- 1 -
חדר כושר
הסיפור הזה מתחיל בחדר כושר. אתם בטח יודעים מה זה, כי אתם שייכים לתקופה שבה יש בכל מקום חדר כושר, אבל אני לא ידעתי, כי בעולם הרוחות אין דברים כאלה. הרי לרוחות אין שרירים, אז מה הן יאמנו בחדרי הכושר? את השקיפות שלהן?
כיוון שלא היה לי מושג מהו חדר כושר, עד שהגעתי לאולם כזה וראיתי במו עיניי מה הולך שם, אפילו לא יכולתי לנחש. לפי השם חשבתי שיש קשר בין חדר כושר לשעת כושר, כלומר לשעה שיש בה הזדמנות למשהו. חשבתי שבחדר הכושר ניתנת לבן–אדם הזדמנות להרוויח משהו, משהו כמו הגרלה. טוב, לא משנה. רינת תבור–לוי, האמא במשפחה המארחת שלי, שלחה אותי לשם. היא אמרה, "שמע אורי, גלעד (כלומר בעלה) שכח את האייפון בבית. אכפת לך לקפוץ להביא לו אותו לשם?"
אני רוצה שתדעו שרינת לא פנתה ישר אלי. היא פנתה קודם אל הילדים האחרים. הרי אני אורח, ולא יפה לנצל אורחים למשימות שאפשר להטיל על הילדים. הראשונה שממנה היא ביקשה לקפוץ לחדר כושר היתה דניאל, אבל דניאל שאגה עליה, "אמאאאאא!!! את לא רואה שאני באמצע שיחת טלפון???"
רינת ניסתה גם את ינון, אבל הוא ענה לה, "אמאאאא!!! אני כמעט עולה שלב ואת רוצה שאני אפסיק דווקא עכשיו?" אם אתם חושבים שהוא עמד על סולם והתכוון לעלות לשלב הבא, טעיתם. הוא התכוון לשלב במשחק שהוא שיחק עם עצמו מול המחשב.
רינת יכלה כמובן לפנות לעופרי, אבל היא לא עשתה את זה, כי בפעם הקודמת שהיא ביקשה ממנו משהו, הוא הבהיר לה שהוא אורח בבית הזה ולכן הוא משוחרר מלמלא תפקידים של ילדי הבית. אני זוכר שהתחיל אז ויכוח אם משמורת משותפת היא התארחות או לא (אם אתם זוכרים, להורים של עופרי יש משמורת משותפת עליו, כלומר חצי שבוע הוא נמצא אצלנו וחצי שבוע הוא נמצא אצל אמא שלו). עופרי כמובן טען שכן. ואז ינון שאל אותו, "אם אצלנו אתה מתארח, איפה הבית שלך שבו אתה לא מתארח?"
עופרי אמר שאין לו בית כזה. ככה זה כשגרים חצי שבוע אצל אמא וחצי שבוע אצל אבא. ינון התעצבן וטען שעופרי שקרן, כי משמורת משותפת היא זכייה בשני בתים, ואם שני הבתים שלו, הוא צריך למלא את התפקידים של ילדי הבית בכל בית.
על זה השיב עופרי לינון, "תשכח מזה! אני לא אשם שההורים שלי התגרשו, ואני לא צריך לשלם את המחיר ולמלא תפקידים כפולים."
בקיצור, אני חושב שבגלל הוויכוח הזה רינת החליטה לא לפנות אל עופרי ובמקום זה היא העדיפה לפנות אלי.
אני הייתי מנומס. בתקופה שלי היה חוק: "כבד את אביך ואת אמך" ולימדו אותנו שמי שלא מכבד את הוריו ומתחצף אליהם וצועק עליהם, חייו לא יהיו ארוכים והוא יסבול סבל קשה ובבוא הזמן הילדים שלו יציקו לו.
רינת היא אמנם לא אמא שלי. אמא שלי היא רוח רפאים, והיא נשארה בעולם המתים. אבל כל עוד אני נמצא בבית של המשפחה המארחת הזאת, אֵם המשפחה היא כאילו אמא שלי ואני אמור לכבד אותה. לכן אמרתי לרינת, "בשמחה אביא לגלעד את האייפון שלו." לא אמרתי לה כמו שאתם נוהגים להגיד, שבסדר, אני אקפוץ להביא לו את האייפון, כי אני לא מבין איפה נכנסת פה קפיצה ובאיזה סוג של קפיצה מדובר.
כאן אני חייב להגיד לכם שאתם ממש מצחיקים אותי, אבל ממש. כאילו מה? גלעד לא יכול להיות שעתיים בלי האייפון שלו? הרי אם הוא ירצה להתקשר הביתה להודיע שהוא מאחר, הוא יוכל לפנות אל מישהו שהוא מכיר ולהתקשר ממנו שיחה אחת.
