סגולות, לחשים וקמיעות

 

ספר זה, ״סגולות, לחשים וקמיעות לפי הקבלה״, הוא סיכום של כעשרים שנות לימוד, ליקוט ומחקר של נושאים אלו בתחומי הקבלה היהודית. הספר מביא סקירה של הסגולות, הלחשים והקמיעות בהם עושים שימוש הן רבנים ומקובלים, והן פשוטי עם, ואפילו אלו שאינם יהודים. זו, למעשה, קבלה מעשית מסורתית במיטבה, על שלל מופעיה בחיי היום יום של כל אחד מאתנו.

כאשר התחלתי לחקור בתחום זה, לא הבנתי עד מה נפוץ השימוש בקמיעות ובסגולות ביהדות. במשך השנים נוכחתי לדעת כי סגולות אלו — ואפילו אלו מהן שנראות משונות וארכעיות — נהוגות גם כיום בקרב קהלים רבים בישראל ובעולם.

במשך השנים הייתי מעורב גם בעריכה ובהפקה של ספרים רבים, בעברית ובאנגלית, שעסקו בתחום מרתק זה. מתוכם עליי לציין שני כותרים, בהם אני עושה שימוש גם במבוא זה. הספרים ראו אור בהפקת ההוצאה בה אני מועסק: הקמיע העברי מאת פרופסור עלי דייויס וד״ר דוד א׳ פרנקל (ירושלים, 1995), והספר הקמיע היהודי, מפתח לקמיעות ולקבצי אותיות בחפצי היהדות, מאת אברהם גרין (אסטרולוג 2004. הספר ראה אור בעברית ובאנגלית, וכולל תקליטור חיפוש ממוחשב). מבוא זה הינו למעשה תמצית המבואות של שני ספרים אלו.

...עובדה היא, שאצל כל העמים, ובכללם קהילות ישראל באשר הן שם, מתקופות קדומות ועד ימינו אלה, משתמשים בקמיעות למטרות שונות: רפואה ומניעת מחלות, נגד עין-הרע, הגנה עצמית, פוריות, עזרה והצלה על-ידי התערבות אלהים ומלאכיו, אהבה ושנאה, הכנעת אויבים והרחקת מזיקים ופורעניות, פרנסה טובה וכיוצא באלה. רבים מחכמי ישראל ניסו לאסור השימוש מטעמים שונים ולא הצליחו. המון העם המשיך להשתמש בהם עד כי הרבנים נאלצו להתיר צורך זה עם הסתייגויות שונות. ... בשנים האחרונות מסתמן גל חדש של פופולריות. ... אך (עדיין) אין איש היכול ללמוד כל כתובת שנכתבה במהלך הדורות על הקמיעות העבריים. (הקמיע העברי).

פענוח קמיעות עבריות הוא נושא שדורש מחקר ממושך, כמו גם הרבה דמיון. ספרים מספר נכתבו על נושא זה על ידי על ידי רבנים ואנשי מחקר היהדות. ספרים אלו מפענחים מאות צירופי אותיות ולחשים הכתובים על סוגים שונים של קמיעות. ברוב הספרים, הלחשים מופיעים בלי כל שיטה או סדר ... מידע שנאסף מספרים שונים. עבודת הליקוט אינה מנסה להסביר את ההיסטוריה, את האמונות התפלות או את הסיפורים הקשורים בלחשים. (הקמיע היהודי).

המושג ׳קמיע׳, ובעיקר ברבים ׳קמיעות׳, מתייחס בלשון העם וגם בלשון חכמים הן לסגולות, הן ללחשים והן לסגולות. החלוקה הנעשית בין סגולות/לחשים/קמיעות היא מלאכותית במקצת.

כותבי הקמיעות, הסגולות והלחשים, משתמשים באחת מהשיטות הבאות כדי ליצור את צירופי המילים בקמיעות. שיטות שכיחות לקיצור מילים בקמיעות הן:

ראשי תיבות

צירוף המילים מייצג את האותיות הראשונות בכל מלה בקובץ מילים מסוים. לדוגמה: הקיצור ״אבי״ מייצג את ראשי התיבות במשפט ״אדיר במרום ה׳״.

סופי תיבות

צירוף המילים מייצג את האותיות האחרונות בכל מלה בקובץ מילים מסוים. לדוגמה: הקיצור ״חתך״ מייצג את האותיות האחרונות במשפט ״פותח את ידך״.

תמורה

החלפת אות אחת בשניה לפי סדר מסוים נקראת תמורה. כותבי הקמיעות משתמשים במספר שיטות תמורה.

אתב״ש

מחליפים את האות א׳ באות ת׳, האות ב׳ באות ש׳ וכן הלאה. לדוגמה: המלה ״השתפא״ מייצגת את המלה ״צבאות״.

אלב״מ

מחליפים את האות א׳ באות ל׳, האות ב׳ באות מ׳ וכן הלאה.

אבג״ד

מחליפים את האות א׳ באות ב׳, האות ג׳ באות ד׳ וכן הלאה.

איק בכר

האותיות מסודרות בתשע משבצות, שלוש אותיות במשבצת. כל אות במשבצת אחת יכולה להחליף אות אחרת באותה משבצת. האותיות א׳ עד ט׳ נכתבות בתשע המשבצות לפי הסדר, אחרי כן נרשמות האותיות י׳ עד צ׳, ואחריהם ק׳ עד ת׳. האותיות הסופיות ך ם׳ ף ף׳ ץ׳ ממלאות את המשבצות הנותרות.

גלש

בכר

איק

וסם

הנך

דמת

טצץ

חפף

זעו

אחס בטע

בשיטה זו משתמשים רק בשמונה משבצות. 7 המשבצות הראשונות מכילות את 7 האותיות הראשונות של האלף-בית, אחרי כן 7 האותיות הבאות, ועוד 7 אותיות. האות ת׳ נמצאת במשבצת נפרדת ולא מחליפים אותה. האותיות הסופיות נחשבות כאותיות רגילות (ך נחשבת כ, וכדומה).

גיפ

בטע

אחס

ומר

הלק

דכצ

ת

זנש

שילוב אותיות ממילים שונות

ערבוב אותיות ממילים שונות בצירופים שונים. דוגמה אחת: ״יאהדונהי״ — אות אחת מהשם המפורש והאות הבאה מ״אדני״, לסירוגין.

תשבצים

תשבץ הוא קופסה עם משבצות. בכל משבצת ישנה אות או קבוצת אותיות, מסודרות לפי שיטות שונות — גימטריה, ראשי תיבות, מילים שלמות, חלקי מילים וכו׳.

אלו דוגמאות של תשבצים הנמצאים בקמיעות. הראשון קמיע להצלחה. השני קמיע למשיכת מזל טוב.

 

 

גימטריה

כידוע, לכל אות עברית יש ערך מספרי:

האותיות א׳ עד ט׳ הן בעלי ערך יחידה — 1 עד 9.

ערך האותיות י׳ עד צ׳ נאמד בעשרות — 10 עד 90.

ערכן של האותיות ק׳ עד ת׳ נאמד במאות — 100 עד 400.

בגימטריה, כאשר מלה שערך סכום האותיות שלה שווה לערך סכום האותיות של מלה אחרת, מובן שתי המילים זהה.

לדוגמה, ״הכם״ ו״אדני״ נחשבים לאותה מלה כי סכום האותיות של כל מלה הוא 65.

לעתים, שימוש בגימטריה מסובך מאד, ביחוד כאשר לוקחים בחשבון את הערך הבסיסי של האותיות: ערך האות כ׳ יכול להיות 20 או 2, או ערך האות ר׳ יכול להיות 20 ,200 או 2.

שיטות אחרות

לפעמים משתמשים כותבי הקמיע בשיטות אחרות. למשל, אות אחרונה (או ראשונה) בכל מלה אחרונה (או ראשונה) בפסוקים עוקבים. לדוגמה: ״צמרכד״ — האות האחרונה בחמשת הפסוקים הראשונים בספר בראשית.

קמיע של האר״י הקדוש לשמירה מפני מגפה ועין הרע.

 

פרופסור עלי דייויס וד״ר דוד א. פרנקל מביאים בספרם הקמיע העברי מבוא נרחב, הסוקר את מקורם של הקמיעות והסגולות, ועוסק גם בעקרונות הכנת הקמיעות ומיונם לסוגים שונים.

