מושבת השטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מושבת השטן
מכר
מאות
עותקים
מושבת השטן
מכר
מאות
עותקים

מושבת השטן

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 447 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 27 דק'

תקציר

פיצוץ מסתורי בפתחה של מערת קבורה בשמורת אינדיאנים ביוטה, מצית תגובה פיזיקלית הרסנית שעושה דרכה לליבת כדור הארץ ועלולה לכלותו. זמן קצר לפני הפיצוץ מספיקים חוקרים לגלות במערה מאות גופות חנוטות של אנשים הלבושים כאינדיאנים אך עורם ושערם בהירים. ליד הגופות מתגלה אוצר – תיבות מלאות בלוחיות זהב.
החשד לפיצוץ נופל על ארגון מחתרת אינדיאני קיצוני, ובמיוחד על אחת מפעילותיו – קאי. החלטתה הפזיזה לקחת עימה שתי לוחיות מהאוצר מעוררת תעלומה היסטורית־מדעית: מהו החומר המוזהב שממנו עשויות הלוחיות? מה פשר הכתב המוזר המופיע עליהן? ואיך כל זה קשור לזהות המשונה של הגופות החנוטות ולפיצוץ? כוח סיגמה מגויס לפתרון התעלומה. וכאשר מנהל הכוח, פֵּיינטר קרואו, מקבל שיחת טלפון מקאי, אחייניתו הצעירה הנמלטת מכוחות קטלניים המאיימים על חייה, הופך המרדף אחר התשובות לאישי ומסוכן מתמיד.
תוך מירוץ נגד הזמן מיוטה לאריזונה, מאיסלנד לשמורת ילוסטון, מהארכיונים בוושינגטון ועד למבצר פורט נוקס בקנטאקי, חוזר כוח סיגמה לימי ייסודה של ארצות־הברית, ולחידת הקמתה של המושבה הארבע־עשרה: מושבה של אמריקאים־ילידים מיוחדים במינם שלא קמה מעולם, ושמיקומה הסודי עשוי להציל את כדור הארץ מכליה. 
כמיטב מסורת ספרי כוח סיגמה ג´יימס רולינס שוזר בעלילת המתח הקצבית פרקים עלומים מן העבר, אמיתות מדעיות מטרידות וגיבורים מלאי תושייה וחולשות גם יחד. ספרי סיגמה הקודמים של רולינס – ´מפת העצמות´, ´מסדר שחור´ ו´השער לגיהינום´ – יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

פרק ראשון

סתיו 1779 
טריטוריית קנטאקי
 
גולגולת המפלצת הלכה ונחשפה אט־אט.
שבר חט מצהיב הגיח מבעד לאדמה הכהה.
שני גברים מלוכלכים כרעו ברך בבוץ משני צידי החפירה. אחד מהם היה אביו של בילי פרסטון, השני דודו. בילי עמד מעליהם, לועס בעצבנות את מפרק אצבעו. הוא היה בן שתים־עשרה והתחנן לקחת חלק במסע. בעבר תמיד נשאר בפילדלפיה עם אמא שלו ואחותו התינוקת, נל.
הוא נמלא גאווה על עצם נוכחותו במקום.
אבל לגאווה נתלווה כעת פחד קל.
אולי בשל השמש השוקעת אל האופק, מטילה רשת צללים סבוכה על המחנה. או שמא בשל העצמות שהתגלו בחפירות כל השבוע.
האחרים התקבצו מסביב: העבדים שחורי העור שהעמיסו סלעים ועפר, החוקרים הלבושים בדקדקנות, שאצבעותיהם מוכתמות דיו. וכמובן, המדען הצרפתי המסתורי, אַרשאר פוֹרטֶסקיוּ, מנהיגהּ של משלחת זו לערבות קנטאקי.
האחרון – גופו דק וגבוה, שערו שחור כפחם ועיניו מוצלות – הפחיד את בילי, והזכיר לו קברן במקטורנו ומותנייתו השחורים. לאוזניו גונבו שמועות על אודות הברנש הצנום: איך ניתח האיש גופות, ערך עליהן ניסויים, הרחיק אל קצווי עולם לאסוף פריטים עתיקים. אמרו עליו אפילו שפעם לקח חלק בחניטתו של מלומד שנפטר ותרם את גופתו, תוך סיכון נשמתו בת־האלמוות, לטובת ההליך המקאברי.
אבל המדען הצרפתי הגיע מגובה בהמלצות. בנג'מין פרנקלין בעצמו בחר בו לקחת חלק בארגון מדעי חדש, האגודה האמריקנית לקידום הידע השימושי. הוא כנראה הרשים את פרנקלין בעבר, אם כי פרטיו המדויקים של האירוע לוטים בערפל. כמו כן, הצרפתי היה מקורב למושל וירג'יניה החדש, האדם שבפקודתו הגיעו כולם לאותו אתר מוזר.
משום כך נמצאים שם כולם זמן כה רב.
במהלך השבועות האחרונים ראה בילי את עלוות העצים מסביב מאדימה לאיטה מגוון נחושת לארגמן לוהט. בבקרים האחרונים הורגשו סימני כפור. בלילות היתה הרוח מפשיטה את העצים, מותירה ענפים עירומים השורטים את השמיים. בתחילת כל יום נאלץ בילי לגרף ערימות עלים מאתר החפירה. זה היה מאבק מתמיד, כאילו ניסה היער לקבור מחדש את החשוף לשמש.