אבל רינת הסבירה לי שגלעד חייב כל הזמן להתעדכן, והוא לא יוכל להתעדכן באמצעות טלפון של מישהו אחר. חוץ מזה הוא לא זוכר את מספרי הטלפון של האנשים שאליהם הוא רוצה להתקשר. האייפון זוכר את המספרים במקומו.
לא הבנתי במה גלעד חייב כל הזמן להתעדכן. לא הבנתי גם בשביל מה יש לבן–אדם זיכרון, אם הוא לא מפעיל אותו ומפעיל במקומו זיכרון של אייפון. אבל לא העזתי לשאול את זה, כי לא רציתי להישמע חצוף. האמת? גם בכיתה שלנו, כלומר במאה ה-21 שלכם, כל הזמן כולם מתעדכנים במשהו, ואני כבר הבנתי שאין לי סיכוי להבין את הקטע הזה.
רינת הציעה לי לקחת את האופניים של דניאל. לדניאל יש אופניים, אבל היא לא רוכבת עליהם בכלל, ולכן אני לא מבין בשביל מה היא צריכה אותם. מובן שלא אמרתי את דעתי לאף אחד. אמרתי רק שאני מעדיף ללכת ברגל, ולכם אני יכול לגלות שמעולם לא רכבתי על אופניים, ואני לא יודע אם אהיה מסוגל לרכוב עליהם בלי ליפול.
חדר הכושר שאליו הייתי אמור להגיע נמצא לא רחוק מהבית שלנו. רינת הסבירה לי בדיוק איך מגיעים. לא שאלתי אותה מהו חדר כושר ואיזו שעת כושר ניתנת בו. אמרתי לה שבסדר, אני אמצא כבר את המקום, לקחתי את האייפון והלכתי.
כשהגעתי למקום שנקרא חדר כושר, ראיתי אנשים שרצים ולא מגיעים לשום מקום. האנשים התנשפו והזיעו. הייתי ממש המום. לא הבנתי למה בן–אדם צריך לרוץ, להזיע ולהתנשף, אם הוא לא מגיע לשום מקום. ומה שהכי הפתיע אותי היה שבין האנשים שרצים ולא מגיעים לשום מקום היה גם גלעד תבור, שאותו אני מעריך בתור בן–אדם הגיוני.
"מה אתה עושה פה?" גלעד התנשף כמו סוס. הפנים שלו היו אדומות לגמרי והחולצה שלו היתה רטובה מזיעה, וכל זה בלי שום מטרה שהיתה מובנת לי.
רציתי לשאול אותו בחזרה, "ומה אתה עושה פה?" אבל נזהרתי. אמרתי לעצמי שאם כל המבוגרים האלה רצים ומתנשפים, אולי שעת הכושר ניתנת להם במחיר של איזשהו מאמץ, ואולי יש פה עניינים שאני לא מבין. בקיצור, נתתי לו את האייפון.
גלעד לא עצר. הוא המשיך לרוץ לשום מקום והתעדכן תוך כדי ריצה. ואז שמתי לב שהוא נמצא על מין מסילה שנעה כל הזמן. הבנתי שאם הוא לא ירוץ, הוא פשוט יפול. תהיתי אם מישהו העלה אותו בכוח על המסילה הזאת, או שהוא עלה עליה מרצונו החופשי כדי לזכות בשעת כושר כלשהי.
כמעט שאלתי את גלעד אם הוא רוצה שאעזור לו לרדת מהמפלצת המוזרה הזאת שהוא רץ עליה, אלא שאז הבחנתי מזווית העין באיש שהלך על מסילה דומה ובדיוק בשנייה הזאת עצר אותה. שמחתי מאוד לגלות שיש כפתור שיכול לעצור את המסילה.
אמרתי לגלעד, "אם אתה רוצה לעצור, אתה יכול ללחוץ על הכפתור הזה—" והצבעתי על הכפתור העוצר שלו.
גלעד פרץ בצחוק ואמר, "מה, אתה חושב שאני לא יודע?"
רציתי להגיד לו, 'ברור שאתה יודע' ורציתי להגיד גם 'סתם בצחוק', אבל האייפון דגם 4 שלי ניגן וראיתי שקיבלתי הודעה מעמשא, חברי הטוב, ובהודעה היה כתוב: "תתקשר אלי דחוף!"
אמרתי לגלעד שלום, יצאתי מחדר הכושר והשארתי בו את כל האנשים שרצים לשום מקום. יצרתי קשר עם עמשא, ובגלל שכבר התרגלתי לסגנון הדיבור של הבנים בכיתה שלנו, אמרתי לו, "מה קורה, יא אחי?"
עמשא אמר לי, "קיבלתי קריאה להגיע לפגישה דחופה של רוחות רפאים. כנראה קרה משהו ומזעיקים אותנו."
אני מודה שנבהלתי כהוגן, כי חששתי שעומדים להחזיר אותנו לעולם הרוחות, וזה עוד לפני שהספקתי להתוודות באוזני דניאל, לספר לה שאני אוהב אותה ולממש את אהבתי לפחות בנשיקה.
