האיש השישי

פרולוג 

 

"דייי!!" 

 

האיש התכווץ על שולחן הברזל הקר, כל גופו מקומר וקפוץ, עיניו עצומות בחוזקה, קולו סדוק. הוא שאף כל שאיפה ונשף אותה כמו היתה נשימתו האחרונה. על ראשו היו אוזניות, ושטף מהיר של מילים מילא את תעלות אוזניו והציף את מוחו. לגופו היתה רתמת בד כבדה, ועליה מערך שלם של חיישנים. על ראשו היתה כיפה של אלקטרודות שמדדו את גלי המוח שלו. החדר היה מואר באור חזק. 

 

עם כל שביב של צליל ועם כל מטח של וידיאו התכווץ גופו כאילו ספג אגרוף מחץ מידי אלוף העולם במשקל כבד. 

 

הוא התחיל לבכות. 

 

בחדר אפלולי סמוך עמדו כמה גברים המומים, וצפו בהתרחשות מבעד למראה חד־כיוונית. 

 

על הקיר בחדר שבו היה האיש המתייפח, היה תלוי מסך בגובה של מאה ושמונים סנטימטרים וברוחב מאתיים וארבעים סנטימטרים. למראית עין היה זה מסך מהסוג שתוכנן במיוחד לצפייה במשחקי פוטבול של ליגת האֶן־אֶף־אֶל. אבל הדמויות הדיגיטליות שהתרוצצו לאורכו ולרוחבו לא היו גברים גדולי גוף במדי קבוצותיהם שהתנגשו זה בתאי המוח של זה. כאן היו נתונים מסווגים ברמה הגבוהה ביותר, ורק בודדים בממשלה היו בסוד העניין. 

 

לעין מנוסה, וכשקובצו יחד, הנתונים היו מזעזעים בחשיפתם את הפעילויות החשאיות המתרחשות מסביב לעולם. 

 

היו תמונות ברורות מאוד של תנועת כוחות חשודים בקוריאה, לאורך קו הרוחב שלושים ושמונה. 

 

תמונות לוויין של מיזמי בנייה באיראן, שבהן נצפו מאגרים תת־קרקעיים של טילים שנראו כמו מחזיקי עפרונות ענקיים שנחצבו באדמה, וצלליות תֶרמיות של כור גרעיני פעיל. 

 

בפקיסטן הראו תמונות מעקב שצולמו מגובה רב, את תוצאותיו של פיצוץ בשוק, ירקות ואיברי אדם פזורים על הרצפה במידה שווה. 

 

ברוסיה היה סרטון בזמן אמת ובו שיירת משאיות צבאיות במשימה שאולי תדחף את העולם לעבר מלחמה כוללת. 

 

מהודו זרמו נתונים על תא טרור שתיכנן שורת תקיפות סימולטניות על מטרות רגישות, בניסיון לעורר אי שקט באזור. 

 

בניו־יורק תמונות מפלילות של מנהיג פוליטי עם מישהי שלא היתה אשתו. 

 

מפריז ערימות של מספרים ושמות שמייצגים מודיעין פיננסי על עסקים פליליים. הם נעו כה מהר, עד שנראו כמיליון טורים של סודוקו, חולפים מול העיניים במהירות בלתי נתפסת. 

 

מסין היה מודיעין סודי על אפשרות של הפיכה נגד הממשל. 

 

מאלפי מרכזים להיתוך מידע, הממומנים בכספים פדרליים ומפוזרים בכל רחבי ארצות־הברית, זרמו נתונים על כל פעילות חשודה של אמריקאים או של זרים הפועלים באמריקה. 

 

מהמדינות החברות בברית שיתוף הפעולה המודיעיני - ארצות־הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו־זילנד - גיבוב של התקשרויות סודיות שלכולן חשיבות עצומה. 

 

והשטף נמשך, מכל קצוות תבל, מגיע בו־בזמן בהיי־דפינישן. 

 

אילו היה זה משחק אקס־בוקס או פלייסטיישן, זה היה המשחק המלהיב והמסובך ביותר שנוצר אי־פעם. אבל לא היה כאן שום דבר בדיוני. כאן חיו אנשים אמיתיים ומתו אנשים אמיתיים, כל יום, כל שנייה. 

 

התרגיל הזה היה ידוע בקרב הדרג הגבוה ביותר בקהיליית המודיעין בשם החומה. 

 

האיש המכווץ על שולחן הברזל היה קטן ורזה. עורו היה בגוון חום בהיר, שערו שחור וקצר, דבוק לגולגולתו הקטנה. עיניו היו גדולות ואדומות מבכי. הוא היה בן שלושים ואחת, אבל נראה כאדם שבארבע השעות האחרונות הזדקן בעשר שנים. 

 

"בבקשה, תפסיקו... אני לא יכול יותר. אני לא יכול לעשות את זה." 

