מבוא
המקף בין הפקרה והשגחה
חנה כץ וארז צפדיה
שני מושגים, לכאורה מנוגדים, עומדים במרכזו של ספר זה: הפקרה והשגחה. הדגשת החיבור ולאו דווקא הניגוד ביניהם מספקת הזדמנות לבחינה ביקורתית של המדיניות החברתית של ישראל מאז שנות ה–80 ועד הסערות הכלכליות שפקדו את שוקי ההון בעולם בשנת 2008. ייתכן שספר זה מסכם פרק חשוב במדיניות החברתית של ישראל, שראשיתו הסמלית בהסכם ייצוב המשק משנת 1985, וסופו במשבר הכלכלי של שנת 2008.
שנות ה–80 מסמנות בעיני חוקרים רבים את שינוי האוריינטציה של דגם מדינת הרווחה — מהדגם המבני–מוסדי — כלומר תפיסה של המדינה כארגון מוסדי ראשון באחריות לאספקת שירותי רווחה לאזרחים, לדגם השיורי — המדינה אחרונה באחריותה לאספקת שירותי רווחה לאזרחיה. מדינת הרווחה חתרה למימוש אפקטיבי של זכויות יסוד סוציאליות והמשך פיתוחן של זכויות אזרח, וביטאה ניסיון ללמוד מהקטסטרופות הכלכליות והפוליטית של התקופה בין מלחמות העולם, באמצעות נקיטה של מדיניות כלכלית המכוונת להשגת יציבות פנימית, שהתבטאה בפיתוח של מערכות מקיפות של ביטחון סוציאלי (דורון 1999ב; הברמאס 2001). מדיניות זו שימשה לריסון השיטה הקפיטליסטית והשיגה במידה מסוימת הרמוניה בין זכויות חברתיות–כלכליות ובין חירות הפרט. הישגיה היו בכך שיצרה לכידות חדשה של לאום, מעמד ומדינה — תהא זו אמיתית או מדומיינת — שממנה עוצבו זהויות קולקטיביות ובאמצעותה נוצרה תחושה — לעתים מתעתעת — של סולידריות חברתית. סולידריות זו נשענה על יחסי עבודה מוסדרים באמצעות המדינה וחוקיה, מפלגות המונים ומערכות ביטוח סוציאליות יציבות — כל אלה במסגרת טריטוריאלית מדינתית קבועה.
אין להתעלם מחסרונותיה של מדינת הרווחה. במעטה רפובליקני של חתירה לבינוי אומה, שהיא היסוד המרכזי של מדינת הלאום, פיתחה ויישמה המדינה טכנולוגיות של הכללה והדרה שלא תמיד עלו בקנה אחד עם עקרונות של אזרחות ושוויון זכויות. טכנולוגיות אלו כללו מערכים סוציאליים סלקטיביים ומנגנוני דיכוי שריבדו קבוצות חברתיות בהתאם לזיקתן ותרומתן המדומיינת אל הלאום. מלבד מנגנוני דיכוי גלויים, טכנולוגיות אלו כללו מנגנונים רכים יותר של הדרה והכללה כגון יצירת מערכים אידיאולוגיים, מערכת חינוך, תקשורת וריטואלים תרבותיים שסימנו את השייך ואת השונה, ובהתאם לסימונים אלו את הכללים והגבולות לחלוקת ההון והשירותים הסוציאליים בחברה. במילים אחרות, אפיונה של המדינה כסוציאלית היה לרוב משני לנושא הלאומי (Bommes and Geddes 2000).
מאז סוף שנות ה–70 של המאה ה–20 הופיעו בעולם מגוון תצורות משטריות בעלות אוריינטציה מכוונת–שוק המכונות ״ניאו–ליברליזם״. אנו כמובן חשדנים כלפי כל ניסיון לנקוב בתאריכים להתרחשותם של שינויים חברתיים ופוליטיים מכריעים, שהרי בראייה ארוכת טווח מגמות השולטות כיום ניכרו כבר בעבר, ומגמות העבר שרירות כיום (שלו 2004). כשלון הגרסה הסובייטית לסוציאליזם הוצג בידי האידיאולוגים האמריקאים של פונדמנטליזם השוק הבלתי מרוסן (וכל מי שחיקו אותם ברחבי העולם) כ״הוכחה״ לעליונות של עקרון כלכלת השוק ועילה לנגח כל אידיאולוגיה סוציאל–דמוקרטית. לדידם, כל התערבות ממלכתית בתהליכי השוק הוצגה כפגיעה במכניזם האוטומטי של ״היד הנעלמה״ היודעת לאזן ולרסן את תנודות השוק: תנו לכלכלה יד חופשית — ורווחה ושגשוג יבואו לעולם (ראו למשל פרידמן 2002).
ההסטה של פעילות המדינה מהתחום הסוציאלי אל תמיכה גלויה בפעילות הכלכלית מתבטאת בהסרת הרסנים שניכפו בעבר על ההון ומעבר לתמיכה בהאצת ההון, דהיינו צבירה של עוד ועוד כסף ורכוש. כל זה כחלק מטענה אידיאולוגית שבכלכלה הגלובלית להון כבר אין משכן טריטוריאלי קבוע, והזרמות ההון נעשות מחוץ לשליטתן של הממשלות הלאומיות (Harvey 2005). תפקידן של הממשלות השתנה בהדרגה בהתאם: הן מסייעות לשיפור כושר התחרות שלהן בדרך של הגבלה עצמית של יכולותיהן, הסרת חסמים להון באמצעות צמצום המעשים הרגולטיביים (Majone 2008), הכשרה מקצועית להגברת כושר התחרות, קידום המחקר והפיתוח בענפים מניבי הון, שיפור תנאי ההשקעה, הגמשה של שוק העבודה וצמצום חלקן ביצירת ביקושים ציבוריים. ככאלה, אין בידיהן לרכך תופעות לוואי סוציאליות. באומן (2002: 25) תיאר זאת באמירה הקיצונית למדי כ״תחייתו של ניאו–ליברליזם שאינו יודע התחשבות סוציאלית מהי״.
הטענה הרווחת היא ששינויים אלו מציירים מחדש את כוחה של המדינה. אם בעבר זו תוארה, במסגרת הסדר העולמי של חלוקה למדינות לאום, כבעלת יכולת שליטה רבה בשלושת גורמי הייצור המרכזיים — קרקע, עבודה והון — הרי עתה היא נדמית כנתונה בתהליכים מתמשכים של שחיקה בכוחה וביכולות השליטה שלה בגורמי הייצור הללו, לנוכח התעצמותם של כוחות גלובליים ולוקאליים, השואבים את כוחם מהגלובליזציה הכלכלית (Jessop 1994). מכאן שתפקידה המשילותי מוחלף בתפקידים ניהוליים חסרי עוצמה: קידום עניינים הנתפסים כחסמים לצמיחה כלכלית, כמו ענייני רווחה. יתרה מזאת, חלק מהתפקידים הללו מועבר לפירמות עסקיות במסגרת הסדרים של הפרטה, כמו הפרטת בתי הסוהר וניהול החינוך. לשיטתנו, לא ברור אם מדובר בכל התפקידים של הממשל או שהוא שומר לעצמו חלק מהתפקידים שהיו לו קודם, ובה בעת מפתח כלים חדשים, כמו יצירת ריבוד חברתי ופיקוח.
התיאורטקנים המרכזיים של הניאו–ליברליזם — פרידריך האייק (Hayek 1944) ומילטון פרידמן (2002) — ראו בכלכלת השוק החופשי לא רק פרויקט כלכלי שעוסק בצמיחה ובהתייעלות, אלא גם פרויקט פוליטי שנתפס בעינהם כמעניק יותר חופש וחירות לפרט, שכן כדברי פרידמן כלכלת השוק מהווה את הכלי החשוב בשמירה על השלטון מפני הפיכתו למפלצת פרנקנשטיינית שתשים קץ לחופש. כלומר, בעוד שמדינת הרווחה אינה יכולה לשיטתם להיות דמוקרטית מכיוון שהיא מטילה מגבלות על ההון, כלכלת שוק היא ערובה לחופש ולדמוקרטיה. ככזה, הניאו–ליברליזם, על פי מצדדיו, אמור להבטיח עיוורון להבדלים מגדריים, אתניים ודתיים, ובכך לתקן את העוול שגרמה מדינת הלאום לקבוצות מוחלשות ולמיעוטים בהפעילה טכנולוגיות של הכללה והדרה.
אולם במבט ביקורתי מתברר שאכן הניאו–ליברליזם הוא פרויקט פוליטי שאינו מוביל להבטחת החירות אלא ליצירה של ״מלחמת מעמדות״ מהופכת. כלומר הוא כלי אידיאולוגי רב–עוצמה המשמש למלחמה של החזקים נגד קבוצות מוחלשות, להשבת הכוח הפוליטי והכלכלי לידי מעמד ההון הפיננסי והאליטות הכלכליות, שכוחם הוגבל במידה מסוימת במדינה הסוציאל–דמוקרטית. במאבק זה, שבו המדינה מתגייסת לצדו של מעמד ההון הפיננסי והפער בין עשירים לעניים גדל, עוני נתפס כמחדל של הפרט ועל כן לא כבעיה חברתית ופוליטית (דורון 2008; כץ, מוניקנדם וקטן 2009;Beck et al. 1999; Harvey 2005; Stephenson 2000 ).
