1
האיש במעיל הגשם הלך כפוף מעט, נשימתו היתה מאומצת וגופו מיוזע. המשקל הנוסף שנשא אמנם לא היה ניכר, אך הוא מוקם באופן לא נוח, ופני הקרקע לא היו ישרים. אף פעם לא קל לסחוב גווייה ביערות באמצע הלילה. הוא העביר את הגופה לכתפו השמאלית והמשיך להתקדם בכבדות. לא היו סימנים מזהים על סוליות נעליו. לא שהיתה לכך חשיבות, שהרי הגשם שטף במהירות כל זכר לטביעות רגליים. הוא בדק את התחזית. הגשם היה הסיבה לכך שהוא היה כאן. מזג האוויר הקשה היה החבר הטוב ביותר שהוא היה יכול לבקש.
פרט לגופה שעל כתפו החסונה, הדבר הבולט באיש היה הברדס השחור שעטה, שעליו נתפר סמל אזוטרי לכל אורך הבד: מעגל עם כוונת במרכזו. זה היה סמל שסביר להניח שכל אדם בן חמישים ומעלה היה מזהה מייד, לוגו שפעם עורר אימה. אך אימה זו נשחקה במידה רבה עם הזמן. לא היתה חשיבות לכך שאף אדם "חי" לא יראה אותו עוטה את הברדס. הוא הפיק סיפוק מר מהסמליות הקטלנית שלו.
תוך עשר דקות הוא הגיע למקום שבחר בקפידה בביקור הקודם, והניח שם את הגופה בהדרת כבוד שסתרה את האופן האלים שבו האדם מת. הוא שאף עמוקות ואחז בה בעודו מתיר את חוט הטלפון שקשר את הצרור, ומסיר את כיסוי הפלסטיק. היא היתה אישה צעירה בעלת תווי פנים שהיו מושכים יומיים קודם לכן. האישה לא נראתה טוב במיוחד כעת. השיער הבלונדיני הרך נפל מהעור הירקרק, וחשף עיניים עצומות ולחיים נפוחות. לו היו העיניים פקוחות, ייתכן שעדיין היתה ניכרת בהן הבעת ההפתעה של המנוחה בעודה חווה את רציחתה שלה, חוויה שחזרה על עצמה כשלושים אלף פעמים בשנה באמריקה.
הגבר שיחרר את האישה מהפלסטיק והניח אותה על גבה. הוא נשם, נאבק בדחף להקיא שנגרם בשל הסירחון, ומילא את ריאותיו שוב. הוא חיפש בעזרת אחת מידיו העטויות בכפפה והפנס שלו ומצא את הענף הקטן והמפוצל שמיקם קודם לכן בשיח הסמוך. הוא הניח עליו את הזרוע של האישה, ומיקם אותה כך שתצביע לעבר השמיים. צפידת המוות של הגופה אמנם החלה לחלוף, אך היא הקשתה על המשימה. אבל הוא היה חזק ולבסוף כיוון את הגף הנוקשה בזווית הנכונה. הוא הוציא את השעון מכיסו, בדק בפנס שלו כדי לוודא שהוא מדייק, ומיקם אותו על פרק ידה של האישה המתה.
הוא היה רחוק מלהיות דתי, אבל כרע מעל הגופה ומילמל תפילה קצרה בעודו מכסה את פיו ואפו בידו.
"לא היית האחראית הישירה, אבל את כל מה שהיה לי. מותך לא היה לשווא. ואני מאמין שאת במקום טוב יותר כעת." האם באמת האמין במה שאמר כעת? אולי לא. אולי זה לא משנה.
הוא התבונן בפניה של האישה המתה, ובחן את תווי פניה בקפדנות כמדען המתבונן בניסוי מרתק במיוחד. הוא מעולם לא הרג אדם אחר. הוא דאג שהמוות יהיה מהיר, וקיווה שגם חסר כאבים. בלילה העמום והגשום נראתה האישה אפופה באור צהבהב, כאילו כבר הפכה לרוח.
הוא התרחק עוד קצת ובחן את האזור סביב, מחפש פריטים יוצאי דופן שעלולים לשמש ראיות נגדו. הוא גילה רק פיסת בד מהברדס שלו שנתקעה על שיח ליד הגופה. חוסר זהירות. אתה לא יכול להרשות לעצמך את זה. הוא הניח אותה בכיסו. הוא בילה עוד כמה דקות בחיפוש אחר פריטים דומים, כולל כאלה שגודלם כמעט מיקרוסקופי.
בעולם החקירות הפליליות, החלקיקים האלה הם מה שמפיל אותך. טיפה אחת של דם, זרע או רוק, טביעת אצבע מרוחה, זקיק שערה עם פיסת עור שמזוהמת בדנ"א. כל אחד מאלה יביא לכך שהמשטרה תקריא לך את זכויותיך בזמן שתובעים יחוגו ברעב לידך. למרבה הצער, אפילו מודעות מלאה למציאות הזאת סיפקה הגנה מועטה בלבד. כל פושע, ולא משנה כמה הוא זהיר, מותיר בזירת הפשע חומר שעלול להיות מרשיע. לכן הוא דאג מאוד שלא יהיה מגע גופני ישיר בינו ובין האישה המתה, כאילו היא וירוס מידבק שעלול לגרום למחלה קטלנית.
הוא גילגל את הפלסטיק והכניס את חוט הטלפון לכיסו, בדק שוב את השעון ואז עשה את דרכו חזרה למכונית.
מאחוריו שכבה האישה המתה, וידה מורמת לשמיים הרטובים. השעון שלה זהר קלות באפלה והיווה משואה עמומה למקום משכבה החדש. היא תתגלה תוך זמן לא רב. גוויות שהושארו על הארץ התגלו בדרך כלל במהירות, גם במקומות מבודדים כמו זה.
כשנסע משם העביר האיש בברדס את אצבעו על הסמל שעל הברדס שלו בעודו מצטלב. סמל הכוונת הופיע גם על השעון שכרך סביב פרק ידה של האישה המתה. זה בהחלט אמור להוציא מהם תגובה. הוא נשם בהתרגשות ובחרדה. במשך שנים דמיין שהיום הזה לא יבוא. במשך שנים לא היה לו האומץ. כעת, לאחר שעשה את הצעד הראשון, הוא חש תחושה עזה של עוצמה ושחרור.
הוא העביר להילוך שלישי והאיץ, והצמיגים נאחזו בדרך החלקלקה בחוזקה בעוד האפלה בולעת את אורות הפולקסווגן הכחולה שלו. הוא רצה להגיע ליעדו מהר ככל האפשר.
היה מכתב שעליו לכתוב.
.jpg)
