1
בדיוק ב-00:00 שעון גריניץ', חצות בזמן אוניברסלי, הופיעה דמות של אדם מעונה באתר האינטרנט הפופולארי בעולם.
כל מי שצפה בו יזכור לנצח את שלוש המילים הראשונות שאמר.
“אני מת. נרצחתי."
הוא דיבר ברוסית, אבל בתחתית המסך סופר סיפורו הטרגי מחדש, בלחיצת מקש, כמעט בכל שפה אפשרית. המשטרה החשאית של הפדרציה הרוסית היכתה אותו ואת בני משפחתו עד שהשמיעו “הודאות" של בגידה. הוא הצליח להימלט ולצלם את הסרט הביתי הזה.
האדם שאחז במצלמה היה כנראה מבוהל עד מוות, שתוי או שניהם, משום שהצילום המטושטש רעד ורטט מדי כמה שניות.
הגבר אמר שאם הסרט שוחרר לשידור, סימן שהוא נתפס שוב בידי בריוני הממשלה וככל הנראה כבר מת.
מה היה חטאו? הוא רק רצה חופש.
“ישנם עוד עשרות אלפים כמוני," סיפר לעולם. “העצמות שלהם מפוזרות על אדמת הטונדרה הקפואה בסיביר ושקועות עמוק בימת בַּלְקש בקזחסטן. בקרוב תראו הוכחות לכך. כעת, לאחר שמתּי, יהיו אחרים שימשיכו במאבק."
הוא אמר שכולם התמקדו במשך זמן רב מדי באוסמה בן־לאדנים של העולם, בעוד הענק המרושע הישן, שכוחו הרסני ועצום פי מיליון מזה של כל המורדים האסלאמיים גם יחד, חזר למשחק וכעת הוא קטלני מתמיד.
“הגיע הזמן שהעולם ידע את כל האמת," הוא צעק מול המצלמה, ואז פרץ בבכי.
“קוראים לי קונסטנטין. קָראו לי קונסטנטין," תיקן. “עכשיו כבר מאוחר מדי עבורי ועבור בני משפחתי. כולנו כבר מתים. אשתי, שלושת ילדי. כולם הלכו. אל תשכחו אותי ולמה הרגו אותי. אל תיתנו שמותנו יהיה לחינם."
כשדמותו וקולו של האיש התפוגגו, מילאה פטרייה אטומית את המסך ובתחתית תמונה מחרידה זו התנוססה כתובית מבשרת רעות: קודם העם הרוסי ולאחר מכן שאר העולם. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחכות?
הפקת הסרט היתה בסיסית, האפקטים המיוחדים היו חובבניים, אבל לאיש לא היה אכפת. קונסטנטין ומשפחתו המסכנה הקריבו את הקורבן היקר מכול כדי שלשאר העולם יהיה עוד סיכוי לחיות.
האיש הראשון שראה את הסרט הזה, מתכנת מחשבים מיוסטון, היה המום. הוא שלח את הקובץ באימייל לעשרים חברים ברשימת התפוצה שלו. האישה השנייה שצפתה בסרט, כעבור כמה שניות, חיה בצרפת וסבלה מנדודי שינה. היא שלחה אותו לחמישים חברים כשדמעות בעיניה. הצופה השלישי, מדרום־אפריקה, חש כה נסער ממה שראה עד שטילפן לבי־בי־סי, ואז שלח את האימייל בתפוצת ענק לשמונה־מאות מחבריו “הקרובים ביותר" ברשת. נערה צעירה מנורבגיה צפתה בסרט באימה, ואז העבירה אותו לכל אדם שהכירה. אלף הצופים הבאים גרו בתשע־עשרה מדינות שונות, כל אחד מהם חלק את הסרט עם שלושים חברים שונים, ואלה עם עוד עשרות אנשים. מה שהתחיל כטפטוף של טיפה דיגיטלית אחת באוקיינוס האינטרנט, צבר עוצמה והתפוצץ בצונמי של פיקסלים ובייטים בגודל של יבשת.
