ההצהרה הראשונה שאני רוצה להצהיר כאן היא שאין סתיו טוקטלי אחת. יש כמה. אני לא מתכוונת להגיד שיש לי פיצול אישיות. אל תדאגו, אני נורמלית לחלוטין ולא זקוקה לשום פסיכולוג או תרופות פסיכיאטריות. דווקא משום שאני נורמלית, אני יכולה להבין שבתוכי יש כמה דמויות, כמה סתיו.
למשל, ישנה סתיו הטובה, זאת שמתחשבת בכולם ומסכימה להקריב את עצמה למען אחרים. הסתיו הזאת מטפלת באחים שלה, עוזרת להם להכין שיעורים, מכינה להם ארוחות צהריים וכאלה. הסתיו הזאת גם עוזרת לאסתריקה השכנה הזקנה לסחוב את השקיות מהסופר ולעלות במדרגות.
מצד שני ישנה סתיו האגואיסטית, שאף אחד בעולם לא מעניין אותה חוץ ממנה עצמה. הסתיו הזאת נועלת את הדלת של החדר שלה ולא נותנת לאף אחד להיכנס, וכשאמא שלה מטלטלת את הידית ומאיימת לתלוש אותה, היא מדברת אליה ממש בחוצפה.
וישנה גם סתיו הקנאית, זאת שנהרסת כשתמר מהחוג לדרמה מקבלת תפקיד ראשי, ומולה ישנה סתיו שאומרת לקנאית: מה יש לך לקנא, אולי דווקא התפקיד שלך יותר מאתגר?
וישנה סתיו עם רגשי הנחיתות, שחושבת שאין סיכוי שאיזשהו בן יתאהב בה אי־פעם, עובדה שעד היום זה לא קרה. ומצד שני ישנה סתיו עם הביטחון העצמי, שאומרת לעצמה שאם עד היום אף בן לא התאהב בה, זה בעיקר כי היא עצמה לא התאהבה ולא רצתה מישהו באמת.
וישנה סתיו הנקמנית, וישנה גם סתיו הסלחנית. וישנה סתיו הישרה, זאת שאומרת את האמת בפָּנים, גם אם היא לא הכי נעימה. וישנה סתיו השקרנית, זאת שתמיד תצליח להמציא תירוצים מוצלחים.
אבל בעיקר ישנה סתיו התמימה, זאת שמאמינה לכל מה שמספרים לה, ובכלל לא חושדת שעובדים עליה, ומולה, עד היום לפחות, מעולם לא התייצבה סתיו המתוחכמת שאמרה לה: ‘הי, שימי לב, עובדים עלייך. אל תאמיני. נסי לשלוט בתגובות שלך ולהטעות אנשים כמו שהם מטעים אותך. הי, את כבר לא ילדה קטנה. הגיע הזמן להיגמל מהתמימות המטופשת הזאת...׳
מרינה, המדריכה שלנו לדרמה, נוהגת להגיד: “כדי לשחק דמות אחרת, עלייך למצוא אותה בתוכך, כי את לא יכולה להיות מה שאין בך.״
וזה בדיוק מה שלמדתי לעשות: אני מחפשת דמויות בעצמי. כשאני משחקת תפקיד של מישהי שתכלית החיים שלה היא לנקום את רצח אביה, אני מחפשת איפה יש בתוכי להט של נקם. וכאשר אני משחקת דמות של מישהי שמקנאת באחותה, אני מחפשת איפה יש בתוכי הרבה קנאה.
ולמה נתתי דווקא את שתי הדוגמאות האלה? התשובה פשוטה: הקנאה שבי ולהט הנקמה שבי מכוּונים אל אותה בת מהשיכבה, שלמרות שהיא היתה כאילו החברה הכי טובה שלי, היא פגעה בי הכי לעומק, ואני הייתי מה־זה תמימה ואכלתי אותה. ואני מצהירה כאן הצהרה חד־משמעית: אני לא אסלח לה לעולם!
כן, זה לא סוד שאני מתכוונת לגל שרביט. כל השיכבה יודעת שאני שונאת אותה. הרי אני שקופה כל כך ולא מנסה להסתיר את הרגשות שלי.