מקור השם קמיע והגדרתו

ה׳קמיע׳ (ברבים: קמיעים, קמיעין וגם: קמיעות) הוא אותות|-קסמים, כתובים על פיסת נייר, עור או קלף. יש שהם חקוקים על רקעי מתכת או אבני-חן. המשתמשים בו קושרים אותו על צווארם, על זרועם, על בגדיהם או שמים אותו בכיס לסגולה טובה. בארמית נקרא הקמיע ׳קמיעא׳ — כשם זכר; ו׳קמיעה׳ — כשם נקבה. מקור שם זה מלשון קשר, לפי שקושרים אותו על חלק מאברי הגוף. ... ויש אומרים שמקור שם זה מהמלה קמעה, שפירושה מעט, משום ששמים בקמיע פתקים קטנים ובהם שמות ראשי תיבות וגימטריאות. בערבית השורש ׳קמע׳ פירושו: דכא, הכניע, הרחיק.

סוגי הקמיעות

יש קמיעות הנחשבים כמועילים לכל תופעה, שהאדם נזקק להם לסגולה טובה; אך רוב הקמיעות מכוונים למצבים מיוחדים: לריפוי חולים, לאהבה בין איש אישתו ובין אדם לרעהו, ליולדת שתלד בלי כאבים עזים ובלי סיבוכים, ושהקב״ה יזכה אותה שתלד בן בסימן-טוב, או בת במזל טוב, וכן אישה עקרה שה׳ יזכה אותה שתלד בנים ובנות; לבחורה שתמצא בן-זוג הגון, ולבחור שימצא אשת חיל למטרת נישואין; למצוא חן וחסד בעיני אחרים שבאים איתם במגע; לפרנסה טובה ולהרוויח בעסק מסויים, לשמירה בדרך בעת נסיעה ארוכה למרחקים, נגד גנבים ושודדים וכיוצא באלה ונגד עין-הרע.

קמיעות עוטרו בצורות שונות של איורים ודיאגרמות מגוונות בהתאם למטרותיהם, כגון מנורת שבעת הקנים, מגן דוד, שני לוחות הברית, דמויות של מלאכים שונים, ׳חמסה׳, חותמות מאגיות וכדומה. הם נעשו בידי חרטים מקצועים. את הקמיעות קשרו לגוף, תלו על הצוואר, על החזה או על הזרוע. יש שתלו אותם על קיר הבית, או על קירות בבתי מסחר לפרנסה ולשמירה שלא יחדרו לשם גנבים. יש שהניחו אותם מתחת לכר החולה או היולדת כסגולה להחלמה וללידה טובה. פעמים הקמיע נעשה בצורת טבעת או עדי.

יש סוגים שונים של קמיעות, מאלה נדגיש חמישה סוגים עיקריים:

א. קמיע של כתב, שעפי״ר נכתב בדיו שחורה ובאותיות סת״ם על-ידי איש קדוש בקדושה ובטהרה. הוא נכתב על נייר עבה, על עור או קלף ובו כתובת-סתרים, הידועה לעוסקים בקבלה מעשית. קמיע זה נקרא בשם ׳פיתקא׳. בפי יהודי בבל נקרא בשם ׳כתיבי׳ (כתב), או היכל. שמים אותו בכיס של עור, של בד, או בקופסה יפה עשויה מפח או מכסף ולעתים של זהב. על כותב הקמיע ליטהר, לטבול, לצום ולהתפלל לפני הכתיבה.

ב. קמיע שנקרא בשם ׳טליסמא׳ ובפי יהודי בבל: ׳טלצם׳. זהו קמיע העשוי מטבלא קטנה או מתבנית חטובה באבן יקרה, בעצם, בעץ או במתכת (של כסף, נחושת או פח ולעתים של זהב) ועליו חרוטות כתובות לפעמים מאגיות. ברבים: טליסמאות.

ג. קמיע של עיקרין — כיס קטן ובו עשבים בעלי כוח מאגי להשגת מטרות שונות.

ד. קמיע של ׳קשרים׳ — נגד כוחות כישוף שמטרתם לקשור ׳קשר׳ לחתן וכלה כדי למנוע את זיווגם. יש קמיעות המבטלים ׳קשר׳ רע זה ויש קמיעות הפועלים לבל יתפוס ׳קשר׳ מסוג זה.

ה. יש קמיעות המכוונים לזכרים בלבד, או לנקבות בלבד; יש מועילים לשני המינים יחד, ויש מכוונים להגן על הילדים מפני לילית, אוייבת היילודים.

הרמב״ם התנגד לשמוש בקמיעות, אבל הסכים שהם יכולים לעזור במחלות, שאנו מכנים היום פסיכוסומטיות, כמו מיגרנות או מעיים רגישים. כמו כן יכולים הקמיעות לתת תמיכה לחולים מסויימים, הסובלים ממחלות אורגניות, שכן הם מחזקים את המוראל ואת רוחו של החולה, ומעניקים לו ביטחון. ... באופן מיוחד בזמן לידה, מחלות שונות, מגפות, בעיות פוריות, יחס לשונאים והתנהגות כלפי השלטונות, ולשימוש רב במחלות שאנו קוראים פסיכוסומטיות היום כמו מיגרנה, מעיים רגישים ואקזמה. ...הקמיעות היו צורך חיוני, במיוחד בזמן המגיפות המרובות. הקמיעות מארץ-ישראל היו מבוקשים ונקנים בחוץ-לארץ.

החלק העיקרי של הקמיע הוא הכתובת. יש לציין שנמצאים קמיעות ללא אף מילה עליהם, כגון ה׳חמסה׳ ומגן דוד. אלה יכולים להיות ללא כל כתובת. הכתובות על אבני-חן קצרות מאוד, פעמים רק אות אחת או מלה אחת. הוא הדין לגבי קמיעות-עדי מסויימים. בקמיעות ממתכת יש בדרך-כלל יותר מקום מאשר על אבן, ולפי אמנות החרט וגודל השטח אפשר להוסיף בהם מילים נוספות. בקמיעות מודפסים או בקמיעות הכתובים על קלף או על נייר, אפשר לכתוב פסוקים רבים ולפעמים הכתב יכול להשתרע על מאה שורות ויותר.

הקמיע הקלסי הרגיל מתחיל בהקדמה או בהשבעה. זה יכול להיות פשוט מאוד, כמו ׳בשם׳, או ׳בשם שדי׳ או עם האותיות בהנ״ו (בעזרת ה׳ נעשה ונצליח). אחרי כן מופיע אחד משמותיו של אלהים.

המילים שדי, אדני, ה׳, הם בין השמות המועדפים. בהמשך באים שמות של כמה מלאכים. קיימים כל-כך הרבה שמות מלאכים, עד שכל סופר יכול לבחור לו כיתת מלאכים מיוחדת משלו.

שמות המלאכים האהובים ביותר הם חמשת אלה: אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל, אשר ראשי-התיבות שלהם מהווים את הנוטריקון ׳ארגמן׳. בהמשך נמצא לעיתים קרובות מילים או פסוקים מתאימים מן המקרא, ביחוד מהתורה, מהתהילים, או ממקור בדוק ומנוסה אחר, כגון שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף, הבולמים את פעולות לילית.

ברוב הקמיעות הכתובים ביד נכלל שם האיש או האישה, שעבורו נוצר הקמיע, וכן שם אֵם האיש או האישה, וכמעט אף פעם לא שם האב. ... בגוף הקמיע נמצאה הבקשה המיוחדת בסגנון הכתיבה העתיק המקובל, לעתים קרובות במילים ארמיות.

על כותבי הקמיעות למלא את כל ההוראות שממלא סופר סת״ם. בין היתר יש צורך בטבילה ובתפילה, ולפעמים גם בצום. החרטים והסופרים עבדו תחת השגחתם של רבנים ומקובלים, שדאגו שלא תהיינה טעויות בכתיבה, או רשלנות בהתנהגות הכותב.

 

במרוצת הזמן התחילו מספר חרטים לעבוד באופן עצמאי והם למדו כמה נוסחאות שהם הציעו לקהל. קרה שאנשים אלה בלבלו אותיות, לא הבינו נכון כמה מהפסוקים, ואפילו טעו בעת העתקתם, לפיכך יש מספר קמיעות שקשה מאוד לפענח עקב עבודה גרועה. אף על פי כן רובם מהימנים, ויש להתייחס אליהם בכובד ראש ולנסות לפענח אותם במקום לחשוד בזיוף ללא עדות. (ספרו של אברהם גרין, הקמיע היהודי, מאפשר פענוח מהיר ומהימן של קמיעות ״משובשים — ר׳ב׳י׳).

