משחקי קיץ קטלניים

1

 

הוא כיבה את השעון המעורר לשמע הצלצול הראשון. שמונה בבוקר. אף על פי שהוא היה ער שעות ארוכות, כבדות פתאומית אחזה באיבריו, והיה עליו לעשות מאמץ כדי לקום מן המיטה וללכת למקלחת. זרם המים המרעננים הפיג את החולשה ושטף חלק מן ההשפעות של הבדלי השעות. הוא הגיע יום קודם אחרי הצהריים, מקץ טיסה אינסופית מבואנוס איירס לברצלונה, שהתארכה עוד יותר במחלקת המטען האבוד בשדה התעופה. הפקידה, שבגלגול הקודם היתה בוודאי אחת מאותן אומנות אנגליות סדיסטיות, סחטה את טיפות הסבלנות האחרונות שנותרו בו כאשר הסתכלה עליו כאילו המזוודה היתה ישות בעלת רצון משלה, שבחרה להחליף את הבעלים שלה באדם אחר, מזעיף פנים פחות.

 

הוא התנגב במרץ ושם לב במורת רוח שזיעה כבר מתחילה להיקוות על מצחו. כזה היה הקיץ בברצלונה. לח ודביק כמו גלידה נמסה. הוא הסתכל על עצמו במראה עטוף במותניו במגבת. הוא צריך להתגלח. לעזאזל. הוא חזר לחדר ושוב חיפש תחתונים בארון הריק למחצה. למרבה המזל, הבגדים במזוודה האבודה היו בגדי החורף, כך שלא היתה לו בעיה למצוא חולצה קצרה ומכנסיים. הוא התיישב על המיטה יחף ונשם עמוקות. הטיסה הארוכה גבתה את מחירה. הוא כמעט התפתה לחזור לשכב, לעצום את העיניים ולשכוח מהפגישה שנקבעה לו לשעה עשר בדיוק. אף על פי שבתוך תוכו הוא ידע שאינו מסוגל לעשות זאת. הקטור סלגדו מעולם לא נעדר מפגישה. גם אם זאת תהיה פגישה עם התליין שלי, הוא חשב, וחייך חיוך אירוני. ידו הימנית חיפשה את הטלפון הנייד שלו על שולחן הלילה. הסוללה היתה כמעט ריקה והוא נזכר שהמטעֵן נמצא במזוודה הארורה. אתמול הוא הרגיש מותש מכדי לדבר עם מישהו, אף על פי שבעומק ליבו אולי קיווה שהאחרים הם אלה שייזכרו בו. הוא חיפש ברשימת אנשי הקשר את המספר של רות ובמשך כמה שניות הביט במסך לפני שלחץ על המקש הירוק. הוא תמיד צילצל אליה לנייד, ככל הנראה זה היה ניסיון להתעלם מכך שיש לה טלפון קווי חדש. יש לה בית חדש. קשר רומנטי חדש. קולה, צרוד במקצת, של מישהי שהתעוררה לא מזמן, לחש באוזנו:

 

"הקטור..."

 

"הערתי אותך?"

 

"לא... בעצם, קצת." הוא שמע ברקע צחוק שנפסק. "אבל ממילא הייתי צריכה לקום. מתי הגעת?"

 

"סליחה. הגעתי אתמול אחרי הצהריים, אבל המטומטמים האלה איבדו לי את המזוודה והחזיקו אותי חצי יום בשדה התעופה. הסוללה של הנייד שלי עומדת להיגמר. רק רציתי שתדעו שהגעתי בשלום."

 

לפתע הוא הרגיש מגוחך. כמו ילד שמדבר יותר מדי.

 

"איך היתה הנסיעה?"

 

"רגועה," הוא שיקר. "תגידי, גיירמו ישן?"

 

רות צחקה.

 

"תמיד כשאתה חוזר מבואנוס איירס המבטא שלך משתנה. גיירמו לא בבית. לא סיפרתי לך? הוא נסע לבלות כמה ימים בחוף, בבית של חבר," היא ענתה. "אבל בשעות כאלה הוא בטח ישן," הוסיפה מייד.

 

"כמובן." הפוגה. בזמן האחרון השיחות שלהם נתקעו לעיתים קרובות. "ומה שלומו?"

 

"הוא בסדר, אבל אני נשבעת לך שאם גיל ההתבגרות יימשך הרבה זמן, אני שולחת לך אותו בדואר בהול." רות חייכה.

 

הוא נזכר בחיוך שלה ובאותו ברק פתאומי בעיניה. נימת קולה השתנתה. "הקטור? תגיד, יש חדש בעניין שלך?"

 

"יש לי פגישה עם סבאיי בשעה עשר."

 

"טוב, תספר לי על זה אחר כך."

 

עוד הפסקה.

 

"נאכל יחד?" הקטור הנמיך את הקול. היא התמהמהה קצת יותר מהדרוש במתן תשובה.

 

"כבר קבעתי משהו, אני מצטערת." לרגע אחד הוא חשב שהסוללה נגמרה לחלוטין, אבל בסופו של דבר קולה נשמע שוב. "אבל נדבר מאוחר יותר, נוכל לשתות יחד קפה..."

 

ואז זה אכן קרה. לפני שהוא הספיק לענות, הטלפון הפך לגוש של מתכת מתה. הוא הסתכל עליו בשנאה. אחר כך מבטו נדד לעבר רגליו העירומות. ובבת־אחת, כאילו השיחה הקצרה העניקה לו את הכוח הנחוץ, הוא קם ופנה שוב לאותו ארון מאשים המלא בקולבים ריקים.

 

הקטור גר בקומה השלישית בבניין בן שלוש קומות. שום דבר מיוחד, בניין רגיל מני בניינים רבים בשכונת פּוֹבּלֵנו, אשר היה ממוקם קרוב לתחנת המטרו וכמה רחובות מרחוב רַמבּלָה האחר, זה שלא מופיע במדריכי התיירים. הדברים היחידים הראויים לציון בדירה שלו היו שכר הדירה, שלא עלה כאשר האזור התחיל להיחשב כמקום יוקרתי קרוב לחוף הים, וכן גג שהלכה למעשה הפך להיות המרפסת הפרטית שלו, כי הקומה השנייה היתה ריקה ובקומה הראשונה גרה בעלת הבית, אישה כמעט בת שבעים שלא היה לה כל עניין לעלות שלוש קומות. הוא ורות שיפצו את הגג הישן, פיזרו כמה עציצים, שכעת היו כמעט מתים, ושולחן עם כיסאות כדי לאכול עליו בלילות הקיץ. הוא כמעט לא עלה לשם מאז שרות עזבה.

