד בית ההורים או מעל הגשר שממנו צפו אל הנהר, שבים ועולים זיכרונות רחוקים. הם מגלים להפתעתם כי שפת האם שחשבו כי נעלמה מזיכרונם מתעוררת לחיים כאשר האוזן שומעת את צלילי הילדות, ולפעמים הם מסוגלים שוב לדבר בה. בפעם הראשונה אחרי חמישים שנה.

צוללנים זוכרים טוב יותר מתחת למים —
התאמת סביבת השליפה לסביבת הרכישה

שליפה יעילה של מידע תתרחש בתהליך של שחזור הקרוב ביותר לתהליך הרכישה. לכן, דרך נוספת לשיפור השליפה היא להתאים בין סביבת השליפה של המידע לבין סביבת הרכישה. לעתים איננו מזהים אנשים מוכרים לנו משום שאנו פוגשים אותם בהקשרים השונים מאלה שמוצפנים במוחנו. זו הייתה הסיבה למבוכה הרבה שחשתי כאשר לא זיהיתי את הבחור המיוזע שרץ על שפת הים ושחייך אלי כאילו אנו מכרים ותיקים. הוא צודק. אנחנו באמת מכרים ותיקים, אבל לא משפת הים אלא מחדר המחשבים הממוזג של האוניברסיטה, שבו אנו מבלים יחד שעות ארוכות ושם הסביר לי פעמים רבות ובסבלנות אין–סופית כיצד מפעילים את התוכנות החדשות.

***

מי זוכר את שירת דבורה?

אני לא יודעת אם המורה שלי לתנ״ך, משה, ידע שלזיכרון יש מאה ועשרים סוגים ותהליך בן שלושה שלבים, אבל אני בטוחה שהוא אהב תנ״ך ובוודאי רצה שנזכור אותו לנצח. כל שיעור התחיל בהצגה קטנה ובדרמה גדולה: טיפסנו בסולם יעקב, חנינו לרגלי הר סיני והקפנו את יריחו בתרועות רמות, וכל שיעור הסתיים במשפט הקבוע: לפעם הבאה, ילדים, תלמדו בעל–פה את הפסוקים…

ככל שאנו שולפים את המידע מספר רב יותר של פעמים, כן גדלה נגישותו לשליפה בפעמים הבאות. עיקרון זה מוכר היטב לפותרי תשבצים ולכל מי שרוכש מומחיות בתחום מסוים. בעקבות שליפת המידע מתחזקים עקבות הזיכרון שלו ונחלש כוחם של גירויים מתחרים. אם לא נשלוף את המידע שוב ושוב הוא יהפך לבלתי נגיש, לא משום שנמחק אלא בגלל עליית חוזק השליפה של מידע אחר שעשינו בו שימוש. זה מקור כוחם של חזרות ושל שינון, הם אינם שיגעון לדבר של המורה לתנ״ך.

***

ומי אינו מכיר את שמות חודשי השנה? תרגיל מעניין הוא לנסות להיזכר בהם לפי סדר א״ב. מדוע אנו מתקשים? כי הם נקלטו ואוחסנו במאגרי הזיכרון בסדר כרונולוגי, ואנו מנסים להיזכר בהם לפי סדר אחר. באחד המחקרים לימדו צוללנים רשימת מילים מתחת למים ומחוץ להם. הם זכרו את המילים שלמדו מתחת למים טוב יותר במהלך צלילה ולא כשהיו מחוץ למים. במחקר אחר נבחנה קבוצת סטודנטים בכיתה שבה למדה את הקורס, וקבוצה שנייה בכיתה אחרת. אלה שנבחנו בכיתה שבה רכשו את המידע קיבלו ציונים טובים יותר. לתשומת לב הסטודנטים.

למחקרים האלה השלכות יישומיות לחיים: עלינו ללמוד כישורים ותפקידים במצב הקרוב ביותר למצב האמיתי. אי–הצלחה של תוכניות אימון והכשרה עשוי לנבוע מהפער שבין סביבת הלימוד לבין הסביבה האמיתית שבה על המשתתפים בתוכניות האימון למלא את תפקידם. טייסים יודעים זאת. הם עוברים חלק מהכשרתם האווירית על הקרקע בתוך סימולטור, מתקן מדמה, תואם תא הטייס על מכשיריו הרבים. בתוכו הם מבצעים טיסות מדומות, כולל התנסויות במצבי חירום באמצעות מחשב ומדריך חיצוני.

