פרק 1
אני לא יודעת אם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מה זה להיות חדשה בשיכבה. אם מישהו מכם עבר את החוויה הזאת, בטוח שהיא לא תישכח ממנו לעולם. כשכולם מכירים את כולם ורק את לא בעניינים, ההרגשה ממש גרועה. את כאילו מגששת באפלה, אבל לא בחדר עם רהיטים, אלא בחדר שיש בו חיות טורפות. תנועה אחת לא זהירה, ואת ננשכת או נטרפת. קולטים?
לצערי הרב מצאתי את עצמי במצב הזה יותר מדי פעמים, וכמובן לא באשמתי. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עוברת אפילו פעם אחת לבית־ספר אחר. הייתי ממשיכה עם החברים שלי עד החטיבה, ומהחטיבה עד סוף התיכון. אבל ההורים שלי, שחושבים בעיקר על עצמם ולא על האחריות שיש להם כלפי הילדים שלהם, הרסו את חיי. הם האשמים, ובגדול. התחביב שלהם הוא שליחויות בחוץ לארץ. אחרי שנה־שנתיים בבית, כלומר בירושלים, הם מרגישים מין חוסר שקט כזה ומתחילים לברר לאן אפשר לנסוע לשליחות, כאילו חייבים לגוון כזה. חייבים להתמודד עם אתגרים חדשים. חייבים להחליף אווירה.
אתם יכולים לסמוך עליהם שהם לא יחזרו לאותו מקום פעמיים. אם השליחות הלפני אחרונה היתה בקנדה, והלפני לפני אחרונה היתה בלונדון, השליחות שבאה אחריה היתה באוסטרליה, וזו שתבוא בעתיד תהיה בטח בארגנטינה או בדרום־אפריקה. אבל אין לכם מה לדאוג, בפעם הבאה אני כבר לא אסע איתם. אפילו שיתהפך העולם, אני נשארת כאן! החלטתי לשים לזה סוף!
כשהגענו למֶלְבּוֹרן שבאוסטרליה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי: אין לך מה להתאמץ להיות מקובלת בכיתה, כי בכל מקרה לא תישארו פה יותר משנה. עשיתי חשבון פשוט: עד שתתחילי להבין מי נגד מי, יחלפו כמה חודשים, ואז תתחילי לספור לאחור את הזמן שנותר לך.
אבל השנה הפכה לשנתיים, ואחר כך נוספה עוד שנה ועוד שנה. בקיצור, ארבע שנים לא התאמצתי להיות מקובלת, כי הייתי בטוחה שהנה הנה חוזרים לארץ, וסבלתי מזה מאוד. כשחזרנו לירושלים, קיבלתי החלטה: כאן אני משקיעה. את התיכון הזה אני אסיים כמו כולם. וכדי שלהחלטה שלי יהיה תוקף, הלכתי לדבר עם סבתא שלי (אמא של אמא) מאחורי הגב של ההורים. אמרתי לה שאם וכאשר הם יסעו שוב, היא תהיה חייבת להתערב.
הסברתי לה שאם אסע עוד פעם אחת, אתמוטט. דיברתי איתה בכנות ובאופן חד־משמעי ונוקב. אמרתי לה, "אוֹקֵיי, את כל היתרונות מהנסיעות האלה כבר הפקתי. ראיתי עולם. אני מדברת אנגלית שוטפת. אני יודעת שבני־אדם במקומות אחרים הם שונים ושיש להם הרגלים אחרים. זהו, מיציתי." הסברתי לה שההורים שלי הרסו לי את החיים עם הנסיעות האלה, והיא הזדהתה איתי, לגמרי. גם היא חשבה שהנסיעות האלה נעשות בקצב קצת מוגזם ומטורף.
"תמיד תוכלי להישאר אצלי," סבתא אמרה, "את כבר מספיק בוגרת."
"כלומר אנחנו מסכימות?" שאלתי.
"מסכימות," היא אמרה וחיבקה אותי, ואחר כך יצאה לשיעור פִּילָטיס. היא אמנם בת יותר מ-70, אבל נראית חבל לכם על הזמן. היא הרבה יותר רזה מאמא שלי, וגם יותר זקופה, וזה למרות שכולם אומרים שכאשר אדם מזדקן הוא נהיה כפוף. אבל מה שיותר חשוב אצלה מהמראה, זה הדעתנות. אין לה שום בעיה להגיד לך בפָּנים את מה שהיא חושבת. בוטה כזאת. תוכלי לסמוך עליה שאם היא מסכימה איתך, היא תילחם על דעתה עד שתנצח, ובמקרה הזה הניצחון הוא את. את תישארי בארץ. אמא שלך תתקפל. סבתא כבר תמצא את הטיעונים הכי משכנעים עד שלאמא לא יהיה מה להגיד.