 

הדלת של הדירה בקומה הראשונה נפתחה בדיוק כשהוא עבר על פניה, וכרמן, בעלת הבניין, יצאה לקבל את פניו.

 

"הקטור," היא חייכה. כמו תמיד, הוא אמר לעצמו שאם יגיע לגיל זקנה, הוא רוצה להיות כמו האישה הטובה הזאת. או אפילו טוב יותר - שאישה כמוה תחיה לצידו. הוא עצר ונישק אותה בלחי, באופן מגושם מעט. גילויי חיבה אף פעם לא היו הצד החזק שלו. "אתמול שמעתי רעשים למעלה, אבל תיארתי לעצמי שאתה בטח עייף. אתה רוצה קפה? בדיוק הכנתי קפה."

 

"את מפנקת אותי עכשיו?"

 

"שטויות," היא ענתה בהחלטיות. "גברים צריכים לצאת מהבית אחרי שאכלו ארוחת בוקר הגונה. בוא למטבח."

 

הקטור הלך אחריה בצייתנות. הבית הדיף ניחוח של קפה טרי.

 

"התגעגעתי לקפה שלך, כרמן."

 

היא נתנה בו מבט מתרה, מזגה לו כוס נדיבה של קפה והוסיפה כמה טיפות חלב וכפית קטנה של סוכר.

 

"אחרי שאכלו ארוחת בוקר הגונה... ואחרי שהתגלחו כמו שצריך," הדגישה האישה.

 

"אל תחמירי איתי כל כך, כרמן, רק הגעתי," הוא הפציר בה.

 

"אל תעשה מעצמך מסכן. מה שלומך?" היא הסתכלה עליו בחיבה. "איך היה במולדתך? אה, ותעשן סיגריה, אני יודעת שאתה מת לעשות את זה."

 

"אין כמוך, כרמן." הוא הוציא את קופסת הסיגריות והצית סיגריה אחת. "אני לא מבין איך לא צד אותך איזה סבא מיליונר."

 

"כי אני לא אוהבת סבים! כשמלאו לי שישים וחמש, הסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי, כרמן, ja n´hi ha prou1, תסגרי את הבסטה. תקדישי את הזמן שלך לצפייה בסרטים בבית... דרך אגב, הנה הסרטים שהשאלת לי. ראיתי את כולם," היא אמרה בגאווה.

 

לא מעט חובבי סרטים היו יכולים להתקנא באוסף הסרטים של הקטור. החל בקלאסיקות של הוליווד, אשר היו חביבות על כרמן, וכלה בסרטים החדשים ביותר. כולם היו מסודרים על מדפים מקיר לקיר, בלי כל היגיון נראה לעין. אחת ההנאות העיקריות שלו בלילות ששנתו נדדה בהם היתה לשלוף שני סרטים באקראי, לשקוע בספה ולצפות בהם.

 

"הם נהדרים," המשיכה כרמן. היא היתה מעריצה מושבעת של גרייס קלי, שבצעירותה, כך אמרו לה, היא דמתה לה. "אבל אל תנסה להסיח את דעתי, מה שלומך?"

 

הוא נשף את העשן לאט ומזג את הקפה. המבט של האישה לא נתן לו מנוח. העיניים הכחולות האלה היו ללא ספק קוטלות גברים פעם. כרמן לא היתה מאותן זקנות שמתרפקות על עברן, אבל הודות לרות, ידע הקטור שבחייה היו לפחות שני בעלים - "כבר שכחתי מהם, מסכנים" - בניסוחה של כרמן עצמה, ומאהב - "מנוול מהסוג שלא שוכחים." אבל לקינוח היה הגבר האחרון שהבטיח את רווחתה לעת זקנה בכך שהותיר לה את הבניין בן שלוש הקומות, אשר בו יכלה לחיות אפילו טוב יותר אלמלא שמרה דירה אחת ריקה בשביל בן שעזב לפני שנים רבות ולא חזר מעולם.

 

הקטור מזג לעצמו עוד קצת קפה לפני שענה:

 

"לך אני לא יכול לשקר, כרמן." הוא ניסה לחייך, אבל פניו הלאות ועיניו העצובות הכשילו את מאמציו. "הכול חרא, סליחה על השפה. כבר הרבה זמן שהכול ממש חרא."

 

תיק 1231-ר'.

 

ה' סלגדו.

 

ממתין לפתרון.

 

שלוש שורות קצרות רשומות בטוש שחור על פתקית דביקה צהובה המוצמדת אל תיקייה באותו צבע. כמו כדי לא לראות אותן, פתח רב־פקד סָבַאיי, מפקד תחנת המשטרה, את התיקייה ועבר שוב על תכולתה. כאילו לא הכיר אותה כבר בעל־פה. הצהרות. דוחות רפואיים. בריונות משטרתית. צילומים של הפציעות שנגרמו לאותו חלאת אדם. צילומים של הצעירונת הניגרית האומללה. צילומים של הדירה בשכונת רָבָל שבה דחסו את הבנות. אפילו כמה גזרי עיתונים, חלק מהם - מעטים, תודה לאל - היו מסולפים למדי וסיפרו את הגרסה המיוחדת שלהם לאירועים, תוך הדגשת נקודות כמו חוסר צדק, גזענות וניצול כוח לרעה. הוא סגר את התיקייה בחבטה ובדק את השעון שעמד על השולחן המשרדי. תשע ועשרה. חמישים דקות. הוא דחף את הכיסא לאחור כדי לפשוט את רגליו כאשר מישהו דפק על הדלת ופתח אותה כמעט בו זמנית.

 

"הוא הגיע?" הוא ביקש לדעת.

