נניח שאתה שוטר. יותר נכון קצין משטרה, די בכיר. אבל לא ממש בכיר. אתה משרת את החוק. זה חשוב מאוד, אתה אומר לעצמך, אני משרת את החוק, נקודה. אפשר לחיות עם זה. אתה אדם הגון. כל השנים פעלת כך שכולם, ולא משנה מאיזה צד, ייאלצו להודות שאתה הגון. ישר כמו סרגל, אמרו עליך, אי־אפשר להזיז אותו מילימטר, עד שיום אחד, בעצם לא יום אחד אלא בהדרגה, בלי משים, העניינים התחילו להסתבך.
עכשיו נניח שבמסגרת תפקידך גילית מזימה נפשעת.
לא, לא גילית. זה מה שנקרא פשע ידוע מראש. יש תרחישים, כבר שנים אנחנו מתכוננים ונערכים לתרחישים השונים אבל אתה יודע בוודאות, או מעריך בסבירות גבוהה, מי הגורמים האחראים ובאיזה אופן הם חותרים לבצע את הפשע (ההכנות נמשכות כבר שנים, עשרות שנים), והפשע הזה כל כך מחריד, בקנה מידה עצום! בלתי נתפס! מפלצתי, לא מפלצתי — היסטורי! אתה יודע שעומד להתבצע פשע שישנה את פני ההיסטוריה (אבל כל שטות משנה את פני ההיסטוריה), פשע כביר כל כך שאתה מסרב להאמין בו ובעצמך, וביכולתך למנוע אותו. למעשה, אתה יודע שלא תוכל למנוע אותו. החוק מונע ממך.
אתה משרת את החוק.
אתה פורש מהמשטרה.
בין כה וכה כמעט הגעת לגיל הפרישה מהכוח. פרישתך המוקדמת במקצת מעוררת תימהון קל, או לא בדיוק תימהון אלא תמיהה, כי אף פעם לא נחשבת למשתתף במירוץ לצמרת, לא היית מועמד רציני לקידום ולכן גם לא ציפו ממך לפרוש לפני הזמן כמו אלה שמיצו, מסיבות אלה ואחרות, את אופציות הקידום שלהם. היית אמור להישאר בתפקיד עד שתיאלץ (בצער, בניגוד לרצונך) לצאת בדימוס. היית אמור להמשיך לחוּג רפות מסביב לכוח לאחר פרישתך הכפויה, להתעניין, להתנדב, לייעץ, לעקוב, לקרוא ביטאונים, להגיע באדיקות להרצאות ולימי הכיף לגמלאים ולחופשות המאורגנות, אבל אתה לא מגיע. אתה חותך. אתה מנתק קשר. בסתר לבך קיווית, למרות הכול, שתחסר למערכת, לא לאנשים, אתה חסר אשליות ביחס לרגש האנושי, להפכפכות האנושית, לקוצר הזיכרון של האנשים, אבל בניגוד להיגיון לא יכולת לתאר לעצמך שהמערכת תסתדר בלעדיך, זאת האמת, בלי ההגינות שלך, היושר שלך, הקפדנות, האמנת, עמוק בלב האמנת, ביהירותך האינסופית, שאתה הקטן סוחב את החוק על כתפיך ואולי אפילו תוקע את האצבע בסכר, כך חשבת, האמנת שאתה, בכוחותיך הדלים, עצרת את הסחף, או לפחות עמדת בפרץ, כן, אתה כבר שקוע עמוק עמוק במילים, בדימויים, כי אחרי הפרישה אתה מוצא את עצמך, אחרי הבריכות והכושר והעיתון בקפה בבוקר והטלוויזיה הדולקת המבישה בצהריים, בסדנת כתיבה. פעם בשבוע, בשבע בערב, בימי רביעי, בבית העם.
כשהיית שוטר היה לך תפקיד. עכשיו אתה לבד. אין לך מטרה. אין לך בשביל מה לקום בבוקר. אין לך.