בחטיבה היינו ממש צמודות. אם תשאלו אותה או את אלה שהיא בקשר איתן, הם בטח יגידו לכם שאני נדבקתי אליה, אבל זה ממש לא נכון. היא נדבקה אלי יותר ממה שאני נדבקתי אליה, והיום ברור לי שזה היה ניצול אחד גדול. היא נדבקה אלי אולי בגלל שהיא בת יחידה ותמיד איכשהו משעמם לה, ואולי בגלל שהיא היתה זקוקה לי כדי להראות לנופר שגם לה יש חברה צמודה שנאמנה לה באופן מוחלט.
נופר היתה המתחרה העיקרית של גל ותמיד ניצחה, לכן כל החיים של גל הפכו להיות התכווננות להוכיח משהו לנופר. ספיר אמרה לי כמה פעמים, “תקשיבי, אתן ממש לא מתאימות,״ אבל אני, משום־מה לא הקשבתי, וזה למרות שלספיר יש טביעת עין חדה והיא קולטת אנשים עוד לפני שהיא מדברת איתם.
תראו, אני לא שייכת לבנות האלה שחושבות שאם יש לך חברה הכי טובה, זה כמו נישואים. מבחינתי זה בסדר גמור אם יהיו לך כמה חברות. לי לא היתה שום בעיה להיות חברה גם של נופר וגם של גל וגם של ספיר ואפילו של יעל אבן־טוב. החלוקה של השיכבה לשתי קבוצות היתה טיפשית בעיניי.
רק שגל עשתה לי שטיפת מוח עם כל מיני נימוקים מופרעים. כאילו אם אני מדברת עם נופר זה כמו בגידה. כאילו אם אני חושבת על נופר דברים טובים, זה כמו יריקה בפרצוף. כאילו נופר היא המכשפה הכי גדולה שנולדה בעולם וגל היא צדיקה תמימה. ואני נגררתי.
אני לא מנסה להצדיק את עצמי. הייתי טיפשה, חלשה, תמימה, סמרטוט, אני מודה. בכלל לא שמתי לב שמצד אחד גל משמיצה את נופר על איך שהיא מנצלת את נעמה, החברה הטובה שלה, ומצד שני היא עושה לי אותו דבר. כלומר, היא מנצלת אותי. היא מתייחסת אלי בזלזול בדיוק כמו שנופר מתייחסת אל נעמה ואפילו הרבה יותר.
כן, הייתי ממש תמימה. בכלל לא העליתי בדעתי אפשרות שגל תהיה כזאת כפוית טובה, וברגע שנופר תסתכסך עם נעמה, היא תעיף אותי ותעדיף את נעמה. מגעיל, לא? היא לא יכלה להיות חברה גם שלי וגם של נעמה? כאילו מה, אסור שיהיו שתי חברות? אני הייתי אומרת לה משהו על זה שהיא נפגשת עם נעמה?
“אני חייבת להוכיח לה שאני לא צריכה אותה ושאני יותר שווה ממנה,״ אמרתי לאביב, וכמו שאתם יכולים לנחש מי שדיברה מגרוני היתה סתיו הנקמנית וגם סתיו עם הביטחון העצמי שיודעת שהיא מסוגלת, “עד שאני לא אעשה את זה, אני לא אוכל לחיות בשקט.״
“אני חושב שאת סתם מגזימה,״ אביב אמר.
“מגזימה?״
“היא לא נראית לי כזאת מפלצת כמו שאת מתארת אותה,״ הוא הסביר.
ואני, במקום לחשוד שמשהו מוזר קורה לו, ניסיתי להביא לו הוכחות שהיא כן.
אביב הוא אחי והוא צעיר ממני בשנה, אבל הוא נראה בגילי, גבוה ממני בעשרה סנטימטרים, שחקן כדורסל שהמאמנים שלו צופים לו עתיד מקצועי, והוא בהחלט נראה שווה. אחריו באים אור (בן) זוהר (בת) ברק (בן) וזיו (בת). כן, אם שמתם לב שארבעה שמות מתוך השישה קשורים באור, אתם צודקים. ואם שמתם לב ששני הראשונים, כלומר אביב ואני, נקראים על שם עונות השנה, אתם שוב צודקים. אם קיץ היה שם יפה, בטח אור היה נקרא קיץ, ואם חורף היה שם יפה, בטח זוהר היתה נקראת חורף. העניין הוא שיש רק ארבע עונות שנה, ואז גם אם חורף וקיץ היו שמות יפים, ההורים שלי היו נאלצים לעבור למסגרת אחרת עם הילד החמישי והשישי.