 

האישה שנכנסה למשרד הניעה בראשה לשלילה בלי לשאול אותו למי הוא מתכוון ואז השעינה לאט מאוד את שתי ידיה על גב כיסא שעמד ליד השולחן. היא הסתכלה בעיניו וירתה לעברו:

 

"מה אתה מתכוון להגיד לו?" השאלה נשמעה כמו האשמה, כמו מטח יריות בן חמש מילים.

 

סבאיי משך בכתפיו באופן כמעט בלתי מורגש.

 

"מה שיש להגיד. מה את רוצה שאני אגיד לו?"

 

"הבנתי. נהדר."

 

"מרטינה..." הוא ניסה להיות קשוח, אבל ההערכה שרחש לה לא איפשרה לו לכעוס עליה באמת. הוא הנמיך את קולו. "הידיים שלי קשורות, לעזאזל."

 

היא לא התרצתה. היא משכה קצת את הכיסא, התיישבה והתקרבה שוב לשולחן.

 

"מה עוד הם רוצים? הבנאדם הזה כבר יצא מבית־החולים. הוא נמצא בבית שלו, מאושש לגמרי, מארגן מחדש את העסק שלו..."

 

"אל תעצבני אותי, מרטינה!" זיעה פלשה למצחו ולרגע אחד הוא יצא מכליו. הוא גמר אומר לא לעשות זאת כאשר התעורר באותו בוקר. אבל בכל זאת הוא היה בן אנוש. הוא פתח את התיקייה הצהובה והוציא את התמונות. הוא סידר אותן על השולחן כמו רצף של אסים במשחק פוקר. לסת שבורה. צלעות שבורות. חבלות בגולגולת ובבטן. פנים מרוסקות. הכול כי הקטור איבד את העשתונות והופיע בדירה של החרא הזה. ועוד היה לו מזל, כי לא נגרמו לו פגיעות פנימיות. הוא היכה אותו מכות רצח.

 

היא ידעה את כל זה. היא גם ידעה שאילו ישבה בכיסא ממול, היתה אומרת בדיוק אותו דבר. אבל מה שאפיין את מפקחת משנה מרטינה אנדרו יותר מכול היה נאמנות ללא סייג כלפי הקרובים אליה: המשפחה שלה, עמיתיה לעבודה, חבריה. מבחינתה העולם התחלק לשני מחנות שונים לחלוטין: אלה הקרובים אליה וכל השאר, והקטור סלגדו השתייך, ללא כל ספק, לקבוצה הראשונה. כך שבקול רם ומלא בוז במתכוון, קול שעיצבן את הבוס שלה יותר מאשר המראה שנגלה מן התצלומים, היא תקפה אותו בחזרה:

 

"למה אתה לא מוציא את התמונות האחרות? את אלה של הבחורה. למה אנחנו לא רואים מה עשה המכשף המנוול השחור הזה לבחורה האומללה?"

 

סבאיי נאנח.

 

"תיזהרי עם המילה שחור." מרטינה עטתה הבעה של חוסר סבלנות. "רק זה עוד חסר לנו. ומה שקרה לבחורה לא מצדיק את התקיפה. את יודעת את זה, אני יודע את זה, הקטור יודע את זה. ומה שהכי גרוע, גם עורך הדין של החלאה הזה יודע את זה." הוא הנמיך את הקול. הוא עבד כבר שנים ארוכות עם אנדרו וסמך עליה יותר מאשר על כל אחד אחר מן הכפופים לו. "שלשום הוא היה כאן."

 

מרטינה הרימה גבה.

 

"כן, עורך הדין של... איך קוראים לו. אמרתי לו דברים מאוד ברורים: או שתמשוך את התביעה נגד סלגדו, או ששוטר שלנו יעקוב אחרי הלקוח שלך עד שהוא יפרוש לגמלאות."

 

"ו...?" היא שאלה, והסתכלה על הבוס שלה בהערכה מחודשת.

 

"הוא אמר שהוא צריך לבדוק את זה. אמרתי לו שכדאי לו להתחיל להזיז את התחת בעניין. אוף דה רקורד. קבענו שהוא יצלצל אלי הבוקר, לפני עשר."

 

"ואם הוא יסכים? מה הבטחת לתת לו בתמורה?"

 

סבאיי לא הספיק לענות. הטלפון על שולחנו צילצל כמו אזעקה. הוא הניח את אצבעו על שפתיו כדי לסמן למפקחת משנה להיות בשקט והרים את השפופרת.

 

"כן?" לרגע אחד הביעו פניו ציפייה, אבל מייד אחר כך הבעתו הזדעפה. "לא! לא! עכשיו אני עסוק. אני אצלצל אליה אחר כך."

 

הוא טרק את הטלפון יותר מאשר סגר אותו, ואז פנה אל המפקחת משנה: "חואנה וידאל."

 

היא פלטה נחרה איטית.

 

"שוב?"

 

מפקד התחנה משך בכתפיו.

 

"אין שום חדש בעניין שלה, נכון?"

 

"כלום. ראית את הדוח? זה ברור כשמש. הבחור איבד את הריכוז ונפל דרך החלון. ביש מזל ותו לא."

 

סבאיי הינהן.

 

"דוח מעולה, דרך אגב. יסודי מאוד. הכינה אותו הבחורה החדשה, נכון?"

 

"כן. הייתי צריכה לעבור עליו, אבל בסופו של דבר זה יצא טוב." מרטינה חייכה. "הבחורה נראית פיקחית."

 

כל מחמאה שמגיעה מפיה של אנדרו צריכה להילקח ברצינות.

 

"התיק שלה הוא ללא דופי," אמר מפקד התחנה. "המצטיינת במחזור שלה, חוות דעת מעולה מצד הממונים עליה, השתלמויות בחו"ל... אפילו רוֹקָה, שלא חס על החדשים, כתב דוח מלא שבחים. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא מציין כי יש לה כישרון טבעי לחקירות."

 

מרטינה עמדה להוסיף אחת מההערות הסרקסטיות הפמיניסטיות שלה בנוגע לפער בכישרון ובמנת המשכל הממוצעת בין גברים לנשים במשטרה, כאשר הטלפון צילצל שוב.