קיימת הקבלה מפתיעה בשימוש בפסוקים בין קהילות המזרח לבין קהילות אשכנז, למרות שהם נפרדו. אפילו הקמיעות של השומרונים דומים בכתובות שלהם לאלה של היהודים, למרות ההינתקות מהיהדות בימי בית ראשון.

ההתפתחות של הקבלה המעשית ותנועות החסידות השפיעו על בחירת הפסוקים שבקמיע. חלק מהגולים של חכמי ספרד בשנת 1492 הגיעו לצפת, ותרמו לשגשוג הקבלה. במאה ה-17 חלה השפעה עצומה של הקבלה שהתפתחה בצפת, למרות שהקבלה בספרד של המאה ה-14 לא השתרשה בין יהודי העולם.

כזה היה החכם משה בוטריל, משכיל ומקובל בספרד. הוא חי במאות 15-14, ומתואר כעושה ניסים ומשיח מדומה. בספריית בית המדרש לרבנים באמריקה הנמצאת בניו-יורק יש כתב-יד המיוחס לו בשם ׳מעין החכמה׳ ומכיל נוסח קמיעות שונים. מצפת התפשטה הקבלה לטורקיה ולאיטליה, ואחר כך לפולניה והסביבה. כאשר צמחה תנועת החסידות של הבעל שם טוב, רזי הקבלה היו קרובים לרוחה, וקמיעות רבים נתקבלו בהתלהבות ע״י החסידים.

אחד מגדולי הרבנים, שעסקו באיסוף נוסחאות של קמיעות, היה רבי משה זכות, שחי 1697-1620. הוא למד קבלה מעשית מבנימין הלוי שבא מצפת. זכות השתמש בנוסחאות של המקובלים שבעיר קודש זו. הוא מספר, שהרבה מהשמות שהוא נותן הם של האר״י הקדוש בכבודו ובעצמו. ספרו נקרא בשם ספר ׳שרשי השמות׳. ... לעומת זאת, ספרו של בוטריל עסק בעיקר בסגולות.

[עמוד מתוך ספר שרשי השמות]

 

בקמיעות ממתכת של יהודי פרס ועיראק יש לפעמים אותיות חקוקות, והם יפים במיוחד. בקמעות ממארוקו ומצפון אפריקה יש סימנים מהקבלה ואותיות מ׳כתב המלאכים׳. פעמים רבות הקמיעות מקושטים בתליונים קטנים בצורת עיגול, מטבע או משולש. אלה מכורדיסטן מראים אותיות טיפוסיות אופיניות. הכורדים משתמשים במתכת טובה והעיראקים בכסף טוב. הקמיעות מאפגניסטן דומים לאלה שבפרס. אלה שאנו מכירים מטורקיה נעשו מפליז כבד עם כתובת קצרה וצורתם בצורת מלבן. הקמיעות מאיטליה יפים להפליא, הם נמצאים בדרך-כלל בקופסת כסף מקושטת, המזכירה את הכריכה של ספר תהילים קטן. על הכסף יש עיטורים מרובים. ... בקמיעות של כסף ומתכת נעשו העיטורים על פי עבודות ריקוע, קידוח, חקיקה, חריטה, יציקה או גזירה.

ברוב הקמיעות הכתובים בכתב-יד, יש מספר מילים בכתב מלאכים. הכתב הזה מבוסס על אותיות עבריות. ... בקמיעות דפוס וקלף מוצאים בדרך-כלל מגן-דוד עם כתובת מיוחדת על הפינות ותשבצי מילים.

צורת קמיע יכולה להיות עגולה, סגלגלה או בצורת ריבוע, מלבן, מחומש, משושה, או דמוי מגן-דוד, ויש גם צורות אחרות. הצורות האלה נמצאות בקמיעות מתכת, בטבעות ובקמיעות עדי, בקמיעות עץ או בד ובחמרים שונים אחרים. קמיעות קלף כתובים על חומר ארוך וצר שניתן לגלגל. בין האיורים הנמצאים על קמיעות יש פרחים, דגים, חיות, חרקים, ציפורים, מגן-דוד ואפילו פני אדם. ... הדג נחשב כיעיל נגד עין-הרע וכעוזר לפוריות. ... בקמיעות של טבעת ובקמיעות של עדי משתמשים באבני-חן שונות, באופן מיוחד באבנים שיש להן שם מסורתי טוב, כעזרה לבריאות, להצלחה ולאהבה. ... יש שימוש בחרוזים בצבעים שונים, במיוחד בכחול ובאדום. כחול הוא צבע האהוב על היהודים. היו חוטים כחולים בציצית בימים ההם. ״מה מיוחד בצבע כחול הוא צבע של הים והשמים, כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכיסא הכבוד״.

משיח השקר שבתאי צבי (1676-1626) גייס כספים על-ידי מכירת קמיעות. גם עוזריו עשו כמוהו והשתמשו בנוסחאות מקובלות, אבל על הקמיע היה כתוב שמו של צבי. ברוב המקרים שמו היה כתוב בצופן, בדרך כלל לפי שיטת אתב״ש. מתנגדי שבתאי צבי כעסו מאוד על השימוש בשמו יחד עם שמות קדושים. זה הביא למחלוקת חריפה מאוד בין תומכיו ומתנגדיו.

בהמבורג ואלטונה היו שני רבנים מפורסמים, שלכל אחד מהם היה מחנה תומכים. הרב יעקב עמדן (יעבץ) (1776-1697) מאלטונה היה מתנגד חריף של שימוש בקמעות, ואילו הרב יונתן אייבשיץ (שנפטר באלטונה בשנת 1764) היה תומך נלהב בהם. חסיד גדול של קמיעות היה הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד״א), שנולד בירושלים בשנת 1724 ונפטר באיטליה ב-1807. הוא היה איש קבלה מפורסם, ועסק גם במכירת קמיעות. היה גם סופר והשתמש הרבה בנוסחאות האר״י.

קמיעות ואבני חן

... אבני החן, הנמצאות במשבצות הזהב של אהרן הכהן הגדול (חושן), משמשות בקמיעות וכסגולות. לכל שבט בישראל הייתה אבן מיוחדת. להלן ניתן תאור של חלק מהן. יש לזכור שלכל סוג של אבן תכונות מיוחדות. טרכטנברג, חוקר הקמיעות, מתייחס בפירוט רב לאבני חן ולשימוש בהן בקמיעות שבטי ישראל. מעט מהערותיו מובאות בספר ״הקמיע העברי״

אבן-אודם — לראובן, על שם שאידמו את פניו על שבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש. אבן הנקראת רובינו, ותועלתה — אישה שנושאת אותה אינה מפלת נפלים. ועוד היא טובה למקשה ללדת ובאכילה ובשתיה, היא טובה להריון כדודאים שמצא ראובן... לפעמים אבן רובינו מעורבת באבן אחרת.

ברקת — היא קרבונקלא נוצצת כברק ומאירה כנר, והיא אבן טובה שתלה נח בתיבה... ותועלת האבן — טוב לנושאה, מחכים האדם ומאיר העיניים ופותח את הלב.

ספיר — אבן יששכר יודעי בינה לעיתים ובמתן תורה ותכלת דומה לה וטובה לרפואות וטובה להעבירה על העיניים שנאמר: ״רפאות תהי לשריך״.

יהלום — היא אבן זבולון והיא מרגלית שנקראה פירכה, מצלחת בפרקמטיה יטיב לנושאה בדרך מפני השלום ומרבה אהבה ומביאה את השינה על שם ״יזבלני אישי״.

שהם — היא אבן הנקראת ניקלי והיא אבן יוסף והיא מעלת חן ונקראת שהם... אותיות השם על שם ״ויהיה ה׳ את יוסף״... וטוב לנושאה במקום ועוד יהיו דבריו נשמעים ומצליחים לכך ויהיה איש מצליח.

ישפה — לבנימין, וכן נקראת דישפי ובכל מיני גוונים תמצאנה, ירוקה, שחורה, אדומה לפי שבנימין ידע במכירת יוסף. וכמה פעמים עלו מחשבות על לבו לגלות ליעקב ונשתנו פניו לכמה גוונים אם לאמרו אם להעלימו, וגבר על יצרו וכסה הדבר ולא גילהו וזהו ישפה, ולפי שהיה מעצור לפיו ניתן לו כח לעצור את הדם.

