~ 1 ~
תל-אביב
הפגישה הראשונה שלי עם פרופסור ניצה עפרון הייתה על-רצפת משרדה שבקומה השביעית. כנראה שהיא חוקרת חשובה מאוד בתחומה, אחרת אוניברסיטת תל-אביב לא הייתה נותנת לה חדר משלה, ומעל לכל, חדר עם חלון.
לא הייתי מגיע אל הדלת האחרונה במסדרון אלמלא הֵקִיץ סגן הדיקן שלנו בוקר אחד משנתו עם 'התגלות' (יש הגורסים שמדובר באירוע מוחי בלבד), לפיה ניתנת לסטודנטים לרפואה בשנה הרביעית 'הזדמנות אחרונה' להיחשף לנפלאות המחקר הבסיסי בטרם הם שוקעים בעולם הקליני של בתי חולים, חדרי ניתוח ותורנויות לילה.
כולם מכירים את העוינות השוררת בין הרופאים לבין אנשי המחקר. הראשונים ממריאים גבוה אל החיים הטובים של מנעמי השר"פּ, בעוד האחרונים, מוחות מבריקים לא פחות, נותרים כל חייהם סמוכים אל שולחן קרנות המחקר הממשלתיות. ואלה הולכות ונשדפות.
סגן הדיקן, פרופסור מנחם וֶרְסָנוֹ, כינס אותנו באודיטוריום ע"ש לוֹלָה והנחית עלינו את הגזרה החדשה: חצי שנת רוטציה. כן, ששה חודשים מאחורי בקבוקים עם צוואר ברבור, מבחנות עם פקקי גומי, מערבלים מגנטים ופתילות מדיפות צחנת אמוניה.
לפיכך התכנסנו, אנו, הסטודנטים של השנה הרביעית, לישיבת חירום בקפיטריה שבקומת הקרקע. המטרה הייתה לצלוח את המעבדה עם מינימום נפגעים לשני הצדדים. לכן, רוב תלמידי הכיתה בחרו בגנטיקה, רק מתוך תקווה שבבוא העת לעבודה מעשית לא יעזו לאפשר להם 'להרטיב את הידיים' עקב יוקר החומרים. חמישה עשר הלכו לביוכימיה ("לא נורא, רק מבחנות"), מספר שווה לפיזיולוגיה ("מקסימום אק"ג לצפרדעים"), עשרים להיסטולוגיה ("מיקרוסקופ ושקפים, עבודה נקייה").
ואני, אחד מתריסר שבחרו בפַרְמָקוֹלוֹגְיָה, מדע התרופות, מצאתי עצמי עם פרופסור ניצה עפרון, חוקרת ידועת-שם של מחלות עיניים.
