אגם החלומות

פרולוג

 

אף שהשעה קרובה לחצות, חומק אור בלתי רגיל מבעד לסדק שבצמר, נוגע בזרועה כמו נוצות של כנף. בחדר הסמוך ישנים הוריה, והכפר האפל שקט, אבל היא נשארה ערה כל השעות האלה, ועכשיו היא יורדת מן המיטה, לוחות הרצפה מחוספסים תחת כפות רגליה. שבועות דיברו הכול רק על כוכב השביט, על כך שכדור הארץ יעבור דרך עננים של אדי רעל המרחפים בעקבותיו, והעולם יגיע אל קיצו. היא בת חמש־עשרה, וכל היום היא ואחִיה עזרו לאטום את הבית – את החלונות, הדלתות, ואפילו את הארובה – בצמר שחור ועבה, לקול הלמות הפטישים מכל עבר, של השכנים העושים זאת גם הם.

המשולש הצר של האור המוזר נוגע בה כאן, ואחר כך שם, כשהיא חוצה את החדר. היא לובשת את שמלתה הכחולה, שכבר קצת קטנה ממידותיה, ובד הכותנה הבלוי נוגע רכות בעורה. בחדר הזה שמעל החנות, בחלל הנמוך שכולו שלה, הצמר אינו מהודק חזק לחלון, וכשהיא מושכת פינה נופל הבד ואור חיוור מציף את סביבתה. היא פותחת את החלון בדחיפה ונושמת נשימה אחת, ואחר כך עוד אחת, עמוקה מן הראשונה. שום דבר לא קורה. לא גז רעיל, לא ריאות צורבות – רק האביב המימי, ריחם של דברים שצומחים וגדלים, ומרחוק הים.

והאור המוזר הזה. מצבורי הכוכבים מוכרים לה כמו הקווים בכפות ידיה, לכן היא אינה צריכה לחפש את כוכב השביט כדי למצוא אותו. הוא מתרומם גבוה, כמו אבן חן זורמת המקיפה את השנים, רוטטת ומבשרת. מרחוק נובח כלב, והתרנגולות נעות ומתלוננות בלוליהן. קולות נמוכים נשמעים, מתערבבים, קולו של אחיה ועוד קול אחר שהיא מכירה; ליבה מחיש פעימותיו מכעס ומשקיקה. היא מהססת. היא לא תיכננה את הרגע הזה, שעומד להיות נקודת מפניה בחייה. ובכל זאת לא דחף פתאומי מושך אותה אל אדן החלון. כפות רגליה היחפות מתנדנדות כמה מטרים מעל הגינה. היא בכל זאת לבושה. היא השאירה את הצמר רפוי בכוונה. כל היום חלמה על כוכב השביט, על יופיו הפראי והלוהט, על משמעותו ועל השינוי שיעברו חייה בגללו.

הקולות גוברים והיא קופצת.