כן, אנחנו שישה. בכל השיכבה שלנו אין מישהו שיש לו חמישה אחים ואחיות, אני היחידה. ובגלל שאני הבכורה, מה שבעיקר אני זוכרת מילדותי זה שאמא שלי או בהיריון או מיניקה תינוקות. חוץ מאשר ההפרש של שנה אחת בין אביב וביני, כל שאר ההפרשים הם של שנתיים או שנתיים וחצי. ובגלל שהמשפחה שלנו התרחבה בקצב כזה, נאלצנו לעבור דירות בקצב דומה. בקיצור, בלגאן אמיתי, שיש לו חסרונות אבל יש לו גם יתרונות. כשהחבר הכי טוב שלך הוא אחיך, זה ממש סבבה. וזה עוד יותר סבבה כשאת חושבת על זה שגל שרביט היא בת יחידה ומתפוצצת מקנאה בגלל שאצלך אף פעם לא משעמם.
“אם אביב היה בגילנו, בטוח הייתי נדלקת עליו,״ גל אמרה לי פעם, אחרי שהיא פגשה את אביב באוטובוס, חוזר מאימון כדורסל, וזה היה עוד לפני שאביב הגיע לגובה שלו היום.
“אביב לא היה יוצא עם חברה שלי,״ עניתי לה בתמימות שאיפיינה אותי.
“מאיפה את בטוחה כל כך?״ היא שאלה.
“אני מכירה אותו,״ אמרתי.
“תתפלאי,״ גל היתה מגעילה, “אבל אם הייתי מאוד רוצה, זה היה קורה.״
ועל הדברים האלה שלה, אביב צחק צחוק מוזר כזה ואמר לי, “אני בכלל לא מחפש לצאת עם בנות, וחוץ מזה היא שוויצרית.״
“חשבתי שבנים אוהבים בנות שוויצריות,״ אמרתי לו.
“באמת?״ אביב שאל.
נעמה היא לא הסיבה היחידה שבגללה אני מרגישה שאני חייבת להוכיח לגל שאני ממש לא צריכה אותה ושבלעדיה אני דווקא פורחת. יש עוד אלף סיבות. היא ממש הרסה לי את החיים!
קחו למשל את תומר. בחטיבה, גל ותומר היו חברים. הם היו הזוג הכי יציב, אולי בגלל שהם בכלל לא אהבו זה את זו. נשמע קטע הזוי, לא? לגמרי. אבל זאת עובדה. גל, שלא מסוגלת לחיות בלי שהיא מאוהבת באיזשהו בן, היתה מאוהבת בדין אלימלך, ותומר היה מאוהב בנופר בביוף. אז איך הם נעשו חברים? פשוט מאוד, נופר ודין היו זוג, וכדי להיות איתם רביעייה, תומר נהיה חבר של גל. אוקיי, עד כאן זאת הבעיה שלהם, זכותם. אני לא מתערבת.
העניין הוא שגל החליטה שכיוון שתומר לא באמת אוהב אותה, הוא עלול להתאהב בי. מאין היא שאבה את הרעיון הזה, אל תשאלו אותי, כי אין לי מושג. הרי אף פעם לא קרה שאיזשהו בן יתאהב בי. מה שאני יודעת זה שיום אחד היא באה אלי והשביעה אותי על ספר התנ”ך שאני לעולם, אבל לעולם, לא אהיה חברה של תומר.
ברור שנשבעתי. בכלל לא הבנתי מאיפה היא הביאה את הרעיון. הרי תומר בכלל לא מצא חן בעיניי. לכן לא היתה לי בעיה עם השבועה הזאת, גם מפני שאני בכלל לא רואה את עצמי מתאהבת וגם מפני שאני לא מאמינה בשבועות. רק שגל לא הסתפקה בשבועה ודרשה ממני שאני לא אדבר עם תומר. קולטים? אפילו אם הוא פונה אלי, אסור לי לענות. כאילו בכל מילה שאחליף איתו טמונה סכנה.
“איזה מין יחסים יש ביניהם?״ אביב שאל אותי אז, כשסיפרתי לו.
“מוזרים,״ עניתי.