 

ברגע זה, במשרד הראשי בתחנת המשטרה, השתמשה החוקרת הצעירה לֵיירֶה קסטרו בכישרון הטבעי הזה כדי לספק את אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר שלה: יצר הסקרנות. היא הציעה לאחד השוטרים שבמשך שבועות חייך אליה בהיחבא אבל בחביבות לשתות איתה קפה. הוא נראה בחור טוב, היא חשבה, והרגישה תחושת אשם קלה על כך שעודדה אותו לחזר אחריה. אבל מאז שהיא הגיעה לתחנת המשטרה המרכזית של קטלוניה בכיכר אֶספָּנִיָה, איתגר הקטור סלגדו החידתי את הצמא שלה למידע, ועכשיו, כשהוא עמד להופיע בכל רגע, היא לא יכלה להתאפק עוד.

 

כך שאחרי הקדמה קצרה של שיחת חולין מנומסת, עם קפה שחור בידה, כבשה ליירה את רצונה לעשן, עטתה את הטוב שבחיוכיה וניגשה ישר לעניין. היא לא יכלה להרשות לעצמה לרכל במשך חצי שעה במשרד.

 

"איך הוא? אני מתכוונת למפקח סלגדו."

 

"את לא מכירה אותו? אה, כמובן, הגעת בדיוק כשהוא יצא לחופשה."

 

היא הינהנה.

 

"אני לא יודע מה להגיד לך," הוא המשיך. "אדם רגיל, או ככה הוא לפחות נראה," הוא חייך. "אצל הארגנטינאים, אף פעם אי אפשר לדעת."

 

ליירה הסתירה כמיטב יכולתה את אכזבתה. היא שנאה הכללות, והבחור הזה בעל החיוך החביב איבד מייד כמה נקודות. הוא כנראה הרגיש בכך כי השתדל מאוד להרחיב את דבריו.

 

"כמה ימים לפני שהכול קרה הייתי אומר לך שמדובר באדם רגוע. אף פעם לא מרים את הקול. יעיל. עקשן אבל סבלני. שוטר טוב... סגנון עבודה יסודי, בלשי. אבל לפתע פתאום, בום, השתחרר לו בורג, הוא היה אחוז טירוף מזעם. הוא הותיר את כולנו פעורי פה, אם להיות גלוי איתך. חוות הדעת עלינו בעיתונות מספיק שלילית גם ככה, והדבר האחרון שחסר לנו זה שמפקח שלנו יאבד בצורה כזאת את השליטה."

 

בזה הוא כנראה צודק, אמרה לעצמה ליירה. היא ניצלה את ההפסקה בדבריו של עמיתה לעבודה ושאלה:

 

"מה קרה? קראתי משהו בעיתון אבל..."

 

"מה שקרה זה שהוא ירד לגמרי מהפסים. לא פחות ולא יותר." לגבי העניין של הצעירה נראה שהיתה לו דעה מוצקה וחסרת פשרות. "אף אחד לא אומר את זה בקול רם כי הוא המפקח וכל זה, ומפקד התחנה מעריך אותו מאוד, אבל זאת האמת. הוא השאיר את הבנאדם הזה חצי מת מהמכות. מספרים שהוא הגיש את התפטרותו, אבל המפקד קרע אותה לשניים. מה שכן, הוא שלח אותו לחופשה בת חודש, עד שהסערה תשכך. ואת יודעת שהעיתונות לא ניפחה את הנושא. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."

 

ליירה לגמה לגימה נוספת מהקפה. הטעם היה מוזר. היא השתוקקה לסיגריה, אבל גמרה אומר לא לעשן את הראשונה לפני ארוחת הצהריים, שהיתה במרחק של עוד ארבע שעות לפחות. היא נשמה עמוקות, אולי אם תמלא את הריאות שלה באוויר, יחלוף הצורך בניקוטין. התרגיל הצליח רק חלקית. עמיתה לעבודה השליך את כוס הפלסטיק לסל המִחזור.

 

"אני אכחיש את כל מה שאמרתי לך במקרה הצורך," הוא אמר וחייך אליה. "את יודעת, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, כמו המוסקטרים. אבל משהו פה מסריח. עכשיו אני צריך ללכת - העבודה קוראת לי."

 

"כמובן," היא הינהנה בפיזור נפש. "להתראות."

 

היא נשארה לעמוד כמה דקות נוספות, ונזכרה במה שקראה בעניין המפקח סלגדו. במרס, לפני ארבעה חודשים בסך הכול, ניהל הקטור סלגדו מבצע נגד הסחר בנשים. הצוות שלו עקב לפחות שנה אחרי מאפיה שעסקה בהבאת צעירות אפריקאיות, בעיקר ניגריות, כדי למלא בהן כמה בתי־זונות בוואייס ובגראף2. ומוטב צעירות ככל האפשר, כמובן. הבנות מן המזרח והבנות מדרום אמריקה כבר יצאו מהאופנה. הן היו פיקחיות מדי ותובעניות מדי. הלקוחות ביקשו צעירות שחורות עור ומבוהלות שימלאו את צרכיהם החייתיים, והסוחרים גילו שקל יותר לשלוט בילדות האנאלפביתיות הללו, התלושות מביתן, אשר הוצאו מעוני מרוד באמצעות הבטחה מעורפלת לעתיד שלא יכול להיות גרוע יותר מההווה שלהן. אבל הוא כן היה גרוע יותר. לפעמים ליירה שאלה את עצמה איך הן יכלו להיות עיוורות כל כך. האם אי־פעם מישהי מקודמותיהן חזרה בתור אישה עשירה והיתה מסוגלת לחלץ את משפחתה מאומללותה? לא, זו היתה מנוסה קדימה, דרך של ייאוש אשר רבות מהן נדחפו לצאת אליה בלית ברירה על ידי האבות או הבעלים שלהן. מסע אשר בוודאי היו מעורבים בו חלומות וחששות כבדים, שהסתיים בדירה מבחילה שבה למדו הבנות כי חלומות הם משהו שהן אינן יכולות להרשות לעצמן. כבר לא היה מדובר בשאיפה לחיים טובים יותר, אלא פשוט בשאיפה לשרוד. והחזירים שתימרנו אותן - רשת של פושעים וזונות לשעבר שטיפסו במעלה הסולם - השתמשו בכל האמצעים שבהישג ידם כדי להבהיר להן למה הן נמצאות כאן ומהן החובות החדשות שלהן.