היום הכי קשה למישהי חדשה הוא היום הראשון של שנת הלימודים. את מגיעה לבית־ספר שבו את לא מכירה אף אחד. כל הפרצופים זרים. אין לך מושג מה הולך, אין לך מושג עם מי כדאי לך להתחבר. את עלולה לדבר עם מישהי, ואחר כך לדבר עם זו שהראשונה שדיברת איתה הכי שונאת. בקיצור, כשיש לך ניסיון עשיר בלהיות חדשה, את כבר יודעת שביום הראשון אסור לך לזוז. הכי טוב זה להיות פסל. תשתדלי רק להביט. לסקור. לקלוט. תקפאי כמו אשת לוט. תהיי עמוד מלח. תתכווצי. עד שאת לומדת לזהות את הדמויות הבולטות, עדיף להוריד פרופיל.
האמת היא שבנוגע לשנת הלימודים הזאת, התיאור הזה לא היה לגמרי מדויק. לא הייתי חדשה לגמרי. פעם, לפני הרבה שנים, ביסודי, למדתי עם חלק מהאנשים שאליהם הצטרפתי עכשיו בתיכון. עם מי? עם ספיר, למשל. עם אבישג, עם ברק לוי וגם עם דין אלימלך.
דין אלימלך... שְיוּ! כמה שהייתי מאוהבת בו...
איפה הוא? אני מודה שאיך שהגעתי, מייד התחלתי לחפש אותו. הוא היה היחיד שחיפשתי. היה לי ברור שאין שום סיכוי שקשר איתו יכול להיות טעות. היה לי ברור שהוא חייב להיות מהמקובלים. היה לי ברור שתמיכה שלו עשויה להיות רק לטובה. אבל איפה הוא? איך זה שאני לא רואה אותו?
האהבה שלי אל דין התחילה בכיתה ד'. באוסטרליה, כשהיה לי ממש ממש רע, הייתי חולמת עליו. הייתי מדמיינת את הרגע שבו נחזור וניפגש. איך אני אגש אליו, והוא יחבק אותי בשמחה. ואני אגיד שהתגעגעתי, והוא יגיד שהוא שמח שחזרתי. הרי בכיתה ד' ישבנו יחד והסתדרנו ממש סבבה. המחנכת חשבה שזה צירוף טוב, והיא צדקה ביג טיים. היה לנו קשר נפלא. דין אפילו היה בא אלי הביתה, ואני הייתי באה אליו והכרתי את המשפחה שלו. שיחקנו במחשב, הוא הוביל ואני הלכתי אחריו. דין לימד אותי לנגן בגיטרה. כבר אז היתה לו גיטרה והוא חלם להיות זמר.
רק בגלל דין התרגשתי והשקעתי במראה שלי. לבשתי חולצה הדוקה, לבשתי את הג'ינס החדשים שקניתי יחד עם סבתא בקניון מלחה. התאפרתי קצת. במלבורן הבנות המקובלות היו מתאפרות די כבד. ממש מייק־אפ ושפתון וכל הקטע. אני אף פעם לא התאפרתי, כי כמו שכבר הבנתם, לא התכוונתי להשקיע. אבל כאן זה משהו אחר. אני חייבת להלהיב את דין. אין לי ספק שהוא מקובל, אם לא הכי מקובל בשיכבה. מי שהיה כל כך מיוחד ביסודי, לא יכול להתדרדר.
אוף, גם בחלק הזה של המגרש הוא איננו. לפני הצלצול הסתובבתי לאורכו ולרוחבו של המגרש וחיפשתי אותו, ואחרי הצלצול, בכיתה, התפללתי שהוא ייכנס כבר. אבל דין לא נכנס. מי שניגש אלי היה ברק לוי.
זיהיתי אותו מייד. הוא אמנם גבה, אבל הפנים שלו, חוץ מזה שהם היו מלאות חצ'קונים, לא השתנו במיוחד. אם מעניין אתכם הטעם שלי, אז הוא לא משהו. ממש לא.