“תומר לא אוהב אותה?״
“אני חושבת שגם היא לא אוהבת אותו.״
“אז למה כל כך אכפת לה שלא תדברי איתו?״ אביב ניסה להבין.
“אין לי מושג, תשאל אותה,״ עניתי.
“אולי היא רוצה לחסוך ממך בלגאנים שיש לה איתו,״ אביב ניסה לנחש.
“לא נראה לי שהיא חושבת עלי,״ אמרתי.
“אז על מי היא חושבת?״ אביב לא הבין או עשה את עצמו לא מבין.
“על עצמה.״
“אבל אם היא לא אוהבת אותו, מה אכפת לה?״ הוא לא ויתר.
“תשאל אותה,״ עניתי.
“הגזמת!״
“די, עזוב אותי, טוב? שתעשה מה שבראש שלה. אני לא כזאת מתוחכמת שאני מסוגלת להבין מניעים של אנשים מתוסבכים.
טוב, אם הגענו לסתיו הלא־מתוחכמת, בואו תכירו אותה קצת יותר מקרוב: סתיו הזאת היתה הסמרטוט של גל. סתיו התמימה השתלטה עלי בעיקר כשהייתי עם גל, כי איכשהו, במצבים האלה הרגשתי שהחברות שלי עם גל היא הדבר הכי חשוב לי בחיים. חוץ מזה גל מבהילה. אם את לא עושה מה שהיא רוצה, היא נראית כאילו היא הולכת לחטוף התקף זעם ולקלל אותך.
מרינה, המדריכה שלנו לדרמה, חושבת שהמשיכה החזקה בינינו היתה בעיקר בגלל הניגודים. תמיד ניגודים נמשכים, כי כשיש מפגש עם ניגודים, נוצרת אשליה שאם הם יתמזגו, הם ישלימו זה את זה. הבעיה היא שבדרך כלל האשליה מתנפצת, כי צד אחד משתלט על הצד האחר ודווקא כופה עליו את חסרונותיו.
זאת התיאוריה של מרינה. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. אני לא נמשכתי אל גל בגלל שהיא בת יחידה וחשבתי שכיף להיות אצלה בבית. נמשכתי אליה דווקא בגלל שהיא רדפה אחריי וממש התחננה שנהיה חברות. היא היתה מתקשרת אלי חמש פעמים ביום. היא ניסתה לגרום לי לרגשי אשמה, כאילו אם אצלי בבית תמיד שמח, אני צריכה להרגיש אשמה כשהיא יושבת לבדה ומתבאסת.
האמת? בכלל לא חשבתי שאם אהיה חברה שלה, אני אצטרך לוותר על החברות האחרות שלי. סך הכול הזמנתי אותה פעם אחת לארוחת צהריים, כי היא סיפרה לי שיומיים קודם עקב אחריה גבר חשוד והיא מפחדת לחזור הביתה לבד. מאז היא לא עזבה אותי. בהתחלה רק התחנפה, אחר כך הלכה ונהייתה יותר ויותר תוקפנית, ותוך כדי התוקפנות שלה היא גם התחנפה לאביב, ולדעתי, למרות שהוא לעולם לא יודה בזה, ההתחנפות שלה החמיאה לו.
כמה סיבות מניתי בינתיים לשנאה שלי לגל? שתיים. החברות שלה עם נעמה והקטעים עם תומר. אבל יש עוד כמה סיבות, ולאחת מהן קוראים ירון מלכא.
מיהו ירון מלכא? ירון הצטרף אלינו בחטיבה, ולדעתי הוא נראה אז הכי טוב בשיכבה. למה אני מדגישה את המילה “אז”? תכף אסביר לכם. אבל קודם חשוב שתדעו שכבר בכיתה ז׳ המראה שלו מצא חן בעיניי והתחלתי לנעוץ בו עיניים ולהתקרב אליו. זה לא שהתאהבתי בו, אל תטעו. משהו מוזר קורה אצלי בלב. הוא לא נפתח, הוא כאילו עושה לי מין דווקא כזה, ולכן כשכל הבנות מדברות על מי שהן אוהבות, אני מרגישה ממש גרוע. לכן כשירון מצא חן בעיניי, החלטתי להגיד שאני אוהבת אותו. ככה אף אחת לא תחשוב שמשהו לא בסדר איתי.