 

היא הרגישה רטט בכיס המכנסיים והוציאה את הנייד הפרטי שלה. אור אדום היבהב והודיע על קבלת הודעת טקסט. כשראתה את שם השולח התפשט חיוך על פניה. חוויאר. מטר ושמונים, עיניים כהות, שיער בדיוק בכמות הרצויה על החזה השזוף וקעקוע של פומה משורטט באלכסון בדיוק מתחת לבטן. ובנוסף לכול נחמד, אמרה לעצמה ליירה ופתחה את המעטפה הקטנה. היי, עכשיו התעוררתי ואת כבר יצאת. למה את תמיד נאלמת בלי להגיד כלום? נתראה הלילה שוב פעם ומחר תכיני לי ארוחת בוקר? מתגעגע אלייך. נשיקה.

 

ליירה הביטה בטלפון הנייד כמה רגעים. לעזאזל עם חוויאר. הבחור מקסים, ללא ספק, אף שהוא לא מבריק במיוחד בתחום האיות. וגם לא משכים קום במיוחד, היא חשבה והסתכלה על השעון. חוץ מזה, משהו בהודעה הזאת שלח לה אותות אזהרה שהיא הכירה היטב ולמדה להקשיב להם. רעיונות שקפצו לראשם של בני המין הגברי, שאחרי כמה לילות של סקס טוב התחילו לתבוע הסברים ולרמוז שהם אוהבים כל מיני דברים כמו למשל שיביאו להם שוקו חם למיטה. למרבה המזל, הם לא היו רבים. רובם קיבלו בלי בעיה את כללי המשחק שלה, שאותם הציבה בגלוי - יחסי מין הדדיים ובריאים בלי סיבוכים מיותרים ובלי שאלות. אבל תמיד היה מישהו, כמו חוויאר למשל, שלא הבין אותם עד הסוף. חבל, אמרה לעצמה ליירה, בעודה מקלידה במהירות את תשובתה, שדווקא הוא השתייך לקבוצה הקטנה הזאת של הגברים: הלילה אני לא יכולה. אתקשר אליך יותר מאוחר. דרך אגב, נעלמת כותבים ב-ע', ולא ב-א'. תזכור את זה. להתראות בקרוב! היא קראה שוב את ההודעה שלה, ובפרץ של חמלה מחקה את חלקה השני לפני ששלחה אותה. זו אכזריות מיותרת, נזפה בעצמה. המעטפה הסגורה עפה בחלל והיא קיוותה בכל ליבה שחוויאר יידע לקרוא בין השורות, אבל לכל מקרה, היא שמה את הטלפון על מצב "שקט" לפני שסיימה את הקפה. הלגימה האחרונה, כבר קרה למחצה, הפכה את בטנה. כמה אגלי זיעה נקוו על מצחה. היא נשמה עמוקות בפעם השנייה, וחשבה שכבר אינה יכולה לדחות את זה יותר. לבחילות הבוקר האלה מוכרח להיות הסבר. היום את חייבת לעבור בבית־מרקחת, פקדה על עצמה בתקיפות, אף על פי שבתוך תוכה ידעה יפה מאוד שאין צורך. היא ידעה שהתשובה לשאלות שלה טמונה בבילוי אלוהי בסוף שבוע אחד לפני חודש.

 

היא התאוששה לאיטה. כמה דקות אחר כך הרגישה שביכולתה לחזור לשולחן שלה. היא התיישבה מול המחשב שלה, מוכנה להתרכז בעבודה, בדיוק כאשר דלת משרדו של רב־פקד סבאיי נסגרה.

 

אפשר כי האדם השלישי שישב במשרד התכוון להתפרנס כעורך דין, אבל אם לשפוט לפי דיבורו המקוטע ויכולת ההבעה שלו, העתיד שציפה לו היה עגום למדי. להגנתו יש לומר כי מצבו לא היה נוח ביותר, ושמפקד התחנה והקטור סלגדו לא הקלו את חייו.

 

בפעם הרביעית בתוך עשר דקות מחה דמיאן פרננדס את הזיעה באותה ממחטת נייר מקומטת לפני שענה לשאלה.

 

"כבר אמרתי לך. שלשום בלילה, בסביבות השעה תשע, ראיתי את דוקטור עומר."

 

"ומסרת לו את ההצעה שלי?"

 

הקטור לא ידע על איזו הצעה סבאיי מדבר, אבל היה יכול לתאר לעצמו. הוא הביט במבט מלא הערכה בבוס שלו, אף על פי שעמוק בתוכן, עיניו עדיין ברקו מזעם. כל הסכם עם הבן־זונה הזה, אפילו למען הצלתו, הפך את בני מעיו.

 

פרננדס הינהן. הוא התיר קצת את הקשר בעניבתו, כאילו היא חנקה אותו.

 

"ככתבה וכלשונה." הוא כיחכח בגרונו. "אמרתי לו... אמרתי לו שאין לו סיבה לקבל אותה. שלמעשה אין לכם הרבה נגדו." הוא בוודאי הבחין בזעם ששטף את פניו של המפקד, כי מייד הצטדק. "זאת האמת. עכשיו, כשהבחורה הזאת מתה, שום דבר כבר לא קושר אותו לנושא הזה של סחר בנשים... אפילו לא יכולים להאשים אותו ברשלנות רפואית כי הוא לא רופא. אם יכלאו אותו בשביל זה, יצטרכו לכלוא את כל מגלי העתידות, את כל המרפאים למיניהם ואת כל הנזירים בברצלונה... לא יהיה מקום לכולם בכלא. אבל," הוא מיהר להגיד, "הדגשתי בפניו שהמשטרה יכולה להיות מאוד עיקשת, ומאחר שהוא כבר החלים מהתקיפה," וכשהוא ביטא את המילה הזאת הוא הִפנה מבט מהיר ועצבני לעבר המפקח סלגדו, שלא הניד כל שריר בפניו, "אולי מוטב לו לשכוח מכל העניין..."

 

מפקד התחנה נשם עמוקות.

 

"ושיכנעת אותו?"