"תגידי, את לא דנה?" ברק שאל.
"לגמרי," צחקתי.
"וואלה," ברק לוי אמר, "לא נסעת לאיזשהו חוצלארץ?"
"נסעתי לאוסטרליה וחזרתי," עניתי.
"וואלה," הוא חזר.
"אנשים שנוסעים בדרך כלל חוזרים," ציינתי.
"יש אנשים שנוסעים ולא חוזרים," הוא אמר.
"גם זה נכון," הסכמתי איתו.
"אז אחלה שחזרת," הוא אמר.
"תודה," עניתי.
"שמת לב שישר זיהיתי אותך?"
"כן," הינהנתי.
"לא השתנית הרבה," הוא קבע.
"תודה," אמרתי למרות שלא ידעתי אם זו מחמאה, "תגיד..."
"מה?"
"אתה זוכר איך קראו להוא שישבתי לידו בכיתה ד'?" עשיתי את עצמי כאילו אני לא זוכרת את שמו של דין.
"בכיתה ד'?" ברק צחק, "מי זוכר?"
"משהו כמו דן... אולי דון?"
"דין?" ברק שאל.
"בדיוק!" קראתי, "באמת, מה איתו?"
"אהה," ברק אמר, "הוא כבר לא איתנו."
"מה ז'תומרת לא איתנו?" נבהלתי, "קרה לו משהו?"
"הוא עבר לבית־ספר אחר."
"למה?" לא הצלחתי להסתיר את הסקרנות שלי, "הוא לא היה תלמיד טוב? העיפו אותו או משהו?"
"ממש לא," ברק הניד בראשו, "מה פתאום העיפו? הוא עבר דירה."
"עזב את ירושלים?" הרגשתי מין תחושה לא נעימה בבטן.
"כמעט, עבר למעלה־אדומים," ברק אמר. "ואת יכולה לתאר לעצמך שהבנות אוכלות את הלב והבנים חוגגים."
"סליחה?"
"בחטיבה כל הבנות היו מאוהבות בדין," ברק הסביר. "לי למשל, בתור בן, לא היה סיכוי עם אף אחת, בעיקר בגללו. עכשיו כשהוא לא לומד איתנו, המצב אולי ישתפר."
"אהה..."
התרחקתי מברק והרגשתי ממש מאוכזבת. התוכנית שרקמתי במשך הרבה לילות קרסה בבת־אחת כמו מגדל קלפים. זה לא שחשבתי שדין ישב לו ארבע שנים בירושלים ורק חיכה לי. ממש לא. תיארתי לעצמי שקורים דברים. תיארתי לעצמי שבת אחרת תפסה את מקומי בכיתה ה' ויושבת לידו, ואחר כך בכיתה ו' ובחטיבה. אבל האפשרות לחדש את הידידות איתו נראתה לי סבירה בהחלט.
לא טיפחתי חלום להיות חברה של דין. אמרתי לעצמי, 'דנה, תחשבי בקטן. אל תבני ארמונות, כדי שלא תתאכזבי.' אבל שדין יעבור דירה ויעזוב את השיכבה? מי היה יכול לחשוב על אפשרות כזאת? למה? מה רע בירושלים? מה רע בשכונת בית־הכרם? היתה להם דירה דווקא חמודה, אני זוכרת.
וחוץ מזה, מה איתי? כאילו, מה עשיתי שמגיע לי הסיפור הזה? למה הוא היה צריך לעבור למעלה־אדומים דווקא כשאני חוזרת לארץ? הוא לא היה יכול לחכות שנה? זה היה כל כך דחוף?
סקרתי את הכיתה. מקומות רבים כבר היו תפוסים. בת אחת ישבה לבדה ולעסה מסטיק בתנועות עצבניות. החלטתי להמר עליה.
"אפשר?" הצבעתי על המקום הפנוי לידה.
"מצטערת," היא הנידה בראש, "תפוס."
"אוֹקֵיי," זזתי לאחור.
"תגידי, את לא... את לא..." ברגע הראשון לא זיהיתי את ספיר, שישבה אחרי זאת שלעסה מסטיק, אבל אחרי שהיא הזיזה את התיק שלה, וראיתי את שמה על המדבקה שהיתה מוצמדת אליו, הבנתי מי זאת, "את לא דנה אמיתי?"