יש לך רעיון מבריק. היית רוצה לומר גאוני אבל אתה יודע ששום רעיון אינו גאוני, הגאונות תלויה בביצוע. הרעיון שלך הוא לכתוב את השתלשלות הראיות לפשע הנורא שמתרקם בירושלים בצורת סִפֹּרֶת. בספרות היפה הכול אפשרי, כמו בחלום. המנחה בסדנה היא בחורה, אישה. במבט ראשון היא נראית צעירה מאוד. היא מתל אביב. בעצם היא די קרובה לגילך ונדמה לך שהיא מחבבת אותך. אתה משתוקק לנשק לה את היד כמו ברומנים. היא מזכירה לך במעורפל מישהי, לא חשוב. אתה מסלק את המחשבה מי היא מזכירה לך, הן לא דומות בכלל. נדמה לך שנוצר ביניכם קשר מיוחד ושהיא מסתכלת עליך כשהיא מדברת ואולי היא מדברת רק אליך כי כל יתר המשתתפים בסדנה פשוט מטומטמים. מטומטמים. אתה מתפלא על הסבלנות שלה. אתה מתקשה להבין איך היא מסוגלת להתייחס ברצינות לקשקושים העילגים והמשמימים שהם מקריאים בסדנה ושעליהם אתם נדרשים, כל אחד ואחד מכם, להעביר ביקורת. המילה ביקורת היא תמצית הסדנה. כולנו מבקרים ומבוקרים. כולנו חוץ ממך כותבים בגוף ראשון. המנחה נותנת לכם תרגיל כתיבה בגוף שלישי אבל לך היא מציעה להתנסות הפעם דווקא בגוף ראשון. אתה מרגיש בחשמל ביניכם. אתה מתנסה בגוף שני. היא מציעה שתשאב חומרים לכתיבה משנות עבודתך במשטרה. זה רעיון מעניין, אתה מחייך. ההצעה עולה במפגש ההנחיה האישי, המפגש של אמצע השנה שבשבילו נשארת בסדנה אם כי בינתיים התרגלת למטומטמים, בעצם אתה קצת מחבב אותם. להפתעתך מתברר שיש לך משהו ללמוד מגמגומי הסבבה, כאילו מהמם? של התיכוניסטית המחוצ'קנת, באמת, מי היה מאמין, אפילו מההומו שלא סותם ומהפנסיונר הנודניק למדת כמה דברים, מכל אחד ואחת מהטרחנים והזקנות למדת משהו (האם גם אתה זקן? האם בן ארבעים ותשע זה זקן? האם אתה טרחן?) למען האמת, אתה אומר למנחה במפגש האישי, זאת בדיוק הסיבה שבאתי לסדנה. יש לי סיפור שקשור לעבודתי במשטרה. אני מנסה לכתוב משהו. תהיי מוכנה לקרוא? לא במסגרת הסדנה, אני מתכוון, אני, זה, איך להגיד, זה משהו מעין אבל היא קוטעת אותך בחיוך מצודד וארוטי ושואלת כמה זה ארוך ואתה מתלהט לגמרי ואומר שני עמודים, אני לא מצליח להיכנס לזה. לקוּח מעבודתי במשטרה. היא ממליצה לך לקרוא את כוכב רחוק של בולניו ולוקחת את שני הדפים שהדפסת על צד אחד במדפסת הביתית החדשה שקנית לכבודה. היא מבטיחה להחזיר לך אותם עם הערות ולהיפגש לשיחה נוספת. היא משלבת את רגליה הארוכות באלכסון. יש לה קרסוליים דקים, מבטיחים, ושדיים גדולים. די גדולים. אבל תבטיח לי, היא אומרת ומסתכלת לך בעיניים, שתרשה לי להקריא בסדנה קטעים שאבחר. אתה מאוד מוכשר לדעתי, היא אומרת לך ולבך נמס, אני לא אומרת את זה סתם, יש לך עברית מליצית כזאת של ירושלמים, אני חושבת שאתה רק צריך להיפתח קצת לביקורת. באותו רגע אתה תופס שעשית טעות אבל אתה מתבייש לבקש את הדפים בחזרה. יש לך שבוע לאכול את עצמך. לא, שבועיים. באמצע יש חג. אתה יודע כבר שלא תחזור לסדנה אבל אתה שוקד על זוויות מבט שונות ועברית מדוברת, לא מליצית, בתרגילי הכתיבה של המנחה המטומטמת.
