חי או מת

1

 

אנשי חיל הרגלים הקל - B11 על פי הסיווג המקצועי המקובל בצבא ארצות־הברית, שנקרא בקיצור שיטת MOS - אמורים להיות חיילים ״מצוחצחים ומבריקים״ עם מדים נקיים ללא רבב ופנים מגולחות למשעי, אבל סמל ראשון סם דריסקול כבר לא נמנה עימם. רעיון ההסוואה דורש לעיתים קרובות יותר מסתם מדי קרב מנומרים, או בקיצור מק״מ. לא, רק רגע, היום כבר לא קוראים לזה כך, נכון? כעת הם נקראים ״מדי לחימה צבאיים״, או בקיצור מל״צ. היינו הך.

אורך זקנו של דריסקול היה עשרה סנטימטרים מלאים, והיו בו כתמים לבנים רבים שזיכו אותו בקרב אנשיו בשם החיבה סנטה, כינוי מטריד ביותר לאדם שגילו בקושי שלושים ושמונה. אבל כשרוב חבריך צעירים ממך בעשר שנים בממוצע... נו, טוב, היה יכול להיות גרוע יותר. הם יכלו לקרוא לו ״הזקן״ או אפילו ״סבא״.

שערו הארוך הציק לו אפילו יותר. הוא היה כהה ומתולתל ושמנוני, וזקנו צימח פרא, דבר שימושי מאוד כאן, שכן שיער הפנים היה חשוב מאוד להסוואה שלו, מפני שהמקומיים כמעט לא טרחו להסתפר. בגדיו היו מקומיים לגמרי באופיים, וזה היה נכון גם לגבי אנשי הצוות שלו. הם היו חמישה־עשר. מפקד הפלוגה שלהם, סרן בדרגתו, היה מושבת עם רגל שבורה כתוצאה מצעד לא זהיר שעשה – זה כל מה שדרוש באזור הזה כדי להוריד אותך מן המגרש – וישב על פסגת הר בהמתנה למסוק הצ'ינוק שיפַנה אותו, עם אחד משני החובשים של הצוות שנשאר איתו כדי לוודא שלא ייכנס להלם. כך נותר דריסקול מפקד המשימה. אבל לו זה לא היה אכפת. היה לו יותר ניסיון בשטח משהיה לסרן וילסון, אף שלסרן היה תואר אקדמי ולדריסקול עדיין לא. כל דבר בעיתו. הוא עוד צריך לסיים את תקופת השירות הנוכחית ולאחר מכן יוכל לחזור ללימודים באוניברסיטה של ג'ורג'יה. מצחיק, הוא חשב, שנדרשו לו כמעט שלושה עשורים כדי להתחיל ליהנות מהלימודים. נו טוב, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

הוא היה עייף, מין מצב של עייפות מערפלת חושים וטוחנת עצמות שהריינג'רים1 מכירים טוב מדי. הוא ידע לישון על לוח גרניט כשרק קת הרובה משמשת לו ככרית, וגם להישאר דרוך כשמוחו וגופו זועקים וקוראים לו לשכב לנוח. כעת, כשכבר התקרב לגיל ארבעים, הוא ידע כי הבעיה היא שהוא מרגיש את הכאבים והמחושים מעט יותר משהרגיש אותם בגיל עשרים, וחילוץ העצמות אחרי ההשכמה דרש כעת זמן כפול מבעבר. לעומת זאת, הכאבים האלה בטלים בשישים לעומת חוכמתו וניסיונו. עם השנים הוא גילה כי אף שזה נחשב קלישאה, הדבר מסמל את ניצחון הנפש על הגוף. הוא למד לחסום את הכאב במידה רבה, מיומנות שימושית ביותר כאשר אתה מוביל גברים צעירים ממך בהרבה, שהציוד שהם נושאים על גבם נראה להם ללא ספק קל בהרבה מכפי שמשקל ציודו של דריסקול נראה לו. המסקנה שלו היתה כי החיים הם עניין של פשרות.

1 - Rangersכינוים של הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארצות־הברית המתמחים בפעולות קומנדו. יחידות אלה נחשבות ליחידות עילית של חי״ר קל המתמחה בפריסה מהירה (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמים).