הבעיה היתה שבאותה תקופה ירון היה טיפוס מתבודד, והוא כמעט לא דיבר עם אף אחד. סיפרו עליו כל מיני סיפורים. אמרו שהוא נולד מתרומת זרע, ושבגלל שאין לו אבא הוא מתבודד כזה. למסיבות שהיינו עושים הוא כמעט אף פעם לא בא. וכשהוא כבר בא, אז כשרקדנו הוא אף פעם לא רקד. גם חברים בנים לא היו לו ובהפסקות הוא אהב לשבת לקרוא.
בשיכבה שבה כל הבנות (חוץ ממני) מאוהבות בבן אחד ששמו דין אלימלך, את הופכת להיות יוצאת דופן כשאת מחליטה לאהוב מישהו אחר. האמת? דווקא מצא חן בעיניי להיות מקורית כזאת. אבל כאשר סיפרתי לגל שאני אוהבת את ירון, היא התחרפנה לגמרי והודיעה לי שירון שייך לה. מה ז׳תומרת שייך לה? היא קנתה אותו? היא שילמה עבורו? ואם היא התכוונה להגיד שגם בעיניה הוא מוצא חן, זה אומר שאני כבר צריכה לוותר לה?
“את חייבת להישבע לי שלא תתקרבי אליו!״ גל אמרה.
בשלב הזה של החברות שלנו, התחלתי להבין שאם אני חייבת לעשות משהו משמעותי לטובת עצמי, זה רק להתרחק ממנה. מרינה הציעה שאנסה להעצים את סתיו המתוחכמת, זאת שאיכשהו נעלמה בתוכי, אבל היא בטוח קיימת אי־שם. בפגישות של החוג לדרמה היא התחילה לשמור לי תפקידים של טיפוסים מתוחכמים, כדי לעזור לי לחזק את הדמות. זה היה מאוד רגיש מצידה, ובאמת הודיתי לה על זה.
הבעיה היתה שהרגשתי שדמות אחרת מתעצמת בתוכי, וזו הדמות של סתיו הנקמנית. המחשבות שלי הלכו ונהיו קולניות וחזקות והן התמקדו רק בדבר אחד: אני חייבת להראות לגל שאני לא צריכה אותה! אני חייבת להוכיח לה שהיא מיותרת בחיי! אני חייבת לנקום בגל. איך? מתי? כמה? על השאלות האלה לא היתה לי תשובה, אבל בלילות התחלתי להתקשות להירדם. כל הזמן תיכננתי. הייתי מתהפכת מצד לצד. הייתי שוכבת בעיניים פקוחות ומביטה בתקרה. תוכנית אחת עלתה על הפרק והורידה מהפרק תוכנית אחרת. לא בחלתי בשום אמצעי. חשבתי אפילו לסכסך בין גל לבין תומר. חשבתי אפילו להפיץ שמועות מגעילות בשיכבה.
ואז גל ותומר נפרדו, ותומר נהיה החבר הכי טוב של ירון, וגל באה והאשימה אותי שהכול קרה בגללי, כלומר שאני גרמתי לפרידה שלהם ואני חיברתי בין תומר לירון. אתם מבינים את הקטע? יעל, הרכלנית של החטיבה, אמרה לי בפירוש שגל עזבה את תומר כי תומר נמרח על נופר, וההימרחות הזאת התרחשה באיזה בית־קפה, כשכמה זוגות יצאו יחד. אז איך אני יכולה להיות אשמה אם בכלל לא הייתי שם?
“לדעתי, גל חושבת שאת סיפרת משהו לתומר,״ ספיר הסבירה לי.
“מה יכולתי לספר לו?״ לא הבנתי.
“משהו בקשר לזה שגל לא אוהבת אותו,״ ספיר אמרה.
“גל באמת לא אוהבת אותו.״
“נכון, אבל תומר לא יודע את זה.״
“אני בטוחה שהוא מרגיש.״
“זה לא קשור,״ ספיר אמרה. “השאלה היא אם את סיפרת לו או לא.״
“את חוקרת אותי?״ הייתי מופתעת מספיר, “את שליחה של גל?״
“נראה לך?״ ספיר צחקה.
“אז מה?״
“אני סתם מתעניינת,״ היא אמרה.
