אני עומדת מול הראי ושוב לא סובלת את עצמי:
ראשית, אני יותר מדי שמנה. לא ממש שמנה, כלומר לא כמו שיראל מ־ט'3, אבל בדיוק במקומות הכי משמעותיים יש לי עובי מגעיל, כמו צמיגים של ג'יפ־שטח. אפילו אם אני מכניסה את הבטן הכי עמוק שאפשר, מנסה להדביק אותה לגב, ומהדקת בכל הכוח את החגורה כדי להגיע אל החור הלפני־אחרון, יוצאים לי החלקים המיותרים מהצדדים, כאילו נשפכים החוצה מעל החגורה. וכמה שאני משתדלת לעשות דיאטה ולא לאכול ממתקים, זה לא עוזר. בערב אני מקבלת החלטות נחושות, לאכול רק חסה וביצים קשות ולשתות רק דיאט־קולה או דיאט־ספרייט, ובבוקר אני טורפת פיתה עם גבינה צהובה.
ברור שאם אמא היתה קצת יותר מתחשבת, ולא קונה את כל הגבינות האלה והעוגיות האלה שגם עושות פצעים בפנים, היה לי יותר קל. רק שהיא לא. אלף פעמים ביקשתי ממנה, והיא אמרה שאני לא היחידה שגרה בבית הזה; ושאם אבא חוזר הביתה אחרי יום עבודה מתיש, זכותו שיהיה לו משהו מתוק לשים בפה. הוא הרי שותה קפה בלי סוכר, ולכן הוא חייב שתהיה לו איזו עוגייה לשפר את הטעם.
שנית, השערות. אלה, כאילו בכוונה עושות לי קטעים. כשהן רטובות אני מצליחה לסדר אותן כמו שצריך, אבל בשנייה שהן מתייבשות, כל קווצה מתאגדת לה והולכת לאן שהיא רוצה, ואני חייבת להרטיב שוב. ניסיתי ג'ל, ברור שניסיתי. הרי אני מוכנה לנסות כל דבר. זה קצת שיפר, אבל לא לגמרי. אפילו כשאני משתמשת בפֶן של אחותי צאלה, הקרב לא מסתיים בניצחון שלי. תמיד תהיה איזו קווצה שולית שתכריז על מאבק, תתרומם לה מאחורי האוזן ותגרום לי להרגיש אבודה ומיואשת.
שלישית, הרגליים. צאלה, כשהיתה בגיל שלי, כבר היתה מטר שישים וארבע, בסנטימטר אחד פחות מנופר. מאז היא לא גבהה. אבל אין לה טענות, כי הגובה שלה מספק אותה. גם לנופר אין טענות. להיפך, היא כל הזמן מתפללת לאלוהים שלא יוסיף לה גובה. לדעתה להיות יותר מדי גבוהה זה ממש להיות תורֶן או עמוד חשמל, ובנים לא אוהבים בנות גבוהות. הם חייבים להרגיש שהם יותר גבוהים, וזהו צורך גנטי שבא להם בתורשה מדורי דורות. בקיצור, לנופר נוח עם הגובה הנוכחי שלה, לצאלה נוח עם הגובה שלה, ורק לי לא. כי לי חסרים לפחות שישה סנטימטרים כדי להרגיש נוח וליישר גובה עם אחותי שבאה מאותם הורים וירשה אותם גֶנים, אבל הצליחה פי אלף יותר ממני.
ודבר נוסף, ולא אחרון, כי אם אני מחפשת - אני יכולה למצוא עוד אלף סיבות לכך שאני לא סובלת את עצמי: יכולת הביטוי שלי. הורס אותי הדבר הזה. בחיבורים אני מקבלת את הציון הכי גבוה בכיתה, משאירה מאחור את נופר שבקושי מגיעה לשבעים, ובעל־פה אני אילמת. לא עם בנות, ברור שלא, עם בנות זה משהו אחר. רק עם בנים. כאילו נתקע לי משהו בגרון ואני לא מסוגלת לדבר.
וגם אם אני עושה חזרות בבית, עומדת כמו מפגרת מול הראי ומדברת אל עצמי, משננת כל מיני שאלות חכמות, העסק לא עובד. נופר נולדה עם הכישרון הזה, היא מלכה בתחום. תמיד יודעת לשאול את השאלה הנכונה ולגרום להם לרוץ אחריה. אין משהו שהם יותר אוהבים מאשר לדבר עם נופר. והיא מבינה את כולם, ולכל אחד נותנת להרגיש שהוא הכי מיוחד. ״סתם חנפנית צבועה,'' צאלה אומרת עליה, ובכל פעם שהן נפגשות היא מעקמת את האף בסלידה מוחצנת.