 

"חשבתי שכן... טוב," הוא תיקן את דבריו, "האמת היא שהוא רק אמר שיחשוב על זה. ושהוא יתקשר אלי למחרת וייתן לי תשובה."

 

"אבל הוא לא עשה את זה."

 

"לא. התקשרתי למרפאה שלו אתמול, כמה פעמים, אבל איש לא ענה. זה לא נראה לי מוזר. הרופא לא נוהג לענות לשיחות בזמן העבודה."

 

"כך שהיום החלטת ללכת לראות אותו מוקדם בבוקר?"

 

"כן. קבעתי איתכם, וטוב..." הוא היסס, "אני גם לא עסוק במיוחד בימים אלה."

 

וגם לא בימים הבאים, חשבו סבאיי וסלגדו, אבל הם לא אמרו דבר.

 

"והוא לא היה שם. בסביבות תשע."

 

פרננדס הינהן. הוא בלע רוק. המילה "חיוורות" היתה עדינה מדי לתיאור צבע פניו.

 

"יש פה קצת מים?"

 

רב־פקד סבאיי נאנח.

 

"כאן, בתוך המשרד, לא. אנחנו לקראת סיום. תמשיך בבקשה, מר פרננדס."

 

"עדיין לא היה תשע. האוטובוס הגיע מייד ו..."

 

"תגיע לעיקר, בבקשה!"

 

"כן, כן. מה שאמרתי זה שהיה קצת מוקדם אבל בכל זאת עליתי, וכשעמדתי לצלצל בדלת, ראיתי שהיא פתוחה קצת." הוא עצר. "טוב, חשבתי שאני יכול להיכנס, שאחרי הכול אולי קרה לו משהו." הוא בלע רוק פעם נוספת, ממחטת הנייר נקרעה בין אצבעותיו כאשר ניסה להשתמש בה שוב. "היה ריח... ריח מוזר. של משהו רקוב. קראתי לו תוך כדי הליכה למשרד שלו שנמצא בקצה המסדרון... גם הדלת הזאת היתה פתוחה קצת ו... דחפתי אותה. אלוהים ישמור!"

 

את כל השאר הוא כבר סיפר בהתחלה, בפנים אחוזות אימה, לפני שהקטור הגיע. הראש של החזיר על השולחן. דם בכל מקום. ושום זכר לרופא.

 

"רק זה היה חסר לנו," מילמל הרב־פקד כאשר עורך הדין העצבני יצא מהמשרד. "העיתונות שוב תנשוך אותנו כמו עופות דורסים."

 

הקטור חשב שעופות דורסים לא מסוגלים לנשוך, אבל הוא שמר את המחשבה לעצמו. בכל מקרה, הוא לא היה מספיק לומר דבר כי סבאיי הרים את השפופרת וחייג לשלוחה כלשהי. כעבור חצי דקה נכנסה מפקחת משנה אנדרו למשרד.

 

מרטינה לא ידעה מה אירע, אבל מראה פניו של הבוס שלה בישר לה רעות, כך שאחרי שקרצה לעברו של הקטור לאות שלום, היתה מוכנה ומזומנה להקשיב. אם הידיעה שמסר לה סבאיי הפליאה אותה כמו שהפליאה אותם, היא הסתירה זאת היטב. היא הקשיבה בתשומת לב, שאלה כמה שאלות מתבקשות ויצאה למלא את ההוראות שקיבלה. הקטור עקב אחריה במבטו. הוא כמעט קפץ מרוב בהלה כששמע את שמו.

 

"הקטור. תקשיב לי טוב כי אני אגיד את זה רק פעם אחת. סיכנתי את עצמי למענך. הגנתי עליך מפני העיתונות ומפני כל אלה שם למעלה. משכתי בכל החוטים שהיו בהישג ידי כדי לקבור את הנושא הזה. וכמעט הצלחתי לגרום לטיפוס הזה למשוך את התביעה שלו. אבל אם תתקרב לדירה הזאת, אם תתערב בחקירה הזאת, אפילו לרגע אחד, אני לא אוכל לעשות כלום. זה ברור?"

 

הקטור שילב רגל על רגל. פניו הסגירו ריכוז עצום.

 

"הראש שלי הוא שנמצא מתחת לגיליוטינה," אמר לבסוף. "אתה לא חושב שיש לי זכות להחליט מאיזו סיבה יערפו לי אותו?"

 

"איבדת את הזכות שלך, הקטור. ביום שבו הסתבכת בגדול עם המנוול הזה, איבדת את הזכויות שלך. פישלת בענק ואתה יודע את זה. עכשיו אתה צריך לשאת בתוצאות."

 

הקטור אמנם ידע זאת, אבל באותו רגע לא היה אכפת לו. הוא אפילו לא הצליח להתחרט על כך: המכות שהוא הפליא באותו אדם נראו לו מוצדקות וראויות. דומה כי המפקח סלגדו הרציני חזר לימי נעוריו בשכונה בבואנוס איירס, כאשר הוויכוחים נפתרו ביציאה מבית־הספר באמצעות אגרופים. אז חזרת הביתה עם שפה שסועה, אבל סיפרת שזרקו עליך כדור בפרצוף במשחק כדורגל. ניצוץ של מרד המשיך לדגדג בחזהו. תחושה מגוחכת, מעצבנת, לא בוגרת לחלוטין בשביל שוטר שזה עתה מלאו לו ארבעים ושלוש.

 

"ואף אחד לא זוכר את הבחורה?" שאל הקטור במרירות. קו הגנה קלוש, אבל היחיד שעמד לרשותו.

 

"בוא נראה אם אתה תופס, סלגדו," סבאיי הרים את הקול למורת רוחו. "לא היינו צריכים לעשות שום דבר בקשר לזה. לא היה, למיטב ידיעתנו, כל קשר בין הטיפוס הזה, דוקטור עומר, לבין הבחורה הנדונה אחרי שפירקנו את הדירה שבה הבנות היו כלואות. אנחנו אפילו לא יכולים להראות שהיה ביניהם קשר קודם, עכשיו כשהבחורה לא יכולה להעיד על כך. היא היתה במרכז של הקטינים. באיזושהי דרך היא הצליחה לעשות לעצמה... את זה."