ההיגיון הריבודי של הכלכלה הניאו–ליברלית מאשר במקרים רבים את ההיגיון הריבודי שיצרה מדינת הרווחה בהפעילה מנגנוני הכלה והדרה: הקבוצות החברתיות שהופכות לתת–מעמד בעידן הניאו–ליברלי (Wilson 2003) היו לרוב קורבנותיהם של תהליכי בינוי אומה בעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית (שמתואר לעתים כפרויקט הרפובליקני). האליטות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של המדינה הסוציאל–דמוקרטית מרכיבות כיום את המעמדות הגבוהים בחברה. במילים אחרות, בעידן הניאו–ליברלי לא ניתן להבין את מעמדה הכלכלי–חברתי של קבוצה ללא מסגורו בזהות הלאומית הקולקטיבית, כשם שלא ניתן להבין זהויות אתניות ללא הממד המעמדי וללא הצלבות חשובות אחרות כמו מגדר ודת. מצבה של קבוצה נוצר אם כך תוך כדי משא ומתן מתמיד בין מצבה החומרי–כלכלי למצבה הזהותי, ושניהם מתווכים על ידי המדינה (יונה 2005; Zawawi 2004).
טענה זו רומזת על הסבר נוסף למעבר ממדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית למדינת הרווחה הניאו–ליברלית, שאינו נעוץ כול–כולו בטענות בדבר שינויים בסדר הכלכלי העולמי, אלא מקופל במבנים חברתיים–מעמדיים: עם שדרוג מעמדם של נאמניה של מדינת הלאום באמצעות מדיניות חברתית–כלכלית, לצד דרישה גוברת להחלה שוויונית של מדיניות הרווחה כך שגם אוכלוסיות מודרות תהנינה מיתרונות מדינת הרווחה, גברה הדרישה של הקבוצות החברתיות החזקות להעדפתן (גל 1998); קבוצות אלה כופות על המדינה שינוי בהיגיון ההקצאתי כך שפחות הון יופנה לרווחה, ובמקביל תוענקנה להן יותר הזדמנויות כלכליות. זו אחת הדרכים, למשל, להבנת המדיניות התקציבית שמצד אחד מקצצת בכספי הביטוח הלאומי ומצד שני מורידה מסים.
נדמה אפוא שהתובנה בדבר כניעת המדינה להון ולגלובליזציה כתוצאה מחולשה איננה מדויקת. נכון יותר לדון בשזירה מחודשת של אינטרסים לאומיים וכלכליים בין המדינה וההון (Shalev 1992), שזירה שמרבדת את החברה על פי קווי מתאר אתניים ששימשו את תהליכי בינוי האומה. שזירה זו הפכה לגלויה מאז ראשית שנות האלפיים: אירועי 11/9 והמלחמות בעיראק ובאפגניסטן, כמו גם האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, חשפו את הקשר בין הון, לאומיות וריבוד חברתי: למשל, דווקא האוכלוסייה המוסלמית באירופה ובארצות הברית, שמהווה חלק מהתשתית המעמדית הנמוכה, זוהתה עם איום ביטחוני ותרבותי על הפרויקט הלאומי, למרות שהוא מצויר בעשורים האחרונים כרב–תרבותי (Nagel and Staeheli 2004).
הקשר בין ריבוד חברתי, בינוי אומה וניאו–ליברליזם מספק את המרכיב הראשון במסגרת הקונספטואלית המוצעת כאן: מדינה מפקירה — מדינה משגיחה. המרכיב השני עוסק בהשלכות של הניאו–ליברליזם על הסולידריות החברתית ותפקידה של המדינה בייצוב חברתי לנוכח התרופפות הסולידריות. בצדק מדגיש הברמאס (2002) שקריסת מנגנוני הרווחה שליוו את המעבר מעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית לעידן מדינת הרווחה הניאו–ליברלית מסכנת את הסולידריות החברתית שביקשה מדינת הרווחה לייצר במסגרת של בינוי אומה. אם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה המשפט הבין–לאומי צידד בזכויות אדם, זכויות חברתיות–כלכליות, או אפילו זכויות לשימור השונות התרבותית, הרי הניאו–ליברליזם מייתר את מערך הזכויות הזה. דוגמאות קלאסיות הן רמיסת חופש הפרט ורמיסת הדמוקרטיה בידי תאגידים דורסניים העושקים את הפרט, רומסים את עובדיהם ומחסלים את מקור פרנסתם של אינדיווידואלים רבים שאינם מוכנים לעבוד בתנאים–לא–תנאים. חיסול העבודה המאורגנת והפניית אצבע מאשימה לעבר אותם אינדיווידואליים ביחס למצבם הם מן התרומות החשובות של המדינה לתהליך הרמיסה (ראו פילק 2004; Harvey 2005).
במציאות שכזו קיים חשש מתמיד מפני אי–סדר חברתי של אלה שהודרו מתהליכי בינוי האומה ועתה מהווים את המעמד–האתני הנמוך, כפי שהתרחש בחלק ממדינות דרום אמריקה ואפריקה בשנים האחרונות. גם צמצומו של מעמד הביניים — אותו מעמד שהיווה את התשתית המרכזית ליציבות חברתית, בין היתר בזכות הביטחון הסוציאלי שמדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית העניקה — מאיים על הסדר החברתי ועל הלגיטימיות הדמוקרטית של מדינת הלאום. לגיטימיות זו התבססה מבחינה ערכית על הקרבה למען המולדת, ציות למדינה וגאווה בסמליה, ומבחינה חומרית על שירותים ממשלתיים המספקים מוצרים קולקטיביים ומקיימים תנאי חיים סוציאליים, לפחות עבור אלה שהיוו חלק מהפרויקט הרפובליקני. העברת האחריות לאספקת מוצרים אלו לשוק החופשי מאיימת לא רק על הלגיטימיות של המדינה, אלא גם על כוחה האינטגרטיבי של הלאומיות (הברמאס 2002).
היחלשות כוחה האינטגרטיבי של הלאומיות (אך לא של המדינה) חל על רקע התעצמות כוחות אינטגרטיביים חלופיים ״מלמעלה״ ו״מלמטה״: מלמעלה בדמות תרבות גלובלית, המתוארת לעתים כאמריקניזציה והמדגישה ערכים כמו אינדיווידואליזם, הישגיות, חומריות ויעילות (Castells 1997), ומלמטה בדמות תרבויות לוקאליות המזוהות עם אתניות, שיבה לחיק הדת והמסורת, תוך כדי תביעה מתמדת לזכויות אזרחיות שוות (Brubaker 2001). אלו האחרונות מעוררות מבחינת המדינה דאגה ״פן החברות המודרניות, שהן כה פלורליסטיות וכה מפוצלות, המתפרקות למחנות מנוגדים ואף למערכות מנוגדות, יאבדו את יכולתן לטפח זיקות וערכים משותפים״ (בק 2002: 162).
תנאים אלה מחייבים את המדינה לנקוט במדיניות של השגחה שנועדה להשיג שתי מטרות מרכזיות: האחת, המשך מתן גיבוי לכלכלת השוק באמצעות צמצום מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה, והשנייה הגברת הפיקוח על החברה. ככל שכוחה המדיר של הלאומיות הולך וגובר (כפי שהוכיחה הדרת המוסלמים בעקבות 9/11, או הדרת האוכלוסייה הערבית בעקבות אינתיפאדת אל–אקצה), וככל שישנו צורך ורצון לקדם את כלכלת השוק, כך מתגבר הצורך לשמור על יציבות חברתית ופוליטית באמצעות הפעלת טכנולוגיות של שליטה והשגחה. אנו טוענים אפוא שהקשר בין הפקרה והשגחה הוא בלתי ניתן להפרדה. דהיינו, לא ניתן לקיים הפקרה — אשר הנה הכרחית על פי תפיסת העולם הערכית הניאו–ליברלית — מבלי לקיים במקביל השגחה על מי שחש נפגע מההפקרה. מי שאמון על קיומן של ההשגחה וההפקרה הם מוסדות המדינה.
מהות ההפקרה וההשגחה
היבטיה של ההפקרה לרוב גלויים יותר לעין בגלל צמצום מעורבותה של המדינה בתהליכים חברתיים למינימום ההכרחי, כחלק מתפיסת עולם ניאו–ליברלית המאדירה את כוחות השוק והכלכלה (Harvey 2005). ברמת המקרו, מאפיינים מרכזיים של מדיניות ההפקרה בישראל בשנים הנדונות הם הצמצום המתמשך והמצטבר של היקף ההוצאה הממשלתית בתחומים חברתיים ושל ביצוע נמוך מהמתוכנן (קופ 2007). שני אלה נעשים תוך כדי הבחנה בין קבוצות באוכלוסייה הנבדלות בכוחן הכלכלי והפוליטי (דורון 1999; פז–פוקס 2007). ברמת המיקרו, ישנם ביטויים רבים להפקרה בתחומים המזוהים כ״חברתיים״ (דורון 1999; 2007), כגון חינוך (דרור שפירא ונבו 2003; דהאן 2004; יונה 2005; סבירסקי 2002; רבין 2002), בריאות (אחדות 1999; פילק 1995; צ'רניחובסקי ואחרים 2003; שובל ואנסון 2000), הגנה על זכויות אדם (ברק–ארז 2001), תעסוקה (אחדות, סולה ואייזנבך 1998), שלטון מקומי (אפרתי, רזין וברנדר 2004; יוסטמן וספיבק 2001), פיתוח הפריפריה (Yiftachel and Meir 1998), קליטת עלייה (צפדיה ויפתחאל 2004), דיור ושיכון (גן–מור 2008), מניעת אלימות במשפחה, והגירת עבודה (קמפ וריכמן 2008), אך הדיון המשולב שלהם עם נושא ההשגחה נדיר.