הצרה היא שזה לא עוזר לי. הייתי מוכנה להיות ״סתם חנפנית צבועה'' והעיקר שאדע מה להגיד. מה יוצא לי מהכֵּנוּת שלי, אם כשאני עומדת מול אביתר אני לא מסוגלת להוציא מילה מהפה?
כל המחשבות האלה שמניתי, חלפו לי בראש כשנאבקתי עם החגורה מול הראי. ואם הטלפון לא היה מצלצל וקוטע אותי, בטח הייתי ממשיכה לפתח את הנושא ומוסיפה עוד כמה סעיפים. אבל הטלפון צילצל, וזאת היתה נופר שלא זכרה אם קבענו שהיא באה לאסוף אותי או שאני באה לאסוף אותה.
״אני באה אלייך,'' אמרתי לה.
אצלי אין דבר כזה שלא אזכור מה קבענו. הזיכרון שלי עובד כמו שעון. כל מילה נרשמת, אפילו אם זו פליטת פה. וגם הבעות אני זוכרת, ותנועות גוף מדברות אלי לא פחות מאשר מילים. אני מסוגלת לפרש מצב־רוח של בן־אדם רק לפי המבט שלו וכמעט שאין לי טעויות. ״זאת תכונה מה־זה חשובה,'' נופר אומרת לי, מנסה לחזק את הביטחון העצמי שלי שנמצא אי־שם מתחת לרצפה.
ואני צוחקת. מה יוצא לי מכל זה, חוץ מאשר בלגאן בראש? כי אני לא צריכה שיגידו לי שלא סובלים אותי. אני מריחה את זה מרחוק, כאילו מי שלא סובל אותי מפזר ריח מיוחד, והוא מגיע לנחיריים שלי ומכריז על קיומו.
אני מניחה את הטלפון במקומו, וחוזרת אל הראי. היום הוא היום הגדול בחיי. נופר סידרה שנצא עם דין ואביתר. אביתר בשבילי, ודין בשבילה. וזה למרות שהיא לא באמת אוהבת את דין, או לפחות ככה היא טוענת כרגע. ואצלה דברים משתנים בקצב כזה שמה שנכון היום כבר לא נכון מחר; ומה שהיה נכון אתמול, היום כבר לא זכור לה.
ברור שאילו הייתי קצת יותר תקשורתית, כלומר מסוגלת לצאת עם אביתר לבדי ולא להיתקע בשתיקות מבאסות, היא היתה שולחת אותנו לדרכנו וכמובן נותנת לנו את ברכת הדרך. זה לפחות מה שהיא אומרת. אבל אני הרי לא מסוגלת להגיע להתעלוּת שכזאת, ולכן היא התנדבה, לא ברצון רב, לסלול לנו את הדרך. ובגלל זה היא צירפה את דין, כדי שנהיה רביעייה, ובעיקר כדי שאביתר לא יחשוד שהיא מנסה להתחיל איתו.
רק זה חסר לה, שבנים יתחילו לרכל עליה שהיא מנסה להתלבש על אחד כמו אביתר.
ערימה של בגדים מונחת על המיטה שלי. את כל המכנסיים שיש לי בארון מדדתי כדי להחליט איזה אני לובשת. יש מכנסיים שמרזים ויש כאלה שמשמינים, ובעינַי זה ממש פלא. איך יכול להיות שאני נראית כל כך רזה בשחורים, אלה שצרים למטה; ולעומת זאת בכחולים המתרחבים, אלה שקניתי במיוחד כדי שיהיה לי מה ללבוש במקרה שנופר תצליח לסדר לי משהו עם אביתר, אני נראית כמו חבית? למה קניתי אותם אם הם משמינים אותי? ואיך יכול להיות שבחנות, כשמדדתי, הם מצאו חן בעיני כל כך?
אז זאת לא סתם עלילה, שהמראות בחנות מתעתעות בקונים? ייתכן שיש אמת בסיפור הזה? עובדה שלא רק אני מרגישה ככה. אפילו לצאלה קורה שהיא אומרת, ״מה זה, בחנות נראיתי אחרת לגמרי עם המכנסיים האלה!''
אני חייבת לכווץ את הבטן עוד קצת. הנה אני סוף סוף מצליחה להדק את החגורה, ולמרות שאני בקושי נושמת, אני מרוצה. אילו הייתי קצת יותר רזה, כלומר בלי הבטן המעצבנת הזאת, שמלאה בעוגיות שאבא לא יכול לוותר עליהן, הייתי לובשת חולצה יותר קצרה.