עליך להזדרז. אתה מוכרח לעצור את הפשע. הזמן פועל נגדך. ייתכן שכבר מאוחר מדי. המזימה עלולה להבשיל תוך שנה או מחר. היום. בכל רגע נתון, העסק יכול להתפוצץ. להתפוצץ באמת, לא כדימוי. להתפוצץ ממטען ממולכד או טיל מונחה או מטוס קרב מוטס על ידי טייס חדור אמונה, יש אלף דרכים לפוצץ את ההר, מלמטה ממבוך המנהרות, מהר הזיתים ממול בטיווח מתוך אחד הקברים או פשוט בהליכה דרך השער, אחד השערים, בכובע, בתיק, בנייד לא חכם אחרי שהטמינו את החומר בחפירות מתחת. אלפים ימותו. רבבות. תפרוץ מלחמה, אולי מלחמת עולם. גוג ומגוג. משקיעים מיליארדי דולרים, האוונגליסטים באמריקה ואחרים, מיליוני מאמינים משלוש דתות ואלף כתות בעולם מייחלים בדיוק לזה ומתכננים ופועלים לקרב את ביאת המשיח עכשיו, כרגע, מהיום למחר. אתה, לעומת זאת, כבול ללוח זמנים עתיק ומעיק, בלתי נמנע, כמו הכובד. כוח הכובד. חוק הכובד.
עליך לצרף את פיסות המידע החלקי שהצטברו בידיך, כלומר, במחשב ובזיכרונך, למפּוֹת את הקשרים ביניהן ולחבר את החתיכות לרצף אחד שיהיה לא רק משכנע והגיוני אלא גם כתוב יפה ומענג לקריאה, ובינתיים גילית כמה קשה לכתוב ספרות. לא קשה, בלתי אפשרי. בזכות השאלות האינפנטיליות של חבריך לסדנה, שרובם עוד לא למדו לקרוא, לא לכתוב, לקרוא, וגם לא רצו לקרוא, אבל התעניינו כבר אצל המנחה איך להוציא ספר, בזכות להיטותם לפרסם, כך אמרו, לפרסם, קיבלת מושג על התהליך הארוך והמורכב להפתיע של הוצאת ספר לאור. אם תגמור אי־פעם לכתוב, ובקושי התחלת, תצטרך לשלוח את כתב היד מודפס על צד אחד וכרוך בחמישה עד שבעה עותקים לכמה הוצאות לאור ולחכות שמישהו שם יקרא אותו. אם אין לך קשרים, ואין לך קשרים, זה יכול לקחת שנים או לעולם לא. נניח שתחליט לממן בעצמך את ההוצאה. יש אפשרות כזו. אין לך ברירה. זה מה שתעשה. יש לך חסכונות. אחרי התשלום תצטרך לחכות בתור חודשים, שנה, אולי יותר, ואז תתחיל העבודה על כתב היד, עריכה, עריכה לשונית, עימוד, הגהות, עיצוב העטיפה, בית דפוס, אחר כך צריך לטפל בהפצה וביחסי ציבור כי בלי שיווק והפצה אין בכלל טעם להוציא ספר, אין טעם! ועוד לא התחלת! היום מוציאים ספרים באינטרנט. זה מקצר את התהליך. אין לך מושג בזה. אין לך סיכוי. עצם המחשבה שתוכל למנוע את הפשע, ואפילו רק להזהיר מפניו, מגוחכת. מצמררת. בסופו של דבר אתה כותב מסיבה אחרת לגמרי. האם אתה כותב כדי לתת משמעות לחייך? לא חשוב, אין לך זמן לחיבוטי נפש. זה מצב חירום. אתה מרגיש בדחיפות, ברעם המתגלגל של המפולת. הבית רועד. הקרקע בוערת! בירושלים!