מהי השגחה? להשגחה שני פנים: הפן האחד משמעו להשגיח מתוך כוונה טובה. למשל, כהורים אנו מבקשים מחבר להשגיח על הילד שלנו במגרש משחקים, כדי להבטיח שלא יאונה לו כל רע. הפן השני משמעו הכְוונה שמטרתה למשמע התנהגויות כדי להשיג שליטה, למשל השגחה בבית סוהר על עצירים; שניהם מלמדים על כוונה לייצר שליטה, והם נבדלים זה מזה בעיקר בטכניקות המופעלות. השגחה איננה נתונה אך ורק בידיהן של ממשלות ומדינות: מצלמות מעקב בחנויות משגיחות על ההתנהגות הצרכנית שלנו, הבנקים משגיחים באמצעות אישור עסקאות בכרטיסי אשראי על ההוצאות שלנו (Lyon 2001).
בספר זה אנו מתמקדים בטכנולוגיות ההשגחה שמפעילות ממשלות ומדינות, שגם בהן ניתן לאתר את שני פניה של ההשגחה. אלא שההבדל בהקשר המדינתי איננו מופיע רק בהבדלי טכניקות, אלא בהפעלת רפרטואר רחב של טכניקות ״המותאמות״ לאוכלוסיות שונות: בעוד שמעמדות–אתניים דומיננטיים נהנים מההשגחה הרכה של המדינה, זו שנועדה לשמור על האינטרסים שלהם, מעמדות–אתניים מוחלשים חווים בעיקר את הפן השני, הדכאני, של ההשגחה המדינתית. עתה עלינו לברר את מהותן של הטכניקות והקשרן להפקרה.
המקף שבין הפקרה והשגחה
המסגרת המושגית המשלבת את ההפקרה וההשגחה כשני מצבים המאפשרים זה את זה יונקת מהמושג governmentality (ממשליות) (Fischer 2003), אשר מנסה לאתר את הפרקטיקות שנוקטים המדינה וסוכנים חברתיים אחרים לשליטה באוכלוסיות שונות ולהטמעת התנהגויות רצויות בקִרבן. כלומר, ממשליות היא צורה של כוח שעניינה שימור גופים ואנשים ופיקוח עליהם (באטלר 2008). סקירה היסטורית של פרקטיקות של ממשליות מסמנת מעבר בין שלושה מצבים סכמטיים: ענישה; משמוע שכולל פיקוח מתרחב באמצעות טכניקות שהולכות ונעשות רכות, וכוללות הטמעה של התנהגויות רצויות; ושליטה באמצעות השגחה רכה וקשה. כהמשך לדיון בהפקרה, שהצביע על המעבר ממדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית למדינה הרווחה הניאו–ליברלית, אנו מבקשים להתמקד בשני המצבים הסכמטיים האחרונים.
דמותה המכלילה והמדירה של מדינת הרווחה שימשה את תהליך בינוי האומה והמדינה, שתכליתו לייצר קולקטיב לאומי הומוגני ונאמן למדינה ולסמליה. שירותי רווחה וביטחון סוציאלי שהוענקו באופן סלקטיבי לקבוצות שצוירו כנאמנות הגבירו את המוטיבציה למימוש תכלית זו, אשר מבחינה ניהולית מומשה באמצעות בירוקרטיזציה בעלת נטייה לריכוזיות. תנאים אלה היוו כר פעולה נוח להפעלת טכנולוגיות של משמוע באמצעים רכים לפחות ביחס לקולקטיב המוכלל, כך שהתנהגויות רצויות יהפכו בקרבו לטבע שני — Biopolitics בלשונו של פוקו (Foucault 1995; 2003). ההטמעה של התנהגויות רצויות בידי המדינה מגולמת במושג Biopower, אשר מתייחס לפרקטיקות ההסדרה של ההתנהגויות בידי המדינה, במטרה לייצר שליטה באוכלוסיות.
המעבר למדינת רווחה ניאו–ליברלית, שכאמור כרוך בתהליכים של דה–בירוקרטיזציה כחלק מנסיגת המדינה ממעורבות ישירה בתהליכי שוק, שָחַק את יכולת ההטמעה של התנהגויות רצויות. מצדדי הניאו–ליברליזם נטו להדגיש דווקא את ממדיהן הדכאניים של טכנולוגיות הטמעת ההתנהגויות הרצויות ששירתו את מדינת הרווחה (פרידמן 2002), כדי לייצר לגיטימציה להסרה חלקית של פעילות המדינה מזירות שאינן תורמות ישירות להון. כפי שציינו לעיל, שחיקת היכולת מאיימת על הסולדיריות (שוב, בקרב הקולקטיב המוכלל) ועל היציבות החברתית. מכאן נובע הצורך לחזור אל טכנולוגיות שליטה יותר ״קשה״ וענישתית, שמשמעה פיקוח רחב פחות, דהיינו הפקרה, ומנגד פיקוח בוטה יותר על נפגעי מדינת הרווחה הניאו–ליברלית (דורון 2007; 2003).
הנימוק מאחורי ההפעלה של טכנולוגיות פוליטיות של השגחה ״רכות״ ו״קשות״ מבוסס על מחויבות המדינה להגנה על החיים. אכן, כדי להבטיח את החיים מתעורר הצורך להגדיר את גבולות הקולקטיב הזכאי לחיים, ובהנגדתו לייצר את הקולקטיב הנותר מחוץ לגבולות אלו. אין משמעות הדבר שדינם של מי שנותרים מחוץ לגבולות הקולקטיב הזכאי הוא מוות ביולוגי, שהרי קריאה מהסוג הזה תפגע בלגיטימציה של המדינה, אולם בהחלט מדובר על הפעלה של טכנולוגיות דיכוי שמטרתן שמירה על חיי הקולקטיב הזכאי לחיים, ולא להפך. כך למשל בדיקות ביטחוניות קפדניות בנמלי תעופה, העושות שימוש בדרכונים ״חכמים״, טביעות ביולוגיות (רשתית ואצבע), אמנם מגינות על הקולקטיב המוגדר כזכאי לחיים, אך בה בעת מסמנות את אלו שאינם זכאים. לכן, כל פעולה של השגחה מקפלת בתוכה יצירה של מערכות חברתיות היררכיות (Lyon 2001).
ההמשגה של הזכאים לחיים, ומנגד — אלה שאינם זכאים לחיים, מעוררת מחשבה על משמעויות ביולוגיות של מוות או חיים ומקומן במשטרים אפלים שחתרו להבטיח את שלמות האומה או הגזע. בדיון על מדיניות חברתית משמעויות ביולוגיות אלו פחות רלוונטיות, שכן העיסוק במדיניות זו אינו מעמיד במרכז שאלות הקשורות במישרין למוות או חיים. לשיטתנו, ראוי יותר לדון בזכאים לאיכות חיים, דהיינו אוסף המשתנים המתארים את רווחתו הכללית של האדם. לצד משתנים מדידים שמעריכים את רמת החיים, כגון רמת הכנסה לנפש, המושג איכות חיים כולל מרכיבים מופשטים כגון מידת האושר, רמת החדשנות וחופש כלכלי ופוליטי. המשגה זו של הזכות לאיכות חיים מעמידה במרכזה את גישת היכולות (capabilities) של נוסבאום (Nuesbaum 2006) ושל סן (Sen 1999), כלומר ״מערך חירויות מהותיות והזדמנויות לבחור חיים שהם בעלי ערך מבחינתו של היחיד״ (דהאן 2007: 103).
יש חשד מוצדק במידת רצונה של המדינה לספק יכולות לכלל אוכלוסייתה, אולם בחיבור בין גישת היכולות לבין הדיון באיכות חיים יש משום תרומה להמשגה שאנו מציעים. חיבור זה מדגיש שבדיון על ההשגחה וההפקרה איננו חותרים להציב משני צדי המתרס קולקטיבים זכאי חיים ומשוללי זכות לחיים במשמעויות הביולוגיות, אלא קולקטיבים זכאי איכות חיים ומשוללי זכות לאיכות חיים, בהינתן שלמדינה יש הכוח לספק יכולות לזכאים ולמנוע אותן מהאחרים.
אולם ההבחנה הדיכוטומית בין זכאי איכות החיים לבין אלה שאינם — כתכתיב של השלטון — מרדדת את מורכבות פעולת הכוח בחברה. על פיה ראוי לנתח את השלטון במושגים של מאבקים ועימותים, שהרי שלטון הוא רשת מורכבת ורבת–פנים של אידיאולוגיות, אינטרסים ופרקטיקות, ואינו מתקיים כבעל כוח בלעדי. לדידנו, תחת האבחנה הדיכוטומית הזו ראוי לדון ברצפים של זכויות לאיכות חיים המוענקות/נשללות מקבוצות שונות. רצפים אלה הם פרי מאבקים על משאבים חומריים וערכיים בין כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים מגוונים.