 

שם... קו הרכס. חמישים מטר.

דריסקול האט את צעדיו. בהיותו המש״ק הבכיר בשטח הוא הלך בחוד הטור שהתפרס לאורך כמאה מטר, ואנשיו הדרוכים והמאומנים היטב כל אחד במקצועו הצבאי בלשו בעיניהם ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה כשבידיהם רובי קרבין 4M במצב הכן. הם ציפו שעל קו הרכס יהיו זקיפים אחדים. יכול להיות שבמובן המקובל המקומיים אינם בעלי השכלה, אבל הם לא טיפשים לפי שום קנה מידה, וזו הסיבה לכך שהריינג'רים ניהלו את המבצע הזה בשעות הלילה - אפס־אחת־ארבעים־וארבע, או רבע לשתיים בלילה - על פי השעון הדיגיטלי שלו. היה זה לילה נטול ירח, והעננים הגבוהים היו סמיכים למדי וחסמו את מעט האור שהיה יכול לנגוה מן הכוכבים. מזג אוויר טוב לציד, הוא חשב.

העיניים שלו בלשו יותר למטה מאשר למעלה. הוא לא רצה להקים כל רעש, ורעש בא בדרך כלל מכפות הרגליים. אבן מחורבנת אחת שמשתחררת ומתגלגלת למטה עלולה להסגיר את כולם. אסור שזה יקרה, נכון? הם לא יכולים להרשות לעצמם לבזבז את שלושת הימים ועשרים ומשהו הקילומטרים שנדרשו כדי לקָרב אותם כל כך.

עשרים מטר עד קו הרכס. שישים רגל.

עיניו סרקו את קו הרכס בניסיון לגלות תנועה כלשהי. שום דבר קרוב. עוד כמה צעדים, מבטים שמאלה וימינה, והקרבין מושתק הרעש שלו מונח על חזהו במצב הכן כשאצבעו נחה בקלילות על ההדק, רק כדי לדעת שהוא שם.

קשה להסביר כמה קשה זה היה, כמה מעייף ומתיש - הרבה יותר קשה מסתם טיול בן עשרים קילומטר ביער - בידיעה שאי־שם ממתין לך מישהו עם קלשניקוב בידיו כשאצבעו על ההדק והנצרה במצב של ירי אוטומטי, מוכן לחתוך את התחת שלך לשניים. אנשיו ייזהרו מאדם כזה, אבל דריסקול ידע שלו זה כבר לא יעזור. הוא ניחם את עצמו בידיעה שאם זה יקרה, רוב הסיכויים שהוא אפילו לא ירגיש את זה. הוא כבר חיסל די אויבים בחייו כדי לדעת איך זה קורה: רגע אחד אתה הולך קדימה כשעיניך בולשות לפנים ואוזניך כרויות לכל סכנה... וברגע הבא - מאומה. מוות.

דריסקול הכיר את חוקי השטח כאן, באדמה הרעה הזאת, באמצע הלילה: לאט זה מהר. נוע לאט, לך לאט, דרוך בזהירות. עד עתה שירתו אותו החוקים האלה בנאמנות שנים רבות.

רק שישה חודשים קודם לכן הוא סיים במקום השלישי באליפות הריינג'רים, הסופרבול של היחידות למבצעים מיוחדים. דריסקול וסרן וילסון השתתפו בתחרות כצוות. כעת הסרן בטח עצבני בגלל הרגל השבורה שלו. דריסקול חשב שהוא ריינג'ר טוב למדי, אבל שבר בשוקה הוא שבר בשוקה. וכשעצם נשברת אין יותר מדי מה לעשות איתה. שריר קרוע כואב מאוד, אבל נרפא במהירות. מצד שני, עצם שבורה צריכה להתאחות, וזה אומר לשכב כמה שבועות על הגב בבית־חולים צבאי לפני שהרופאים מרשים לך שוב להעמיס עליה משקל. ואז אתה צריך ללמוד מחדש לרוץ, כמובן רק אחרי שלמדת מחדש ללכת. זה ממש קוץ בתחת... עד כה היה לו מזל, ולאורך כל הקריירה שלו הוא לא סבל יותר מאשר נקע בקרסול, זרת שבורה וחבלה בירך, ואף אחת מן הפגיעות הללו לא קירקעה אותו ליותר משבוע ימים. ממש לא כמו כדור או פגיעת רסיס. דבר אחד בטוח: עד כה הסביר לו אלוהי הריינג'רים פנים.

