הקדמה
איך נודע לי שהגעתי למחצית השנייה של החיים
אני הייתי בן ארבעים ושתיים. אבי היה בן שבעים ואחת. בלילה ההוא בפברואר הוא ישב והאזין להרולד באיטליה של ברליוז וקרא על היצירה במיני-אנציקלופדיה למוזיקה שרכש באותו יום. כהרגלו, הוא רצה להיות "הילד הטוב" במפגש של החוג למוזיקה למחרת.
למחרת בבוקר הוא לא קם. נפטר בשנתו. אז התחילה המחצית השנייה של חיי; יותר נכון, יומיים לאחר מכן.
כמה ספרים אפשר לקרוא בארבעים שנה
גם אני רופא כמו אבי, וכמוהו גם אני רוצה להיות "הילד הטוב". עם מותו חשבתי שאני אמור להרגיש שכעת אני הבא בתור, שגם אני עלול לא להתעורר בוקר אחד, בלי קשר למה שתכננתי בלילה הקודם; שהנה אני נוגע בכנפי הסופיוּת. אבל לא הצלחתי להרגיש כך. חשתי צער על האובדן, אך לא הייתי מאוים אישית בשל מותו של אבי.
ואז, השִבעה. ישבתי בחדר העבודה של הוריי, ובין מחזור למחזור של מנחמים, בהיסח דעת, ספרתי את הספרים שעל המדפים. את כולם הכרתי מהכריכה; את חלקם הקטן קראתי, את רובם התכוונתי לקרוא כאשר יהיה לי פנאי. הוספתי למניין גם את המספר הלא קטן של הספרים המפוזרים בביתי, שאותם רכשתי אך את רובם לא התפניתי לקרוא. אמרתי לעצמי: נגיד שאחיה חמש שנים יותר מאבי, עד גיל שבעים ושש (יומרני, כי אני מעשן יותר מכפי שהוא עישן ואני חוטא בחטאים נוספים שלא כאן המקום לפרטם). אמרתי: נגיד שאפרוש לפנסיה, מהעבודה בבית-החולים בגיל שישים וחמש ומהקליניקה הפרטית בגיל שבעים. אמרתי: נגיד שאקרא שלושה ספרים בשבוע; לא, נגיד ארבעה (שוב, יומרני). חילקתי את מניין הספרים במספר השבועות. חזרתי על החישוב שוב ושוב, אבל כבר מההתחלה היה ברור – אין סיכוי שאסיים לקרוא את כולם, בימי חיי, אף לא את רובם. והידיעה שעד יום מותי לא אצליח לסיים אפילו את קריאתם של כמה מאות ספרים, משמעותה שכל ספר שאקרא יהיה ויתור על קריאת אחר תחתיו. כל ספר שאקרא שנית... לא, חזרתי בי, לא אקרא אם כך אף ספר פעמיים.
הידיעה הברורה שלא אסיים את קריאת הספרים המחישה לי בצורה כואבת את משמעות הסופיוּת. הסופיות היא אכן עניין שנוגע בי ונוגע לי. הסופיות התגלתה וכאבה.
כך התברר לי, יומיים אחרי מות אבי, שאני נמצא במחצית השנייה של חיי.
צעיר לא יבין זאת, אז המטופל המבוגר הסביר לי
אני מרצה לסטודנטים לרפואה בשנה א'. במסגרת הרצאות על "מעגל החיים" אני מספר להם את הסיפור על אבי והספרים. אני רואה על פניהם הזדהות עם הסיפור על הרופא שרצה ללמוד עוד יצירה, על הבן שרוצה לקרוא. אך מבחינתם, זהו סיפור על ארץ רחוקה שעליה שומעים סיפורים אבל לא מבקרים בה. הסיפור לא נוגע להם אישית, הם לא יחשבו פעמיים לפני שיקראו ספר בפעם השלישית. הם מבינים, הבנה שכלית, שגם אם יספיקו לקרוא, עד שיגיעו לגילי, את כל מה שקראתי אני עד היום, עדיין ייוותר להם זמן מוגבל, לא יותר זמן מכפי שיש לי כעת, על מנת להספיק לקרוא ספרים נוספים. כלומר, הגם שהם צעירים ממני, כל ספר שהם קוראים היום הוא על חשבון ספר אחר שאותו לא יקראו לעולם. הם מבינים זאת, אך הם לא חווים זאת. הם ישכחו מהסופיות ברגע שיצאו מהאולם; אולי יש סיכוי שייזכרו בה כאשר יסתכלו על הוריהם.
אם החוויה של הסטודנטים כה שונה משלי, אולי יש התפתחות נוספת בחיים, אחרי גיל ההתבגרות ואחרי הבגרות המוקדמת? (במונח בגרות מוקדמת אני מתכוון בדרך-כלל לטווח שבין גיל עשרים לגיל ארבעים. אך זהו טווח שגבולותיו אינם קשיחים, והם מתרחבים או מצטמצמים באופן אינדיבידואלי.) המודעות לסופיות וההתנסות בחוויית ההתפתחות הנוספת הותירו בי אי-נחת. חיפשתי תשובות. קראתי את כל מה שנכתב בנושא, נתתי הרצאות על המחצית השנייה של החיים בתקווה כי תוך כדי שיחה, מתוך המילים, תתגבש תשובה. אך כפי שקורה לי לעתים קרובות, דווקא המטופלים שלי בפסיכותרפיה עזרו לי. מטופל בן חמישים ושש אמר, בהקשר לסיפור דומה לסיפור שלי, משהו כמו: "מה אתה עושה עניין ממה שתספיק לקרוא? אם הקריאה כל-כך חשובה לך, תדאג להמשיך לקרוא עד הלילה האחרון."
נכון, האיש צודק. ייתכן שהפתרון שמאפשר להתמודד עם תחושת הסופיות ולצמוח ממנה טמון בהסתכלות שונה על שאלות הזמן, הכמות והחוויה. ברור לי כי העיתוי של המפגש עם אותו מטופל היה משמעותי. קרוב לוודאי שלוּ ידעתי לשאול את השאלה עשר שנים קודם לכן, תשובתו הייתה נותרת עבורי בגדר רעיון ערטילאי. הייתי צריך להיות מסוגל להרגיש את המוגבלות של הקיום ולא רק לדעת. נדרשה לי כנראה מידה של בשלות ובגרות שיש לאנשים אחרי אמצע החיים, על מנת להרגיש שמספר הספרים אינו המטרה והכמות אינה התכלית. הקריאה היא אמצעי, היא דרך. הבנתי שעברתי למחצית השנייה של חיי כאשר המוגבלות של מספר הספרים שאקרא לא ריפתה את ידיי ולא ייאשה אותי; כעת רק נותר לי, פשוט, לבחור מה יהיה הספר הבא שאקרא.
הלוואי שיכולתי לעזור למטופל ההוא כפי שהוא עזר לי.