 

האיש הגבוה ביותר מאחורי המראה שמע את דבריו וזז מעט במקומו. שמו היה פיטר בּאנְטינג. הוא היה בן ארבעים ושבע וזה היה, חד וחלק, המבצע שלו, השאיפה שלו, החיים שלו. הוא חי ונשם את הפרויקט. בכל זמן נתון, לפחות חלק אחד ממוחו חשב רק עליו. שערו האפיר באופן משמעותי בחצי השנה האחרונה, מסיבות שהיו קשורות באופן ישיר אל החומה, או יותר נכון, אל הבעיות שליוו את החומה. 

 

הוא לבש חליפה שנתפרה בהתאמה אישית על פי מידותיו, חולצה ומכנסיים. גופו היה כשל ספורטאי, אבל הוא מעולם לא השתתף בספורט תחרותי ולא ניחן בקואורדינציה גבוהה במיוחד. מה שכן עמד לרשותו היה שפע של שכל, ותשוקה בלתי נדלית להצלחה. הוא סיים קולג' בגיל תשע־עשרה, עשה תואר שני באוניברסיטת סטנפורד, וזכה במלגת רודס היוקרתית. היה בו שילוב מושלם של חזון אסטרטגי ושל חוכמת רחוב. הוא היה אמיד ומקושר היטב, אם כי לא היה דמות ציבורית מוכרת. היו לו סיבות רבות להיות מאושר, ובקושי סיבה אחת להיות מתוסכל, ואפילו כועס. והוא עמד והביט בה עכשיו. 

 

או יותר נכון, בו. 

 

באנטינג הסתכל על מחשב הטאבּלֶט שבידו. הוא שאל את האיש אינספור שאלות, שהתשובות להן נמצאו בשטף הנתונים שהציף אותו. הוא לא קיבל ולו תגובה אחת. "בבקשה תגידו לי שזאת בדיחה מעוותת של מישהו," הוא אמר לבסוף. אבל הוא ידע שלא. במקום הזה, אף אחד לא התלוצץ על שום דבר. 

 

גבר מבוגר יותר ונמוך יותר, בחולצה אלגנטית אך מקומטת, פרש את ידיו לצדדים בתנועה של חוסר אונים. "הבעיה היא שהוא מסווג בתור E-5, מר באנטינג." 

 

"זה די ברור שהחמישה האלה לא עשו את העבודה," ירה באנטינג בתשובה. 

 

הם פנו להביט שוב מבעד לזכוכית כשהאיש תלש מעליו את האוזניות וצרח, "אני רוצה לפרוש. עכשיו. אף אחד לא אמר לי שזה יהיה ככה!" 

 

באנטינג שמט את הטאבלט על השולחן ונשען בייאוש על הקיר. שמו של האיש בתוך החדר היה סוֹהָאן שארְמָה. הוא היה תקוותם המבטיחה ביותר והאחרונה למלא את תפקיד האנליסט. האנליסט, בה"א הידיעה. היה רק אחד. 

 

"אדוני?" אמר האיש הצעיר ביותר בחבורה. הוא היה בן שלושים בקושי, אבל שערו הארוך והפרוע ותווי פניו הנעריים שיוו לו מראה צעיר הרבה יותר. הגרוגרת שלו עלתה וירדה בעצבנות, כמו מעלית שנתקעה בין שתי קומות. 

 

באנטינג שיפשף את רקותיו. "אני מקשיב, אייבְרי." הוא התעכב עוד רגע לכרסום כמה סוכריות טאמס. "אבל רק אם זה חשוב. אני קצת לחוץ פה, כמו שאתה בטח שם לב." 

 

"שארמה הוא אכן חמש אמיתי לפי כל המדדים המקובלים. הוא התפרק רק כשהוא הגיע אל החומה." הוא הביט בשורת מסכי המחשב שהציגו את תפקודי המוח והגוף השונים של שארמה. "פעילות התֶטָא שלו, גלי המוח האיטיים, זינקה עד לתקרה. מקרה קלאסי של עומס־יתר של מידע. זה התחיל דקה אחת אחרי שהעלינו את קצב ההעברה של החומה למקסימום." 

 

"כן, את זה כבר הבנתי לבד." באנטינג החווה בידו אל שארמה, ששכב כעת על הרצפה ממרר בבכי. "אבל חמש אמיתי, וזאת התוצאה שאנחנו מקבלים? איך זה יכול להיות?" 

 

אייברי אמר, "הבעיה הכי קשה היא שאנחנו זורקים על האנליסט הרבה יותר נתונים. עשרת אלפים שעות וידיאו. מאה אלף דוחות. ארבעה מיליון רישומי תקריות. אוסף התמונות הלווייניות היומי הוא בטריליוני בייטים, וזה אחרי סינון. אלפי שעות של אותות מודיעין מיורטים שדורשים התייחסות. רק ההקלטות של הדיבורים משדות הקרב השונים יכולות למלא אלף ספרי טלפונים. הנתונים ממשיכים לזרום כל שנייה, כל יום, בכמויות גדולות יותר ויותר, וממיליון מקורות שונים. בהשוואה למידע שהיה זמין לפני עשרים שנה בלבד, זה כמו לקחת אצבעון מלא מים ולהפוך אותו למיליון אוקיינוסים. עם האנליסט הקודם הורדנו בהדרגה את זרימת הנתונים, פשוט כי היינו צריכים." 