יחד עם זאת אנו מטילים ספק בהנחה בדבר קיומו של מאבק כוחות מהותני ואף ערכי בין המדינה לבין כוחות ״מלמעלה״ ו״מלמטה״; אנו מבקשים לתאר מציאות מורכבת של שזירה לפרקים של אינטרסים בין ההון למדינה, לצד מאבק על אינטרסים. במידה חלקית ובזירות מובחנות, אנו מבקשים להתבסס על שזירה לפרקים של אינטרסים בין המדינה לבין ״הכוחות מלמטה״ המתגלמים בין מוסדות המדינה וארגוני מגזר שלישי של החברה. שזירה זו מתבטאת במספר אופנים: מימון משמעותי מתקציב המדינה של ארגוני המגזר השלישי; אספקת שירותים חברתיים במסגרת של מדיניות ההפרטה ומיקור החוץ על ידי ארגוני המגזר השלישי; קונפורמיות בקבלת מדיניות הממשלה מצד ארגונים אלה. מול שזירה זו ניכרים גילויי ביקורת ומחאה נגד פעולות המדינה ותביעה ממנה לספק רווחה לכלל (גדרון, בר וכץ 2003; פילק 2000; שמיד ואחרים 2001; שמיד ואחרים 2008; Yacobi 2007). כל אלה לשיטתנו מייצרים את רצף הזכאויות לאיכות חיים, שבמהותו גוונים רבים של אפור, ולא ניגודיות של שחור ולבן.
תחת תובנות ביקורתיות אלו על שזירה לפרקים של אינטרסים בין המדינה להון ובין המדינה לארגוני המגזר השלישי, אנו מבקשים לחזור אל הדיון במדינה והניאו–ליברליזם, ובמסגרתו לתור אחר הקשר החברתי–מבני בין הון, רצף הזכאויות לאיכות חיים וטכנולוגיות ההשגחה שמיושמות ביחס לאלו הנמצאים בתחתית רצף הזכאים לאיכות חיים. הנחת המוצא שלנו, הנובעת מהבנת המהלך הניאו–ליברלי, היא שהזכאים לאיכות חיים הן בראש ובראשונה האליטות הכלכליות, אך לא רק: אליהן מסתנפים שורות של עובדים במשרות שירותים, פיננסים, טכנולוגיה ומדע שסביב פועלם סב ניהול הכלכלה הגלובלית (אך לא הייצור התעשייתי הגלובלי). בתחתית הרצף נמצאים קשישים, פועלים לא מקצועיים, חולים, תת–מעמדות אתניים, פליטים ומהגרי עבודה. חלקם, כאינדיווידואלים, נמצאים מחוץ למעגל הזכאים לחיים בשל גילם, בריאותם וכישוריהם, אך רובם נמנים עם קטגוריות חברתיות שהיו קורבן לתהליכי ההדרה בעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית. הנה כי כן, על בסיס אותו מבנה ריבודי שנוצר בעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית נוצרות עתה היררכיות חדשות שמשנות רק מעט את הסדר הריבודי הישן, אבל נותנות לו משמעויות חדשות.
אולם בבואנו לעסוק במדיניות חברתית באמצעות התבוננות במקומה ובמחויבותה של המדינה, איננו יכולים לחקור מחוץ לשדה שתוחמים הריבונות המשפטית ומוסד המדינה; עיסוק כזה מצריך התבוננות גם על ההיבטים הדכאניים של ההשגחה. כאשר המדינה מזמנת את עצמה להגן על איכות החיים לזכאים, או בלשונם של סן ונוסבאום — לספק יכולות, היא נוטה לנקוט במדיניות של ״ענישה״ כלפי אלה הנתפסים כמאיימים, לטובת הבטחת איכות החיים של הזכאים. ענישה זו מתבטאת, כפי שהספר מדגים, באמצעים של שיטור קפדני על העניים, איום תמידי באובדן קורת גג, השגחה על תכולת הקולקטיב באמצעות חוקי אזרחות מפלים, מניעת שירותי בריאות איכותיים מנפגעי נפש וסגירת גבולות בפני מהגרים ופליטים.
גם אם נקבל את השזירה בין הפקרה והשגחה כפרספקטיבה מועילה להבנת המתרחש, היישום הבו–זמני של השתיים איננו פשוט. מעניין אפוא לבחון כיצד הוא בא לידי ביטוי בפרקטיקות מגוונות. סימני שאלה אלו מוצאים מענה חלקי בתיאוריית רשתות המדיניות, המתמקדת בשחקנים, פרטים וקבוצות הלוקחים חלק בתהליכי עיצוב ויישום מדיניות. תיאוריה זו טוענת לקשר בין הרכב הרשת לבין פרדיגמת המדיניות, לרעיון לתוכן, ולדגשים של המדיניות (מנחם 1999; Fischer 2003). רשת מדיניות לא יכולה לתפקד מבלי שתהיה מידה מסוימת של הסכמה בין השחקנים על מהות המדיניות (Fischer 2003; Hill 1997; Van Waarden 1992), ודרכה מתגבשים ההגדרות לאינטרסים של המדינה ואופן מימושם (ממן 2004; מנחם 1999; פז–פוקס 2007; שלו 2004; (Van Waarden 1992.
תיאוריה זו מספקת לנו מפתח חשוב בניתוח מדיניות חברתית על פרדיגמת המקף ״מדינה מפקירה–מדינה משגיחה״. מבנה רשתות המדיניות בישראל משקף שני היבטים משמעותיים ביצירת השילוב של ״מדינה מפקירה–מדינה משגיחה״. ההיבט הראשון הוא התכונות המבניות והפוליטיות של רשתות מדיניות בישראל שמשקפות נאמנה את רצף הזכאויות לאיכות חיים, שבתורו משקף את ההיררכיות שנוצרו בעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית (מוניקנדם 2005; מנחם 1999). קבוצות מוחלשות ברצף זה, שענייניהן מיוצגים בידי ארגוני החברה האזרחית, מודרות מרשת המדיניות, ועל כן נוטות, באמצעות ארגוני החברה האזרחית, למנף את מערכת המשפט כמנגנון חילופי לרשת המדיניות (מונדלק 2004; פז–פוקס 2007). אולם המשפט, טוענת זיו (2004), איננו אובייקטיבי וניטרלי אלא משקף ומנציח יחסי כוח קיימים בחברה. כאשר ההכרעות השיפוטיות המקנות העדפה לעקרונות ניאו–ליברלים על פני הגנה על צרכים בסיסיים בתחומים חברתיים משתלבות עם חוסר העיגון של זכויות חברתיות וכלכליות בחוקי יסוד וחוקים רגילים, התוצאה היא כפי שעולה מפסק דין ״מחויבות״ (בג״צ 366/03 אצל: פז–פוקס 2007) הגנה על המדינה מפני הזכות לביטחון סוציאלי. בכך תומכת מערכת המשפט בהחלטות רשת המדיניות — במדיניות חברתית ניאו–ליברלית בעלת אופי של ״מדינה מפקירה — מדינה משגיחה״.
בחינת התפתחות רשתות המדיניות מלמדת שדפוסן נשמר לאורך זמן, אך הרכבן התרחב והוא כולל שתי קבוצות שחקנים שנוכחותן ברשתות בולטת ביחס לעבר: שחקנים מהמגזר העסקי ושחקנים המייצגים את משרד האוצר. ביניהם מתקיימים יחסי חליפין (ממן 2004; מנחם ולהט 2006; שלו 2004). קיומן של קבוצות שחקנים אלה, לצד שחקנים ״מסורתיים״ מהעידן של מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית, מאפשרת שזירת אינטרסים לאומיים וכלכליים של המדינה ושל האליטה הכלכלית המבוססת על תפיסת עולם כלכלית זהה, תפיסה ניאו–ליברלית המשרתת את המעגל שהגדרנו כקולקטיב הזכאים לאיכות חיים.
ההיבט השני קושר בין הרכב רשת המדיניות לבין השיח הציבורי–פוליטי המתלווה לתהליך עיצוב ויישום המדיניות. השיח, לפי גישתו של פוקו (2002), מייצג את מה שעליו ובאמצעותו נאבקים, הוא מנסח את המאבק, בונה את הפרשנות, את ההבניה החברתית–ציבורית כלפי המדיניות החברתית וכלפי האוכלוסיות שאליהן מתייחסת המדיניות. השיח מתווה את תוואי הלגיטימציה לשיפוט הפוליטי, תוואי אשר נוצר על ידי כל חברי רשת המדיניות — במשולב ובנפרד — ומייצג את התפיסות והערכים של שחקנים ברשת המדיניות יותר מאשר את האינטרסים של נשואי המדיניות. במצב שבו פקידי ממשל, כלכלנים ופרשנים כלכליים חולקים אותה אידיאולוגיה כלכלית ניאו–ליברלית התוצאה היא שיח המסתיר יחסי ניצול (דה–מלאך 2009), שאינו עוסק כמעט בסוגיות של צדק חברתי (דהאן 2007), אשר מאופיין ב״חמלה מזויפת״ (אברהם 2001), בנוי על פרקטיקות בלתי שוויוניות (יונה 2005) ואשר מבנה את הבלתי נראים והבלתי ראויים (אברהם 2001); זהו בעיקר שיח שאינו מערער על מדיניות חברתית ניאו–ליברלית מפקירה ומשגיחה.
בין תיאוריה למציאות
מאז שנות ה–80 של המאה הקודמת אופייה של מדינת ישראל כמדינת רווחה נמצא בתהליך שינוי (דורון 1999; 2007). מהותו של השינוי ב״קדושה״ הניתנת לכלכלת השוק (פילק ורם 2004). התוצאה היא מדיניות חברתית המעוצבת ומתעצבת על פי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים, אך גם האתניים, של העשירונים העליונים, שרוב חבריהם הם יהודים, בעיקר אשכנזים וחילונים.