"אני כן," הינהנתי.
"חזרת מאוסטרליה?" ספיר שאלה.
"לגמרי," עניתי.
"בואי," היא הצביעה על המקום הפנוי לידה, "את יכולה לשבת כאן."
"כדאי לך," ברק שהלך מאחורי המליץ, "תוכלי להעתיק ממנה במבחנים, היא התלמידה הכי טובה בשטח."
"פחחחחח..." ספיר עשתה לו פרצוף, "אל תשימי לב לשטויות שלו," היא אמרה לי. "וחוץ מזה," היא פנתה אל ברק, "איך אתה יודע? זאת כיתה חדשה."
"אני מוכן להתערב," ברק הושיט לספיר את ידו, "רוצה?"
"לא מתערבת," ספיר אמרה.
אילו קיבלתי הרבה הזמנות כמו זו של ספיר, ייתכן שהייתי מרשה לעצמי להתלבט. אבל אחרי שנדחיתי על ידי ההיא שלועסת מסטיק כמו פרה שמעלה גרה, הרגשתי רע, וכמו שאומרים קפצתי על המציאה. ביסודי לא היה לי שום קשר עם ספיר. כן, את זה אני דווקא זוכרת: כבר אז היא היתה התלמידה הכי טובה בכיתה. מין מחוננת כזאת. פעם בשבוע היא נעדרה מבית־הספר כי היא הלכה לכיתה מיוחדת של מחוננים. הכול היא ידעה, ולידה כל התלמידים הרגישו טיפשים. אני זוכרת שאפילו דין אמר לי שהיא פרופסורית כזאת ושוויצרית. לא שוויצרית בגלל המראה שלה, היא לא נראית מי־יודע־מה. שוויצרית בגלל השכל. אפילו את המורות היא היתה מתקנת, ואיכשהו בסוף תמיד התברר שהיא צדקה.
"איזה יופי שחזרת," ספיר אמרה לי, "יש הרבה שליחים שלא חוזרים."
"מאיפה את יודעת?" התפלאתי.
"קראתי על זה," ספיר אמרה.
"אהה..." לא ידעתי מה להגיד.
"ברור שיש גם כאלה שחוזרים," היא הדגישה.
"ברור," חייכתי.
"עובדה שאת פה," היא צחקה, כנראה חשבה שזו בדיחה.
אל הכיתה נכנס עכשיו בן מאוד מרשים, גבוה ורזה כזה. התרמיל שלו היה תלוי ברצועה אחת על כתפו. הוא נעמד בפתח וסקר את הנוכחים. המבט שלו העיד על ביטחון עצמי, גם תנועות הגוף שלו היו בטוחות, זורמות כאלה.
"מדליק..." ספיר התפעלה.
"מי זה?" שאלתי.
"אין לי מושג," היא אמרה, "אולי הוא טעה בכיתה."
לא, הוא לא טעה בכיתה. אחרי שהוא בדק פעם נוספת מה כתוב על הדלת, הוא נכנס ומצא לעצמו מקום. ספיר התרוממה, ומתחה את עצמה לעבר לועסת המסטיק המעצבנת. היא לחשה לה משהו. לועסת המסטיק הסתובבה אליה ולחשה חזרה. ספיר שבה והתיישבה.
"הוא חדש," היא דיווחה לי, "קוראים לו נבו אמיר."
"אוֹקֵיי," אמרתי.
"וזאת יעל," היא הצביעה על לועסת המסטיק, "היא זאת שיודעת הכול."
"אוֹקֵיי," חזרתי.
"וזאת אבישג," היא הצביעה על מישהי שאותה ממש לא זיהיתי, "זוכרת אותה?"
"אבישג שהיתה איתנו ביסודי?" רציתי להיות בטוחה.
"ממש," ספיר הינהנה.
"בחיים לא הייתי מזהה אותה," אמרתי.
"עד כדי כך היא השתנתה?" ספיר שאלה.
"לגמרי," אמרתי.
הצלצול הכניס לכיתה גם את המחנך שלנו, רובי מולכו. באוסטרליה, הבנות היו נותנות ציונים למורים לפי המראה שלהם. היה אחד, סם, המורה למתמטיקה, שכולן נגנבו ממנו. ממש חיזרו אחריו. היו מטלפנות אליו הביתה, שולחות לו אס־אם־אסים ממספרים חסויים. ואני, למרות שגם אותי הוא הרשים, הרחקתי את עצמי מכל הבלגן. לא רציתי להסתבך. רציתי להישאר נייטרלית.
