קודם כול, תראו את כל הספרים שלה. הרומנים של אידית וורטון, שמסודרים לא לפי שם הספר אלא לפי שנת הוצאה; כל כתבי הנרי ג'יימס בהוצאת 'מוֹדֶרן לַייבּרֶרי', שקיבלה במתנה מאביה לכבוד יום הולדתה העשרים ואחד; ספרים מרופטים בכריכה רכה שנכללו ברשימות הקריאה בקורסים בקולג': הרבה דיקנס, קמצוץ טרולופ ומנה גדושה של אוסטן, ג'ורג' אליוט והאחיות ברונטה האימתניות. המון ספרים בכריכה רכה, בשחור־לבן, של הוצאת 'ניו דַיירֶקשֶׁנס', בעיקר ספרי שירה שכתבו אנשים כמו הִילדה דוליטל או דֶניס לֶבֶרטוֹב. רומנים של קוֹלֶט שהיא קראה בהיחבא. מהדורה ראשונה של 'זוגות' מאת אפדייק ששאלה מאמהּ, ספר שמדלן קראה בו בגנֵבה בכיתה ו' ועכשיו נעזרה בו לביסוס עבודת הגמר שלה בחוג לספרות אנגלית - עבודה בנושא "עלילת הנישואים". בקיצור, ספרייה לא קטנה, אבל כזאת שעוד אפשר לארוז ולהעביר, ושמייצגת פחות או יותר את כל מה שמדלן קראה בקולג' - אוסף של טקסטים, שלכאורה נבחרו באקראי אבל הלכו והתמקדו, כמו מבחן אישיות מתוחכם שאי אפשר להערים עליו ומרוב בלבול נאלצים לענות על שאלותיו בכנות. ואז לא נותר לָך אלא לחכות לתוצאות, ולקוות שתוגדרי "אמנותית", או "תוססת", ולהשלים מראש עם "רגישה", אבל בסתר ליבך לחשוש מ"נרקיסיסטית" או "מיושבת" - ובסופו של דבר לקבל תוצאה שאינה חד־משמעית ושמעוררת רגשות שונים בהתאם ליום, לשעה או לבחוּר שאת יוצאת איתו כרגע: "רומנטית ללא תקנה".
אלה היו הספרים בחדר שבו מדלן שכבה, עם כרית על הראש, בבוקרו של יום קבלת התואר. היא קראה כל ספר וספר, לרוב יותר מפעם אחת, ולא פעם הדגישה פסקאות - אבל מה זה עוזר לה עכשיו? מדלן ניסתה להתעלם מהחדר ומכל מה שיש בו. היא קיוותה לשקוע שוב בערפילים הנעימים שבהם הייתה שרויה בשלוש השעות האחרונות. כל דרגה גבוהה יותר של עֵרוּת היתה מאלצת אותה להתמודד עם כמה עובדות לא נעימות, כמו מגוון המשקאות האלכוהוליים שלגמה אתמול בלילה, והעובדה שנרדמה עם עדשות. עצם העיסוק בזה יזכיר לה את מה שהביא אותה להשתכר מלכתחילה, ומזה מדלן בהחלט רצתה להימנע. ולכן היא חסמה את אור הבוקר המוקדם בעזרת הכרית, וניסתה לחזור לישון.
לשווא היא ניסתה, כי בדיוק באותו רגע, בקצה השני של הדירה, צילצל הפעמון.
