ברור, הלך לי מצוין ביסודי. אף פעם לא הסתבכתי בצרות, קיבלתי ציונים מעולים, ואוסף קלפי הבייסבול שלי היה האוסף הכי שווה בסביבה. מישהו ראה פעם קלף של ג'וֹני בֶּנְץ' משנת 1973? מה שאתם שומעים. שמרתי אותו בשקית ניילון. קראתי לו ״קלף המזל שלי״. אבל אני לא זקוק לו.
אני עושה הרבה שינויים. אני אפילו לא צריך יותר את עט המזל שלי. ממש לא. אני לא מתכוון לצייר או לשרבט כמו בשנה שעברה. אפילו לא במקרה חירום. אפילו לא אם יהיה לי משעמם. הכול שונה עכשיו. אנחנו לא בביתֿֿֿ–ספר יסודי יותר - זה כבר לא משחק ילדים. למעשה, אפילו לא יהיה לנו זמן לעמוד בתור למים בסוף ההפסקה. למעשה, בכלל לא יהיו לנו הפסקות!
[תופס את הבטן שלו]
אתם שואלים אם אני לחוץ בגלל היום הראשון בחטיבת הביניים? אין סיכוי. אני מתכוון לעשות הכול כמו שצריך. בלי לחשוב יותר מדי. אני מתכוון להיות רגוע ולא להקדיש לעניין הזה שום מחשבה. למעשה, אפילו לא חשבתי מה אני הולך ללבוש - פשוט לקחתי את הבגד הראשון שנפל לי ליד.
ונראה לי שאם לא ישימו לי רגל במסדרון או יכניסו לי מכות או יכסחו לי את הצורה הכול יהיה בסדר. נכון?
[קופץ מרגל לרגל - אולי קר לו, אולי לא]
זה יכול לקרות.
אז... אני חייב להתחיל לזוז אם אני רוצה להגיע לאוטובוס בזמן.
תשכחו מזה. גם הנסיעה באוטובוס לא מזיזה לי. אלא אם כן יהיו בסביבה ילדים מכיתה ח'. שמעתי עליהם כל מיני סיפורים. ילדים מכיתה ח' מלחיצים אותי. ואם נהג האוטובוס יהיה שתקן. גם נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי. נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי אפילו יותר מילדים מכיתה ח'. כלומר, למה הם לא מדברים? כמו שאמרתי, מלחיץ. ואני ממש לא רוצה להיכנס לעניין הרצפה הדביקה באוטובוס. או לשאלות למה אין חגורות בטיחות, או איך כלי תחבורה עתיק כל כך יכול לתפקד בלי שהמנוע יתחמם יותר מדי.
אבל טוב, די, די לחשוב יותר מדי. זה היה הקטע של השנה שעברה.
מבחינתי, הכול השתנה. גמרתי עם קלפי הבייסבול. גמרתי עם עט המזל. גמרתי עם השרבוטים. אפילו לא כשאני לחוץ. ואני לגמרי לא לחוץ.
יהיה בסדר.
לגמרי.