“זה קשקוש!״ סיפקתי את ההתעניינות שלה, ‘׳אני בכלל לא דיברתי עם תומר.״
זה באמת היה קשקוש. הרי בכלל לא דיברתי עם תומר, ולא משום שנשבעתי לגל, אלא משום שאני סתם לא סובלת אותו. אבל גל, שהיא עקשנית איומה, החליטה שאני סיפרתי לתומר שהיא מאוהבת בירון, ואמרה את זה לחצי שיכבה. היא גם אמרה שבתור נקמה תומר החליט להתחבר עם ירון כדי ללכלך עליה.
“למה את פשוט לא הולכת ומסבירה לה מה היה?״ אביב שאל אותי.
“כי היא לא תקשיב לי,״ השבתי לו.
“איך את יכולה להיות בטוחה כל כך?״ הוא שאל.
“אני מכירה אותה,״ עניתי.
“במקומך, הייתי הולך ומדבר איתה,״ אביב אמר.
“במקומי, בטח בכלל לא היית מתקרב אליה,״ אמרתי לו, ואפילו לרגע לא עלה בדעתי לשאול אותו למה הוא מתעסק כל כך בגל. מה קרה? אין מספיק בנות מופרעות בשיכבה שלו?
אל תחשבו ששכחתי להסביר למה הדגשתי את המילה “אז” בקשר למראה של ירון. חכו בסבלנות, עוד מעט אני מגיעה לזה. אבל אם אני רוצה לשמור על סדר הזמנים, קודם יש עוד כמה פרטים חשובים בקשר לגל.
בתקופה הזאת, כלומר לקראת סוף כיתה ט׳, התחלתי לשים לב שאבנר רימון, הגאון של השיכבה, נועץ בי עיניים. האמת? זה לא בדיוק שאני התחלתי לשים לב לקטע הזה. מי שהתחיל לשים לב לקטע הזה היתה גל. למרות שכבר לא היינו חברות קרובות, היא אמרה לי כמה פעמים, “תראי איך אבנר מביט בך.״ ואני צחקתי ואמרתי לה, “תגידי, התחלת להזות?״ אני חייבת להודות שהאפשרות הזאת נראתה לי מופרעת בטירוף. מה לי ולאבנר? אף פעם לא היינו קרובים, אף פעם לא דיברנו. חוץ מזה שהוא גאון ומקבל מאה בכל המבחנים, לא ידעתי עליו כלום. ומה הוא בכלל ידע עלי? לדעתי, מעט מאוד.
אבל כשהתחלתי לפזול לכיוון שלו, שמתי לב שהוא באמת מביט בי.
“תגידי,״ אמרתי לספיר שהיא היחידה בשיכבה שיש לה דיבור אמיתי עם אבנר, “אבנר אמר לך משהו עלי בזמן האחרון?״
“מה ז׳תומרת?״
“לא יודעת. גל משגעת אותי. היא כל הזמן טוענת שאבנר נועץ בי מבטים.״
“לא שמתי לב,״ ספיר אמרה.
“האמת? גם אני לא.״
“אבל אם גל אומרת לך את זה, היא בטוח לא אומרת את זה סתם.״
“מה פירוש?״
“אולי היא מנסה לשדך ביניכם?״
“לשדך? ביני לבין אבנר?״
“רוצה שאני אברר איתו?״ ספיר שאלה.
“תוכלי לעשות את זה בזהירות?״ נבהלתי, כי חששתי שאבנר עוד עלול להעלות בדעתו שאני רודפת אחריו.
“ברור,״ ספיר חייכה, “את יכולה לסמוך עלי.״
באותו לילה שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם, ופתאום, כמו מכת ברק, ועוד לפני שספיר הגיעה אלי עם תוצאות הבירור לגבי אבנר, באה לי תובנה. נזכרתי שפעם כשגל האשימה אותי שאני נועצת עיניים בתומר, ממש התעצבנתי ואמרתי לה משהו בסגנון, “מטומטמת, איך את יכולה לחשוב שתומר מעניין אותי, אם אני מאוהבת במישהו שהוא ברמה שכלית פי אלף יותר גבוהה ממנו?״ אמרתי את זה סתם. זה היה שקר מוחלט, אולי ביטוי ראשון להופעתה של סתיו המתוחכמת. אבל גל חייכה אז מין חיוך כזה של מישהו שמבין הכול. היא אפילו לא שאלה אותי למי אני מתכוונת. היא רק אמרה משהו כמו: “אהה...״ והפנתה לי את הגב והלכה.