 

הקטור הינהן.

 

"אני מכיר את העובדות, בוס."

 

אבל לא היה בעובדות כדי לתאר את גודל הזוועה. פנים של ילדה שאף על פי שכבר היתה מתה, שיקפו אימה עצומה. קירה עדיין לא היתה בת חמש־עשרה, היא לא דיברה אף מילה בספרדית או בכל שפה מוכרת אחרת, ואף על פי כן, היא הצליחה להשמיע את קולה. היא היתה קטנה, רזה מאוד, ובפני הבובה החלקות שלה בלטו עיניים מבריקות בצבע שבין ענבר לערמון שמעולם לא ראה כמותן. כמו האחרות, קירה השתתפה בטקס לפני שיצאה מארצה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. הטקסים האלה נקראו חוּ־חוּ, ובמהלכם העניקו הבנות - אחרי ששתו מים ששימשו לרחיצת מת - שיער ערווה או דם וסתי שהניחו מול מזבח. בדרך זאת הן התחייבו לא להסגיר את מי שסחר בהן, הן התחייבו לשלם את ההוצאות לכאורה על המסע שלהן, ובאופן כללי, לציית ללא עוררין. העונש הצפוי למי שתפֵר את ההבטחות הללו היה מוות נורא, שלה או של קרוביה שנותרו מאחור. קירה חוותה את המחיר על בשרה. אף אחד לא היה יכול לנחש שגוף עדין כל כך יכול להכיל דם רב כל כך.

 

הקטור ניסה להרחיק את התמונה מראשו, אותה תמונה שבשעתו גרמה לו לאבד את ראשו ולחפש את דוקטור עומר במטרה לרסק את עצמותיו. השם שלו עלה במהלך החקירה: להלכה, תפקידו היחיד היה לדאוג לבריאותן של הבנות. אבל האימה שאחזה בהן רק למשמע שמו העידה על כך שמעשיו של הרופא חרגו מעבר לטיפול רפואי. אף אחת מהן לא העֵזה לדבר עליו: הוא נקט אמצעי זהירות והבנות הובאו למרפאה שלו לבד או בזוגות. לכל היותר היה אפשר להאשים אותו בכך שלא שאל שאלות, וזו היתה האשמה קלושה מאוד לגבי רופא אליל בעל מרפאה מטונפת אשר טיפל במהגרים לא חוקיים.

 

אבל הקטור לא הסתפק בזה, הוא בחר את הצעירה ביותר, את המבוהלת ביותר, וניסה ללחוץ עליה בעזרת מתורגמן. ההישג היחיד שלו היה פרטים בודדים שמסרה קירה, בקול חרישי: הרופא בדק אם היא עדיין בתולה ואגב כך הזכיר לה שהיא חייבת לעשות מה שהאדונים אומרים לה. שום דבר מעבר לזה. למחרת יד הילדה שלה החזיקה מספריים והפכה את הגוף שלה לנביעה של דם. בשמונה־עשרה שנותיו במשטרה, הקטור מעולם לא ראה דבר שכזה, אף על פי שתחת ידיו עברו נרקומנים שכבר לא נותרה בגופם כל פיסת עור בריאה שיכלו להזריק דרכה, וקורבנות של אלימות מכל סוג. אבל שום דבר לא השתווה לזה. מהגוף המבותר של קירה עלתה תחושה של משהו סוטה ומקאברי שלא היה אפשר לתארו או להסבירו במילים. משהו ששייך לתחום הסיוטים.

 

"דבר נוסף," המשיך סבאיי, כאילו הקטור קיבל את הדרישה הקודמת בלי ויכוח. "לפני שתחזור לשירות במשטרה, אתה צריך ללכת לכמה פגישות עם פסיכולוג משטרתי. זה בלתי נמנע. הפגישה הראשונה שלך נקבעה למחר באחת־עשרה. כך שתשתדל ככל האפשר להיראות שפוי. בתור התחלה, תתגלח."

 

הקטור לא מחה. למעשה, הוא כבר ידע זאת. לפתע פתאום, למרות הכוונות הטובות שהיו לו במהלך הטיסה הארוכה בדרכו חזרה, שום דבר מזה לא הזיז לו. שום דבר, חוץ מראש החזיר המדמם.

 

"אני יכול ללכת?"

 

"רגע אחד. אני לא רוצה שום הצהרה לעיתונות, אפילו לא הפעוטה ביותר. מבחינתך, כל העניין עוד תלוי ועומד ומחכה לפתרון ואין לך מה לומר. זה ברור?"

 

כשראה שהקטור מהנהן, פלט סבאיי אנחה וחייך. סלגדו קם בכוונה להיפרד לשלום, אבל מפקד תחנת המשטרה עדיין לא היה מוכן להניח לו ללכת.

 

"איך היה בבואנוס איירס?"

 

"טוב... זה כמו פֵּריטוֹ מוֹרֵנוֹ, לפעמים נדמה כאילו הוא עומד להתמוטט ולהתפרק לגורמים, אבל הקרחון הזה נותר על כנו."

 

"זו עיר נהדרת. ואתה השמנת!"

 

"יותר מדי אסאדו, בכל יום ראשון הלכתי לאסאדו אצל חבר אחד. קשה לעמוד בפיתוי."

 

הטלפון על שולחנו של סבאיי צילצל שוב, והקטור רצה לנצל את ההזדמנות ולצאת מהמשרד הזה אחת ולתמיד.

 

"חכה, אל תלך. כן?... לעזאזל! תגידי לה שאני מייד מתקשר אליה... אז תגידי לה את זה עוד פעם!" סבאיי טרק את הטלפון ברוגז.

 

"בעיות?" שאל הקטור.

 

"איזה טעם יהיה לחיים בלעדיהן?" סבאיי השתתק לכמה שניות. הוא נהג לעשות זאת כאשר בראשו צץ רעיון במפתיע והוא נזקק לזמן כדי לתרגם אותו למילים. "תקשיב," הוא אמר לאט מאוד, "אני חושב שיש משהו שתוכל לעשות בשבילי. באופן לא רשמי."

 

"אתה רוצה שאני אחטיף מכות למישהו? אני טוב בזה."