המקף בין הפקרה והשגחה במציאות הישראלית שולל את ההנחה בדבר קיומו של פיצול ״בין הריבונות הפוליטית–צבאית המתנהגת כאילו הייתה אלוהים (המדינה המשגיחה) לבין הריבונות הכלכלית–חברתית, זו המתנהגת כאילו אין אלוהים (המדינה המפקירה)״ (שנהב 2007: 7), ומאיר את קיומה של הדדיות המאפשרת את מימוש האוטונומיה והעוצמה של המדינה (קימרלינג 1993), בעיקר ביחס לקבוצות שונות באוכלוסייה שערכן הכלכלי נתפס כנמוך, ובלשוננו — שאינן זכאיות לאיכות חיים.
באמצעות סדר–יום שיטתי ואמצעי השגחה שלטוניים כדוגמת חוק ההסדרים — חוק המארגן את טריטוריות ההפקרה של המדינה באמצעות פעולה אקטיבית של השגחה (שנהב 2007), מתאפשרת השליטה בסדר החברתי–כלכלי. מנגנון השגחה נוסף המאפשר את יישומה של מדיניות מפקירה הוא השימוש בהסדרים מוסדיים היוצרים לכאורה סיטואציה של מציאות אוניברסלית ושוויונית שנועדה לשרת הן את טובת הכלל והן את טובתו של כל יחיד בתוכה, אך בפועל קיימת רק עבור קבוצות שהן חלק מהזכאים לאיכות חיים, ומכאן גם כאלה העומדות בכללי הנאמנות להגמוניה (יונה 2005; קימרלינג 2004), למשל מכרזי כוח אדם המותנים בשירות צבאי ובכך מדירים כמחצית מהאוכלוסייה בישראל שאינה נוטלת חלק בשירות זה.
למעשה הזירה הציבורית בישראל מובנת כזירה שאיננה מערערת ואיננה מאתגרת מדיניות חברתית מפקירה–משגיחה. הבניה זו נעשית באמצעות מנגנוני הפיקוח העושים שימוש בסמלים המרכזיים של האתוס הלאומי ודרכם מבטיחים את המשך קיומו של ״הסדר החברתי״ אשר שורשיו ההיסטוריים מובילים לציונות המדינתית ולעקרון הממלכתיות שהנחה את המדיניות החברתית בשנותיה הראשונות של המדינה, תוך כדי שזירתו בעולם ערכים חדש המבוסס על יעילות, רווחיות והישגיות.
חקר המדיניות ממעט לעסוק בהבנת משמעות השזירות של המדינויות החברתיות–כלכליות והמגמות שהן מייצגות, כמו ריקון זכויות חברתיות מתוכן (פז–פוקס 2007), קליינטליזים (דורון 2003), שעבוד ל״ערך השוק החופשי״ (דה–מלאך 2009) או שימור האי–שוויון (זוסמן 2004).
במאמר הנוכחי נדונה גישת המקף אשר מתייחסת לשני המצבים של הפקרה והשגחה כמשלימים ומאפשרים האחד את השני. גישת המקף מאפשרת בחינה של התצריף של מכלול המדינויות לכדי תמונה המשקפת את האופן שבו המדינה תופסת את אחריותה לאיכות החיים של כל אזרחיה, בנקודת זמן ולאורך זמן. גישת המקף מאפשרת גם התייחסות לכל תחום מדיניות בנפרד, ובהם מתמקדים מאמרי ספר זה.
ארבעה שערים בספר זה. כל שער מארגן היבט של ההשגחה וההפקרה כפועל יוצא של המסגרת המושגית שהציע מאמר זה. השער הראשון חותר לפענח את צופן מדיניות ההפקרה וההשגחה, דהיינו את ההיגיון המנחה של יצירת רצף היררכי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שממנו נגזר היקף הזכאות או אי–הזכאות לאיכות חיים. אכן, השער נשען על התובנה הכללית שמציע מאמר זה בדבר אופי ההיררכיה ושורשיה, ולפיה על בסיס אותו מבנה ריבודי שנוצר בעידן מדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית נוצרות עתה היררכיות חדשות שמשנות רק מעט את הסדר הריבודי הישן, אך מעניקות לו משמעויות חדשות. עד כמה ההיררכיות העכשוויות מאשררות את הקודמות, ועד כמה הן מעניקות משמעויות החדשות לסדר החברתי הישן — הבחנות אלה מכוננות את ההבדלים בין כל מאמר בשער.
פענוח הצופן הראשון מובא במאמר ״61 שנות הפקרה מושגחת — פענוח צופן מדיניות הממסד הישראלי כלפי אזרחי המדינה הערבים״. יאיר בוימל מבקש לאשרר את ההיררכיה על בסיס לאומי בין יהודים לערבים, היררכיה שנוצרה דרך יישום המדיניות כלפי האזרחים הערבים מרגע הקמת המדינה. בוימל טוען שמדיניות אפליית האזרחים הערבים והדרתם מבטאת מדיניות מודעת ומושכלת של הפקרה, אשר נובעת מהעדפה בדלנית. למדיניות זו מתלווה מדיניות של פיקוח והשגחה, שמטרתה למנוע את הידרדרות מדיניות ההפקרה להפקרות אזרחית. אם בכל זאת מתגלים מופעים של הפקרות אזרחית, בדמות מחאה, הרי הדבר מספק הכשר להפעלה של טכנולוגיות ענישה לשם העצמת ההשגחה. בוימל אינו מוצא הבדלים מהותיים במדיניות זו כלפי הערבים במעבר ממדינת הרווחה הסוציאל–דמוקרטית אל מדינת הרווחה הניאו–ליברלית.
מנקודת מבט הפוכה, אייל פרידמן ומיכאל שלו במאמרם ״תגמולי נאמנות״ מתבוננים במאמציה של המדינה להבטיח איכות חיים לקבוצות בחברה הישראלית על נאמנותן למטרותיה, כמו גם את שילובן של אידיאות לאומיות בתחום של תשלומי העברה בישראל. אידיאות של גבורה, הקרבה, עלייה ומורשת עממית דתית, שאפיינו את האתוס הציוני (ועדין ממשיכות בכך) מוצאות ביטוי חזק, הן כמותית והן איכותית, בקצבאות המשולמות על ידי המדינה לאזרחיה. כך, למרות הצטמצמות מדינת הרווחה בעשורים האחרונים, תגמולי הנאמנות נותרו יציבים. בדומה לפענוח שהציע בוימל, גם תובנה זו מצביעה על הלאומיות (הציונית) ככזו שעל בסיסה נוצרות ההיררכיות החברתיות, ומהן רצף הזכאויות לאיכות חיים, והללו שומרים לאורך זמן על יציבות.
אל תובנה זו מצטרף גם מאמרו של ג'וני גל ״הגירה ומדינת הרווחה הקטגוריאלית בישראל״. בדומה לבוימל ולפרידמן ושלו, גם גל מצביע על צופן לאומי על מנת להסביר את המניעים של ההשגחה וההפקרה, אך להבדיל מפרידמן ושלו המתמקדים בזכאים לאיכות חיים על בסיס נאמנותם, ולהבדיל מבוימל המתמקד בקבוצה שאינה זכאית לאיכות חיים, גל מתמקד בקבוצות שזכאותן מובטחת. גל גורס שלמרות הקיצוצים בתקציבי רווחה, הקצבאות המיועדות לעולים חדשים לא נשחקו. אין בכך כדי לסמן את העולים כקבוצה המוצבת בראש רצף הזכאים לאיכות חיים: בפועל המדיניות מכלילה ומדירה בו–זמנית, ובכך מדגישה את השייכות של העולים אל הקולקטיב הלאומי, אך בה בעת את שוליותם בתוך קולקטיב זה. זאת ועוד, מדיניות הקליטה המיטיבה עם העולים החדשים משמשת מנגנון הפקרה של קבוצות מודרות ומוחלשות בחברה, כמו מהגרי עבודה ואזרחים ערבים.
יגיל לוי מסיט את הדיון מזכאויות לאיכות חיים, ובוחר להתמקד בהיררכיה של הזכאות לחיים. להבדיל מהמאמרים הקודמים בשער, במאמר ״היררכיית המוות הצבאי״ מדגיש לוי את המשמעויות החדשות של ההיררכיות החברתיות בישראל, ודרכן מנתח את מדיניות יצירת היררכיית המוות, קרי חייהם של מי שווים פחות. יכולת המיקוח של הקבוצות החברתיות השונות וההשלכה הפוליטית של יכולת זו מעצבות את מדיניות ניהול המוות (ומכאן החיים). המדינה מפקירה את הקבוצות האזרחיות המוחלשות משום שהיא מוגבלת ביכולתה לגייס את הקבוצות החזקות להקרבה צבאית. כלומר, היררכיית המוות היא דרך פעולה המגלמת את המדינה המפקירה–משגיחה. אולם מדיניות ההפקרה נדרשת ללגיטימציה בדמות מנגנוני השגחה חדשים, שהרי עליה להרגיע את המופקרים; מה שחשוב במנגנונים אלה הוא התפקיד המחודש שהמדינה נוטלת להגנה על חייליה ולהצגתם כנכס קולקטיבי.