נניח שתנסה לכתוב רק הקדמה, מין תקציר בסגנון שבו אתה מרגיש נוח, כמו הדו״חות שאהבת לכתוב, שתמיד אמרו לך בממ״ר בלגלוג קל או לא קל, גס, כמה הם ספרותיים, אם כי היו גם אחרים שאמרו לך בלי לגלוג, בתובנה פתאומית, שאתה בן זונה ציני. הניצב אמר לך. הניצב שהיה יכול להיות מפכ״ל אם לא היה מסתבך ואם לא היו תופרים לו הטרדה מינית הרים את העיניים מהדו״ח והסתכל בך ברתיעה, בסלידה, ואמר אתה דג קר, קדוש. או אתה קר כמו דג, קדוש. אסור לקחת ללב כל דבר שאומרים לך. פעם מישהו, סתם מישהו שבא לתחנה, אזרח, יהודי, שמן אחד עם כיפה (לא כיפה שחורה וגם לא סרוגה, איזה? ממשי? לבנה? מסאטן מבריק לבן אבל לא נקי, מוכתם, רקום?..), אמר לך שאתה מזכיר לו מישהו וחיטט באוזן (אתה זוכר את החיטוט, לא את האיש). אין דבר שאתה שונא כמו שמחטטים, באף או באוזן. ובין השיניים עם הלשון. או בקיסם. בלי שום סיבה, אאוּט אוף דה בּלוּ כמו שאומרים, האזרח המחטט אמר לך שאתה דומה למישהו וגיחך פתאום, ואמר למה שמו הבוגד, זה, נוּ איך קוראים לו, מרגל האטום. בדיוק התחלת להקריח. הסתכלת כל בוקר בראי הכפול בארון התרופות במקלחת כדי לבדוק מאחור. עור הקרחת העגולה במרכז הקרקפת התכהה יותר מהשיזוף בפרצוף והשיער מסביב התחיל להאפיר עד שגילחת את כל הראש וגידלת שפם. שפם מאפיר. הסתכלת בבקרים בראי כשהתגלחת ולא ראית כלום, שום דמיון. כלום. חוץ מזה אתה גבוה ממרגל האטום בשני ראשים לפחות. בדקת. הלכת במיוחד לגינת המלון במזרח ירושלים ששם הוא יושב מאז ששיחררו אותו מהכלא, כדי לבדוק. המלון נקרא ג'רוזלם הוטל ויש לו מסעדה בגינה אפלולית מחופה גפן ומוקפת קיר אבן, בחלונות נשקפת התחנה המרכזית המזוהמת של מזרח העיר וחומות מנזר צרפתי כלשהו וברושים והכביש היורד לשער שכם. גם אתה יושב שם עכשיו, אבל לא כל יום.
—
בירושלים, באזור המכונה קו התפר וגובל מצד אחד בבתי אוּנגַרין והֶקדש שומרי החומות ומן העבר השני בכביש הרחב בואכה דרך נבּלוּס, בּאבּ אל עמוּד ומזרח העיר, ניצב בית אבן חרב למחצה, נמוך ומרוּבּה אגפים, שבו התגוררו עד לא מזמן בצפיפות עשרות דיירים, בני לאומים וגזעים ודתות שונים. מספרים על הבית שהיה פעם מפואר, ונבנה על ידי אציל רוסי מאוהב למען אשתו היפהפייה, שהיתה בת תערובת ומוצאה, מצד אמה, מנסיכה אתיופית ואציל ארמני, אך אביה היה יהודי דלפון מעיירה בגליציה, שגויס בנעוריו לצבא הצאר והתגלגל מאירופה לרמות אתיופיה ויצק שם תותח ענקי בשביל קיסר מטורף וצמא דם, ובתמורה לקח אותו הקיסר בשבי והוא נכבל בשלשלאות על צוק בודד אך בינתיים התחתן עם הנסיכה האתיופית/ארמנית והילדה, מגדלנה, נולדה להם בעיצומו של קרב המאסף של הקיסר על קן הנשרים שלו, במצודה על הצוק. שם המצודה (או הצוק) היה מָגְדַלַה. משלחת עונשין רכובה על פילים מטעם האימפריה הבריטית הפציצה את מגדלה בתותחים ושרפה אותה לעפר ואפר והקיסר התאבד והילדה נקראה על שם הקרב, או הצוק, וההרפתקן היהודי ששוחרר התנצר ובא עם אשתו ובתו להתיישב בארץ הקודש. ירושלים בנויה מאגדות וגוזמאות חסרות בושה, ככה זה. חוץ מזה מה יש בה? אבנים ואשפה, כולם התאכזבו ממנה תמיד, אין לה הדר, אין בה ארמונות, ולראיה בית הנסיכה העלוב הזה.