אפילו כעת החזיק בילי בידו מטאטא קש וצפה באביו – לבוש מכנסי עבודה מרובבים, שרוולי חולצתו מופשלים עד המרפקים – מפנה שרידי עפר מהאוצר הקבור.
״עכשיו בזהירות רבה...״ התרה פורטסקיו במבטאו הכבד. הוא הטיל לאחור את זנבות מקטורנו כדי שיוכל לרכון כלפי מטה, אגרוף אחד על ירכו, היד השנייה שעונה על מקל עץ מגולף.
בילי התרגז לשמע הזלזול המרומז בנוהגו של הצרפתי. אביו הכיר את כל היערות, ממי השיטפונות של וירג'יניה עד לנתיביה הנידחים של קנטאקי, טוב יותר מכל אדם אחר. עוד לפני המלחמה טמן אביו מלכודות וסחר עם האינדיאנים המקומיים. הוא אפילו פגש פעם את דניאל בּוּן.
ובכל זאת ראה בילי שידי אביו רועדות כשהשתמש במברשת ובמרית לחטט בעפר ולחלץ את האוצר מקרקע היער העשירה.
״זהו זה,״ אמר דודו, נרגש. ״מצאנו אותו.״
פורטסקיו גהר מעל האיש הכורע. ״נטוּרלְמָה. כמובן שזה יכול להיות קבור כאן. קבור בראשו של הנחש.״
בילי לא ידע מה הם מחפשים – רק אביו ודודו קראו את המכתבים החתומים מהמושל לצרפתי – אבל הבין למה התכוון פורטסקיו באומרו ״הנחש״.
בילי נשא עיניו מהבור לסקור את האתר לאורכו. הם חפרו תלולית עפר שהלכה והתפתלה בינות לעצים. גובהה היה כחצי מטר, רוחבה כפול מכך, והיא נתמשכה לאורך של כשש־מאות מטרים בינות לעצים ובמעלה הגבעות הנמוכות. היא נראתה כנחש ענק שמת ונקבר במקום נופלו.
בילי שמע על תלוליות עפר כאלה. חפירות דומות להן, לצד גבעות רבות אחרות מעשה ידי אדם, היו פזורות בערבות אמריקה. אביו גרס שאבותיהם האבודים של ילידי המקום הם שהקימו אותן, וכי מדובר בתלוליות קבורה אינדיאניות מקודשות. אמרו כי גם הפראים עצמם לא זכרו את אותם קדמונים שהקימו את התלוליות, אלא רק ממשלים ואגדות. סיפורים שסיפרו על תרבויות אבודות, ממלכות קדומות, רוחות, קללות אכזריות – וכמובן, אוצרות קבורים.
בילי התקרב בזמן שאביו חשף את הפריט, העטוף במשהו שנראה כמו חתיכת עור עבה שפרווה שחורה גסה עדיין מכסה אותה. ניחוח חייתי – תערובת כבדה של אדמה רקבובית וחיה – נישא באוויר, גובר על ניחוח תבשיל בשר הצבי ממדורות הבישול הסמוכות.
״עור באפלו,״ קבע אביו, מעיף מבט אל פורטסקיו.
הצרפתי הינהן לעברו שימשיך.
אביו קילף בזהירות בשתי ידיו חתיכה מהעור, חושף את מה שהוסתר דורות כה רבים.
בילי עצר את נשימתו.
מאז תחילת ההתיישבות באזור נחפרו ונבזזו תלוליות אינדיאניות רבות. אך כל שמצאו שם היו עצמות מתים שנקברו בלוויית ראשי חץ, מגיני עור ושברי כלי חרס שבטיים.
אז מדוע האתר המסוים הזה חשוב כל כך?
אחרי חודשים של סקירות קפדניות, מיפוי וחפירה, הרגיש בילי שעדיין אינו יודע דבר באשר לסיבה שהביאה אותם לשם. בדומה לבוזזי האתרים האחרים, הצוות של אביו זכה תמורת עמלו המסור באוסף פריטים אינדיאניים סמליים בלבד: קשתות, אשפות חיצים, חניתות, סיר בישול ענק, זוג מוקסינים מעוטרי חרוזים, כיסוי ראש מפואר. וכמובן, נמצאו גם עצמות. אלפים רבים מהן. גולגולות, צלעות, עצמות רגל, אגנים. הזדמן לו לשמוע את פורטסקיו מעריך כי לפחות מאה גברים, נשים וילדים כנראה נקברו במקום.
איסוף כל הפריטים וקטלוגם לא היה דבר של מה בכך. החורף כבר כמעט הגיע כשסיימו לעבור מקצה אחד של התלולית המתפתלת לאחר, חושפים בקפידה שכבה אחר שכבה בתלולית הקבורה האינדיאנית, מנפים את העפר והאבנים – עד שהגיעו, כפי שאמר הצרפתי, לראשו של הנחש.
אביו פרש את עור הבאפלו. הנאספים התנשמו בתדהמה. אפילו פורטסקיו התנשף מבעד לאפו הדק.
על חלקו הפנימי של העור המעובד צויר קרב לוהט. דמויות משורטטות של גברים רכובים על סוסים שעטו על פני העור, רבים מהם נושאים מגינים. חניתות ננעצו בנתזי ארגמן. חיצים עופפו. היה נדמה לבילי שהוא יכול לשמוע את היללות ושאגות הקרב של הפראים.