פּרוֹבידֶנס, רוֹד־אַיילֶנד, תחילת יוני. השמש, שעלתה כבר לפני יותר משעתיים, האירה את מפרץ נֶרָגַנסֶט הבהיר ואת הארובות של תחנת הכוח, זורחת לה כמו השמש המצוירת בסמל של אוניברסיטת בראון שעיטר את כל הכרזות והדגלים שהתנוססו ברחבי הקמפוס - שמש שפניה מקרינות חוכמה, דימוי של ההשכלה. אבל השמש הזאת, התלויה בשמי פרובידנס, התעלתה מעל השמש המטפורית, כי מייסדי האוניברסיטה, בפסימיות בפטיסטית אופיינית, בחרו לתאר את אור ההשכלה כשהוא מכוסה עננים, כאילו ביקשו לומר שהבערות טרם פסה מן העולם, ואילו השמש האמיתית ניסתה עתה לפרוץ מבעד למעטה העננים, וקרני האור המפציעות נטעו תקווה בליבותיהם של המוני ההורים, שבמשך כל סוף השבוע רעדו מקור ונרטבו עד לשד עצמותיהם, שמזג האוויר החריג לא יקלקל היום את החגיגות. בכל רחבי קולג' היל עלה האור - בגנים הגיאומטריים של האחוזות הג'ורג'יאניות, במדשאות הבתים הוויקטוריאניים שריח המגנוליה עולה מהן ולאורך מדרכות האבן הצמודות לגדרות הברזל השחורות, שכמותן אפשר למצוא בקריקטורות של צ'רלס אדמס או בסיפורים של לאבקרפט; האור עלה גם מחוץ לסדנאות האמנות בבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד, שם סטודנט לציור, שעבד כל הלילה, שמע עכשיו פטי סמית בקולי־קולות; והוא גם הוחזר מכלי הנגינה המבריקים (טוּבה וחצוצרה, בהתאמה) של שני חברי תזמורת המצעדים של בראון, שהגיעו מוקדם למקום המפגש ועתה הסתכלו לצדדים בדאגה ותהו איפה כולם. השמש, שהאירה רחובות צדדיים מרוצפים באבנים עגולות שמשתפלים אל הנהר המזוהם, נצצה עכשיו על כל ידית דלת מפְּליז, על כל כנף חרק ועל כל גבעול דשא. ובתיאום מושלם עם האור שהציף פתאום את הכול, כמו יריית הפתיחה לכל פעילות היום, צילצל הפעמון בדירתה של מדלן בקומה הרביעית צלצול קולני ועיקש.
צליל הפעמון לא ממש הגיע לאוזניה, היא רק חשה בגופה את הרטט, כמו זרם חשמלי בעמוד השדרה. בתנועה רציפה אחת הורידה מדלן את הכרית מהראש והתיישבה. היא ידעה מי מצלצל בפעמון. ההורים שלה. היא סיכמה להיפגש עם אוֹלטוֹן ופִילִידָה לארוחת בוקר ב-7:30. העניין נסגר לפני חודשיים, באפריל, ועכשיו הם הגיעו, נרגשים ומחויבים כדרכם, בדיוק בשעה היעודה. הם באו במכונית מניו־ג'רזי כדי לראות אותה בטקס הסיום, כדי לחגוג לא רק את ההישג שלה, אלא גם את ההישג שלהם כהורים, וזה היה בסדר, ולגמרי צפוי. אלא שאת מדלן, לראשונה בחייה, זה ממש לא עניין. היא לא היתה גאה בעצמה. לא היה לה חשק לחגוג. היום הזה, על כל מה שהוא מסמל, כבר לא היה חשוב בעיניה.
היא שקלה לא לענות. אבל היה לה ברור שאם היא לא תענה, אחת השותפות שלה תענה, ואז היא תיאלץ להסביר לאן היא נעלמה אתמול בלילה, ועם מי. לכן, בעל כורחה, היא גלשה מהמיטה ונעמדה.
לרגע היה נדמה שהַקימה עברה בלי קושי. ראשה היה קל להפליא, כמו עצם חלולה. אבל אז הדם שבגולגולת התנקז כמו גרגירים בשעון־חול עד שנתקל בצוואר־בקבוק, וכאב חד הלם בעורפה.
באמצע מתקפת האש הזאת, כאילו היה הליבה הרושפת שממנה היא נבעה, התפרץ שוב הפעמון.
היא דידתה יחפה לעבר האינטרקום שבמסדרון ולחצה על כפתור הדיבור רק כדי להפסיק את הרעש.