גם בודג׳ - (חוקר ידוע של תרבויות המזרח הקרוב הקדום, שהיה האוצר הראשי במוזיאון הבריטי וידוע בעיקר במחקריו על מצריים העתיקה — ר׳ב׳י׳) — מתייחס לתכונות מיוחדות של אבני חן בשימוש בקמיעות, נביא חלק מתיאוריו.

אכטי (אכט) — הצורה האדומה בשימוש נגד נשיכות עכביש ועקרב. הצורה החומה — להבטחת נצחון בקרב, נגד נחשים ארסיים ולמען בריאות, אושר ועושר.

ענבר — נגד הפלות ולמען הריון.

אחלמה — לשפר זכרון ונגד שכרות.

בריל (תרשיש) — עוזר לחולי כבד וצהבת.

קרניאולין — צורת אודם ונחושת. נגד דימומי יתר בווסת או מהאף. גורם לשלווה ומקל על מחלת עור.

עין חתול — נגד כישוף.

בדולח — לכאב שיניים.

אלמוג — נגד עקרות ומגפות.

נפך — למחלות נפילה.

פצלת השדה — אבן ירוקה. שימוש רב במצריים בקמיעות.

ירקן — למחלות מעיים, בלידה.

אבן התכלת — נגד דיכאון, עבור שינה טובה ומחלות חום.

שיש — נגד עין הרע.

אבן חלב — להרבות חלב אם.

טורקיז (אבן טורקית) — נגד רעל, עוזר במקרי הכשת נחשים ומחלות עיניים.

יקינתו — עוזר לשינה, נגד שדים, דיכאון וגזים.

כל האבנים הנ״ל בשימוש במקומות מסוימים, ומשמשות גם נגד עין-הרע.

בודג׳ מספר, שבארצות רבות משתמשים בכלי קיבול לקמיעות. הוא מונח בקופסת מתכת, כסף, או בשקית של משי, בד או עור. הדבר היה מקובל גם אצל היהודים, כדי למנוע מגע בין העור לבין חפצי הקודש. כמו כן קיימת אמונה, ששדים אינם רואים את הנק״ז (נושא קמיע זה), ושעין הרע אינה מגיעה אליו אם הקמיעות מכוסים.

ניתן לענוד את הקמיע על החזה, הצוואר, האצבע, הזרוע, המצח ועל הגולגולת, על הכובע, וכפי שאמרנו, תולים אותו על הקיר בבית, או מניחים אותו על העריסה, או על המיטה. ... על פי בודג׳, רעיון האיורים על הקמיעות בא מהיהודים. המצרים השתמשו בין היתר בצורת יד עבור קמיע. האתיופים וביניהם אלה בני דת משה, נשאו קמיע. על קמיע יהודי אתיופיה מופיעים שמות עבריים של אלהים כולל אדני, אלהים, יה, אל שדי, וגם שמות המלאכים מיכאל וגבריאל. סיפור דומה לסיפור לילית והשמות סנוי, סנסנוי וסמנגלוף נמצאים בקמיעות מארצות שונות ובמיוחד בקמיעות של אתיופיה. בני כת הגנוסטיקים הדגישו את שמות אלהים והמלאכים הראשיים, ובין היתר הם כותבים את המילים ׳צבאות׳ ו׳אדני׳. הם מזכירים את משה ושלמה, אבל כמעט ואין הם כותבים את השם המפורש.

בודג׳ מתאר את ריבועי מילים עבריות. נתאר כאן קמיע מעניין אחד. (בספר עצמו יש פירוט של ריבועי אותיות, או ״תשבצים״).

מ י ה י ם

י ה ל ה י

ה ל א ל ה

י ה ל ה י

מ י ה י ם

אם מתחילים לקרוא באמצע באות א, מוצאים בכל כיוון את המלה אלהים.

יהודי מזרח בבל היו בעלי קערות עם כתובות מאגיות. הם האמינו שלכתובות כח הגנה נגד שדים ונגד כתות השטן. ... באחת מקערות אלה במוזיאון הבריטי נמצאה בעברית ברכת הכהנים. הנוטריקון ׳אגלא׳ רגיל על טבעות קמיעות עתיקים. על טבעות חתונה בימי הביניים נמצאות המילים ׳מזל טוב׳. יש טבעות עם ריבוע (תשבץ) מילים וריבוע מספרים.

בודג׳ כותב פרק על חשיבות הצבע והצורה בקמיעות. הוא מתאר סימנים אחדים בעלי חשיבות בעולם הקמיעות כמו מגן דוד, וביניהם ציורים המזכירים את כתב המלאכים.

בקבלה המעשית יש לכל כוכב-לכת תכונות מיוחדות. לכל אחד מהם מלאך משלו ושד. בשיטות מסוימות, לכל מלאך יש עוזר אישי. לכל כוכב לכת שייך ריבוע מספרים אישי, וכן ריבוע של אותם מספרים באותיות עבריות. (הפירוט מופיע בספר עצמו, בשער קמיעות).

 

גימטריה ונוטריקון

אנשי הקבלה היו מומחים בגימטריאות. העקרונות פשוטים, אבל העיבוד יכול להיות מסובך. בשיטת הגימטריה לכל אות ולכל מלה יש ערך מספרי ואפשר להחליף בקבלה מעשית מלה אחת במלה אחרת עם אותו הערך המספרי. כל אות במלה, ובאופן מיוחד האות הראשונה או הסופית, יכולה להחליף את המלה עצמה. אפשר ליצור מלה מהאות הראשונה והאחרונה של מלה, או מאות ראשונה, אמצעית וסופית.

בשיטת נוטריקון אפשר ליצור מלה חדשה מראשי תיבות או סופי תיבות מילים. למשל את המלה ׳ארגמן׳.

בשיטת ׳סרוגין׳ משתמשים בשתי האותיות הראשונות של המילים, מלה אחרי מלה, או בשתי האותיות הראשונות, אבל מדלגים על כל מלה שניה.

יש שיטות שנקראות בשם ׳תמורה׳. ב׳תמורה׳ לפי אתב״ש מחליפים אות א באות ת ואות ב באות ש וכן הלאה דרך כל אותיות האלף בית. ב׳תמורה׳ לפי שיטת אלב״ם הוחלפה האות א באות ל והאות ב באות מ וכן הלאה, ב׳תמורה׳ אבג״ד הוחלפה כל אות באות הבאה.

יש שיטות מרובות ולפעמים ממציא הסופר שיטה חדשה משלו, דבר המכביד על הפיענוח. (ושוב אפנה את המעוניינים לעיין בספרו של אברהם גרין, הקמיע היהודי, המקל על פענוח הגימטריות השונות).

סמלים ואיורים

היהודים, כמו גם המוסלמים, השתמשו בסמלים גיאומטריים פשוטים על קמיע. למשל:

ריבוע ריק — מתאר חומר.

ספירלה — התקדמות.

מגן-דוד — פעילות.

עיגול — אחדות ונצח.

ריבוע ועליו עוד ריבוע באותו גודל באלכסון — מסמל התפשטות.

עיגול עם קו משווה מאוזן ועוד קו מאונך — מסמל התפתחות.

כוכב עם ארבע פינות — מסמל צמצום.

משולש — מסמל רוח האדם.

נזכיר כאן גם את היד, את הלב המתאר אהבה, את הציפור ובמיוחד את היונה המסמלת ברכה ובריאות, הדג — פריה ורביה ואת האריה — כוח ומלכות. האריה מסמל גם את ירושלים ומכאן השם אריאל.

השימוש בקמיעות לפי ההלכה

בתנ״ך לא נזכר השם ׳קמיע׳ כלל. יש שראו בטעות בתפילין, במזוזה, בתכשיטים השונים ובכתובת הקעקע, שנזכרו בתנ״ך, כעין קמיע. בחפירות הארכיאולוגיות על-יד הכנסיה הסקוטית בירושלים נחשפו שני חפצי כסף קטנים מהמאה השביעית לפנה״ס, שצורתם היתה כשל מגילות זעירות מגוללות. במרכזם היה חלל שדרכו ניתן היה להשחיל פתיל, המאפשר לענוד אותם על הגוף. הגלילות נפתחו בעדינות ובאמנות מיוחדת. לאחר חקירה, המומחים הצליחו לפענח את הכתובות שעליהם ומצאו שבהם נרשם חלק גדול מהתחלת ברכת כהנים: ׳׳יברכך ה׳ וישמרך״.