פורטסקיו כרע ברך ופצה פיו, יד מרחפת מעל הציור. ״ראיתי יצירות כאלה בעבר. הפראים היו מעבדים את עור הבאפלו במחית העשויה ממוח החיה, ואז מושחים את צבעיהם בעזרת חתיכת עצם חלולה. אבל, מוֹן דיֶה, מעולם לא ראיתי יצירת מופת שכזאת. ראו איך כל סוס שונה מחברו, איך תלבושות הלוחמים משורטטות בפירוט שכזה.״
ידו של הצרפתי עברה לרחף מעל העצם שעליו הגן העור כל השנים. ״ומעולם לא ראיתי משהו כמו זה.״
גולגולת המפלצת נותרה עירומה. קודם לכן חשפו את חטיה השבורים של החיה, שביצבצו מבעד לחבילה הכרוכה בעור. הגולגולת, שנחשפה כעת לאור היום, היתה גדולה כפעמון כנסייה. ובדומה לעור הבאפלו, גם עצמות הגולגולת קושטו בידי אמן פרה־היסטורי כלשהו כאילו היו בד ציור.
דמויות וצורות נחרטו בעצם ונצבעו בצבעים כה עזים שנראה כאילו עדיין לא יבשו.
דודו של בילי דיבר, יראת כבוד בקולו. ״הגולגולת. זו ממותה, נכון? כמו אלו שנמצאו ליד גוש המלח הגדול.״
״לא, זו לא ממותה,״ אמר פורטסקיו, מצביע בקצה מקלו. ״ראה את אורכם ועיקולם של הניבים, את גודלן העצום של השיניים הטוחנות. האנטומיה של הגולגולת וצורתה נבדלות מאלו של זני הממותות של העולם הישן. שרידים כמו אלו – הייחודיים לאמריקה – סווגו כמין נבדל, חיה המכונה מסטודון.״
״לא אכפת לי איך קוראים לזה,״ השיב אביו בתוקף. ״זו הגולגולת הנכונה או לא? זה מה שאני רוצה לדעת.״
״יש רק דרך אחת לברר.״
פורטסקיו שלח יד והעביר את אצבעו על פני העצם של הגולגולת. קצה אצבעו שקע בחור מאחורה. במרוצת השנים הזדמן לבילי להפשיט מספיק פגרי צבאים וארנבות כדי לדעת שהחור נראה נקי מכדי להיות טבעי. הצרפתי השתמש בו כנקודת אחיזה ומשך.
גל נוסף של התנשפויות השתאות עבר בצופים. כמה מהעבדים נסוגו לאחור באימה. עיניו של בילי נפערו כשחלקה העליון של גולגולת המפלצת נחצה לשניים ונפתח כדלתות ארון. בעזרתו של אביו הרחיק פורטסקיו בעדינות את שני חצאי הגולגולת – עוביו של כל אחד מהם חמישה סנטימטרים וגודלו כגודל צלחת.
אפילו באור השמש הדל בהק תוכנה של הגולגולת בעוז.
״זהב,״ פלט דודו, המום.
חלקה הפנימי של הגולגולת צופה כולו במתכת היקרה. פורטסקיו העביר אצבע על חלקו הפנימי של אחד החצאים. רק כעת הבחין בילי בבליטות ושקעים על פני הזהב. נראה שמדובר במפה גסה שעליה עצים מסוגננים, הרים מפוסלים ונהרות מתפתלים. בנוסף לכך ניתן להבחין בנקירות תרנגולת שאולי היו כתב.
כשהתכופף שמע את פורטסקיו ממלמל מילה אחת, מלא יראה ופחד. ״עברית.״
אחרי שוך ההלם הראשוני פצה אביו של בילי, שעמד לצידו, את פיו. ״אבל הגולגולת ריקה.״
פורטסקיו הפנה את תשומת ליבו לחללה הפעור של הגולגולת המצופה זהב. החלל היה גדול דיו לערסל תינוק בן יומו, אבל כפי שציין אביו, לא היה בו דבר.
פורטסקיו בחן את החלל בפנים חתומות, אבל מאחורי עיניו ראה בילי את מוחו דוהר בהשערות וחישובים מסתוריים.
מה ציפו למצוא?
פורטסקיו נעמד. ״תסגרו אותה. תעטפו אותה חזרה בעור. אנחנו צריכים להכין אותה להעברה לווירג'יניה בתוך שעה.״
איש לא התווכח. אם תתפשט שמועה בדבר הימצאות זהב באזור, המקום בוודאי ייבזז. במהלך השעה הבאה, בזמן שהשמש שקעה מעבר לאופק והלפידים הוצתו, הזדרזו הגברים לחלץ את הגולגולת הענקית. העגלה הוכנה והסוסים נרתמו. אביו של בילי, דודו והצרפתי בילו חלק ניכר מאותה שעה בהסתודדות זה עם זה.
בילי התגנב עם המטאטא שלו קרוב מספיק לצותת לשיחתם, מעמיד פני עסוק. אך קולותיהם עדיין היו חרישיים מכדי שיוכל להבין יותר ממילים בודדות.