הסרט הצית סערה עולמית כמו מגפה מתפשטת. הסיפור חלף מבלוג לבלוג, מחדר צ'טים אחד לאחר, מאימייל לאימייל. ובכל פעם שסופר מחדש, הפרופורציות שלו התנפחו עד שהיה ברור שהעולם נמצא בסיכון ושבכל רגע עלולים רוסים מוטרפים צמאי דם להציף אותו. שלושה ימים לאחר נאומו העצוב של קונסטנטין זעק העולם כולו את שמו. עד מהרה, חצי מאוכלוסיית העולם, כולל רבים שלא היה להם מושג מיהו נשיא ארצות־הברית או האפיפיור, ידעו הכול על הרוסי המת.
ומהאימייל, הבלוגים וחדרי הצ'ט המסוחררים, נקטף הסיפור בידי עיתונאי השוליים. ואז נשאבו לתוך המערבולת גם ה'ניו־יורק טיימס', ה'וול סטריט ג'ורנל' והעיתונים היומיים המובילים בעולם, ולו רק בשל העובדה שכולם דיברו על זה. משם הגיע הסיפור לרשתות הטלוויזיה העולמיות, וכולן - מערוץ 1 בגרמניה והבי־בי־סי, דרך חדשות איי־בי־סי וסי־אן־אן, ועד לטלוויזיה הממשלתית בסין - הכריזו על מה שנדמה אולי כיום הדין החדש. וכאן כבר נשתל הסיפור היטב בראשו הקולקטיבי של העולם, בנשמתו ובתודעתו, והפך לסיפור המוביל ברמה כזו שלאיש כבר לא היה אכפת משום דבר אחר.
זעקת הרבים, “זכרו את קונסטנטין", עלתה על שפתי אנשים בכל שבע היבשות.
הממשלה הרוסית שיגרה הכחשות נמרצות. נשיא רוסיה גוֹרְשְקוֹב אפילו הופיע בערוץ טלוויזיה בינלאומי, שם גינה את ההתקפה העולמית, הגדיר את הסיפור כשקר מוחלט והציע מה שכינה “ראיה מנצחת", שלפיה אדם בשם קונסטנטין מעולם לא התקיים. אך מעטים האנשים שהאמינו לו. גורשקוב היה סוכן קג"ב לשעבר. כל זרועות הממשל הרוסי היו מלאות שדים לאומנים; עיתונאים בכל רחבי העולם חזרו ודיווחו על כך לציבור במשך שנים. אבל עד אותו רגע לאנשים לא היה אכפת, כי הדבר לא נגע כלל לחייהם. ועכשיו קונסטנטין המת והפטרייה האטומית סיפרו להם באינטרנט שהעניין חשוב עד מאוד.
ודאי היו די אנשים ספקנים שהעלו שאלות רציניות, כמו את מי ומה בדיוק אמורים קונסטנטין והסרט שלו לייצג. אותם אנשים יתחילו לחקור את זהותו של האיש המת לכאורה ואת סיפורו. ועדיין, רבים אחרים כבר שמעו וראו מספיק כדי לקבל החלטה סופית ונחרצת.
אבל רוסיה ושאר העולם לא יגלו אף פעם שקונסטנטין היה למעשה שחקן מתחיל מלטביה, ושה"פצעים" וה"רזון" שלו היו תוצאה של איפור מתוחכם ותאורה מקצועית. אחרי שצילם את הקטע הוא התרחץ, הסיר את כל אביזרי התחפושת שלו ואכל ארוחת צהריים נעימה, דווקא בחדר התה הרוסי ברחוב 57 בניו־יורק, וביזבז חלק מחמישים אלף הדולר שקיבל על הצילומים. מאחר שדיבר גם ספרדית והיה בעל מראה כהה ונאה וגוף מסותת, השאיפה המרכזית שלו כעת היתה לקבל תפקיד ראשי בטלנובלה. בינתיים, העולם כבר השתנה לנצח.