חיים יעקובי מבקש גם הוא להדגיש באמצעות מושג ההגזעה את המשמעויות החדשות של ההיררכיות החברתיות בישראל. מאמרו ״מדיניות של הַשְגָרָה / גיאופוליטיקה של הגזעה: מבקשי מקלט אפריקאים בישראל״ מדגיש את המתח בין ההיגיון הלאומי החותר למנוע כניסת פליטים לישראל (כמו גם כל מי שאינו יהודי) מחד גיסא לבין מחויבות, פורמלית לפחות, לזכויות אדם מאידך גיסא. במסגרת מתח זה מוצמדת סוגיית מבקשי מקלט מדיני לסוגיות ביטחון ופשיעה, ולכן ננקטת מדיניות של השגחה על המרחב ותכולתו והפקרת גורלם של הפליטים.
השער השני דן בטכנולוגיות הממשליות המיועדות לבסס הפקרה והשגחה. טכנולוגיות אלו, כך גורסים המאמרים בשער זה, מאפשרות למדינה ומוסדותיה להימנע מטיפול שורש בפערים חברתיים–כלכליים. תחת זאת יישום הטכנולוגיות מייצר מראית עין של טיפול, הגם שאלה אינן רק מקנות לגיטימציה לפערים אלא גם מבססות אותם. במסגרת זו בתיה רודד במאמרה ״ערד בין כסיף לבריר: ממשליות של שליטה מזניחה״ מציעה את פיתוח המרחב כטכנולוגיה שבאמצעותה ״מקפיאה״ המדינה את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, וכולאת אותה בין יוזמות מודרניסטיות אשר מדעיכות את פיתוח יכולותיה של הפריפריה לפעול עצמאית. כך, טוענת רודד, הפיתוח המודרניסטי משרת בו–זמנית להשגחה והפקרה: הוא מייצר את הפריפריה ומונע ממנה כל אפשרות להיחלץ מהפריפריאליות.
אראלה שדמי מציעה מבט מקיף יותר על טכנולוגיות ההשגחה וההפקרה וקושרת אותן באופן הדוק לדיון בהיררכיות חברתיות והפעלת טכנולוגיות רכות וקשות של השגחה. במאמר ״חומות כחולות: שיטוריזם ושיטוריזציה כמייצרי מחיצות חברתיות״ שדמי בוחנת כיצד השיטוריזם — אותה אידיאולוגיה המדגישה את חשיבותו של הפיקוח השיטורי כמקור לביטחון ורואה בפרקטיקה השיטורית הכרח שעליו צריכה להתבסס החברה האזרחית, משכיחה את הצורך להתמודד עם בעיות חברתיות שורשיות, מדיניות כלכלית, דיכוי מגדרי, אתני, לאומי ומעמדי וניצול כלכלי. במקומם היא מייצרת מנגנון השגחה קשה ולעתים אלים בדמות שיטוריזציה דווקא כלפי המדוכאים ממילא. באופן הזה, השיטוריזציה הופכת למנגנון השגחה דכאני עבור קבוצות מוחלשות, בשם ההגנה על הביטחון והרכוש, דהיינו איכות החיים, של קבוצות חזקות. התוצאה הבלתי נמנעת היא יצירת חומות בין אלה הזכאים להגנה לבין אלה שלכאורה מאיימים על ביטחון הזכאים להגנה.
הטכנולוגיות של השגחה והפקרה נוכחות גם בזירות מקצועיות, כפי שכבר למדנו מהדיונים על כוחה של הפרופסיה בכתביו הרבים של פוקו. ליה לוין ועידית וויס–גל מבקשות במאמרן ״דרישה כתובה לשיתוף מקבלי שירותים בעידן של צמצום תקציבי והגברת חקיקה״ לבחון אם ובאיזו מידה נדרשים עובדים סוציאלים בישראל, דרך תיאורי התפקיד הרשמיים שלהם, ליישם גישה שתפנית בהתערבויותיהם. מאמרן מצביע על השוליות של דרישה זו, כחלק מתפיסה רחבה יותר על מקומם של עובדים סוציאלים, כפרופסיה, ביישום מדיניות של הפקרה והשגחה. כך, תחת חסותה של המדינה המקדמת הפקרה והשגחה, הופכים בעלי המקצוע למשרתיה של ההפקרה וההשגחה, אך לא מטעמים ערכיים המזוהים עם ניאו–ליברליזם, אלא מצורכם הבסיסי לשמר את כוחם, דבר המתאפשר דווקא במסגרת ההפעלה של הפקרה והשגחה.
השער השלישי עוסק בשיח המדיניות. שיח המדיניות משמש כמקור לגיטימציה ליישומן של טכנולוגיות השגחה והפקרה, ובה בעת משרת את הקבוצות הנפגעות מנסיגת מדינת הרווחה על מנת למחות על מצבן ולאתגר את ההיגיון החדש אשר לרוב מטיל את האשמה על הקורבנות.
ענת הרבסט במאמר ״שיח 'אמהי–לאומי' מול שיח ה'נצלניות' — מחאת האמהות החד–הוריות — 2003״ בוחנת את השינוי בשיח שחל מאז שנות ה–70 ביחס לאמהות חד–הוריות. שיח זה, כך מתארת הרבסט, השתנה משיח שנתלה בדימוי של עוני ומצוקה, ולכן ככזה המצדיק תמיכה באמהות חד–הוריות, לשיח התולה את האשמה בחד–הוריות באמהות עצמן, ומציגן כנצלניות המפרקות בזדון את התא המשפחתי, ולכן כסיכון חברתי. ככאלה הן אינן זכאיות לאיכות חיים. ואולם האמהות פיתחו שיח המדגיש את זכותן לקצבאות בשם האמהוּת ובשם אחריותן לטיפוח וגידול ילדיהן.
מאמרה של דניאלה שנקר–שרק, ״פוליטיקה של החלשה: משטר הרווחה הישראלי מפרספקטיבה מגדרית״, מתמקד אף הוא בשיח המדיניות ככזה המקנה לגיטימציה להפקרה. המאמר טוען שהחל משנות ה–90 מאמצת ישראל פרקטיקה של הסדרה שלילית הגורמת להחלשתן הפוליטית והכלכלית של נשים, ובעיקר עקרות בית, משפחות חד–הוריות, נשים נכות וקשישות. פרקטיקה זו מתבססת על שיח שקוף, סמוי מהעין, המתקיים במפגש שבין המדינה, השוק, הפרטים והחברה האזרחית. למרות שנשים הן הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה, אזי היא קבוצה כמעט שקופה במשק הציבורי, ונתפסת, לעתים קרובות, כנטל על ההוצאה הציבורית. כך מבקשת המדינה להפוך את הטובין החברתי מטובין ציבורי שצריכתו קיבוצית ולא ניתן לשווקו בנפרד, לטובין פרטי המשוּוק באופן פרטני ויחידני לפרטים מוגדרים ומובחנים.
דפוס שיח דומה, אשר מתעלם מהעוצמה והחוזק של קבוצות מוחלשות, ועל כן מציירן כנטל על ההוצאה הציבורית, מתגלה במאמרם של ישראל דורון וכרמית שי בנושא ״גִילנוּת, הזנחה והפקרה: על הצורך במדיניות חברתית אלטרנטיבית בתחום הזִקנה״. המאמר מבקש — בניגוד לשיח המקובל — לראות את הזדקנות החברה בישראל כהצלחה וכהזדמנות לשינוי ההבניה החברתית של הזִקנה ולשינוי מקומם של הזקנים בחברה הישראלית. לפיכך, מדיניות חברתית של זִקנה פעילה צריכה להתמקד לא רק בלאפשר לזקנים להמשיך לקחת חלק פעיל — אלא גם לנקוט צעדים אקטיביים אשר יעודדו ויתמרצו אותם להמשיך ולחיות חיים פעילים, משמעותיים ותורמים. במובן זה דורון ושי ממנפים את מאמרם על מנת להפגין שיח אלטרנטיבי. אלא שבפועל השיח העכשווי, שניתן לכנותו ״שיח צרכים״, דווקא רואה בזִקנה בעיה חברתית ומדגיש שהזקנים הם עניים, חולים, נזקקים וחשופים להתעללות. במאמר נטען שההתמקדות בממדי החולשה וההבניה החברתית של הזקנים כחסרי ישע וכבלתי תורמים לכלכלה אפשרה את ביסוסה של מדיניות חברתית המושתת על שילוב של השגחה והפקרה: השגחה במובן של מתן סמכות חוקית, מוסרית וכוחנית לפיקוח ושליטה של אנשי מקצוע על קשישים, והפקרה בהצבתם כפחות ראויים מצעירים ועובדים.
נדב פרץ מתמקד בשיח המחוקקים סביב חקיקת התיקונים השונים לחוק עבודת נשים על מנת לבחון את נושא הפקרת האבות. המאמר ״הפקרה של אבות כהשגחה על משפחות: אבות בשיח החקיקתי הישראלי״ חושף את מנגנון ההשגחה על מבנה המשפחה הנורמטיבית, המבוסס על ״משטר מפרנס״, כלומר על מחויבותו המגדרית של האב לפרנסת המשפחה, ומחויבותה של האם למטלות משק הבית והטיפול בילדים. פרץ מתמקד בעיקר בפער הקיים בין השיח השוויוני לכאורה המתנהל בבית המחוקקים, לבין מדיניות בפועל התומכת בהשתמרותה של המשפחה הנורמטיבית.