ידוע לנו, כי גם חייליו של יהודה המכבי ענדו בסתר קמיעות אסורים בניגוד להלכה. על כך נאמר: ״ויהודה אסף את החיל וילך לעיר עדלם כי בא היום השביעי... וביום המחרת כבוא אנשי יהודה אליו לזמן הקבוע לקחת את-גויות החללים ולהביאן לקברי אבות עם קרוביהם, וימצאו לכל-אחד אחד מן המתים תחת כתנתו כלי קדש מפסילי יבנה — דבר האסור ליהודים מן התורה ויהי ברור לכולם כי בגלל זאת נפלו אלה״.

נראה שהשימוש בקמיע התחיל אצל היהודים מזמן גלות בבל. היהודים למדו משכניהם הגויים להשתמש באמצעי זה. מתוך החפירות והגלוסקמאות מתברר, כי בתקופת בית שני ובימי הביניים השימוש בקמיעות נפוץ מאוד בעדות ישראל בכל רחבי העולם. בתקופות ההן היהודים סבלו מהרבה פורענויות: רדיפות, מגיפות, תמותה גדולה בקרב הצעירים והזקנים וחוסר פרנסה. היהודים פנו לאביהם שבשמים באמצעות תפילות וקמיעות. השימוש הלך וגבר בייחוד בקרב יהודי המזרח: פרס, כורדיסטאן, עיראק, סוריה, ארץ-ישראל, תימן וארצות צפון אפריקה. הוא התפשט גם אצל יהודי אירופה, ביחוד אצל יהודי אשכנז, איטליה ויוון, דתיים ולא דתיים כאחד. אמצעי זה נכנס לאופנה עד כי היום אפשר למצוא נשים יהודיות העונדות קמיעות נגד עין-הרע כאביזר אופנתי.

חז״ל התנגדו בתוקף לפולחן הקמיעות, אבל העם עשה את שלו וסירב לוותר על כך. הרבנים ניסו להטיל הגבלות מסויימות כדי לעצור את השימוש בהם, עד כמה שאפשר. הם קבעו כי בשבת ״לא יצא האיש בסנדל המסומר... ולא בתפלין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה״. יש סוברים שמטרת הלכה זאת הייתה לעקור אמונה טפילה זאת מלב ההמון, כי נדיר לקמיעות לרפא שלוש פעמים. מרן פסק: ״קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאים בו [בשבת] — מטלטלין אותו״. יחד עם זה ״נאמן הרופא לומר: קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושילשתי״.

לפי ההלכה ״אסור להתרפאות בדברי תורה״. הואיל ורוב הקמיעות כוללים פסוקים מהתנ״ך הותר השימוש בהם לפי כלל אחר שקבעו חז״ל: ״אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, חוץ מחילול השם, מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים״. וכן ״בל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי״. בהתאם לכך ״יוצאין באבן תקומה (כעין קמיע, שנושאות אותו מעוברות כדי שלא יפילו) בשבת. משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה — אלא שמא תפיל, ולא שעיברה — אלא שמא תתעבר ותפיל״.

במשנה נזכר הקמיע יחד עם התפילין בקשר לדיני טומאה וטהרה: ״הכדור, והאטום והקמיע והתפילין שנקרעו — הנוגע בהן טמא״. וכן בתרומת השקלים ללשכה: ״אין התורם נכנס... לא בתפילין ולא בקמיע״. הקמיע נזכר גם יחד עם התפילה: ״כסות עגולה והכדור והאטום והקמיע והתפילה״.

גם הרמב״ם התנגד לקמיעות, אבל אפילו הוא הודה, שהיו חולים שבטחונם העצמי גבר בעזרת קמיעות ומתוך אמונתם בהם.

הואיל ובקמיעות יש הזכרת ה׳ ודברים שבקדושה, התעוררה שאלה הלכתית, אם מותר להצילו בשבת מפני הדליקה. על כך קבעה הברייתא: ״הברכות והקמיעין אע״פ שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה שבתורה (מפרשיות שהיו כותבין בקמיעות פסוקים ללחש) — אין מצילין אותם מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומך״. קמיעות שיש בהן עניין של קדושה אין נכנסים בהם לבתי-הכיסא אלא אם כן מכוסים בעור. תינוק שנמצא קמיע על צווארו ״אין בו משום אסופי״. משום שהוריו נתכוונו לשומרו מעין-הרע.

המנורה

המנורה שימשה כלי-קודש עיקרי במשכן, בבית-המקדש, בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות. היא בעלת שבעה קנים, הכוללים את הקנה האמצעי וששה קנים היוצאים מצדיה, שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני, ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״. הנביא זכריה, שרצה לזרז את העם לבניין בית-המקדש, ראה בחזונו ״מנורת זהב״. ... בהשראתו קיבלה המנורה בפעם הראשונה משמעות מטפיסית ביהדות, כסמל משיחי לעתיד האומה.

לפי הזהר, המנורה היא עץ החיים (׳אילנא דחיי׳). שבעת הקנים הם רמז לשבעת כוכבי-הלכת המאירים על הארץ. מנורות שלמות, בנות שבעה קנים, נמצאות בבית-הכנסת שבחמת-טבריה ובשרידים ארכיטקטונים בהרבה בתי-כנסת בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ. מנורה נמצאת גם על רצפות-פסיפס של בתי-הכנסיות בארץ, בקברים יהודיים, באושפיזין לסוכה, על גבי זכוכיות שונות, על חלונות צבעוניים, בשטיחי קיר, בהרבה חומשים ומחזורים בעיטורי ספרים שונים, בדגלי-מדפיסים, בשערי ספרים וסמלי מו״לים, במטבעות ישראל, בבולי דואר ועוד. עם הקמת מדינת ישראל נקבעה המנורה כסמל המדינה.

המנורה מופיעה גם בהרבה קמיעות, בעיקר באלה שנקראים בשם ׳שויתי׳, משום שבמקום בולט נמצאת הכותרת: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״. עפי״ר היא בעלת שבעת הקנים הקלאסיים, אך פעמים נראות מנורות בנות חמישה או שישה ושמונה קנים. היא יכולה להיות איור, או בנוייה ממילים מסודרות בצורת מנורה. המילים יכולות להיות שלימות, חלקיות, או ראשי תיבות. יש שהיא מתחילה במילים שלמות ואח״כ מקערים, או מדלגים וממשיכים. ... הכתובת השכיחה ביותר במנורה היא מזמור ס״ז שבתהילים, הפותח: ״למנצח בנגינות מזמור שיר״ בכמה קמיעות מופיעים המזמורים שבתהילים קכ״א הפותח: ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי״; ומזמור צ״א הפותח: ״יושב בסתר עליון״.

... כתבו המקובלים הקדמונים: ׳סגולה להינצל מכמה צרות לומר בכל יום זה המזמור (ס״ז) בצורת המנורה׳. ... המנורה היא סמל אהוב, והיא נמצאה בין היתר על תכשיטים, מגזרות, אריחים, שטיחים, פרוכות וטבעות.

 

שני לוחות הברית

עד ימי הביניים המנורה תפסה מקום ראשון במעלה כסמל יהודי. מאז ועד המאה ה-18 לערך גבר השימוש בשני לוחות הכרית כסמל כאומנויות יהודיות שונות.

הם מופיעים גם בכמה קמיעות בארעות שונות, בשתי צורות: בשתי המילים הראשונות של כל דיברה מעשרת הדיברות, 5 בלוח אשר מצד ימין ו-5 בלוח אשר מצד שמאל או שכל דיברה נרשמה במספר סידורי באותיות א — י.

קדושתם המיוחדת של עשרת הדיברות הוסיפה נופך ליחס השימוש בקמיעות אלה.

 

מגן דוד

מגן דוד הוא סמל דמוי-כוכב, המורכב משני משולשים שווי-צלעות המונחים זה על גבי זה במהופך. הוא היה ידוע לעמי-קדם בארץ-ישראל, בהודו, בבבל ובמצריים כבעל משמעות מגית, שדוחה מזיקים ואמצעי מועיל נגד עין-הרע. הוא מופיע בהרבה קמיעות ועל גבי קברים של עמי מזרח שונים. בקמיעות הוא מופיע עם כתובות וגם בלי כתובות. ... ראוי לציין שמגן-דוד בלט גם בספר רזיאל, מהדורת אמסטרדם של שנת 1701. הסמל שכיח בעבודות מתכת, כסף, זהב, דפוס ובקמיעות כתובים על ניר ועל קלף. המגן-דוד נמצא חרוט באבני חן ובתכשיטים. פעמים אין עליו כתובת ולעומת זאת ישנם כאלה שנחשבו לקמיע שלם. הכתובת יכולה להיות אות אחת כגון: ה׳; שתי תיבות, כגון: ׳בשם שדי׳; 3 תיבות כגון: ׳מזו במוכסז כוזו׳; וכו׳.