אבל לבירור שערכה המנהלת גם אני נקראתי. וזה היה קטע לא נעים, כי נאלצתי לשמוע את כל הנאום שלה, למרות שלא היה לי שום חלק בסיפור. מצד שני, איך יכולתי לבגוד בבנות ולהגיד שאני לא שייכת לבלגן? יש גבול למה שאת מסוגלת לעשות, גם כשאת יודעת שבסוף השנה תחזרי הביתה לישראל. אז כמו כל השאר, הרכנתי את הראש וספגתי. טוב, זה לא היה ממש טראומטי. לא התעוררתי בלילות עם סיוטים בגלל זה או משהו.
המחנך רובי מולכו נראה לא פחות טוב מאשר המורה למתמטיקה סם. תספורת קצוצה, עיניים ירוקות מדהימות, ג'ינס. גיל? לדעתי מקסימום 30. טבעת נישואים? לא, אין. גוף רזה. מספר מכנסיים 34, שראיתי כשהוא הסתובב והפנה אלינו את הגב.
גם רובי לא הכיר את התלמידים. לכן כל אחד מאיתנו התבקש לקום, כשרובי קרא את שמו מתוך רשימה. לועסת המסטיק, יעל, זו שכבר היה לי ברור שאני לא סובלת, היתה הראשונה ברשימה כי שם המשפחה שלה הוא אבן־טוב, והרשימה מסודרת לפי ה־א"ב של שמות המשפחה. אחריה בא אחד, שאחר כך התברר שגם הוא חדש, דותן אלמגור. אחריו בא נבו אמיר, שקימתו היתה מלוּוה במבטים מתפעלים של רוב הבנות. אני סגרתי את קבוצת שמות המשפחה שהתחילה באות א'.
"נופר בביוף!" המורה רובי קרא.
נופר קמה, ותוך שנייה היה לי ברור שגם אותה אני לא סובלת. היא היתה דומה, ממש שתי טיפות מים, לשרון שלמדה איתי במלבורן ונחשבה להכי מבוקשת.
שרון, כמוני, נולדה בישראל, אבל ההורים שלה עברו לאוסטרליה כשהיא היתה בת חמש ומאז נשארו. היופי שלה היה כל כך בולט, עד שאפילו בנים מכיתות גבוהות יותר הזמינו אותה לצאת איתם. אבל היא, למרות שעמדה בראש שולחות האס־אם־אסים לסם המורה למתמטיקה והתחנחנה לכל התלמידים בכיתות הגבוהות יותר, נענתה באמת רק למייקל, שהיה דווקא בשיכבה שלנו. הוא היה בנו של אחד מעשירי המדינה. נהג פרטי היה מסיע אותו לכל מקום שביקש במכונית ספורט שחורה עם גג נפתח.
"הזוג המלכותי". זה היה הכינוי שכולם הדביקו לשרון ולמייקל. ובאמת, ולמרות שלא סבלתי את שרון, הם נראו כמו שני נסיכים. בהפסקות, כשהם הסתובבו יחד, כולם היו נועצים בהם עיניים. הבנות קינאו בשרון והבנים קינאו במייקל. שרון נהנתה מאוד מהקנאה הזאת, מייקל נראה כאילו לא אכפת לו.
מה גרם לשרון לחשוד בי, שאני מהווה איום על הקשר שלה עם מייקל? האם הקשרים ההדוקים שנוצרו בין השליח מישראל, כלומר אבא שלי, לבין אחד התורמים הגדולים, כלומר אבא של מייקל, עוררו את החשדות שלה שקורה משהו בין מייקל לביני?
אתם יודעים מה? אני הייתי פשוט תמימה וטיפשה. אילו רציתי לפגוע בה, הייתי יכולה לעשות את זה בקלות. מייקל, שתיכנן לנסוע לישראל, באמת התלהב מהסיפורים שלי על הארץ. אבל אני לא התרשמתי ממנו כל כך. לא אהבתי את הטיפוס. היה לי יותר חשוב להתחבר עם שרון מאשר איתו, וזאת היתה הטעות הגדולה שלי. כי שרון מייד פיתחה סיוט שאני מתחברת איתה כדי להגיע אל מייקל, ואני? במקום להציג בפניה אופי חזק ונחוש, במקום לצפצף על החשדות האלה, במקום לשחק אותה סנובית לא פחות ממנה, אני הפכתי את עצמי לסמרטוט. אחרי כל שיחה שלי עם מייקל, התנצלתי בפניה. ושרון, כמו שנוהגים בסמרטוט, דרכה עלי וליכלכה עלי מאחורי הגב.