השער הרביעי מבקש לעסוק באלה הנותרים בשולי שיח הזכויות, אלה הנתונים בחצר האחורית של החברה. לרוב מדובר באוכלוסיות החוֹווֹת את ההפקרה וההשגחה במופעיה האגרסיביים ביותר, מופעים שהם לעתים אלימים ודכאניים. השיח ביחס לאוכלוסיות אלו אינו נוגע לשאלות של צרכים או זכויות, הוא לרוב מעלה סימני שאלה בדבר נאמנותן למדינה ובמרומז שולל מהן לא רק את הזכות לאיכות חיים, אלא אף זכות לחיים.
ההפעלה של טכנולוגיות הפקרה והשגחה אלימות מיושמת יומיום ביחס לאוכלוסייה הבדואית בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. במאמר ״שלטון קולוניאלי על אזרחים: המקרה של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב״, יוצרת יעלה לבנת–רענן חיבור מתבקש בין מדיניותה של ישראל כלפי הבדואים לבין קולוניאליזם. כהמשך לתובנות שהציע יאיר בוימל במאמרו, גם לבנת–רענן מדגישה את המוטיבים הלאומיים העומדים מאחורי מדיניות ההפקרה וההשגחה, אולם זו אינה לאומיות בנוסח הליברלי אלא לאומיות קולוניאלית החותרת לייהד את הנגב, תוך כדי דחיקתה המרחבית והתודעתית של האוכלוסייה הבדואית.
בחצר האחורית של החברה בישראל נמצאים אנשים הסובלים ממחלות נפש. צרתה של אוכלוסייה זו איננה רק מחלת הנפש: היא סובלת לרוב מעוני ומבעיות היקלטות בשוק העבודה ובקהילה, ומסבה סבל למשפחותיהם, אשר נאלצות להתמודד עם הוצאות כספיות וטיפול צמוד. את שינויי המדיניות ביחס לאוכלוסייה זו סוקר אורי אבירם במאמר ״שינויים ב'חצר האחורית' של מערכת הבריאות בישראל: סיכויים וסיכונים בדרך לרפורמה בשירותי בריאות הנפש״. ניסיונות להוביל רפורמה בשירותי בריאות הנפש לא צלחו, מטעמים שעליהם עומד ספר זה והמקופלים במושגים זכאות לאיכות חיים, הפקרה והשגחה. אולם אבירם מצביע על שינויים אנקרמנטליים המתחוללים והמהווים סוג של רפורמה אלטרנטיבית לרפורמה כוללת.
נוסף לשתי אוכלוסיות אלה, כמה מוזר לציינה כחצר האחורית של ישראל — אוכלוסיית העובדים. במאמר ״ממדיניות של הפרטה לריבוד שוק התעסוקה״ בוחן אמיר פז–פוקס את השינויים שחלו ביחסי העבודה כתוצאה ממדיניות של הפרטה — על מגוון ביטוייה. פז–פוקס טוען שמדיניות ההפרטה תורמת להרחבה וקיבוע של שוק התעסוקה בישראל. ככזו, מדובר במדיניות אקטיבית ואפקטיבית, כלומר לא רק (כפי שלעתים נדמה מהשיח הציבורי סביב הפרטה) התנערות המדינה מאחריותה והעברת גורלם של העובדים ליד הנעלמה של השוק. ריבוד שוק התעסוקה מקנה פריבילגיות לקבוצה קטנה — קבוצת הזכאים לאיכות חיים, בזמן שהאפשרויות של רבים אחרים (אשר מספרם הולך וגדל) להשפיע על האופן שבו יאורגן מקום עבודתם והיקף זכויותיהם בו — הולכות ומצטמצמות.
ולבסוף, כולנו החצר האחורית של ישראל. בשתיקתנו המתמשכת אנו נותנים את ידינו למדיניות ההפקרה וההשגחה, הופכים לקורבנותיה של השיטה. במאמרם של ניסים כהן ושלמה מזרחי — ״'פוליטיקה אלטרנטיבית', שינויים מוסדיים ומדיניות בריאות: מסגרת קונספטואלית והמקרה הישראלי״ — מתברר שהתרבות הפוליטית של פוליטיקה אלטרנטיבית, דהיינו השימוש של פרטים וקבוצות במוסדות לא פורמליים בכל הקשור לתהליך הספקת שירותים ממשלתיים שנמצאים במחסור, חלחלה למעשה לכל הרמות והשכבות השונות בחברה הישראלית. תופעה זו קיימת ומשפיעה ברמות שונות על תהליכי עיצוב מדיניות ועל התהוותם של שינויים מוסדיים ומבניים. השפעה זו ניכרת גם בכל הקשור להתהוות הדואליות של המדינה המשגיחה–מפקירה. לטענת הכותבים, תהליך התהוות הפוליטיקה האלטרנטיבית אינו בהכרח מתוכנן לטווח ארוך או מהווה חלק מפרדיגמה אידיאולוגית שיטתית, אלא מורכב מאוסף של פעולות מידיות להשגת מטרות קצרות טווח אשר יחד יוצרות את התמונה הכוללת של המדינה המפקירה–משגיחה. מציאות זו הובחנה בתחומי מדיניות שונים ורבים בישראל, ובמאמרם טוענים כהן ומזרחי שמדיניות הבריאות אינה שונה משאר תחומי המדיניות בישראל בהקשר זה.
רבים טוענים שהתקופה הממוסגרת בספר זה, 1985-2008, מגיעה בימים אלה אל קצה בעקבות המשבר הכלכלי שפוקד את העולם. נדמה שהמשבר מערער את האידיאולוגיה הניאו–ליברלית, ואולם יש הטוענים ההפך. בספר זה ביקשנו לבחון את המדיניות החברתית בישראל בתקופת הזוהר של הניאו–ליברליזם. האם המשבר והערעור על האידיאולוגיה הניאו–ליברלית מציינים את תום עידן המדינה המפקירה–המדינה המשגיחה? ימים יגידו.
מקורות
אבירם, אורי, ג'וני גל ויוסי קטן (עורכים).2007. עיצוב מדיניות חברתית בישראל מגמות וסוגיות. ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
אברהם, אלי. 2001. ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח, והישובים הערביים בעיתונות. ירושלים: אקדמון.
אחדות, לאה. 1999. מימון ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל: היבטים של פרוגרסיביות. ירושלים: הסתדרות העובדים הכללית, המכון למחקר כלכלי חברתי.
אחדות, לאה, ויקטור סולה וצבי אייזנבך. 1998. העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם: היקף התופעה ומאפייניה. ירושלים: הסתדרות העובדים הכללית המכון למחקר–חברתי–כלכלי.
אפרתי, יעקב, ערן רזין ועדי ברנדר. 2004. רפורמה בשלטון המקומי: ביזור לראויים ואבזור לנחשלים. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
באומן, זיגמונד. 2002. גלובליזציה: ההיבט האנושי. תרגום: יוסף רב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
באטלר, ג'ודית. 2008. ״מעצר לתקופה בלתי מוגבלת״. תיאוריה וביקורת 33: 159-190.
בק, אולריך. 2002. עולם חדש יפה: מודל של חברה אזרחית. נוסח עברי: חנה שוורץ אייזלר ודלומית אביאסף. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ברק–ארז, דפנה. 2001. ״זכויות אדם בעידן של הפרטה״. עבודה, חברה ומשפט ח: 209-224.
גל, ג'וני. 1998. ״'העיקרון של מתי': על תפקידם של מעמדות הביניים במדינת הרווחה״. ביטחון סוציאלי 51: 5-28.
גדרון, בנימין, מיכל בר וחגי כץ. 2003. המגזר השלישי בישראל: בין מדינת רווחה לחברה אזרחית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
גן–מור, גיל. 2008. הנדל״ניסטית: הפרה של הזכות לדיור על ידי מדינת ישראל. תל אביב: האגודה לזכויות האזרח.
דהאן, יוסי. 2004. אנשי חינוך ואקדמיה מגיבים על התכנית הלאומית לחינוך (דוח דוברת). תל אביב: מרכז אדוה.
______. 2007. תיאוריות של צדק חברתי. האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון.
דה–מלאך, דניאל. 2009. ״איפה הכיבוש, האפליה והאימפריאליזם? הערות לדיון על השלכות הגלובליזציה בישראל״. תיאוריה וביקורת 35: 83-112.
דורון, אברהם. 2008. ״העניים כ'אחר' — עוני בישראל בשנות האלפיים״. ביטחון סוציאלי 77: 9-28.
______. 2007. ״עיצוב מדיניות הרווחה בישראל, 2000-2005״. בתוך: עיצוב מדיניות חברתית בישראל מגמות וסוגיות. אורי אבירם ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים). ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עמ' 33-57.
______. 2003. ״משטר הרווחה במדינת ישראל: מגמות השינוי והשלכותיהן החברתיות״. סוציולוגיה ישראלית 5 (2): 417-434.
______. 1999א. ״חמישים שנות עיצוב מדיניות בטחון סוציאלי: מסע של משתתף״. ביטחון סוציאלי 56: 11-21.
______. 1999ב. ״מדיניות הרווחה בישראל — התפתחויות בשנות ה–80 וה–90״. בתוך: המדיניות הציבורית בישראל. דוד נחמיאס וגילה מנחם (עורכים). ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 437-474.
דרור, יובל, דוד נבו ורנה שפירא (עורכים). 2003. תמורות בחינוך: קווים למדיניות החינוך בישראל לשנות האלפיים. תל אביב: רמות — אוניברסיטת תל אביב.