"כן?"
"מה קרה? לא שמעת את הצלצול?" זה היה קולו של אולטון, עמוק וסמכותי כרגיל, הגם שבקע מרמקול זעיר.
"מצטערת," אמרה מדלן. "הייתי במקלחת."
"תירוץ קלוש. תפתחי לנו, בבקשה."
מדלן לא רצתה לפתוח. היא אפילו עוד לא שטפה פנים.
"אני כבר יורדת," אמרה.
הפעם היא לחצה זמן רב מדי על כפתור הדיבור וקטעה את תשובתו של אולטון. היא לחצה שוב ואמרה, "אבא?" אבל היא ואולטון כנראה דיברו יחד, כי כשלחצה על כפתור ההאזנה שמעה רק רעש לבן.
מדלן ניצלה את ההפסקה בתקשורת והשעינה את המצח על משקוף הדלת. העץ היה קריר ונעים. עלה בדעתה שאם תשאיר את פניה ככה, צמודות לעץ המרגיע, אולי תצליח לשכך את כאב הראש. ואם תצליח להשאיר את המצח צמוד למשקוף כל היום, ובה־בעת לצאת איכשהו מהדירה, אולי תצליח לאכול ארוחת בוקר עם הוריה, לצעוד בתהלוכת הבוגרים, לקבל תעודה ולסגור עניין.
היא הרימה את הראש ולחצה שוב על כפתור הדיבור.
"אבא?"
אבל קולה של פילידה ענה. "מאדי? מה קרה? תפתחי לנו."
"השותפוֹת שלי עוד ישנות. אני יורדת. אל תצלצלו יותר."
"אנחנו רוצים לראות את הדירה שלך!"
"לא עכשיו. אני יורדת. אל תצלצלו."
היא הרפתה מהכפתורים וצעדה צעד אחד לאחור. היא נעצה באינטרקום מבט נוקב, שכמו התרה בו לא להשמיע קול. האינטרקום שתק, והיא הסתובבה והתרחקה ממנו. היא היתה בדרכה לחדר האמבטיה כשאֶבּי, אחת השותפות שלה, הופיעה מולה וחסמה את דרכהּ. היא פיהקה והעבירה יד בשערהּ הנפוח. כשהבחינה במדלן, חייכה חיוך שובב.
"נו," אמרה אבּי, "אז לאן נעלמת אתמול בלילה?"
"ההורים שלי מחכים לי," אמרה מדלן. "אני הולכת איתם לארוחת בוקר."
"נו, בחייך, ספרי לי."
"אין מה לספר. אני מאחרת."
"אז איך זה שאת לובשת את אותם בגדים?"
במקום לענות, מדלן השפילה עיניים והתבוננה בעצמה. לפני עשר שעות, כששאלה מאוליביה שמלה שחורה של 'בטסי ג'ונסון', היה נדמה לה שהיא מונחת עליה טוב. אבל עכשיו היה לה חם ודביק בשמלה, חגורת העור הרחבה נראתה כמו רתמת סאדו־מאזו, וליד האמרה היה כתם שהיא העדיפה לא לזהות.
בזמן שמדלן בחנה את עצמה דפקה אבּי על דלת חדרה של אוליביה ונכנסה אליו. "נראה לי שהלב השבור של מאדי התאחה," אמרה. "קומי! את חייבת לראות."
הדרך לחדר האמבטיה היתה פנויה. היא היתה זקוקה למקלחת כמו אוויר לנשימה. לפחות שייתנו לה לצחצח שיניים. אבל קולה של אוליביה הגיע לאוזניה. בקרוב תיאלץ מדלן להתמודד עם שאלותיהן של שתי שותפות. והוריה תכף יצלצלו שוב בפעמון. היא חזרה למסדרון על קצות האצבעות, תחבה את כפות רגליה לזוג מוקסינים שהושארו ליד הדלת, אגב מעיכת העקבים, וחמקה לחדר המדרגות.