 

פיענוח קמיעות

החומר והצורה של הקמיעות מהווים פעמים רבות סמלים בפני עצמם, ויש להם תכונות של ברכה ועזרה, אבל הפיענוח מתייחס בעיקר להבנת האותיות או המילים הכתובות. בקמיע טבעת או עדי, שבהם המקום לכתיבה מצומצם מאוד, הכתובת בדרך-כלל פשוטה וקלה לפיענוח, כגון האותיות של אחד משמות אלהים, כמו: ה׳ או שדי, או אדני, או שם אחר. הכתובת יכולה להיות פסוק קצר או חלק מפסוק, כמו: ׳לישועתך קויתי ה״, ׳יברכך ה׳ וישמרך׳, או אפילו רק: ׳יברכך׳. כתובת אהובה מאוד היא: ׳בן פורת יוסף...׳ גם בר״ת או בסופי תיבות. שכיחים מאוד שמות המלאכים: סנוי סנסנוי וסמנגלוף, באופן מלא או חלקי.

כאשר יש יותר שטח, כמו על חתיכת מתכת, בד, קלף, או על דף מודפס, הכתובת מתארכת, והסופר מנסה לבקש עזרת אלהים לנזקק באופן ישיר או על-ידי עזרת המלאכים. אז הוא משתמש לרוב בציטטות מהתהלים, מהתורה, או מהמקרא. לפעמים הוא נותן מזמור שלם, לפעמים פסוקים אחדים או אפילו חלק מפסוק. קיימת שיטה בה מביאים פסוקים ממזמור ידוע, ובין כל מלה ומלה שבמזמור מכניסים מלה ממקור אחר, כמו מ׳אנא בכח׳, או אפילו ממזמור אחר. ... ויש להזכיר שלפעמים פסוק מובא מהסוף להתחלה במקום הכיוון המקורי, וצריך להיות ער לאפשרויות אלה. השיטות הרגילות הן ליצור נוטריקון מר״ת או מסופי תיבות. הרוב המכריע של הסופרים והמקובלים משתמשים בנוסחאות מנוסות ובדוקות, אבל לעתים מכניסים מלומדים פסוק נדיר בכתובת שלהם.

השפה העברית עשירה מאוד בראשי תיבות. אם מסתכלים במילון של ר״ת נראה שיש נוסחאות שונות לרוב סדרות ר״ת. בדרך כלל ברור מהכתובת איזו נוסחה מתאימה לקמיע לפנינו, אבל יש מצבים אשר בהם שתיים ואפילו שלוש גרסאות שונות מתאימות ולא יודעים לאיזו מהן התכוון הסופר. אתן דוגמא לר״ת ׳יצ״ו׳: ׳ה׳ צורי וגואלי׳ (תהלים י״ט, ט״ו), ׳ישמרהו צורו ויחייהו׳, ׳ישמרהו צורו וגואלו׳, ׳ינצור צאתו ובואו׳. ... לפעמים לאותם ר״ת יש פירוש הפוך. למשל אא: ׳אמן אמן׳, ׳ארור ארור׳. או גוג: ׳גדולה וגבורה׳, או ׳גנב וגזלן׳.

באשר למזלות וכוכבים, מוזרה ההתיחסות הרבה אליהם בקרב יהודים הנזהרים כל כך בענייני עכו״ם. כן קשה להבין את אזכור השדים והמזיקים בקמיעות. בחירת פסוקי המקרא קולעת למטרה. הפסוקים נוגעים ללב ולמוח, מצטיינים ביופי ובכל זאת קיים אזכור השדים. כנראה כי כאשר אדם חולה, קיים בקרבו פחד אי רציונאלי, והוא מוכן לאחוז בכל אמצעי.

מבחינה עיונית יש הבדל ברור בין קמיע ובין טליסמא. לטליסמא אין צורך בכתובת, אין צורך במקובל או ברב. זה חפץ שאמור להביא מזל. ובכל זאת לפעמים קשה להבדיל בין טליסמא ובין קמיע. האם לפנינו ׳חמסה׳, טליסמא או קמיע? בין ה׳חמסות׳ יש קמיעות טהורים וביניהם יש כאלה שהם אך ורק טליסמאות. ברור שאין לטליסמא התכונות והכתובות המאפיינות קמיעות.

בקברי הקדושים נמצאים קמיעות על הקירות. קיימת אמונה שביקור ותפילה בקברים קדושים מסויימים מעודדים נישואים של רווקים ורווקות. קבר מפורסם כזה של יונתן בן עוזיאל נמצא בעמוקה בגליל העליון, שם מוצגים קמיעות מיוחדים.

שדיות — אלה הן פיסות מתכת או כסף, המחוברות לפרוכת שלפני ההיכל. יש עליהן כתובות חרוטות של פסוקים או מילים מהמקרא, והן היו בשימוש רב ביוון, ובעת האחרונה התברך מוזיאון ישראל באוסף שלהן. הללו קמיעות אמתיים או חפצי זיכרון לנפטרים, ועל כולם חרוטה המלה: ׳שדי׳.

שמות אלהים בקמיעות

כבר הזכרנו את השמות הראשיים והרגילים. שמות ה׳ הנמצאים בקמיעות כוללים: ה ה׳ י אל יי יה / ייי יוי והו / יה הו יייי / שדי אלהים שדי (כאמור בפתגם ספרדי: קמיע שדי מרחיק מכל רע). נמצא שם ה׳ עם סדר אותיות שונה 12 פעמים כמו ההיו והיה ההוי וכר.

כוזו במוכסז מזו = ה׳ אלהים ה׳ (אבגד).

יש שימוש בתיבות רצופות במקרא שבאותיות הראשונות או האחרונות שלהן מהוות ׳שם המפורש׳ — אחת לכל חודש עברי.

ניסן — ישמחו השמים ותגל הארץ

אייר — יתהלל המתהלל השכל וידע

סיון — ידותיו ולצלע המשכן השנית

תמוז — זה איננו שווה לי

אב — הסכת ושמע ישראל היום

אלול — וצדקה תהיה לנו כי

תשרי — ויראו אותה שרי פרעה

חשון — ודבש היום הזה י׳

כסלו — וירא יושב הארץ הכנעני

טבת — לה׳ אתי ונרוממה שמו

שבט — המר ימירנו והיה הוא

אדר — עירה ולשרקה בני אתנו

שמות מלאכים בקמיעות ושמות קדושים נוספים

למלאכים יש תפקיד חשוב ברוב הקמיעות. לפעמים מופיעה כתובת עם מלאך אחד או אחדים. בקמיעות הקלף הארוכים ובקמיעות המודפסים נזכרות כתות מלאות שלהם, לפעמים בסדר אלף-בית עם שם מלאך נפרד לכל אות מאותיות האלף-בית.

מטטרון — למלאך זה יש לפי הקבלה המעשית ע״ב שמות. השם שווה 314 הג׳ של שדי, ומקובלים אחדים בדעה שמטטרון שווה בחשיבותו לשדי. בין השמות שלו נזכיר פצפציה, אטמון, אזבוגה, טפטפיה, קלקליליה. קלקליליה בג׳ = יקרה שם ה׳. מטטרון נחשב לרבו של משה. הוא שר הפנים של השמים ושר הפנים של העולם כולו. הוא הקשר בין אלהים לבין האנושות. סבורים שהוא המלאך שלחם עם יעקב, שעליו נאמר: ׳הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך...׳ זה הוא שקרא: ״אל תשלח ידך אל הנער״.

סנדלפון — מלאך עליון, שותף של מטטרון, עם תפקיד מרכזי נכבד בשמים. הוא ניצב ע״י כיסא אלהים.

עוזיאל — מלאך אשר את עזרתו מבקשים לחולה גוסס. סנוי סנסנוי וסמגגלוף (ס׳ ס׳ וסי) — המלאכים המופיעים על קמי היולדת. הסיפור על הפגישה בין אליהו הנביא עם לילית נמצא בקמיע. הוא ציוה לה לא לגעת בילוד וביולדת. היא נכנעה, בתנאי ששמות שלושת המלאכים האלה יופיעו בחדר הלידה. בספר רזיאל ובספר רפאל נמצאות תמונות של ס׳ ס׳ וס׳ בסגנון מיוחד.