האמת היא שאותה מגדלנה, אשתו של הברון הרוסי יוסטינוב, לא השתכנה מעולם בירושלים הנחשלת אלא ביפו, ומאוחר יותר חזרה לאתיופיה עם אמה ועם ששת אחיה ואת חלקת הקרקע לבית האמוּר לא קנה בעלה, אלא דווקא היא עצמה רכשה את המגרש עבור ידידתה, הקיסרית האתיופית האדוקה זאודיטוּ, כאשר זו האחרונה שלחה אותה למסע קניות מטעמה לעיר הקודש. כך או כך, בזמן התרחשותה של שרשרת המאורעות המתוארים כאן התפשטה תנופת הפיתוח בירושלים והגיעה עד למבנה המתפורר הזה. על מקומם של רבים מבתי ההקדש העניים בסביבה צמחו במהירות מעוררת השתאות בניינים חדישים, רבי קומות, והפיגומים גוּדרו בשלטי ענק מבהיקים, שלא הציעו דירות סתם אלא מתחם מגורים יוקרתי והתהדרו בלובי ושוער, תועפות שיש וחדרי כושר עם בריכה במרתף. כצפוי, היזמים הגיעו גם לבתי זאכר (או סאכר, זאעכאר או זכּאר. כל מיני השערות הועלו בקשר למקור השם ואין צורך להתעכב עליהן כאן).
המיקום המרכזי, כמה קמרוני אבן מעוררי השראה שניתן לשמרם, הסיפור האקזוטי המצוץ מן האצבע ואוסף תעודות היסטוריות (שגם הן מפוקפקות), העניקו לבתי זאכר קמצוץ לא מבוטל ממה שמשרדי המכירות לתושבי חוץ אמידים בירושלים מכנים אֶפִּיל. בין מי שכבר התחילו לרחרח בעסקה היו, מטבע הדברים, קבלנים, חברות בניין וסוכנויות נדל״ן, וגם גורמים בעלי עניין ממין אחר בתכלית, אידאולוגי נאמר, אם כי מוטב אולי לומר — ערכי, מוסרי; ואפילו יותר גבוה מזה, הרחק מעבר לעסקיהם הפעוטים של בני האדם, בספירות המסחררות של הנצח, כי רק מי שהשם ירושלים לא אומר לו כלום, ואין רבים כאלה, עשוי להשתומם על הקשר בין הנצח לקבלני בניין. אבל גם השועלים המנוסים ביותר, ותיקי קרבות הקרקע בירושלים, נתקלו באבני נגף שסיכלו את העסקה המצוינת, עד שפתאום, בבת אחת, הוסרו כל המכשולים. אם היתה יד הגורל בעניין או יד אנוש, התערבות אלוהית או דרך הטבע, ישפוט כל אחד כראות עיניו. על כל פנים, מה שקרה הוא זה: זקנה אחת מתה.
גילוי הגופה נפל בחצר בתי זאכר כרעם ביום בהיר, וליתר דיוק כמה רגעים לפני כניסת השבת, ומאותו יום, שחל דרך אגב בעיצומו של הקיץ, כלומר, בזמן הכי מועד לפורענות ולהתפרצויות אלימות, ובמקרה גם בדיוק ביום הראשון לצום הרמדאן — אחרי אותו יום תכפו זה את זה עוד מקרים משונים, כך שלמועד החגים היהודיים, בין ראש השנה העברי למוצאי סוכות, ניכר כבר שינוי בבתי זאכר, אשר הלכו והתרוקנו מיושביהם באופן כמעט מסתורי, ולקראת סוף השנה האזרחית, ב־24 בדצמבר בשנת .201 להולדת ישוע, כלומר בערב חג המולד (לפי הלוח המערבי), נשארו באגף הדרומי רק שניים מאוסף הדיירים הקודמים (שדמה למגדל בבל), ואחד מהשניים הללו, נזיר, האח אליעזר שמו, היה, במקרה או שלא במקרה, אותו שכן שדיווח בזמנו למשטרה על מציאת הגופה וגם הובא לחקירה במשרדי ועורר אצלי חשד לא ברור, לאו דווקא בעניין הזקנה המתה אלא באופן רחב יותר, מעורפל אך מציק, המוכר בוודאי לכל שוטר ותיק אם יש לו אפילו שמץ מהתכונה הכלבית הנדרשת במקצוענו, כלומר חוש ריח, או אינסטינקט, או שילוב של הניסיון המצטבר עם נטייה טבעית לזהות מרחוק ריח של זר ולחשוף שיניים.