הברמאס, יורגן. 2001. הקונסטלציה הפוסט-לאומית. תרגום: יעקב גוטשלק. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ורצברגר, אליה. 2007. ״הפרטת השיכון הציבורי: שינוי או המשכיות במדיניות הדיור״. בתוך: עיצוב מדיניות חברתית בישראל מגמות וסוגיות. אורי אבירם, ג'וני גל ויוסי קטן (עורכים). ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עמ' 149-170.
זוסמן, צבי. 2004. ״שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות: ישראל 1989-2002״. בתוך: הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004. יעקב קופ (עורך). ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית, עמ' 233-250.
זיו, נטע. 2004. ״עוני צמצום פערים ושוויון: המקרה של הזכות למים״. משפט וממשל ז(2): 945-991.
יונה, יוסי. 2005. בזכות ההבדל. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
יוסטמן, משה ואביה ספיבק. 2001. ״דינמיקה סוציו–כלכלית של רשויות מקומיות״. רבעון לכלכלה 48: 527-606.
כץ, חנה, מנחם מוניקנדם ויוסי קטן. 2009. הרשות נתונה — מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות למול התרחבות תופעת העוני: ציפיות, תפיסות ומציאות. ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
מונדלק, גיא. 2004. ״חמישים שנה להפעלת חוק הביטוח הלאומי: החגיגות יתקיימו בבית משפט״. ביטחון סוציאלי 67: 83-108.
מוניקנדם, מנחם. 2005. ״מחסד לזכות: עוני ואידיאולוגיה בתקופת המדינה בדרך״. חברה ורווחה כ״ה(4): 461-483.
ממן, דני. 2004. ״קבוצות עסקיות בכלכלה הישראלית: גורמי התגבשות והתעצמות. בתוך: שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי. דני פילק ואורי רם (עורכים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, עמ' 116-130.
מנחם, גילה. 1999. ״מדיניות המים בישראל: פרדיגמות מדיניות, רשתות מדיניות ומדיניות ציבורית״. בתוך: המדיניות הציבורית בישראל. דוד נחמיאס וגילה מנחם (עורכים). ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 35-68.
מנחם, גילה וליהיא להט. 2006. ״הון חברתי, משילות, דמוקרטיה ותפוקות מדיניות: ניתוח מושגי וכמה הערות על ההקשר הישראלי״. סוציולוגיה ישראלית ז(2): 397-424.
סבירסקי, שלמה. 2002. ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל. תל אביב: מרכז אדוה.
פוקו, מישל. 2002. סדר השיח. תרגום: נעם ברוך. תל אביב: בבל.
פז–פוקס, אמיר. 2007. ״כבוד לעניים: בין כבוד האדם לזכות לביטחון סוציאלי״. ביטחון סוציאלי 75: 9-38.
פילק, דני. 1995. ״בריאות עוברת לסוחר״ הרפואה הציבורית בישראל בין המדינה, החברה האזרחית והשוק״. תיאוריה וביקורת 6: 3-15.
______. 2000. ״הפרויקט הניאו–ליברלי ותהליכי הפרטה במערכת הבריאות״. בתוך: צדק חלוקתי בישראל. מנחם מאוטנר (עורך). תל אביב: הוצאת רמות — אוניברסיטת תל אביב, עמ' 375-388.
______. 2004. ״ישראל מודל 2000: פוסט–פורדיזם ניאו–ליברלי״. בתוך: שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי. דני פילק ואורי רם (עורכים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, עמ' 34-56.
פרידמן, מילטון. 2002. קפיטליזם וחירות, תרגום: מזל כהן. ירושלים: מרכז שלם.
צ’רניחובסקי, דב, יהודית אלקנה, יונתן אנסון וענת שמש. 2003. שוויוניות מערכת הבריאות בישראל: עוני יחסי כגורם סיכון לבריאות. ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל.
צפדיה, ארז ואורן יפתחאל. 2004. ״מדינה, מרחב והון: מהגרים בישראל וריבוד חברתי–מרחבי״. בתוך: שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי. דני פילק ואורי רם (עורכים). ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ' 197-221.
קופ, יעקב (עורך).2007. הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007. ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
קימרלינג, ברוך. 1993. ״יחסי מדינה–חברה בישראל״. בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. אורי רם (עורך). תל אביב: ברירות, עמ' 328-350.
______. 2004. מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל — בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. תל אביב: עם עובד.
קמפ, אדריאנה. ורבקה רייכמן. 2008. עובדים וזרים: הכלכלה הפוליטית של הגירת עבודה בישראל. ירושלים: הקיבוץ המאוחד.
רבין, יורם. 2002. הזכות לחינוך. שריגים–ליאון: נבו.
ריבלין, גרשון ועמרם פרת (עורכים). 1986. דוד בן גוריון האיש וצה״ל. מדינת ישראל: משרד הביטחון.
שובל, יהודית ועפרה אנסון. 2000. העיקר הבריאות: מבנה חברתי ובריאות בישראל. ירושלים: הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים.
שלו, מיכאל. 1996. ״עת לתיאוריה״. תיאוריה וביקורת 8: 225-237.
______. 2004. ״האם הגלובליזציה והליברליזציה נרמלו את הכלכלה המדינית בישראל?״. בתוך: שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי. דני פילק ואורי רם (עורכים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, עמ' 84-115.
שמיד, הלל, דוד בר–גל, יוסי כורזים, עמנואל שטראוס ומיכאל הוכשטדט. 2001. היבטים ארגוניים, מבניים וניהוליים של עמותות המספקות שירותים אישיים וחברתיים לילדים ונוער. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, תוכנית מוסמך בניהול ארגונים קהילתיים ומלכ״רים ובמדיניות ציבורית ע״ש ד״ר יוסף י' שוורץ.
שמיד, הלל, מיכל אלמוג–בר ורונית ניראל. 2008. ״פעילות סינגור פוליטי של ארגונים ללא כוונות רווח המספקים שירותים חברתיים״. ביטחון סוציאלי 78: 11-38.
שמיט, קרל. 2005. תיאולוגיה פוליטית: ארבעה פרקים על תורת הריבונות. תרגום: רן כהן. תל אביב: רסלינג.
שנהב, יהודה. 2007. פתח דבר. תיאוריה וביקורת 30: 5-11.
Beck, Elizabeth, Deborah M. Whitley and James L. Wolk. 1999. ״Legislators' perceptions about poverty: Views from Georgia General Assembly״. Journal of Sociology and Social Welfare 26: 87-104.
Bommes, Michael and Andrew Geddes (Eds.). 2000. Immigration and Welfare: Challenging the Borders of Welfare State. London: Routledge.
Brubaker, Roger. 2001. ״The Return of Assimilation? Changing Perspectives on Immigration and Its Sequels in France, Germany, and the United States״. Ethnic and Racial Studies 24 (4): 531-548.
Castells, Manuel. 1997. The Information Age: Economy, Society and Culture, Vol II, The Power of Identity. Oxford: Blackwell.
Fisher, Frank. 2003. Reframing public policy. New York: Oxford University Press.
Foucault, Michel. 1995. Discipline and punish: the birth of the prison. Penguin.
_____. 2003. Society Must be Defended: Lectures at the Colle’ge de France, 1975-1976. New York: Picador.
Harvey, David. 2005. A Brief History of NeoLiberalism. Oxford: Oxford University Press.
Hayek, Friedrich August. 1944. The Road to Serfdom. Chicago: University of Chicago Press (1957 printing).
Hill, Michael J. 1997. The policy process in the modern state. Essex: Prentice Hall. Third edition.
Jessop, Bob. 1994. ״Post-Fordism and the State״. In: Post Fordism. Amin Ash (Ed.). Oxford: Blackwell, pp. 251-279.
Lyon, David. 2001. Surveillance Society: Monitoring Everyday Life. Philadelphia: Open University Press.
Nagel, Caroline R. and Lynn A. Staeheli. 2004. ״Citizenship, Identity and Transnational Migration: Arab Immigrants to the United States״. Space and Polity 8(1): pp. 3-23.
Nussbaum, Martha. 2006. Frontiers of Justice: Disability, Nationality, Species Membership. Harvard University Press.
Sen, Amartya. 1999. Development as Freedom. Knopf.
Shalev, Michael. 1992. Labour and the political economy in Israel. Oxford: Oxford University Press.
Stephenson, Svetlana. 2000. ״Public beliefs in the causes of wealth and poverty and legitimization of inequalities in Russia and Estonia״. Social Justice Research 13 (2): 83-100.
Van Waarden, Frans. 1992. ״Dimensions and types of policy networks״. European Journal of Political Research 21: 29-52.
Wilson, William Julius. 2003. ״Race, class and urban poverty: A Rejoinder״. Ethnic and Racial Studies 26 (6): 1096-1114.
Yacobi, Haim. 2007. ״The NGOization of Space: Dilemmas of Social Change, Planning Policy and the Israeli Public Sphere״. Environment and Planning D, 25 (4): 745-758.
Yiftachel, Oren and Avinoam Meir (Eds.). 1998. Ethnic Frontiers and Peripheries: Landscapes of Development and Inequality in Israel. Boulder: Westview Press.
Zawawi, Ibrahim. 2004. ״Globalization and National Identity: Managing Ethnicity and Cultural Pluralism in Malaysia״. In: Growth and Governance in Asia. Yoichiro Sato (Ed.). Honolulu: Asia-Pacific Center for Security Studies, pp. 115-136.