״אולי זה מספיק,״ אמר פורטסקיו, ״... מקום להתחיל בו. אם האויב ימצא את זה לפנינו, נחרץ דינה של הברית החדשה שלכם עוד לפני שהחלה.״
אביו ניענע בראשו. ״אז אולי מוטב להשמיד את זה עכשיו. להדליק כאן מדורה. להפוך את העצם לאפר ולהמיס את הזהב.״
״אולי עוד נגיע לכך, אבל נותיר את ההחלטה למושל.״
אביו נראה כעומד להתווכח עם הצרפתי, אבל אז הבחין בנוכחותו של בילי במקום. הוא הסתובב והרים את ידו לגרש את בילי, פוער את פיו לדבר.
אבל המילים לא נשמעו.
לפני שהספיק אביו לדבר, התפוצץ גרונו בנתז של דם. הוא צנח על ברכיו, לופת את צווארו. ראש חץ הזדקר תחת לסתו. דם ניגר בין אצבעותיו, מבעבע משפתיו.
בילי רץ אל אביו, הופך מבחור צעיר לילד ברגע אפל אחד. ״אבא!״
אוזניו נאטמו מההלם. העולם התכווץ לאביו בלבד, שבהה אליו חזרה, מלא כאב וחרטה. ואז פירכס אביו שוב ושוב וצנח לקרקע, גבו מלא נוצות. מאחורי גופתו ראה בילי את דודו כורע, ראשו שמוט. חנית פילחה את חזהו מאחור, החוד קבור בעפר והגופה משופדת על המוט.
לפני שהספיק בילי להבין מה הוא רואה, מה מתרחש, פגע בו משהו מאחור – לא חץ או חנית, אלא זרוע. הוא הופל לקרקע והתגלגל. החבטה השיבה אליו את חושיו.
שאון צעקות מילא את אוזניו. הסוסים צהלו. צללים ריקדו בינות ללפידים בזמן שהמוני אדם נאבקו ונלחמו. חיצים שרקו באוויר סביב, מלווים ביללות פראיות.
מתקפה אינדיאנית.
בילי נאבק, אבל הצרפתי הצמיד אותו לקרקע וסינן באוזנו, ״תמשיך לשכב, ילד.״
הצרפתי התגלגל מעליו ומיהר לקום על רגליו מול פרא עירום למחצה, פניו צבועות במסכת זוועה אדומה, שזינק לעברו בגרזן מונף אל על. פורטסקיו התגונן בעזרת נשקו היחיד, עלוב ככל שיהיה – מקל ההליכה שלו.
כשהונף מוט האלון המגולף לעבר התוקף, הוא התפרק סמוך לידית. מעטה העץ נשר ממנו ותחתיו נחשף להב נסתר. הכיסוי הריק פגע במצחו של הפרא ועיכב מעט את מתקפתו. פורטסקיו ניצל את היתרון והסתער, משפד את התוקף בחזהו.
צעקה בקעה מקרביו. פורטסקיו השתמש בתנופה של האיש והפיל את הפרא על הקרקע ליד בילי.
הצרפתי מיהר לחלץ את חרבו. ״אלי, ילד!״
בילי ציית. מוחו לא איפשר לו יותר מכך. לא היה לו זמן לחשוב. הוא התאמץ לקום, אבל יד תפסה בזרועו. הפרא המדמם ניסה לתפוס אותו. בילי חילץ את זרועו.
האינדיאני נפל אחורה. במקום שבו אחזה ידו בשרוול, נותרה טביעת כף מרוחה. לא דם, הבין בילי לפתע.
צבע.
הוא בהה מטה אל הפרא הגוסס. כף היד שלפתה אותו היתה לבנה כשושן, ורק מעט צבע נותר בחריציה.
אצבעות אחזו בצווארונו ומשכו אותו על רגליו.
בילי פנה אל פורטסקיו, שעדיין אחז בו. ״הם... אלה לא אינדיאנים,״ התייפח, מתאמץ להבין.
״אני יודע,״ ענה פורטסקיו בלא שמץ פחד.
הטירוף המשיך להשתולל סביבם. שני הלפידים האחרונים כבו. צרחות, תפילות ותחינות לרחמים הידהדו סביב.
פורטסקיו משך את בילי לאורך המחנה, משתופף, עוצר רק לרגע לאסוף את עור הבאפלו המיותם, שאותו דחף לידיו של בילי. הם הגיעו אל סוס בודד שהוסתר במעמקי היער, רתום לעץ, כבר מאוכף כאילו צפה מישהו את המתקפה. הסוס רקע ברגלו וניענע בראשו, מבוהל מהצעקות ומריח הדם.
הצרפתי הצביע. ״עלה ותתכונן לברוח.״
בזמן שבילי הכניס את רגליו לארכובות, נעלם הצרפתי בין הצללים. לבילי לא נותרה ברירה אלא להתיישב על האוכף. נראה שמשקלו מרגיע את הסוס. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה המיוזע של החיה, אבל ליבו המשיך להלום בגרונו. הדם שצף באוזניו והוא רצה לאטום אותן בידיו, להחריש את צווחות הפצועים, אבל התאמץ לראות אם מי מהפראים מתקרב אליו.
לא, לא פראים, הזכיר לעצמו.
ענף חרק מאחוריו. הוא הסתובב והבחין בדמות מתקרבת בצליעה. על פי גב המעיל ונצנוץ החרב הבין שמדובר בצרפתי. בילי רצה לקפוץ מגב הסוס ולהיאחז בחוזקה באיש, לאלץ אותו להסביר את פשר שפיכות הדמים והמרמה.
פורטסקיו כשל לעברו. חץ שבור הזדקר מירכו של האיש, מעל לברך. כשהגיע אל בילי דחף לידיו שני עצמים גדולים.