המעלית המתינה בקצה השטיח הפרחוני הארוך. מדלן הבינה פתאום שהמעלית ממתינה כי היא עצמה לא סגרה את הסורג כשיצאה ממנה לפני כמה שעות בצעדים כושלים. עכשיו היא סגרה אותו ולחצה על הכפתור של קומת הכניסה, והמתקן העתיק הזדעזע והתחיל לרדת בחלל הקדורני של הבניין.
הבניין שבו היא התגוררה - טירה ניאו־רומנסקית יפהפייה בשם נֶרָגַנסֶט, שניצבה בפינה התלולה של מפגש הרחובות בֶּנֶפיט וצֶ'רץ' - נבנה בראשית המאה העשרים. כמה פריטים היסטוריים שרדו בו מאז: חלון ויטראז' משובץ בתקרה, פמוטי קיר מפליז, אולם כניסה מחופה שיש, והמעלית. היא היתה עשויה מסורגי מתכת מתעקלים, כמו כלוב ציפורים ענקי, ובדרך נס עדיין פעלה, אבל היא זזה לאט, ומדלן ניצלה את זמן הירידה הארוך כדי לשפר את הופעתה. היא סירקה באצבעותיה את שערהּ. היא ציחצחה באצבע את שיניה הקדמיות. היא פלתה את גושי המסקרה מהריסים וליחלחה את השפתיים בלשונה. לבסוף, כשהמעלית עברה ליד המעקה של הקומה השנייה, היא בחנה את בבואתה במראה הקטנה שהיתה קבועה בקיר האחורי של התא.
מה שטוב בלהיות בת עשרים ושתיים, או בלהיות מדלן האנה, זה ששלושה שבועות של תלאות רומנטיות, שמסתיימים בלילה של השתכרות בקנה־מידה אֶפִּי, לא מסבים נזק ניכר. אמנם עפעפיה היו נפוחים קמעה, אבל פרט לכך מדלן כהת השיער נראתה יפה כתמיד. הסימטריה בפניה - אף ישר, עצמות לחיים ולסת כמו אלה של קתרין הפבורן - הפגינה דיוק כמעט מתמטי. רק הקמט הקל שבמצחהּ הסגיר אישיות מעט חרֵדה, כפי שהרגישה בתוך־תוכה.
היא ראתה את הוריה מחכים למטה. הם היו לכודים בין דלת אולם הכניסה לבין דלת הכניסה, שפנתה אל הרחוב. אולטון לבש ז'קט סירסאקר, פילידה לבשה חליפה כחולה והחזיקה ארנק תואם עם אבזם מוזהב. לרגע התחשק למדלן לעצור את המעלית ולהשאיר את הוריה תקועים בכניסה עם כל הבלגן שמאפיין ערים אוניברסיטאיות: פוסטרים של להקות הגל החדש שמתהדרות בשמות כמו "אומללות עלובה" או "הדגדגנים", רישומים פורנוגרפיים בסגנון אגוֹן שילֶה שצייר הבחור מבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד שגר בקומה השנייה, כל העלונים הצעקניים ששידרו במובלע את המסר שכל הערכים הבריאים והפטריוטיים של הדור של הוריה נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה לטובת גישה ניהיליסטית, פוסט־פאנקית, שמדלן עצמה לא ממש הבינה אבל שמחה להעמיד פנים שהיא כן מבינה רק כדי לזעזע את הוריה. אבל כשהמעלית עצרה באולם הכניסה, היא פתחה את הסורג ויצאה לפגוש אותם.
אולטון עבר בדלת ראשון. "הנה היא!" אמר בהתלהבות. "בוגרת הקולג'!" הוא זינק קדימה, כמו שחקן טניס שעולה אל הרשת, וחיבק אותה. מדלן קפאה מחשש שנודף ממנה ריח של אלכוהול, או גרוע מכך - של סקס.