אוריאל — שמו בגלל תורה נביאים וכתובים שהקב״ה מכפר עליו ומאיר להם לישראל. מרגליות מתאר מעלתו במרכבה, תפקידו והופעותיו.

רפאל — מלאך הרפואה. גֵירש שדים מהעולם, ריפא אברהם אחרי שנימול.

גבריאל — מלאך הכוח, שומר ישראל.

מיכאל — מגדולי המלאכים, שומר ישראל.

נוריאל — בין תפקידיו שר השלום.

רזיאל — מעביר לעולם דברי אלהים. עומד ע״י כיסא אלהים. הוא היה מורה של אדם. בספר רזיאל כתוב שהספר הנושא את שמו מגן על הבית אם הוא רק נמצא בבית, אפילו אם אין לומדים בו.

אטמון — אחד משמות מטטרון וגם אזבוגה. לפי ר״מ זכות יש ע״ב שמות לאטמון כמו למטטרון. כוחו להתיר פה.

טפטפיה — השם נוצר משתי האותיות הראשונות של פסוקים ס״ט ו-ע׳ בתהלים קי״ט. השם מופיע בקמיעות כתובים, בתשבצים ובמג״ד.

צפצפיה — יה יה (יה).

 

לילית — השם מופיע במקרא: ״אך שם הרגיע לילית ומצאה לה מנוח״. יש מספר שמות ללילית (קמיע 273). היא ידועה בתור אישתו הראשונה של אדם. המיזוג עם אדם לא הצליח, היא ביקשה כנראה זכויות מין שוות לאלה של בעלה והוא סירב. אז היא נטשה אותו, יסדה מלכות על יד ים סוף והתמזגה עם השדים.

 

לילית קנאה בחוה ובתור נקמה היא חונקת ילודים. אליהו הוכיח אותה ותבע ממנה להפסיק את הקטל בילודים. לבסוף היא הסכימה לכך בתנאי שע״י מיטת היולדת, לילית תראה את אחד השמות שלה, או שמות המלאכים סנוי סנסנוי וסמנגלוף. יש אמונה שהנושאת קמיע עם שמה של לילית מבטלת פעולותיה. כמו כן מומלץ שהיולדת לא תישן לבד בבית (ספר אלפא ביתא לבן סירא). ... עוד פעולה שמייחסים ללילית היא קרי, פליטת זרע בשינה, או באופן עצמוני. לפעמים משתמשים בשמות אחרים של לילית. יש מנהג לכתוב מזמור קכ״א שבתהלים באותו הקמיע שנותן שמות של לילית. נוסחה ידוע היא ׳חוץ לילית׳. ההסבר הוא שלילית תצא ותפנה את המקום לחוה. יש הסוברים שחוץ הוא שם חילופי לחוה.

דיקרנוסא — מלאך הפרנסה בג׳ = 431, ובכתיב חסר = 421

421 = את״ך = פותח את ידך / 431 = אתיך = פותח את ידך

השם הקדוש ״אנא בכות״

אנא בכח... (אבג יתץ...) זה השם הקדוש והמפורסם של מ״ב אותיות, הידוע מאז המאה הראשונה לספירה הנוכחית. לפי המסורת רבי נחוניה בן הקנה המציא את השם. השם כתוב ב-14 קבוצות של 3 אותיות ולפעמים ב-7 קבוצות של 6 אותיות. השם הזה נמצא בהרבה קמיעות.

הר״ת הם: אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג הקב טנע יגל פזק שקן צית. השם המלא הוא: ׳אנא בכח גדלת ימינך תתיר צרורה קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם ברכם טהרם רחמם צדקתך תמיד גמלם חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדשתך שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות׳. מייד אחרי השם מופיע הפסוק ׳ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳, שהנוטריקון שלו: בשכמל״ו.

בספר ׳פרדס רימונים׳ ובכתב יד ר״מ זכות יש פירוט של כל אחד מ-14 הנוטריקונים של השם המלא, והכוח המיוחד שבכל תיבה. השמות עוזרים לאדם בכל מיני אופנים, ואין פלא שהם אהובים מאוד על סופרים ואנשים בצרה. בין היתר מצרפים חלק מהתיבות לאחד משמות האלהים הרגילים, כדי ליצור שם נוסף עם כוח מיוחד ותפקיד מיוחד. שם מ״ב ניתן בצורת תבנית בקמיעות.

שם ע״ב

שם זה כולל למעשה 72 תיבות. השם בא משלושה פסוקים בשמות י״ד , י״ט — כ״א, סיפור קריעת ים סוף. כאן יש שלושה פסוקים ברצף, אשר בכל אחד מהם 27 אותיות.כתבו את פסוק י״ט מימין לשמאל, ללא רווחים. מתחתיו את פסוק כ' משמאל לימין, ללא רווחים. ומתחתיו את פסוק כ״א מימין לשמאל, ללא רווחים.

יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.

[הפוך] כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה.

כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.

כל פסוק כולל ע״ב אותיות. האות הראשונה של פסוק י״ט, האות האחרונה של פסוק כ׳ והאות הראשונה של פסוק כ״א מהוות את התיבה הראשונה של השם. האות השניה של פסוק י״ט, האות שלפני האחרונה בפסוק כ׳ והאות השניה של פסוק כ״א מהוות את התיבה השניה וכן הלאה עד שמגיעים לע״ב תיבות.

 

מאחר שיש 216 אותיות, קשה לחרוט את כל השם על קמיע מתכת אחד ולכן מוצאים את השם בקמעות מתכת כפולות. בקמיע קלף ובדפוס נראות האותיות כולן. למרות שמקור האותיות כה ברור, לעתים קרובות יש שגיאות בהעתקת השם. ... פעמים רבוח הסופר או המקובל נותנים רק חלק מהם על הקמע שהם כותבים, אפילו על קלף.

קמיעות עבריים ברפואה

בגלל האפשרות של פיקוח נפש, קיבלו קמיעות הכשר והיתר, לפחות באופן חלקי, בהלכה. היחס לפיקוח נפש כה חיובי, שאם רופא מצהיר על מצב של פיקוח נפש, כמעט כל טיפול מותר. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות פרט לשפיכות דמים, עכו״ם, חילול השם וגילוי עריות. אפשר לדחות את השבת, יום כיפור, דיני כשרות וכו׳, לפי הצורך הרפואי. פיקוח נפש כן... אבל אין להמתין עד אשר שומעים את משק כנפיו של מלאך המוות לפני שמשתמשים בכל אמצעי לטובת החולה. מותר להשתמש בקמיע שריפא חולה שלוש פעמים (שבת ס״א, אי, ב׳). אסור, אמנם, להשתמש בדברי תורה לצרכי ריפוי, פרט לפיקוח נפש, אבל מותר בהחלט השימוש למניעת מחלות.

לפי הרמב׳׳ן אם משתמשים בר״ת של פסוקי מקרא ולא במילים עצמן, יש רשות לרפא בהם. האמונה העממית היא שר״ת נועדו לבלבל את השטן, את הלילית ואת השדים, אבל הדעה של הרמב״ן מתקבלת יותר על הדעת.

במרוצת הדורות, כאשר היהודי החולה נאחז פחד או חרדה (מוצדקים או לא), הוא האמין בכוח קמיע, שכלל פסוק מקראי שהלם בדיוק לתפילתו ולתקוותו, וזה היווה עבורו תפלה נוספת קולעת להפליא. אין לשכוח שבתקופות הקודמות רפואות יעילות כמעט שלא היו, והתמותה במגפות, בלידה ובמצבי חירום כירורגיים היתה גבוהה מאוד. מי לא ינסה קמיע, כאשר הילד חולה מאוד, והרופא איננו עוזר בעוד ששכן או ידיד מספרים שהקמיע של רב או מקובל קדוש וטהור עזר במצב דומה. רק ב-50 השנים האחרונות חלה ירידה תלולה באמונה ביעילות הקמיעות ובשימוש בהם בכל העולם היהודי. יחד עם זאת גם כיום מציאות השימוש בקמיעות עדיין קיימת.