״קח את אלה. תעטוף אותם בעור.״
בילי קיבל את הפריטים הכבדים, מבחין בזעזוע שמדובר בחלקה העליון של גולגולת המפלצת, המחולק לשניים, עצם בצד אחד, זהב בשני. פורטסקיו כנראה גנב אותם מהגולגולת השלמה.
אבל למה?
לא היה זמן לתשובות, והוא עטף את שני חלקי העצם המצופים זהב בעור הבאפלו שבחיקו.
״זוז,״ אמר פורטסקיו.
בילי נטל את המושכות אך היסס. ״מה איתך, אדוני?״
פורטסקיו הניח יד על ברכו כאילו חש באימתו הגואה וניסה להרגיעו. הוא דיבר ביציבות ובמהירות. ״אתה והסוס שלך סוחבים מספיק בלי המשקל שלי. אתה חייב לברוח מהר ככל האפשר. קח את זה למקום בטוח.״
״לאן?״ שאל בילי, לופת את המושכות.
״למושל החדש של וירג'יניה.״ הצרפתי החל מתרחק. ״קח את זה לתומס ג'פרסון.״

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 447 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 27 דק'
מושבת השטן ג'יימס רולינס
סתיו 1779 
טריטוריית קנטאקי
 
גולגולת המפלצת הלכה ונחשפה אט־אט.
שבר חט מצהיב הגיח מבעד לאדמה הכהה.
שני גברים מלוכלכים כרעו ברך בבוץ משני צידי החפירה. אחד מהם היה אביו של בילי פרסטון, השני דודו. בילי עמד מעליהם, לועס בעצבנות את מפרק אצבעו. הוא היה בן שתים־עשרה והתחנן לקחת חלק במסע. בעבר תמיד נשאר בפילדלפיה עם אמא שלו ואחותו התינוקת, נל.
הוא נמלא גאווה על עצם נוכחותו במקום.
אבל לגאווה נתלווה כעת פחד קל.
אולי בשל השמש השוקעת אל האופק, מטילה רשת צללים סבוכה על המחנה. או שמא בשל העצמות שהתגלו בחפירות כל השבוע.
האחרים התקבצו מסביב: העבדים שחורי העור שהעמיסו סלעים ועפר, החוקרים הלבושים בדקדקנות, שאצבעותיהם מוכתמות דיו. וכמובן, המדען הצרפתי המסתורי, אַרשאר פוֹרטֶסקיוּ, מנהיגהּ של משלחת זו לערבות קנטאקי.
האחרון – גופו דק וגבוה, שערו שחור כפחם ועיניו מוצלות – הפחיד את בילי, והזכיר לו קברן במקטורנו ומותנייתו השחורים. לאוזניו גונבו שמועות על אודות הברנש הצנום: איך ניתח האיש גופות, ערך עליהן ניסויים, הרחיק אל קצווי עולם לאסוף פריטים עתיקים. אמרו עליו אפילו שפעם לקח חלק בחניטתו של מלומד שנפטר ותרם את גופתו, תוך סיכון נשמתו בת־האלמוות, לטובת ההליך המקאברי.
אבל המדען הצרפתי הגיע מגובה בהמלצות. בנג'מין פרנקלין בעצמו בחר בו לקחת חלק בארגון מדעי חדש, האגודה האמריקנית לקידום הידע השימושי. הוא כנראה הרשים את פרנקלין בעבר, אם כי פרטיו המדויקים של האירוע לוטים בערפל. כמו כן, הצרפתי היה מקורב למושל וירג'יניה החדש, האדם שבפקודתו הגיעו כולם לאותו אתר מוזר.
משום כך נמצאים שם כולם זמן כה רב.
במהלך השבועות האחרונים ראה בילי את עלוות העצים מסביב מאדימה לאיטה מגוון נחושת לארגמן לוהט. בבקרים האחרונים הורגשו סימני כפור. בלילות היתה הרוח מפשיטה את העצים, מותירה ענפים עירומים השורטים את השמיים. בתחילת כל יום נאלץ בילי לגרף ערימות עלים מאתר החפירה. זה היה מאבק מתמיד, כאילו ניסה היער לקבור מחדש את החשוף לשמש.
אפילו כעת החזיק בילי בידו מטאטא קש וצפה באביו – לבוש מכנסי עבודה מרובבים, שרוולי חולצתו מופשלים עד המרפקים – מפנה שרידי עפר מהאוצר הקבור.
״עכשיו בזהירות רבה...״ התרה פורטסקיו במבטאו הכבד. הוא הטיל לאחור את זנבות מקטורנו כדי שיוכל לרכון כלפי מטה, אגרוף אחד על ירכו, היד השנייה שעונה על מקל עץ מגולף.
בילי התרגז לשמע הזלזול המרומז בנוהגו של הצרפתי. אביו הכיר את כל היערות, ממי השיטפונות של וירג'יניה עד לנתיביה הנידחים של קנטאקי, טוב יותר מכל אדם אחר. עוד לפני המלחמה טמן אביו מלכודות וסחר עם האינדיאנים המקומיים. הוא אפילו פגש פעם את דניאל בּוּן.
ובכל זאת ראה בילי שידי אביו רועדות כשהשתמש במברשת ובמרית לחטט בעפר ולחלץ את האוצר מקרקע היער העשירה.