עוד חמישה צעדים.

אוקיי, הנה אתה... כן. כפי שציפה, הזקיף היה בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות. עשרים וחמישה מטר לימינו. מיקומו של הזקיף היה צפוי, אלא שהזקיף המסוים הזה עשה עבודה מחורבנת. הוא ישב שם והביט בעיקר לאחור, קרוב לוודאי משועמם ורדום למחצה וסופר את הדקות עד שהמחליף שלו יגיע. טוב, השעמום הורג, והוא אמור להרוג את הברנש הזה בתוך פחות מדקה בלי שהוא ישים לב בכלל. אלא אם כן אחטיא, הזכיר דריסקול לעצמו בידיעה שזה לא יקרה.

הוא שב וסרק את האזור בעזרת המשקפת לראיית לילה שלו. אין אף אחד בקרבת מקום. אוקיי. הוא התיישב, הצמיד את הרובה לכתפו הימנית, מיקם את הכוונות על אוזנו הימנית של הבחור, שלט בנשימתו...

מימינו, במורד שביל צר, עלה רחש של עור משתפשף על סלע.

דריסקול קפא.

הוא ערך בדיקה מחשבתית מהירה וראה בעיני רוחו את מיקומו של כל אחד מאנשי צוותו. יכול להיות שמישהו נמצא שם? לא. רוב הצוות מפוזר מאחוריו ולימינו. באיטיות מוגזמת הִפנה דריסקול את ראשו לכיוון הרחש. במשקפת לראיית לילה הוא לא ראה דבר. הוא הוריד את הרובה ותלה אותו במצב הצלֵב. הוא הביט שמאלה. במרחק שלושה מטרים לשמאלו הוא ראה את קולינס משתוחח מאחורי סלע. דריסקול אותת: רחש משמאל. קח שני אנשים. קולינס הינהן וזחל לאחור, מחוץ לתחום הראייה. דריסקול עשה כמוהו, ואז השתטח בין שני שיחים נמוכים.

מן הדרך עלה עכשיו קול נוסף: נוזל נשפך על אבן. זה העלה חיוך על שפתיו של דריסקול. הטבע קורא. סילון השתן נחלש ואחר כך הסתיים. הפסיעות נשמעו שוב במורד השביל. שישה מטרים, העריך דריסקול, מעבר לעיקול.

רגעים ספורים אחר כך הופיעה דמות אדם על השביל. הליכתו היתה איטית, כמעט עצלה. במשקפת לראיית לילה ראה דריסקול את הקלשניקוב התלוי על כתפו של האיש כשהקנה מכוון כלפי מטה. השומר המשיך להתקדם. חמישה מטרים... שלושה.

דמות הופיעה מבין הצללים וחמקה מאחורי השומר. מעבר לכתפו של השומר הופיעה יד ואחריה הבזק של סכין מכיוון הכתף השנייה. קולינס סובב את האיש ימינה ולאדמה, וצלליותיהם התמזגו. עשר שניות חלפו. קולינס התרומם וגרר את השומר אל מחוץ לטווח הראייה.

הורדת זקיף על פי הספר, חשב דריסקול. אם נניח לרגע את הסרטים בצד, שימוש בסכין היה דבר נדיר בעסק שלהם. אף על פי כן, ברור שקולינס לא איבד את מיומנותו.

כעבור דקות אחדות שב קולינס והופיע מימין לדריסקול.

דריסקול הִפנה שוב את תשומת ליבו לזקיף שישב על קו הרכס. עדיין שם. בכלל לא זז. דריסקול הרים את ה-4M שלו, ייצב את הכוונות על עורפו של האיש ואז הידק את אצבעו על ההדק.

לאט, לאט... סְחט...

פּוּף. לא ממש רעש. היה קשה לשמוע מטווח של למעלה מחמישים מטר, אבל הכדור טס דרך ראשה של המטרה כשהוא מותיר בעקבותיו רק נפיחה של אד ירוק, והאיש הלך לפגוש את אללה, או איך שלא קוראים לאלוהים שלו; צמיחה, אכילה, לימודים וכנראה גם לחימה - כל אלה הגיעו לקיצם המפתיע בגיל עשרים וקצת.