ר׳ יעקב הלל, בספרו ׳תמים תהיה׳ (ירושלים תשמ״ז), תוקף בחריפות את השימוש בקמיעות, קוסמים, מנחשים ומגידי עתידות וההזדקקות לקבלה מעשית בזמננו. יסוד היסודות לכך הוא הנאמר בתורה ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. כל שהסגולה היא לרפואה אין לאוסרו משום דרכי האמורי. להוציא אסיר מבית האסורים וכדומה, שעדיין לא מצאנו להם היתר בדברי הפוסקים וספק שיהיו מותרים. כל הקמיעות אשר בזמנינו הם מוטעים והמשתמש בהם נענש! זקן המקובלים בימינו, ר׳ יצחק כדורי, שכתב הסכמה לספר הנ״ל, כתב שכל כוונת המחבר להציל את עמו ישראל מאותם האנשים המשתמשים בכשפים ושדים להראות כוחם ומרמים את הבאים אליהם, דורשים הרבה כסף מהם, עושים השבעות ולפעמים מערבים קודש בחול, שדים עם שמות מלאכים, ולפעמים גורמים נזקים גם לשואליהם... ויש קמיעין אינם אלא קשקושים.

לפי הרשב״א מותר להתרפאות בקמיעות דווקא להגן שלא יחלה, אפילו שיש בהם שמות, וכל שכן אם כתובים פסוקים בלא שמות (השם), אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי, אסור להתרפאות בדברי תורה.

אסור לכתיב קמיעות עם פסוקים או שמות הקדושים שאינם נמחקים, מפני שאם יש שריפה אסור להצילם כשבת, אבל קמיע הכתוב כבר, מותר לבריא להשתמש בו, כדי למנוע מחלה. מותר לכתוב קמיע לכתחילה משום פיקוח-נפש. אפשר שמשום זה נהגו כותבי קמיעות לרשום הפסוקים בראשי-תיבות, סופי תיבות וכדומה, משום שבזה אין חשש לכותבים, ובתנאי שאין בהם שמות שאינם נמחקים, ומותר להתרפאות בהם. בשולחן ערוך כתוב ״ויש מי שחושש (ר׳ יונה) בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי״.

יש לציין כי גם גדולי המקובלים מזהירים, שיש להתרחק מקמיעות ומהשבעות ושאר פעולות הקבלה משום שיש בכך סכנת נפשות. לפי האר״י ׳אין ראוי לאדם להשתמש בכך, כי יכרתו חייו ח״ו, וכל שק מי שעושה השבעות המלאכים, הם מפסידים את עצמם בעולם הזה והעולם הבא. אין להם במעשה ידיהם ברכה כלל, אלא הם הולכים ומתדלדלים ועניים כל ימיהם. וכבר אסרו חז״ל ״יד המשתמש בתגא חלף...״ וכל מי שאינו ראוי ומעסק בשם המפורש, מיתתו קרובה לבוא אפילו הוא צדיק ונקי גמור.

ר׳ חיים ויטאל, בספר ׳עץ חיים׳ כתב בשם רבו האר״י ״יש מלאכים שהם מעורבים טוב ורע, לכן אסור להשתמש בקבלה מעשית... כל העושה השבעות על-ידי השבעות שמות הקודש גורם שיביאו תמיד לידי ברכות לבטלה״.

ר׳ יחזקאל לנדא, בעל הספר ׳נודע ביהודה׳ התנגד לקמיעות ולגלג על המאמינים בהם. פעם משפחה אחת הפצירה בו לכתוב קמיע, הוא הסכים לכך ורשם בקמיע את המלה ׳פיל״ד׳. החולה הבריא. כאשר שאלוהו לפירוש מלה זאת, השיב כי היא ר״ת ״פתי יאמין לכל דבר״.

כנגד זה ר׳ עקיבא נתן קמיע של זהב אישתו. במסכת סופרים מסופר כי יעקב אבינו נתן לבתו רינה קמיע כרי להגן עליה כאשר אחיה פגעו באנשי שכם. אשר לפסוק ״ותאמר שרה אל אברהם: הנה נא עצרני ה׳ מלדת״, יש סוברים שהיא למדה מכך שאין תועלת בקמיעות עבורה.

לפי האר״י יש ארבעה טעמים כדי לאסור את השימוש בקבלה מעשית:

א. כל פעולתה וכוחה בעולם העשייה התחתונה המעורב כולו מטוב ורע. הרע שבו מרובה מן הטוב וגם דבוק בטוב.

ב. לעסוק בקבלה מעשית מותר רק לצדיק גמור.

ג. אפילו הוא צדיק גמור, הטהרה נעשית על-ידי אפר הפרה בלבד.

ד. בזמנינו אין אנו יודעים בטיב השמות והקמיעות.

הרב האי גאון, שחי בבבל בשנים 1038-998, לא האמין בקמיעות, אבל הודה שקמיע יכול להיות יעיל בריפוי ומניעה.

ר״א גוטמאכר כתב: ׳שהיו רבים אשר לא זכו לידיעה רחבה בחכמת הקבלה החקירית ורק למדו קבלה מעשית, והיו מקודשים בעיני ההמון יותר מגדול בעלי הקבלה׳. אנשים אלה ידעו לעשות הון בזמן קצר. הרב מזהיר את התלמידים להרחיק מאנשים אלו ומהספרים העוסקים בנושאיה כי הידיעה בקבלה מעשית מבלבלת את השכל.

לפי ספר היצירה, הקבלה המעשית מושכת מספר אנשים לא יציבים לנסות להגיע לידע שלם על העולם הנסתר דרך פיענוח הסודות של כל אות ואות באלף-בית העברי. קיימת אמונה, שאם מישהו מצליח למצוא את התמורות והצרופים הנכונים וההשלכות המיוחדות, ומשתמש בהם בזמן ובמקום הנכונים, הוא מסוגל להפוך לאדון הבריאה. הוא יכול לעוף, לעבור ימים ברגל בנעלים יבשות ולהרוג ממרחקים. בין היתר האדם הזה שולט על רפואות ומחלות. יש להתנגד להתמכרות כזו.

ר׳ הלל קבע בספרו הנ״ל ״ונאמנה תדע שכל ההשבעות ופעולות אשר תמצא כתוב בכתיבת יד או בדפוס ומתייחסים בשם המקובלים הראשונים המפורסמים, רובם ככולם מזויפים ומשובשים. כמה מהם השתרשו ע״י העתקות בארך הזמן, וכמה מהם הראשונים בעצמם שבשו אותם ככוונה כדי שלא ישתמשו בהם, כמו ספר רזיאל״

הרב הלל דורש מהחולים לסמוך על תפילה, תשובה, צדקה ומעשים טובים בלבד, אף כי אנו בטוחים, שהרב איננו מתנגד לטיפול רפואי מקצועי. עובדה היא שאנשים בריאים במשך כל הדורות ובכל העולם השתמשו ומשתמשים לעתים קרובות בטליסמאות וסגולות בתקוה ל׳מזל טוב׳. אנשים חולים אחוזי פחד ובעתה בגלל מיחושי מחלה, או בגלל מחלות בני משפחה. חלק מהם ינסו קמיעות, ודווקא קמיעות מרב מקובל ומכובד. האיש החולה הוא לא רציונלי, הוא מבולבל ובתוכו מתחוללת סערת נפש.

... אפשר לטעון כי יש להעזר בתפילות ובתרופות אך לא בקמיעות, אך מה לעשות כאשר החולה חושב שהקמיע הנכון מגביר את סיכויי ההחלמה? דוגמא אחרת יכולה להיות מחלה הנקראת אנורקסיה נברוזה, אשר בה בנות מתבגרות, בעיקר, מסרבות לאכול כמעט באופן מוחלט. חולות אלה רגישות מאוד, הטיפול הרגיל קשה ופעמים רבות איננו מצליח. בין החולות נמצאות בנות אשר קמיע יעודדן ועידוד יכול לפעול לקראת הכרעה להחלמה. האם אין להשתמש בקמיע? חולים נעזרים ע״י פלצבו (אינבו). קמיע עשוי להיות אינבו טוב יותר מתרופה פרמקולוגית. במצבי פחד ההגיון אינו שולט. ... כותבי הקמיעות ומפרסמיהם נמצאים בין הרבנים הדגולים והנערצים בכל העולם היהודי בכל התקופות.

בדרך כלל השתמשו היהודים בקמיעות עבריים באופן מכובד וסביר. הכתובות האהובות נוגעות ללב. הפסוקים והביטויים נבחרים בטעם ובחן, השפה מעולה, עם נטייה לבחור ביטויים כאשר לשון נופלת על לשון ואות נופלת על אות. הכתובות הן ממש תפילות.

אשר לשיבושים בשמות ובכתובות בימינו, יש דרך פשוטה לכתובות אמיתיות טהורות — להשתמש בפסוקי מקרא ובעיקר בפסוקי תהלים.בתהלים יש פסוק לכל מצב קשה. וזאת עלינו לזכור: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה.