פרולוג
אם היתה לי אפשרות ללחוץ על הברקס קודם, הייתי עושה את זה. תאמינו לי, לא הייתי חושב פעמיים. הייתי עושה חרקה, קורע את הצמיגים, אם רק הייתי יודע איפה הדוושה, איך עוצרים את הדבר הזה. מיליארד בני אדם יושבים כולם בתוך אוטובוס עגול אחד. ששה מיליארד נוסעים ואף אחד לא יודע מי הנהג. אף אחד לא יודע אפילו לאן נוסעים ובטח לא איך עוצרים.
סטופ, כדור הארץ!
בחייך, עצור רק לרגע. תן רק כמה שניות להבין מה בדיוק קורה. היבשות נפרדות, הקרחונים נמסים, איים שוקעים, מינים שונים של בעלי חיים נכחדים, הנפט הולך ואוזל, היערות הולכים ומתחסלים.
עצור!
רק לרגע.
תן לקחת נשימה.
בקרוב ייגמר לנו החמצן. בקרוב תתייבש לנו הכינרת, בקרוב נתנגש כולנו בשמש.
סטופ! שים את הרגל על הברקס.
אני כבר בן עשרים ותשע ונראה לי כאילו רק לפני חודשיים נולדתי. פתאום אני נשוי, משלם משכנתא, קם כל בוקר לאותה עבודה. רגע, מה קורה פה? החיים שלי פשוט טסים לי מול העיניים. אני מתחיל כבר להרגיש את זה. הקרחת, הכרס, הקמטים. העייפות הזו בעשר בלילה.
הצילו! שמישהו יציל אותי!
בקרוב הפנסיה. בקרוב אני כבר בן שמונים, על כסא גלגלים באיזה בית-אבות, כשדייסה נוזלת לי מכל החורים.
סטופ, כדור הארץ!
בבקשה, עצור! לאן אתה טס? מה כל כך בוער? קיבינימט, שמישהו כבר ימצא את המעצורים. אולי יש איזה רבי, או דוקטור או איזו מכשפה. אולי יש איזה קסם, לחש סודי, באר מים, פטריית רעל. אולי על קרקעית האוקיינוס, אולי על קליפת השמש. אני מוכן לעשות הכל, רק שמישהו יגיד לי איפה לחפש.