מי זוכר את כתב–היד טוב יותר? — עיבוד המידע

עורך ומגיה קוראים אותו כתב–יד, מי מהם יזכור אותו טוב יותר? ננסה לענות על שאלה זו מנקודת המבט של גישה המתייחסת לזיכרון כאל תהליך של עיבוד מידע מהרגע הראשון לקליטתו. גישת עיבוד המידע שונה מהגישה המתמקדת במאגרי הזיכרון השונים ובמעבר של המידע ביניהם.

לפי גישת עיבוד המידע קיימות רמות שונות של עיבוד, והן קובעות את איכות הזיכרון: עיבוד שטחי ישמור על הזיכרון לזמן קצר בלבד ואילו עיבוד מעמיק מבטיח זיכרון שיישמר זמן רב.

לכל מידע יש כמה מאפיינים. כשלומדים מילה אפשר להתמקד במאפיינים הצורניים שלה (צורת האותיות או אם היא ארוכה או קצרה), במבנה הצלילי (הצליל המיוחד למילה או אם היא מתחרזת עם מילה אחרת), באיזה הֶקשר נתקלנו בה (ציון זמן ותיאור מקום), ואפשר להתמקד במשמעות ובתוכן שלה.

למשל, במילה ״חתול״ יש ארבע אותיות והיא כתובה בשחור על גבי רקע לבן (מאפיינים צורניים), היא מתחרזת עם חיתול (מאפיין צלילי), אבל חתול הוא גם שם כולל לבעל–חיים ממשפחת היונקים, יש לו ארבע רגליים, זנב ושפם (מאפייני משמעות), וברגע זה אחת הנציגות האפורות והמפונקות של משפחת החתוליים מגרגרת על ברכי (מאפייני הקשר סביבתי).

על אילו מאפיינים של מידע כדאי לשים דגש כדי להעמיק את עקבות הזיכרון? הפעם יש לחוקרים תשובה חד–משמעית: מיקוד במאפיינים הצורניים מביא לעיבוד השטחי ביותר, ואילו מיקוד במאפיינים של משמעות המידע מביא לעיבוד מעמיק.

לפיכך, מגיה, שאמור לבדוק אם נפלו בכתב–היד שגיאות כתיב וטעויות הדפסה ולהתרכז באותיות, בסימני הפיסוק ואפילו ברווחים שבין המילים, יזכור כנראה את התכנים בספר במעומעם, ואילו עורך, הקורא אותו כתב–יד אבל מתייחס לתוכן, לנושאים, לניסוחים ולרצף העלילה, יחקוק אותו בזיכרונו. הראשון עיבד את הצורה והשני את המשמעות, וכאמור, עיבוד מאפייני משמעות מותיר עקבות זיכרון עמוקים יותר. עם זאת, עיבוד של כמה מאפיינים בו–בזמן, משפר את סיכויי הזכירה.

למרות הוויכוח הממשיך להתנהל בין שני המחנות, גם התומכים בגישת מאגרי הזיכרון וגם חסידי גישת עיבוד המידע מסכימים כי יצירת עקבות זיכרון עמוקים מבטיחה שמירת מידע לזמן ממושך, לעתים אף לכל החיים.

*

״החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם,״ כותב הסופר הקולומביני הידוע, חתן פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס, באוטוביוגרפיה שלו לחיות כדי לספר.

בילדותי באתי לברנקייה פעמים אחדות לביקורים אצל הורי, ביקורים חטופים תמיד, וזיכרונותי מהם קטועים מאוד. בביקור הראשון, כשלקחו לשם אותי לכבוד לידתה של אחותי מרגוט, הייתי בן שלוש. אני זוכר את צחנת הביצה בנמל בבוקר השכם, ומרכבה של סוס אחד שרכבה גירש בשוטו את הסבלים שניסו לטפס על מושבו ברחובות השוממים המאובקים. אני זוכר את הצבע הצהבהב של הקירות ואת העץ הירוק של הדלתות ושל החלונות בבית–היולדות שהילדה נולדה שם, ואת ריח התרופות העז שהורגש בחדר. התינוקת היתה על מיטת ברזל פשוטה מאוד בירכתי חדר ריק, עם אישה שבלי ספק היתה אמי, וממנה אני מצליח לזכור רק נוכחות חסרת פנים שהושיטה לי יד רפה ונאנחה:

״אתה כבר לא זוכר אותי.״ ²