ייתכן שהיא הבינה אז מדבריי שאני מאוהבת באבנר?
ייתכן שהיא החליטה לעשות משהו למעני ולנסות לשדך בינינו?
ייתכן שהיא זו שממנה אבנר קיבל את המידע לפיו אני מאוהבת בו?
ואולי היתה לה כוונה אחרת לגמרי, לא לעשות משהו למעני אלא נגדי, להרוס לי את הסיכויים עם ירון, ולכן היא הלכה לאבנר ואמרה לו שאני מאוהבת בו, מתוך תקווה שהוא ינסה להתחיל איתי?
אבל אבנר רימון הרי לא אחד שיפעל לפי התוכניות של גל שרביט. אבנר הוא הרי גאון מתוחכם ואף אחד לא יכול לסובב אותו על האצבע הקטנה.
“לא נראה לי שגל מאוהבת בירון עד כדי כך שהיא תהפוך שמיים וארץ כדי להרחיק אותך ממנו,״ אביב אמר.
“איך אתה יכול להגיד שלא נראה לך, אם אתה בכלל לא בעניינים?״ התפלאתי.
“אני אמנם לא בעניינים,״ אביב אמר, “אבל את גל קלטתי.״
“קלטת?״
“לגמרי.״
“תגיד,״ הבטתי בו בחשדנות, “יכול להיות שהולך משהו בינך לבין גל בלי שאני יודעת?״
“ביני לבין גל?״ אביב צחק, “התחרפנת?״
כל זה היה בחטיבה. בחופש הגדול התרחקתי מכל העניינים האלה של השיכבה המסובכת שלנו והשקעתי את רוב הזמן שלי בעיקר בחוג לדרמה והידקתי את הקשר שלי עם תמר. קצת הצטננתי. אני לא מתכוונת לנזלת ולשיעול, אלא לצינון של רגשות. השנאה שלי לגל הצטננה. לא חשבתי עליה, בכלל לא הייתי סקרנית לדעת מה עובר עליה.
אבל ביום הראשון של התיכון, כשהיא הגיעה עם נעמה וחלפה על פניי ואפילו לא טרחה להגיד “שלום” ולשאול מה נשמע, העלבון הציף אותי מחדש והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. איך שראיתי את הפרצוף המעצבן שלה, חטפתי קריזה. ואז, כשהיא נעצה עיניים בנבו, אמרתי לעצמי: ‘הנה קטע. שימי לב, תהיי דרוכה! אולי פה תוכלי להשתחל ולהביא לה בלגאנים ולהרוס לה כמו שהיא הרסה לך?׳
כדי שלא תתבלבלו ותחשבו שנבו הוא אחד שלמד איתנו גם בחטיבה, אני חייבת לציין שנבו הוא חדש. ככה זה במעבר מחטיבת ביניים לתיכון. יש כאלה שנשארים, יש כאלה שעוזבים ויש כאלה שמצטרפים. אצלנו עזבו כמה: דין אלימלך, אהוב הבנות; אבנר רימון הגאון, שכבר שמעתם עליו; מאיה יניב, שבגלל שהיא משחקת כדורגל ומתלבשת כזה כמו בנים, היו כאלה שליכלכו עליה; ואופיר שמעון, שנחשב לאחד התלמידים הכי גרועים בתולדות בית־הספר. ביום הראשון התקבל הרושם שגם ירון מלכא עזב, אבל למחרת התבררה הטעות. ירון לא עזב, קרה לו משהו אחר, ותכף אני מגיעה לספר את הסיפור הזה, אבל קודם רק כמה מילים על אלה שעזבו.
דין עזב כי הוא עבר דירה למעלה אדומים. מאיה עזבה ואף אחד לא יודע למה. אבנר הגאון נבחר על ידי ועדה מיוחדת ללמוד בפרויקט למחוננים בצפון, ואופיר פשוט נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. הוא לא סיפר לאף אחד שיש לו תוכניות לעזוב. ביום הראשון של התיכון הוא פשוט לא הגיע לבית־הספר.
וירון?