״זהו זה,״ אמר דודו, נרגש. ״מצאנו אותו.״
פורטסקיו גהר מעל האיש הכורע. ״נטוּרלְמָה. כמובן שזה יכול להיות קבור כאן. קבור בראשו של הנחש.״
בילי לא ידע מה הם מחפשים – רק אביו ודודו קראו את המכתבים החתומים מהמושל לצרפתי – אבל הבין למה התכוון פורטסקיו באומרו ״הנחש״.
בילי נשא עיניו מהבור לסקור את האתר לאורכו. הם חפרו תלולית עפר שהלכה והתפתלה בינות לעצים. גובהה היה כחצי מטר, רוחבה כפול מכך, והיא נתמשכה לאורך של כשש־מאות מטרים בינות לעצים ובמעלה הגבעות הנמוכות. היא נראתה כנחש ענק שמת ונקבר במקום נופלו.
בילי שמע על תלוליות עפר כאלה. חפירות דומות להן, לצד גבעות רבות אחרות מעשה ידי אדם, היו פזורות בערבות אמריקה. אביו גרס שאבותיהם האבודים של ילידי המקום הם שהקימו אותן, וכי מדובר בתלוליות קבורה אינדיאניות מקודשות. אמרו כי גם הפראים עצמם לא זכרו את אותם קדמונים שהקימו את התלוליות, אלא רק ממשלים ואגדות. סיפורים שסיפרו על תרבויות אבודות, ממלכות קדומות, רוחות, קללות אכזריות – וכמובן, אוצרות קבורים.
בילי התקרב בזמן שאביו חשף את הפריט, העטוף במשהו שנראה כמו חתיכת עור עבה שפרווה שחורה גסה עדיין מכסה אותה. ניחוח חייתי – תערובת כבדה של אדמה רקבובית וחיה – נישא באוויר, גובר על ניחוח תבשיל בשר הצבי ממדורות הבישול הסמוכות.
״עור באפלו,״ קבע אביו, מעיף מבט אל פורטסקיו.
הצרפתי הינהן לעברו שימשיך.
אביו קילף בזהירות בשתי ידיו חתיכה מהעור, חושף את מה שהוסתר דורות כה רבים.
בילי עצר את נשימתו.
מאז תחילת ההתיישבות באזור נחפרו ונבזזו תלוליות אינדיאניות רבות. אך כל שמצאו שם היו עצמות מתים שנקברו בלוויית ראשי חץ, מגיני עור ושברי כלי חרס שבטיים.
אז מדוע האתר המסוים הזה חשוב כל כך?
אחרי חודשים של סקירות קפדניות, מיפוי וחפירה, הרגיש בילי שעדיין אינו יודע דבר באשר לסיבה שהביאה אותם לשם. בדומה לבוזזי האתרים האחרים, הצוות של אביו זכה תמורת עמלו המסור באוסף פריטים אינדיאניים סמליים בלבד: קשתות, אשפות חיצים, חניתות, סיר בישול ענק, זוג מוקסינים מעוטרי חרוזים, כיסוי ראש מפואר. וכמובן, נמצאו גם עצמות. אלפים רבים מהן. גולגולות, צלעות, עצמות רגל, אגנים. הזדמן לו לשמוע את פורטסקיו מעריך כי לפחות מאה גברים, נשים וילדים כנראה נקברו במקום.
איסוף כל הפריטים וקטלוגם לא היה דבר של מה בכך. החורף כבר כמעט הגיע כשסיימו לעבור מקצה אחד של התלולית המתפתלת לאחר, חושפים בקפידה שכבה אחר שכבה בתלולית הקבורה האינדיאנית, מנפים את העפר והאבנים – עד שהגיעו, כפי שאמר הצרפתי, לראשו של הנחש.
אביו פרש את עור הבאפלו. הנאספים התנשמו בתדהמה. אפילו פורטסקיו התנשף מבעד לאפו הדק.
על חלקו הפנימי של העור המעובד צויר קרב לוהט. דמויות משורטטות של גברים רכובים על סוסים שעטו על פני העור, רבים מהם נושאים מגינים. חניתות ננעצו בנתזי ארגמן. חיצים עופפו. היה נדמה לבילי שהוא יכול לשמוע את היללות ושאגות הקרב של הפראים.
פורטסקיו כרע ברך ופצה פיו, יד מרחפת מעל הציור. ״ראיתי יצירות כאלה בעבר. הפראים היו מעבדים את עור הבאפלו במחית העשויה ממוח החיה, ואז מושחים את צבעיהם בעזרת חתיכת עצם חלולה. אבל, מוֹן דיֶה, מעולם לא ראיתי יצירת מופת שכזאת. ראו איך כל סוס שונה מחברו, איך תלבושות הלוחמים משורטטות בפירוט שכזה.״
ידו של הצרפתי עברה לרחף מעל העצם שעליו הגן העור כל השנים. ״ומעולם לא ראיתי משהו כמו זה.״
גולגולת המפלצת נותרה עירומה. קודם לכן חשפו את חטיה השבורים של החיה, שביצבצו מבעד לחבילה הכרוכה בעור. הגולגולת, שנחשפה כעת לאור היום, היתה גדולה כפעמון כנסייה. ובדומה לעור הבאפלו, גם עצמות הגולגולת קושטו בידי אמן פרה־היסטורי כלשהו כאילו היו בד ציור.
דמויות וצורות נחרטו בעצם ונצבעו בצבעים כה עזים שנראה כאילו עדיין לא יבשו.