 

"מה?" סבאיי עוד היה שקוע בהרהוריו, שכמו בועות סבון התפוצצו בבת־אחת. "שב." הוא נשף אוויר בעודו מהנהן בראשו ומחייך בסיפוק, כאילו שיכנע את עצמו ברעיון המבריק. "זאת היתה חואנה וידאל בטלפון."

 

"אני מצטער, אבל אני לא יודע על מי אתה מדבר."

 

"כמובן, כבר לא היית פה כשכל זה קרה. זה היה בליל סן חואן3." סבאיי הזיז כמה תיקים על השולחן עד שמצא את התיק שחיפש. "מארק קסטיאס וידאל, בן תשע־עשרה. הוא עשה מסיבה קטנה בבית שלו, רק הוא ועוד שני חברים. ברגע מסוים במהלך הלילה הבחור נפל דרך חלון החדר שלו. הוא מת כתוצאה מהנפילה."

 

"תסביך סופרמן אחרי הסנפה של כמה שורות?"

 

"לא נמצאה עדות לסמים בדם. אלכוהול כן, אבל לא בכמויות גדולות. ככל הנראה היה לו הרגל לעשן סיגריה ישוב על אדן החלון. אולי הוא איבד את שיווי המשקל ונפל. אולי הוא קפץ... הוא היה בחור מוזר."

 

"כולם מוזרים בגיל תשע־עשרה."

 

"אבל הם לא נופלים מחלונות," השיב סבאיי. "העניין הוא שמארק קסטיאס היה בנו של אנריק קסטיאס. השם הזה כן מצלצל לך מוכר, נכון?"

 

הקטור הירהר כמה שניות בטרם ענה.

 

"בצורה עמומה... עסקים, פוליטיקה?"

 

"גם וגם. הוא ניהל חברה שהעסיקה למעלה ממאה עובדים. אחר כך הוא השקיע בתחום הנדל"ן והיה מהמעטים שהשכילו לקפוץ מהעגלה לפני שהבועה התפוצצה. לאחרונה השם שלו מוזכר בעקשנות כמועמד להיות מספר שתיים באיזושהי מפלגה. יש די הרבה תנועה ברשימות לבחירות הקהילות האוטונומיות הקרובות, ואומרים שדרושות פנים חדשות. לעת עתה שום דבר אינו ודאי, אבל ברור שכמה מפלגות מהימין היו רוצות אותו בשורותיהן."

 

"תמיד יש דרישה לבעלי עסקים מצליחים."

 

"ובמיוחד בעיתות משבר. טוב, העניין הוא שהבחור נפל, או קפץ, דרך החלון. נקודה. אין לנו שום מידע נוסף."

 

"אבל?"

 

"אבל אמא שלו לא מקבלת את זה. זאת היא שצילצלה."

 

סבאיי הביט בהקטור בארשת החברית שעטה על עצמו מדי פעם. "זו גרושתו של קסטיאס... זה סיפור די עצוב. חואנה נטשה את הבעל שלה ואת הילד כשהוא היה בן שנה או שנתיים. היא ראתה אותו שוב רק בבית־הלוויות."

 

"חרא אמיתי."

 

"כן. אני הכרתי אותה. את חואנה, אני מתכוון. לפני שהיא עזבה. היינו חברים."

 

"אה, כמובן. הגווארדיה הישנה של ברצלונה. חברים לריקוד פולו4? אני תמיד שוכח עד כמה אתם ערבים זה לזה."

 

סבאיי החווה בידו תנועת ביטול.

 

"כמו בכל מקום. תראה, כמו שאמרתי לך, באופן רשמי אין לנו כלום. אני לא יכול למנות אף אחד לחקור את העניין, וגם לא עומדים לרשותי כל כך הרבה חוקרים כדי שאוכל להעסיק אותם במשהו שקרוב לוודאי לא יוביל לשום מקום. אבל..."

 

"אבל אני פנוי."

 

"בדיוק. רק תציץ בתיק. דבר עם ההורים, עם החברים שהיו במסיבה. תן לחואנה מסקנה סופית." סבאיי השפיל את המבט. "גם לך יש בן. היא רק רוצה שמישהו יקדיש יותר זמן למוות של הילד. בבקשה."

 

הקטור לא ידע אם הבוס שלו מבקש ממנו טובה או שמא הוא ניחש מה בכוונתו לעשות ולכן הקדים תרופה למכה.

 

סבאיי העביר לו את הדוח בחיוך מכאיב.

 

"נשב עם אנדרו מחר. היא פתחה את התיק, יחד עם החדשה."

 

"יש לנו בחורה חדשה?"

 

"כן, הצמדתי אותה לאנדרו. היא קצת ירוקה אבל אמורה להיות מאוד פיקחית. עם הציונים הגבוהים ביותר בכל המבחנים, קריירה מטאורית. אתה מכיר את הצעירים הנמרצים האלה."

 

הקטור לקח את התיקייה וקם.

 

"אני שמח שאתה שוב איתנו," הגיע הרגע הרשמי. טווח ההבעות של סבאיי היה רחב ומגוון. ברגעים האלה פניו הזכירו לו את רוברט דובאל. אבהיות, קשות, מבינות וחמקניות מעט. "אני רוצה שתעדכן אותי איך הולך לך עם הפסיכולוג הזה." היה חסר רק "תתנהג כמו שצריך" ו"אני מקווה שלא תגרום לי להצטער על זה."

 

הם הושיטו זה לזה ידיים.

 

"ותזכור," סבאיי לחץ קלות את ידו של הכפוף לו. "את המשימה של קסטיאס אתה עושה באופן לא רשמי."

 

הקטור יצא משם, אבל המשפט הוסיף להדהד בראשו כמו אותם זבובים שמתעקשים להתנגש שוב ושוב בזגוגית החלון.

 

1 קטלנית: כבר אין יותר שום דבר.

 

2 מחוזות בקטלוניה.

 

3 חג בעל שורשים עתיקים שחל ב-23 ביוני, ונועד לחזק את השמש. בספרד נהוג לחגוג את החג במדורות גדולות ובזיקוקים.

 

4 סגנון שירה וריקוד בתוך הפלמנקו.