ירון הופיע בכיתה קירח לגמרי, בלי שערה אחת על ראשו, וסיפר שגילו אצלו לויקמיה, שזה סרטן דם, ושהוא עבר סידרה של טיפולים. בשנייה שראיתי אותו, אמרתי לעצמי, ‘סתיו, עכשיו תוציאי את ירון מהסכסוך שלך עם גל. גם אם הוא יהיה בצד של גל, אין לך זכות לכעוס עליו. מי שנמצא במצב כזה ראוי לתמיכה.׳ עצמתי עיניים וכאילו הזרקתי לעצמי לתוך המוח את ההחלטה הזאת. דמעות הציפו את עיניי כשראיתי אותו. חשבתי: בשביל שהוא יחלים מהמחלה שלו, אני מוכנה לפרגן לו אפילו אם הוא יהיה חבר של גל.
חלל, כמו שמרינה אומרת, תמיד מתמלא. כך גם אצלנו בשיכבה החלל של אלה שעזבו התמלא במהירות. ההתלהבות של נופר וגל מנבו אמיר החדש הקנתה לו מייד את המעמד שפינה דין, ואת מקומו של אבנר הגאון תפסה ספיר, שכבר בחטיבה נחשבה למחוננת מספר 2. בתואר “התלמיד הכי גרוע” עדיין לא ברור מי יזכה, אבל אין ספק שיש כמה מועמדים רציניים, וביניהם אפילו נופר וגל, שלא ידועות בתור תלמידות מצטיינות במיוחד. אם אתם שואלים אותי למי אני מאחלת להיות התלמידה הכי גרועה, ברור שאני מאחלת את זה לגל. אבל גם אם היא תהיה השנייה הכי גרועה, מבחינתי זה בסדר.
ובקשר למקום של מאיה: אפילו את המקום שהיא תפסה בשיכבה אין שום בעיה שמישהי אחרת תתפוס. כדי שכולם ילכלכו עלייך, את לא חייבת לשחק כדורגל. את יכולה להיות סתם מוזרה, כמו דקלה למשל, שגונבת מחברות מתיקים של תלמידים מצטיינים ומעתיקה מהן את שיעורי־הבית בלי לבקש רשות.
טוב, עד כאן היו דבריה של סתיו של השיכבה, ומכאן אני עושה תפנית של 180 מעלות ומוסרת את הבמה לסתיו של החוג לדרמה, שכל מה שמעניין אותה בחיים זה להיות שחקנית, ולא סתם שחקנית, אלא שחקנית מפורסמת שכל המדינה מכירה אותה. נשמע לכם בלתי אפשרי? תכף תופתעו. כי למה קפצתי פתאום מסתיו לסתיו? הסיבה פשוטה: הנייד שלי ניגן, והמנגינה סיפרה לי שמרינה מחפשת אותי.
“הַיי מרינה,״ אמרתי.
“הַיי סתיו,״ בקול שלה זיהיתי שהיא נסערת, “מה את עושה מחר בארבע?״
“מחר בארבע?״ ניסיתי להיזכר, “לדעתי, אין לי תוכניות.״
“מצוין,״ מרינה אמרה, “אז תבואי למתנ”ס.״
“מה קרה?״ שאלתי.
“אלון קדם, במאי מהטלוויזיה, מחפש שחקנית לסידרה חדשה,״ מרינה אמרה. “הצעתי אותך.״
“אותי???״ בבת־אחת נהיו פעימות הלב שלי מהירות וחזקות. גל נמחקה, אבנר נמחק, כל השיכבה נעלמה. הייתי אך ורק שחקנית בחוג לדרמה של מרינה, שחקנית שהוצעה לסידרת טלוויזיה.
“כן,״ מרינה השיבה.
“את מי עוד הצעת?״ הייתי בטוחה שאני לא היחידה.
“רק אותך,״ מרינה אמרה.
“לא הצעת את תמר?״ התפלאתי.
“סתיו,״ מרינה נשמעה מבודחת, “תשתדלי לישון טוב בלילה ולבוא מחר כשאת במיטבך, ותעזבי את כל השאלות האלה. מהחוג שלנו את המועמדת היחידה,״ היא השתתקה לרגע, אבל הוסיפה מייד, “יאללה, ביי! אני אהיה שם לחזק אותך!״ וניתקה.