"בחצות בדיוק תהיה בכניסה לעולם הרוחות," עמשא הודיע לי, "סגור, אחי?"
"סגור." עניתי לו, אבל לא התאפקתי ושאלתי אותו אם יש לו מושג מה קרה.
עמשא אמר שאין לו מושג, אבל רוח הרפאים שהעבירה לו את ההודעה אמרה שלפי מה שהיא שמעה, רוצים לגייס אותנו לאיזו משימה דחופה ביותר.
"רוח רפאים העבירה לך את ההודעה???" צעקתי, "אתה מכיר עוד רוח רפאים חוץ ממני שהגיעה לעולם החיים?"
"ילד!" איש אחד עצר לידי והניח את ידו על כתפי, "אין בעולם רוחות רפאים, ואל תאמין למי שמספר לך שיש," הוא הצביע על האייפון שלי, כנראה התכוון לרמוז לי שאני לא אמור להאמין למי שנמצא בצד השני ומספר לי סיפורי אימה.
"אהה..." אמרתי לאיש, "ברור שאין רוחות רפאים בעולם."
האיש חייך אלי ופנה אל חדר הכושר, שעמדתי בפתח שלו וניהלתי את השיחה עם עמשא. בגלל שהקיר של חדר הכושר היה קיר זכוכית, יכולתי לראות מה קורה בפנים. ראיתי את האיש נכנס, שמתי לב שבינתיים גלעד סיים לרוץ לשום מקום, שמתי לב שהאיש ניגש אל גלעד ואמר לו משהו והצביע לכיווני. היה לי ברור שהוא מספר לגלעד משהו עלי.
גלעד הינהן אל האיש. חשבתי שעכשיו הוא ייצא אלי ונחזור יחד הביתה, אבל טעיתי. גלעד ניגש למתקן שהיו בו משקולות מברזל והתחיל להרים אותן. תוך כדי כך שהוא הרים את המשקולות, השרירים של הזרועות שלו התנפחו.
לא יכולתי להתאפק ואמרתי לעמשא, "יא אחי, לא תאמין איפה אני נמצא ומה אני רואה."
עמשא שאל איפה אני נמצא ומה אני רואה.
סיפרתי לו שגלעד קורע את עצמו כדי להרים משא כבד, אבל הוא לא עושה שום דבר יעיל עם המשא הכבד הזה. הוא לא בונה שום בית או גדר. הוא גם לא גולל אבן גדולה מפי הבאר. הוא סתם מרים ומוריד ומרים ומוריד ומתאמץ ללא מטרה.
"אה," עמשא אמר, "הוא נמצא בחדר כושר?"
אני חייב להודות שהייתי המום. איך העמשא הזה יודע הכול על החיים במאה ה-21? מובן ששאלתי אותו מאיפה הוא יודע. הוא סיפר לי שגם האבות במשפחת צחייק, המשפחה שהוא נמצא בה, הולכים לחדר כושר. הוא הסביר לי שבגלל שבמאה ה-21 יש יותר מדי מכונות שעושות דברים שאנשים עשו פעם בעצמם, בני–האדם מפחדים שהשרירים שלהם ייחלשו, ואז הם מחזקים אותם כך שהם עושים אותם דברים שאנשים עשו פעם בעצמם, אבל במסגרת של חדר כושר.
לא היה לי משהו אחר להגיד ולכן אמרתי, "אהה."
עמשא צחק ואמר, "דרך אגב, זו היתה בת," וכששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא אמר שרוח הרפאים שהעבירה לו את ההודעה על המפגש בחצות היתה בת.
"וואלה," אמרתי, כי שמעתי שבמאה ה-21 עונים ככה כשלא רוצים להגיד פעם ועוד פעם ועוד פעם "אהה".
"יפהפייה!" עמשא הדגיש.
"מי?" לא הבנתי.
"רות," עמשא אמר.
"איזה רות?" עכשיו הייתי ממש מבולבל.
"זו שהעבירה לי את ההודעה," עמשא אמר, "התאהבתי בה!"
"למה רק אתה זוכה להכיר רוחות רפאים נוספות שמסתובבות בעולם החיים, ואני לא?" שאלתי, אבל עוד לפני שהוא הספיק לענות לי, גלעד תבור יצא מחדר הכושר ומצא אותי ליד קיר הזכוכית. "איזה יופי שחיכית לי!" הוא אמר, ותוך כדי כך שהוא דיבר איתי הוא הוציא את האייפון שלו והתעדכן שוב.
עכשיו אני מודה שאני לא מבין למה הוא חשב שזה יופי שחיכיתי לו, אם כל הדרך הביתה הוא דיבר באייפון והתעלם ממני לגמרי. רק כשהגענו הוא סיים וזרק לכיוון שלי, "אז מה, אתה מאמין שבעולם שלנו מסתובבות רוחות רפאים?"