 

"אז מה אתה אומר לי בדיוק, אייברי?" שאל באנטינג. 

 

האיש הצעיר נשם נשימה מהירה. הבעת פניו היתה כשל מישהו שנמצא במים וזה עתה נוכח לדעת שהוא עלול לטבוע. 

 

"יכול להיות שהגענו לקצה גבול היכולת של המוח האנושי." 

 

באנטינג העביר את מבטו בין האחרים. איש מהם לא השיב לו מבט. ניצוצות של זרמים חשמליים כמעט נראו באוויר הלח שעלה מאגלי הזיעה שעל פניהם. 

 

"אין שום דבר שהוא חזק יותר ממוח אנושי שכל כולו ערוך ומוכן לפעולה, ונמצא בניצול מלא," אמר באנטינג, בוחר בכוונה לדבר בטון רגוע. "אני לא אחזיק מעמד אפילו עשר שניות מול החומה, כי אני משתמש אולי באחד־עשר אחוזים מהתאים האפורים שלי - זה כל מה שאני מסוגל. אבל בהשוואה למוחות של E-5, המוח של איינשטיין נראה כמו מוח של עובר. אפילו מחשב־על לא מתקרב לזה. זה כמו מחשב קוונטי בשר ודם. הוא יכול לפעול ליניארית, מרחבית, גיאומטרית, בכל ממד שצריך. זה המנגנון האנליטי המושלם." 

 

"אני מבין את זה, אדוני, אבל—" 

 

קולו של באנטינג היה צורמני עכשיו. "זה הוכח בכל המחקרים שעשינו אי־פעם. זו אמונת היסוד שעליה מבוסס כל מה שאנחנו עושים פה. ויותר חשוב, זה מה שאנחנו צריכים לספק לפי חוזה של שתיים נקודה חמש מיליארד דולר שכל אחד ואחד בקהיליית המודיעין, עד 
הבן־זונה האחרון, תלויים בו. אמרתי את זה לנשיא ארצות־הברית ולכולם בפירמידת הכוח שמתחתיו. ועכשיו אתה אומר לי שזה לא נכון?" 

 

אייברי לא התקפל. "היקום אולי ממשיך להתרחב כל הזמן, אבל לכל הדברים האחרים יש גבולות." הוא החווה בידו אל החדר מעבר לזכוכית, שבו שארמה עדיין התייפח. "ואולי זה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו. הגבול המוחלט." 

 

באנטינג אמר בזעם, "אם מה שאתה אומר נכון, אז זה פשוט לא ייאמן כמה נדפקנו. כל העולם התרבותי נדפק. הלך עלינו. אנחנו היסטוריה. זהו. הרעים ניצחו. בואו נלך הביתה ונחכה לארמגדון. הריעו לטאליבן ולאל־קעידה, החארות האלה. גמרנו. הם ניצחו." 

 

"אני מבין את התסכול שלך, אדוני. אבל להתעלם מהמובן מאליו זה אף פעם לא רעיון טוב." 

 

"אז תביא לי שש." 

 

הגבר הצעיר היה המום. "אין דבר כזה שש." 

 

"בולשיט! זה מה שחשבנו על שתיים, שלוש, ארבע וחמש." 

 

"אבל עדיין—" 

 

"תמצא לי שש! בלי ויכוחים, בלי תירוצים. תעשה את זה וזהו, אייברי." 

 

הגרוגרת עלתה וירדה. "כן אדוני." 

 

המבוגר יותר אמר, "מה עם שארמה?" 

 

באנטינג הסתובב והסתכל על האנליסט הנכשל, הבוכה. "תעשו לו יציאה, שיחתום על כל המסמכים הרגילים, ותבהירו לו שאם הוא אומר מילה על זה למישהו, יוגש נגדו כתב אישום על בגידה והוא ייכנס לכלא פדרלי לכל החיים." 

 

באנטינג יצא. אשד התמונות פסק סוף סוף והחדר הוחשך. 

 

סוהאן שארמה יצא החוצה והלך אל רכב מסחרי שהמתין. בתוכו היו שלושה גברים. אחרי ששארמה נכנס, אחד הגברים כרך את זרועו סביב צווארו של שארמה, ואחר סביב ראשו. זרועותיו העבות פירכסו בכיוונים שונים ושארמה צנח אל רצפת הרכב עם מפרקת שבורה. 

 

הוואן נסע משם עם גופתו של ה-E-5 הטהור, שמוחו פשוט כבר לא היה מספיק טוב. 

 

כעבור תשעה חודשים