דודו של בילי דיבר, יראת כבוד בקולו. ״הגולגולת. זו ממותה, נכון? כמו אלו שנמצאו ליד גוש המלח הגדול.״
״לא, זו לא ממותה,״ אמר פורטסקיו, מצביע בקצה מקלו. ״ראה את אורכם ועיקולם של הניבים, את גודלן העצום של השיניים הטוחנות. האנטומיה של הגולגולת וצורתה נבדלות מאלו של זני הממותות של העולם הישן. שרידים כמו אלו – הייחודיים לאמריקה – סווגו כמין נבדל, חיה המכונה מסטודון.״
״לא אכפת לי איך קוראים לזה,״ השיב אביו בתוקף. ״זו הגולגולת הנכונה או לא? זה מה שאני רוצה לדעת.״
״יש רק דרך אחת לברר.״
פורטסקיו שלח יד והעביר את אצבעו על פני העצם של הגולגולת. קצה אצבעו שקע בחור מאחורה. במרוצת השנים הזדמן לבילי להפשיט מספיק פגרי צבאים וארנבות כדי לדעת שהחור נראה נקי מכדי להיות טבעי. הצרפתי השתמש בו כנקודת אחיזה ומשך.
גל נוסף של התנשפויות השתאות עבר בצופים. כמה מהעבדים נסוגו לאחור באימה. עיניו של בילי נפערו כשחלקה העליון של גולגולת המפלצת נחצה לשניים ונפתח כדלתות ארון. בעזרתו של אביו הרחיק פורטסקיו בעדינות את שני חצאי הגולגולת – עוביו של כל אחד מהם חמישה סנטימטרים וגודלו כגודל צלחת.
אפילו באור השמש הדל בהק תוכנה של הגולגולת בעוז.
״זהב,״ פלט דודו, המום.
חלקה הפנימי של הגולגולת צופה כולו במתכת היקרה. פורטסקיו העביר אצבע על חלקו הפנימי של אחד החצאים. רק כעת הבחין בילי בבליטות ושקעים על פני הזהב. נראה שמדובר במפה גסה שעליה עצים מסוגננים, הרים מפוסלים ונהרות מתפתלים. בנוסף לכך ניתן להבחין בנקירות תרנגולת שאולי היו כתב.
כשהתכופף שמע את פורטסקיו ממלמל מילה אחת, מלא יראה ופחד. ״עברית.״
אחרי שוך ההלם הראשוני פצה אביו של בילי, שעמד לצידו, את פיו. ״אבל הגולגולת ריקה.״
פורטסקיו הפנה את תשומת ליבו לחללה הפעור של הגולגולת המצופה זהב. החלל היה גדול דיו לערסל תינוק בן יומו, אבל כפי שציין אביו, לא היה בו דבר.
פורטסקיו בחן את החלל בפנים חתומות, אבל מאחורי עיניו ראה בילי את מוחו דוהר בהשערות וחישובים מסתוריים.
מה ציפו למצוא?
פורטסקיו נעמד. ״תסגרו אותה. תעטפו אותה חזרה בעור. אנחנו צריכים להכין אותה להעברה לווירג'יניה בתוך שעה.״
איש לא התווכח. אם תתפשט שמועה בדבר הימצאות זהב באזור, המקום בוודאי ייבזז. במהלך השעה הבאה, בזמן שהשמש שקעה מעבר לאופק והלפידים הוצתו, הזדרזו הגברים לחלץ את הגולגולת הענקית. העגלה הוכנה והסוסים נרתמו. אביו של בילי, דודו והצרפתי בילו חלק ניכר מאותה שעה בהסתודדות זה עם זה.
בילי התגנב עם המטאטא שלו קרוב מספיק לצותת לשיחתם, מעמיד פני עסוק. אך קולותיהם עדיין היו חרישיים מכדי שיוכל להבין יותר ממילים בודדות.
״אולי זה מספיק,״ אמר פורטסקיו, ״... מקום להתחיל בו. אם האויב ימצא את זה לפנינו, נחרץ דינה של הברית החדשה שלכם עוד לפני שהחלה.״
אביו ניענע בראשו. ״אז אולי מוטב להשמיד את זה עכשיו. להדליק כאן מדורה. להפוך את העצם לאפר ולהמיס את הזהב.״
״אולי עוד נגיע לכך, אבל נותיר את ההחלטה למושל.״
אביו נראה כעומד להתווכח עם הצרפתי, אבל אז הבחין בנוכחותו של בילי במקום. הוא הסתובב והרים את ידו לגרש את בילי, פוער את פיו לדבר.
אבל המילים לא נשמעו.
לפני שהספיק אביו לדבר, התפוצץ גרונו בנתז של דם. הוא צנח על ברכיו, לופת את צווארו. ראש חץ הזדקר תחת לסתו. דם ניגר בין אצבעותיו, מבעבע משפתיו.
בילי רץ אל אביו, הופך מבחור צעיר לילד ברגע אפל אחד. ״אבא!״
אוזניו נאטמו מההלם. העולם התכווץ לאביו בלבד, שבהה אליו חזרה, מלא כאב וחרטה. ואז פירכס אביו שוב ושוב וצנח לקרקע, גבו מלא נוצות. מאחורי גופתו ראה בילי את דודו כורע, ראשו שמוט. חנית פילחה את חזהו מאחור, החוד קבור בעפר והגופה משופדת על המוט.