ברור שנדרתי שלעולם זה לא יקרה לי שוב. אפילו הנחתי את היד על ספר התנ"ך. בקול רם נשבעתי: "לעולם לא תהיה בת שתרצי בכל מאודך להיות חברה שלה!" והכרזתי גם: "אני אשתמש בבנות כמו ששרון השתמשה בי, וככה אנקום את נקמתי בגורל הרע שלי."
כן, זה מה שהיה. היא השתמשה בי. קודם היא חלבה אותי, ממש כמו שחולבים פרה. רצתה לדעת בדיוק מה אני יודעת על מייקל ובאילו נסיבות אנחנו נפגשים, ואחר כך היא הלכה וריכלה. סיפרה לו שאני לא סובלת אותו, שאני אומרת עליו שהוא עשיר מפונק, שאני קובעת שהוא לא יסתדר עם החבר'ה בישראל.
ואתם יודעים מה עוד? אם אני צריכה לשים את האצבע על מי שהלשינה עלי, שאני בין המסמסים למורה למתמטיקה, אין לי ספק שאשים אותה על שרון.
פחחחחח...
טוב, די!
את כבר לא נמצאת במלבורן, דנה. אז תחזרי בבקשה למציאות. את בירושלים. תנקי את הראש מכל הזיכרונות המגעילים ותתמקדי. אוֹקֵיי, אז גם נופר מחוקה. שני מקומות תפסה לעצמה הסלב הזאת. את התיק שלה היא שמה במקום אחד, והיא עצמה התיישבה ליד יעל אבן־טוב. מצוין, שתי ציפורים במכה אחת. אם הן חברות טובות, זה רווח נקי. את לא צריכה להתאמץ פעמיים. אם את מתרחקת מאחת, באופן אוטומטי את מתרחקת גם מהחברה שלה.
"בחטיבה נופר היתה חברה של דין," ספיר לחשה לי.
"אהה," מילמלתי.
זה היה צפוי, לא? בכל שיכבה יש זוג מלכותי. ניסיתי לדמיין אותם, אבל במקומם צפו שוב מייקל ושרון. הם היו מתחבקים בהפגנתיות, זאת היא שבעיקר חיבקה אותו. כולם אמרו. אבל מייקל לא סירב, הוא נענה לה ברצון. אמרו שיותר משהוא מאוהב בה, הוא אוהב להשוויץ איתה, כי כשהם יוצאים יחד, כולם מקנאים בו. אמרו שהיא כמו מכונית הספורט עם הגג הנפתח, משהו שמפגינים באמצעותו הצלחה ומעמד. אמרו שמייקל אף פעם לא ירשה לעצמו לצאת עם מישהי פחות מרשימה. אבל לי תמיד היתה הרגשה, שאם הייתי רוצה, הוא היה עוזב אותה בשבילי, וזה בהחלט לא בגלל שאני חושבת שאני מתקרבת אליה במראה שלי.
הייתי שקועה כל כך בזיכרונות ממלבורן, עד שבכלל לא שמתי לב שהרשימה עומדת להסתיים. איך החמצתי את ההזדמנות לעקוב אחרי כל השמות?
"גל שרביט," רובי מולכו קרא.
"זאת האויבת הכי גדולה של נופר," ספיר עידכנה אותי.
"גל שרביט?" רציתי להיות בטוחה שקלטתי נכון.
"לגמרי," ספיר אישרה.
איזה יופי! באופן טבעי הבטתי בה. תחושה חזקה שהנה מצאתי לעצמי מטרה הלכה ונוצרה בתוכי. בהחלט יפה, אבל ממש לא מתקרבת אל נופר.