"לא ברור לי למה את לא נותנת לנו לראות את הדירה שלך," אמרה פילידה, שהצטרפה אליהם. "דווקא רציתי לפגוש את אבּי ואוליביה. נשמח להזמין אותן לארוחת ערב."
"אנחנו לא נשארים לארוחת ערב," הזכיר לה אולטון.
"אולי כן. תלוי בתוכניות של מאדי."
"לא, זה לא מה שקבענו. קבענו להיפגש עם מאדי לארוחת בוקר ולצאת מפה אחרי הטקס."
"אבא והקביעוֹת שלו," אמרה פילידה למדלן. "את לובשת את השמלה הזאת לטקס?"
"לא יודעת," אמרה מדלן.
"אני לא מצליחה להתרגל לכריות הכתפיים שכל הצעירות לובשות עכשיו. הן כל כך גבריות."
"היא של אוליביה."
"את נראית די סחוטה, מֶד," אמר אולטון. "חגגת אתמול?"
"לא ממש."
"אין לך משהו משלך ללבוש?" אמרה פילידה.
"אמא, אני אלבש גלימה," אמרה מדלן, וכדי למנוע את המשך החקירה חצתה את אולם הכניסה והוליכה אותם החוצה. בינתיים השמש הפסידה בקרב נגד העננים ונעלמה. מזג האוויר לא השתפר מאז סוף השבוע. מסיבת הריקודים של הקמפוס, שנערכה ביום שישי בלילה, היתה דלילה מאוד בגלל הגשם. הטקס לרגל סיום התואר נערך ביום ראשון בכנסייה תחת טפטוף בלתי פוסק. היום, יום שני, הגשם אמנם פסק, אבל הטמפרטורות ששררו בחוץ הזכירו את יום פטריק הקדוש יותר מאשר את יום הזיכרון.1*
בזמן שחיכתה להוריה על המדרכה התחוור למדלן שבעצם לא עשתה סקס, לא ממש. זאת היתה חצי נחמה.
"אחותך מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא," אמרה פילידה כשיצאה מהבניין. "היא צריכה לקחת היום את ריצ'רד לב־האֲרי לאולטרסאונד."
ריצ'רד לב־הארי היה אחיינה בן תשעת השבועות של מדלן. שאר האנשים קראו לו ריצ'רד.
"מה קרה לו?" שאלה מדלן.
"מסתבר שאחת מהכליות שלו קטנה. הרופאים ביקשו שהוא יהיה במעקב. אם את שואלת אותי, האולטרסאונדים האלה סתם מוסיפים לחצים מיותרים."
"אם כבר מדברים על אולטרסאונד," אמר אולטון, "אני צריך לעשות אולטרסאונד לברך."
פילידה התעלמה ממנו. "בכל אופן, אלי גמורה מזה שהיא מחמיצה את טקס קבלת התואר שלך. וגם בלֵייק. אבל הם מקווים שאת והמחזר החדש שלך תבקרו אצלם בקיץ, בדרך לַקֵייפּ."
כשמדברים עם פילידה צריך לשמור על דריכות. כמו עכשיו, לדוגמה: רגע אחד נדמה שהיא מדברת על הכליה הקטנה של ריצ'רד לב־הארי, ובמשנהו מתברר שבינתיים היא הצליחה להסיט את הנושא לחבר החדש של מדלן, ליאונרד (שפילידה ואולטון עדיין לא פגשו), ולקייפ־קוֹד (שלשָם מדלן הודיעה שהיא מתכוונת לעבור איתו). בימים כתיקונם, כשהמוח עבד כמו שצריך, מדלן היתה מצליחה להתמודד עם פילידה, אבל הבוקר כל שעלה בידה הוא לתת למילים לחלוף מנגד.
לשמחתה, אולטון שינה נושא. "אז איפה את ממליצה שנאכל ארוחת בוקר?"
מדלן הסתובבה והעיפה מבט מעורפל ברחוב בנפיט. "יש איזה מקום בכיוון הזה."