המטרה התמוטטה, נפלה הצידה ונעלמה מן העין.

ביש מזל, דפוק אחד, חשב דריסקול. אבל הלילה אנחנו רוצים לצוד מישהו רציני יותר.

״זקיף חוסל,״ לחש דריסקול במכשיר הקשר. ״קו הרכס פנוי. קדימה. זהיר ונקי.״ החלק האחרון לא היה ממש הכרחי - לא עם האנשים האלה.

הוא הביט לאחור וראה את אנשיו נעים עכשיו קצת יותר מהר. הם היו נרגשים אך רגועים, מוכנים לגשת למלאכה. הוא ראה בתנועותיהם את היציבה והחיסכון בתנועה, שמבדילים בין צלפים אמיתיים לכאלה שרק רוצים להיות צלפים וכאלה שפועלים מדי פעם ורק מחכים לחזור לחיים האזרחיים.

היעד האמיתי שלהם אולי נמצא במרחק של פחות ממאה מטר מהם, ובשלושת החודשים האחרונים הם עבדו קשה במטרה לצוד את הבן־זונה. איש אינו חושב שטיפוס הרים נכלל בהגדרה של ״כיף חיים״, למעט אולי המטורללים שמתגעגעים לאוורסט ולפסגות אחרות. אבל יהיה אשר יהיה, זה חלק מהתפקיד וחלק מהמשימה הנוכחית שלהם, אז כולם שתקו והמשיכו לנוע.

חמישה־עשר האנשים נערכו בשלושה צוותי ירי בני חמישה אנשים כל אחד. צוות אחד יישאר במקום עם כלי הנשק הכבדים יותר - הם הביאו איתם שני מקלעים קלים M-249 (נשק אוטומטי צוותי), שישמשו כחיפוי באש ותנועה. הם לא ידעו כמה רעים נמצאים שם, והנשק הזה הוא מקזז פערים מאין כמותו. לוויינים יכולים לספק רק כמות מסוימת של מודיעין; יש משתנים שצריך להתמודד איתם רק כשהם מתגלים. כל אנשיו סרקו את הסלעים בחיפוש אחר תנועה. תנועה כלשהי. אולי רק רע אחד שיצא לחרבן. באזור הזה יש סיכוי של תשעים אחוז שאם תפגוש מישהו, הוא יהיה אחד מהרעים. וזה מקל מאוד על המשימה שלהם, חשב דריסקול.

הוא המשיך לנוע חרש ובאיטיות רבה יותר, כשעיניו נעות במהירות ועוקבות אחר כל פסיעה, מחשש לזרדים ואבנים משוחררות, ושוב קדימה, סורקות, סורקות... זוהי תועלת נוספת של החוכמה, הוא חשב, הידיעה כיצד לכבוש את ההתרגשות מכך שאתה כה קרוב לקו המטרה. טירונים וחללים טועים בדיוק בנקודה זו וחושבים שהחלק הקשה כבר מאחוריהם וכי המטרה שלהם כבר קרובה מאוד. ובמקום הזה, הוא ידע, מרפי קשישא, זה שקנה את פרסומו מחוקי מרפי, מתגנב בדרך כלל מאחוריך, טופח לך על הכתף ומגיש לך הפתעה מרה. ותקווה וציפייה הן שני צדדיו הקטלניים של אותו מטבע. כמות מתאימה מזה או מזה ברגע הלא־נכון, ואתה מת.

אבל לא הפעם, לא במשמרת הדפוקה שלי, ולא עם צוות טוב כשלו.

דריסקול ראה את קו הרכס מתנשא במרחק של פחות משלושה מטרים ממנו. הוא כרע והקפיד שראשו יהיה נמוך מקו הרכס, כדי לא לייצר צללית מזמינה בשביל איזשהו דפוק ערני. את המטרים האחרונים הוא עבר בזחילה, ואז התרומם מעט כשכף ידו צמודה לקרקע והציץ קדימה.

זהו, הנה את שם... המערה.