אבל במצב הזה, כשהחגורה המהודקת יוצרת מעליה צמיג של ג'יפ־שטח, עדיף לכסות את הצמיג הזה ולא לחשוף אותו.
האמת? אביתר בעצמו לא כל כך רזה. ברור שהוא לא שמן. אני לא הייתי מסוגלת להתאהב בבן־אדם שמן. הוא חסון. יש לו מבנה גוף רחב. דין, למשל, הרבה יותר רזה ממנו, ורוב הבנות אומרות שהוא גם יותר חתיך, הולך לו ככה עם בוקסרים אדומים והג'ינס שנשמטים ממותניו חושפים חלקים מהבוקסר, ואפשר לראות את התמונות של הדובים שמוטבעות עליהם ולדמיין איך ייראו הרגליים שלו כשהג'ינס יפלו למטה.
אבל אני לא מחפשת את הכי חתיכים. בעיני המראה החיצוני לא קובע. לדעתי, האופי הרבה יותר חשוב (ובעיני להיות שמן זה חלק מאופי, ולכן אני לא סובלת שמנים), ולאביתר יש אופי מעולה. הוא לא שוויצר, הוא לא ילדותי והוא לא מכור לכדורגל. כשהבנים מספרים בדיחות גסות, הוא לא נדחף לשמוע, וזה מה שהכי מצא חן בעיני אצלו.
ככה גם נפגשו המבטים שלנו בפעם הראשונה. צור לוי מ־ט'2 הביא תמונות של בחורות עירומות שהוריד מהאינטרנט, וכל הבנים, כמו מפגרים, התנפלו עליו ואמרו, ״תַראה! תַראה!'' ונוצרה התקהלות וכולם נדחפו. ואביתר, שעמד הכי קרוב לצור, מצא את עצמו תקוע במרכז, והוא דחף את כולם הצידה כדי לפלס לעצמו דרך החוצה. וכשהוא יצא לאוויר הצח, אני עמדתי שם, והוא הביט בי וחייך במבוכה ואמר לי, ״איזה תינוקות הבנים האלה...''
ובבת־אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נמס, והלב שלי כמעט מתפוצץ, ומייד ידעתי שהתאהבתי בו. ובאותו יום אחרי הלימודים כבר הבנתי שזה לא רק שאני מאוהבת בו, אלא שהוא באמת הבן שהכי מתאים לי, כי הוא לא בין אלה שהם הכי מקובלים והכי מבוקשים ושכל הבנות, כמו עדר, רצות אחריהם ומנסות לעשות עליהם רושם.
אני לא מכירה בת אחת שלא רוצה חבר. אפילו שיראל מ־ט'3 מחפשת חבר באינטרנט, ומרכלים עליה שהיא מציגה את עצמה בתור אחת רזה מאוד עם רגליים ארוכות ובטן שטוחה. אז יש בנות כמו נופר שאצלן אין מצב שהן בלי חבר או לפחות מחזר. מסיימות חברות עם בן אחד, וברגע שנודע בציבור שהן פנויות, מייד מתחיל משהו עם בן אחר.
מובן שרוב הבנות הן לא כמו נופר, ואני ביניהן. אצלי אין התאהבויות מהירות ושטחיות. אצלי הלב הוא לא אקדח זיקוקים שיורה לכל הכיוונים. אצלי התהליכים לוקחים זמן, אבל כשאני מאוהבת - האהבה עמוקה והיא סוחפת אותי, עד כדי כך שאני חושבת על הבן כל היום. אולי בגלל זה אני נזהרת לא להתאהב בהכי מקובלים. עם אלה אין לי סיכוי, ומראש אני יודעת שאסבול.
אביתר, שהוא לא מקובל אבל גם לא לא־מקובל, מתאים לי כמו כפפה ליד. הוא לא הטיפוס של נופר, וזה מה שהכי חשוב לי. הרעיון שאני אצא עם מישהו שיהיה מאוהב בחברה הכי טובה שלי הוא אסון, אני לא יכולה להעלות אותו בדעתי.
על מה נדבר? כדאי להזכיר לו את הקטע ההוא עם התמונות של הבחורות העירומות? ואולי הכי בטוח לשאול אותו איזה ספר הוא קורא עכשיו, כי אני יודעת שהוא אוהב לקרוא ספרי מדע בדיוני? לא, בשום אופן לא. שלא תעזי לעשות דבר דבילי כזה! את דפוקה או מה? לשאול בן איזה ספר הוא קורא, נראה לך משהו נורמלי? הרי שנייה אחרי שהוא יענה, הוא לא ירצה לחשוב עלייך יותר. תביאי רעיון יותר מגניב. משהו שנופר היתה אומרת, משהו כמו? משהו כמו...