בהפסקה עקבתי אחריה. קטע מוזר, הרגשתי כאילו שוב אני במלבורן עם ההחלטה הנחושה שלי לפגוע בשרון. ידעתי שזה טמטום. נופר הרי היא לא שרון. בניגוד ליעל, שהביטה בי כאילו אני נחותה ולא נתנה לי לשבת לידה, נופר לא אמרה לי כלום. ואף על פי כן המהלך נקבע:
אני אתחבר עם גל הזאת, כדי לפגוע בשרון... סליחה, מה פתאום שרון? התכוונתי לנופר. אוֹקֵיי, בואי ננסח את זה מחדש: אני אתחבר עם גל כדי לפגוע בנופר. אבל מה יש לי לפגוע בנופר? תגידי, דנה, את מפגרת לגמרי? היא עשתה לך משהו?
לא, היא לא עשתה לי כלום. אבל אם היא היתה חברה של דין, מבחינתי זה כבר מספיק.
גל הסתובבה עם מישהי, שאחר כך התברר לי ששמה נעמה. את לא צריכה להיות ותיקה בשיכבה כדי להריח את הקשרים. בכל השכבות זה אותו דבר. מהר מאוד את קולטת מי החברה הכי טובה של מי, ולמי אין בכלל חברה הכי טובה.
שני זוגות בנות קלטתי: נעמה וגל, נופר ויעל. ס'תכלו על יעל איך היא קולעת לנופר צמות, ותבינו מי שם מעריצה את מי. וגם בקשר של נעמה עם גל, די קל לזהות שנעמה היא הנגררת וגל היא הנערצת. תרשמי לעצמך את כל הפרטים האלה, דנה. אסור שתשכחי. אם תשכחי, את עלולה לעשות שטויות.
שמתי לב איך המון זוגות עיניים ננעצו בנבו החדש, זה שמופיע לפני ברשימת השמות. לא היתה לי בכלל בעיה לקלוט את מה שקורה, המבטים היו כל כך גלויים. ניחשתי שכנראה לנועצות העיניים לא היה אכפת שהוא ישים לב, אולי אפילו להיפך. אולי הן רצו שהוא ישים לב.
הנועצות העיקריות היו נופר וגל, ואיתן גם נעמה ויעל, כמובן. במלבורן החיזורים האלה היו הרבה פחות בוטים. כאילו הבנות קצת התביישו לרדוף אחרי הבנים, ורק נתנו להם רמזים או סימסו ממספרים חסויים. כאן כנראה המצב שונה. בחיי, לנופר הזאת אין בכלל בושה. היא ממש נדבקת אליו, כאילו לא מאפשרת לו אפילו סיכוי להימלט.
"למה נופר וגל כל כך שונאות זו את זו?" שאלתי את ספיר כשחזרתי לכיתה.
"אהה," ספיר אמרה, "סיפור ארוך."
"מה?"
"בחטיבה, גל קינאה בנופר בגלל שהיא היתה חברה של דין," ספיר דיווחה, "ובסוף השנה היא גנבה לה את החבר."
"את דין?" שאלתי.
"לא, את נדב," ספיר ענתה.
"נדב?"
"נדב היה חבר של נופר," ספיר הסבירה.
"בסוף השנה נופר עזבה את דין?" רציתי להבין בדיוק.
"לא," ספיר הנידה בראשה, "דין עזב אותה."
נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי מין תחושה חזקה של התמוגגות.
"ואז היא נהיתה חברה של נדב?"
"בדיוק."
"נדב בכיתה שלנו?"
"לא," ספיר אמרה, "נדב לומד בכלל בבית־ספר אחר."
"וגל הכירה אותו קודם?"
"לא, גל הכירה אותו מזה שהוא היה חבר של נופר," ספיר צחקה. "גל תעשה הכול כדי לפגוע בנופר."
"אהה," אמרתי.
"אצלכם באוסטרליה לא היו קטעים כאלה?" היא התעניינה.
"היו דברים, אבל לא כאלה קיצוניים," עניתי.
טוב, תרשמי לעצמך, דנה: כאן זה לא אוסטרליה. כאן זה קצוות! הולכים עד הקצה ולא עושים חשבון, וזה אומר שיהיה הרבה יותר מעניין. כבר ביום הראשון שתי בנות מתחרות על נבו. כבר ביום הראשון ברור לך, שאת לא סובלת את יעל ואת נופר. כבר ביום הראשון את קולטת שיש כאן שני מחנות. אם תשתייכי למחנה א', כלומר למחנה של נופר, לא יהיה לך שום דיבור עם נעמה או עם גל; אם תשתייכי למחנה ב', כלומר למחנה של גל, יחרימו אותך במחנה של נופר.