לפני שהספיק בילי להבין מה הוא רואה, מה מתרחש, פגע בו משהו מאחור – לא חץ או חנית, אלא זרוע. הוא הופל לקרקע והתגלגל. החבטה השיבה אליו את חושיו.
שאון צעקות מילא את אוזניו. הסוסים צהלו. צללים ריקדו בינות ללפידים בזמן שהמוני אדם נאבקו ונלחמו. חיצים שרקו באוויר סביב, מלווים ביללות פראיות.
מתקפה אינדיאנית.
בילי נאבק, אבל הצרפתי הצמיד אותו לקרקע וסינן באוזנו, ״תמשיך לשכב, ילד.״
הצרפתי התגלגל מעליו ומיהר לקום על רגליו מול פרא עירום למחצה, פניו צבועות במסכת זוועה אדומה, שזינק לעברו בגרזן מונף אל על. פורטסקיו התגונן בעזרת נשקו היחיד, עלוב ככל שיהיה – מקל ההליכה שלו.
כשהונף מוט האלון המגולף לעבר התוקף, הוא התפרק סמוך לידית. מעטה העץ נשר ממנו ותחתיו נחשף להב נסתר. הכיסוי הריק פגע במצחו של הפרא ועיכב מעט את מתקפתו. פורטסקיו ניצל את היתרון והסתער, משפד את התוקף בחזהו.
צעקה בקעה מקרביו. פורטסקיו השתמש בתנופה של האיש והפיל את הפרא על הקרקע ליד בילי.
הצרפתי מיהר לחלץ את חרבו. ״אלי, ילד!״
בילי ציית. מוחו לא איפשר לו יותר מכך. לא היה לו זמן לחשוב. הוא התאמץ לקום, אבל יד תפסה בזרועו. הפרא המדמם ניסה לתפוס אותו. בילי חילץ את זרועו.
האינדיאני נפל אחורה. במקום שבו אחזה ידו בשרוול, נותרה טביעת כף מרוחה. לא דם, הבין בילי לפתע.
צבע.
הוא בהה מטה אל הפרא הגוסס. כף היד שלפתה אותו היתה לבנה כשושן, ורק מעט צבע נותר בחריציה.
אצבעות אחזו בצווארונו ומשכו אותו על רגליו.
בילי פנה אל פורטסקיו, שעדיין אחז בו. ״הם... אלה לא אינדיאנים,״ התייפח, מתאמץ להבין.
״אני יודע,״ ענה פורטסקיו בלא שמץ פחד.
הטירוף המשיך להשתולל סביבם. שני הלפידים האחרונים כבו. צרחות, תפילות ותחינות לרחמים הידהדו סביב.
פורטסקיו משך את בילי לאורך המחנה, משתופף, עוצר רק לרגע לאסוף את עור הבאפלו המיותם, שאותו דחף לידיו של בילי. הם הגיעו אל סוס בודד שהוסתר במעמקי היער, רתום לעץ, כבר מאוכף כאילו צפה מישהו את המתקפה. הסוס רקע ברגלו וניענע בראשו, מבוהל מהצעקות ומריח הדם.
הצרפתי הצביע. ״עלה ותתכונן לברוח.״
בזמן שבילי הכניס את רגליו לארכובות, נעלם הצרפתי בין הצללים. לבילי לא נותרה ברירה אלא להתיישב על האוכף. נראה שמשקלו מרגיע את הסוס. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה המיוזע של החיה, אבל ליבו המשיך להלום בגרונו. הדם שצף באוזניו והוא רצה לאטום אותן בידיו, להחריש את צווחות הפצועים, אבל התאמץ לראות אם מי מהפראים מתקרב אליו.
לא, לא פראים, הזכיר לעצמו.
ענף חרק מאחוריו. הוא הסתובב והבחין בדמות מתקרבת בצליעה. על פי גב המעיל ונצנוץ החרב הבין שמדובר בצרפתי. בילי רצה לקפוץ מגב הסוס ולהיאחז בחוזקה באיש, לאלץ אותו להסביר את פשר שפיכות הדמים והמרמה.
פורטסקיו כשל לעברו. חץ שבור הזדקר מירכו של האיש, מעל לברך. כשהגיע אל בילי דחף לידיו שני עצמים גדולים.
״קח את אלה. תעטוף אותם בעור.״
בילי קיבל את הפריטים הכבדים, מבחין בזעזוע שמדובר בחלקה העליון של גולגולת המפלצת, המחולק לשניים, עצם בצד אחד, זהב בשני. פורטסקיו כנראה גנב אותם מהגולגולת השלמה.
אבל למה?
לא היה זמן לתשובות, והוא עטף את שני חלקי העצם המצופים זהב בעור הבאפלו שבחיקו.
״זוז,״ אמר פורטסקיו.
בילי נטל את המושכות אך היסס. ״מה איתך, אדוני?״
פורטסקיו הניח יד על ברכו כאילו חש באימתו הגואה וניסה להרגיעו. הוא דיבר ביציבות ובמהירות. ״אתה והסוס שלך סוחבים מספיק בלי המשקל שלי. אתה חייב לברוח מהר ככל האפשר. קח את זה למקום בטוח.״
״לאן?״ שאל בילי, לופת את המושכות.
״למושל החדש של וירג'יניה.״ הצרפתי החל מתרחק. ״קח את זה לתומס ג'פרסון.״