״את נראית יופי,'' צאלה יוצאת יחפה מהחדר שלה, לועסת מסטיק, עושה בלון ענק שמתפוצץ לה על הפרצוף, לובשת את החולצה של דביר החבר שלה, שנראית עליה כמו שמלה, ״לאן זה?''
״לפגוש מישהו,'' אני עונה.
״אותו?'' היא פוערת את עיניה לרווחה.
״כן,'' אני מהנהנת.
״בהצלחה,'' היא מתקרבת אלי ומיישרת את שולי החולצה שלי, ותוך כדי כך נוגעת בצמיג שנוצר מעל החגורה וממששת אותו באצבעותיה, ״מה זה?'' היא אומרת, ״השתגעת לגמרי? את רוצה להיחנק?''
דמעות חונקות את גרוני ועומדת לפרוץ בזרם מעיני. די במשפט אחד להרוס לי את החיים. ומייד ברור לי שאם צאלה הבחינה, גם אביתר יבחין וגם נופר תבחין, וכולם ילעגו לי על כך שהתאמצתי להיות מה שאני לא, כלומר רזה ושטוחה.
וכבר אין לי חשק לצאת, ואני פוזלת אל הטלפון ומחפשת איזשהו תירוץ לבטל את הפגישה. הבעיה היא שגם אם אבטל, נופר תצא איתם בכל זאת; ואם נופר תצא איתם, אני אשב בבית ואשתגע מהמחשבה שנופר ואביתר משוחחים, ואולי מרכלים עלי, ואולי מתחיל משהו ביניהם. לכן אני מנגבת את הדמעות ומפנה לצאלה את גבי.
אבל היא ניגשת אלי ומחבקת אותי.
״תפסיקי להיות רגישה כזאת,'' היא אומרת לי, ״מה בסך הכול אמרתי?''
״עזבי, לא חשוב,'' אני עונה.
״בסך הכול התכוונתי להגיד שאת נראית יופי גם בלי לחנוק את עצמך,'' היא ממשיכה. ״את סתם מתאמצת להיות מושלמת. אין בני־אדם מושלמים בעולם. גם נופר לא מושלמת.''
אני שותקת.
״אם תקבלי אֶת עצמך כמו שאַת, יהיה לך הרבה יותר קל,'' צאלה לוקחת לעצמה את תפקיד הפסיכולוגית, כי לדעתה ההורים שלנו קצת מזניחים אותי, יותר מדי עסוקים בבעיות שלהם ולכן עליה למלא את מקומם.
״בסדר,'' אני רוטנת.
״יאללה, שיהיה בהצלחה,'' היא שולחת לי נשיקה באוויר, ״אני בחדר, לא יוצאת היום מהבית, רק חורשת לקראת הבחינה בספרות. אז תיכנסי אלי כשתחזרי ותספרי מה היה, בסדר?''
״בסדר,'' אני אומרת.
היא פונה אל המטבח, ממלאת את הקומקום במים ומפעילה אותו. אחר כך היא מתכופפת מעט, שומטת את ראשה, מניחה לרעמת השיער שלה להישפך לכיוון הרצפה ובתנועה חדה ובבת־אחת מתרוממת ומעיפה את כל הרעמה לאחור.
״מי הזמין את מי?'' היא שואלת.
״אף אחד לא הזמין אף אחד,'' אני עונה.
״אז מי יזם, את או הוא?''
״נופר,'' אני יודעת שהיא תשנא את התשובה שלי.
״נופר?''
אני מהנהנת.
״אני מקווה שהיא לא מצטרפת,'' היא אומרת.
״היא...'' אני כמעט מספרת לה את האמת, שנופר כן מצטרפת וגם דין מצטרף, וטוב שככה, כי אם אני הייתי יוצאת לבדי עם אביתר, היינו שותקים כמו שני דגים ולא היה יוצא מזה כלום. אבל בשבריר השנייה שבין הכוונה להסביר ובין בקיעת הקול, חזרתי בי ובלעתי רוק והתרחקתי ממנה. פתחתי את הדלת ופרצתי החוצה אל חדר המדרגות, כאילו פרצה שריפה בבית ואני נמלטת מהלהבות כדי להזעיק עזרה.