מטבע הדברים, בזמן שבבתי זאכר התחוללה אותה סערה בכוס מים, והשכנים היו שקועים בעולמם הצר, התרחשו בירושלים (ולא רק בירושלים) דברים חשובים לאין ערוך, אבל לא בלתי קשורים לסיפור הזה, ולכן גם הם ידוּוחו בהמשך, בקצרה ובמקוטע, אמנם, כשם שקורה לפעמים שאתה שומע חלקי שיחה מאחורי גב המושב ברכבת, או שמגיע אליך בטעות מסרון או ציוץ שלא נועד לך, הרי מי לא מצא את עצמו בכל מיני הזדמנויות מאזין בעל כורחו לצעקותיו הנואשות של צד אחד בדו־שיח סלולרי, כל אחת מאיתנו הדליקה פעם את הרדיו במכונית ושמעה קול זר מגולל באוזניה סיפור שאת תחילתו אינה יודעת ואת סופו לא תשמע מפני שתגיע בינתיים ליעדה, כולנו, מותר לשער, התנמנמנו באחד הלילות מול הטלוויזיה והתעוררנו מטרטור יריות פתאומי לתוך סיוט של מישהו אחר.
—
באמצע הלילה אתה מתעורר מרעש שחדר את שנתך, מין טרטור רם ודוחק.
זה המקרר, מנוע המקרר.
משהו קרה למקרר. הטרטור נשמע אחר, לא רגיל. קדוש, קצין משטרה בדימוס, שוכב במיטה ומקשיב. הצליל גובר, מאיים. הוא נחלץ במאמץ מהמיטה וכושל למטבח בעיניים חצי עצומות ודוחף את המקרר ובועט בו, בעדינות, ואחר כך לא בעדינות, אבל במקום להיחלש הטרטור גובר, או כך נדמה לו, כמו בשורה רעה או אזהרה בעבי הלילה. בדרך כלל מספיקה תזוזה קטנה כדי להשתיק או לפחות להחליש את הרעש שעושה המקרר. הוא דוחף קצת לכאן ולשם אבל הטרטור מתחזק. המקרר גוסס. קדוש פותח את דלת הפריזר וממשש פה ושם מבעד לשקיות הניילון את ההתרככות הבלתי נמנעת של מזון בלתי מזוהה, בחושך. הפריזר, איך קוראים לו? המקפיא. המקפיא מלא לגמרי. הכול יֵרד לטמיון. היה צריך להחליף את המקרר מזמן ולא היה לו כוח לזה. שיט, שיט. הוא שותה מים וחוזר למיטה בחושך. שיט. הוא מתהפך על מיטתו. אין הקלה בחום. בחוץ צורחים עורבים. אחד, שניים, יותר. ברור שהם עונים זה לזה והצרחות מתגברות, כמו באסיפה. אין זו הפעם הראשונה שהוא חושד בעורבים. הוא תוהה מה השעה. עדיין לילה, חושך. הוא שוקל את התוכנית להחלפת המקרר בסבסוד הממשלה. יש הרבה פרסומות לזה. הוא מדמיין את הנזיר בצד השני של העיר מתהפך על מיטתו בחדרו הדומה לתא כלא בארץ זרה, את זרותו, את בדידותו, את הפחד הצמיג, המועקה. המועקה אורבת בתחתית הבטן כבדה כמו משקולת. או אגרוף. מברזל. המועקה תכריע אותו, את הנזיר. ירושלים כבר תמחץ אותו. ירושלים! קדוש מתהפך על מיטתו, ער, ער. העורבים משתוללים. מכוניות עוברות בכביש בשאגה כאילו זה אמצע היום. אנשים צועקים אחד לשני בעבי הלילה. צליל המקרר נחלש מאוד, חלוש. אולי זה הסוף. הוא מגשש על השידה אחרי השעון המעורר. 04:36. העורבים מתרחקים. אין מכוניות. שקט. לאט לאט מתגבר הציוץ הדק, הירוק, של ציפורי השחר.
—
צריך לספר בפשטות, פשוט: זקנה אחת מתה.
