ישבנו במטבח בסופו של עוד יום, אני והאישה היפה שנשאה ברחמה את הילד שלנו. מיכל כמעט שלא השתנתה בתקופת ההיריון, חוץ מהבטן והציצים והחיוך הזוהר שהלך והתעצם ככל שהשבועות נקפו והתקרבנו לרגע האמת.
ועכשיו בסוף החודש התשיעי היינו מוכנים, או חשבנו שאנחנו מוכנים לבאות.
ועדיין, כשהתהליך החל וירדו לה המים, לא הבנתי מה קורה, אולי בגלל שאני בסך הכול גבר שהתפקיד שלו בטבע הרבה פחות משמעותי מהתפקיד שלה.
נשים יודעות הכול, מיכל הסבירה לי לא פעם. אנחנו יודעות למדוד חום עם היד, לקרוא פנים של אנשים מוטרדים, ולהבין את שפת הסימנים.
ומה אנחנו יודעים? בדקתי.
אתם יודעים לתת שירותים בסיסיים, היא שיעשעה את עצמה. ללכת, להביא, להסיע, ולהיות בסביבה כשאנחנו צריכות אתכם.
וזהו? חייכתי.
למוצלחים שבכם יש עוד תפקידים בתחום שירותי הבידור, מיכל הסבירה. דבר ראשון, אתם צריכים להיראות טוב, ומי שגם יודע לחבר שני משפטים ברצף, הוא בכלל גאון.
וזהו?
לאלה שהם ממש מצטיינים ויודעים גם להקשיב, אנחנו עושות ילדים, היא חייכה. אבל בוא נחזור ברשותך לתחום השירותים הבסיסיים. קח אותי לבית־החולים, עכשיו, הקול שלה עלה והחיוך נעלם. ככה זה כשכואב ממש.
כשישבנו באוטו בדרך למחלקת היולדות מיכל דיברה לעצמה בקול רם כדי להסיח את דעתה מהצירים שהגיעו גלים־גלים.
אני רוצה שהוא יהיה דומה לך. תבטיח לי שהוא יהיה דומה לך, היא דרשה.
איך אני יכול להבטיח לך דבר כזה? התפלאתי.
מה אכפת לך להבטיח לי? אתה לא רואה שכואב לי?
אני מבטיח לך, עניתי. להבטיח עוד דברים? הוספתי שאלה כדי להעסיק אותה.
מיכל לא ענתה. עיניה הירוקות היו עצומות ושערה הארוך והחלק כיסה את פניה. הסטתי לה את השיער מהפנים עם היד. היא שלחה אלי מבט תודה וחזרה לעניין שהעסיק אותה בימים האחרונים.
אני פוחדת, היא אמרה. אתה תהיה איתי, נכון?
בטח שאני אהיה איתך, עניתי והמשכתי לנהוג מהר כדי להגיע בזמן, כדי שיפסיק לכאוב לה, כדי שהצוות הרפואי של בית־החולים יסייע לנו לפגוש אותו, את הילד שלנו.
כשאורי נולד ושכב על בטנה, הבטתי בהם, רטובים שניהם, הוא מהדרך והיא מהמאמץ להביא אותו, והבנתי בזמן אמת שזאת התמונה היפה ביותר שאראה בימי חיי. יצאתי מחדר הלידה ולא ידעתי מה לעשות עם האושר שהציף אותי. התיישבתי על הגדר מול שער בית היולדות ונשמתי עמוק. הנחתי שאני צריך להודיע להורים שלי, להורים שלה, אבל לקחתי את הרגע. אני אבא, אמרתי בלב, ואחר כך לחשתי לעצמי, אני אבא של אורי. גילגלתי את שמו על הלשון, אורי - אוריאל המלאך.
שבע שנים חלפו מאז, אורי גדל ובהחלט ממלא את כל הציפיות שתלינו בו לפני שנולד. הוא אמיץ ושובב ועדין וחכם ומצחיק, ולא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וגם יפה, אוי כמה שהוא יפה. כמוה. יש לו שיער שטני ארוך ועיניים ירוקות ומלוכסנות בקצה, אף קטן וחיוך ממיס. וכשאנשים מתעקשים שאורי דומה לי, אני יודע שהם מתכוונים לטוב, אבל פשוט טועים. אורי הוא מלאך, ואני, אני רק בנאדם.
אורי, תגמור את מה ששמת לך על הצלחת, ביקשתי כמו תמיד בסופה של ארוחת הערב הקבועה שלנו.
למה אבא? הוא הקשה.
עמד לי על קצה הלשון לומר לו, כי כך אמא שלך היתה רוצה, אבל כמה עוד אפשר לסבך ילד בן שבע?
אתה שבע? ניסיתי שוב.
אורי חייך. אם הייתי רעב הייתי אוכל, לא?
כן, היית אוכל, הסכמתי.
על השולחן היו גביעי גבינה, זיתים, חביתה, לחם שחור, ירקות, וגם צלחות לבנות שמיכל קנתה קצת לפני שהיא מתה, לפני שבע שנים, כמה שעות אחרי הלידה של אורי, מתסחיף ריאתי של קריש דם שנסחף למקום הלא־נכון כתוצאה מדימום מוגבר, ועוד כמה מושגים רפואיים שכבר לא ישנו דבר, מבחינתה ומבחינתנו.
אבא אחד וילד אחד, זה מה שנשארנו אחרי שהיא הלכה. וכשאורי שואל אותי מדי פעם למה אמא שלו מתה, אני מהסס לרגע ואומר, אני לא יודע, זה קרה, ועכשיו אנחנו פה, שומרים אחד על השני ועל הזיכרון.
אורי ואני גרים בירושלים. כמעט בכל יום אנחנו מטיילים ברחבי העיר שלנו כדי להכיר עוד פינה, כדי לא לשכוח, כדי לא להיות בבית בלעדיה. אני מסמן לאורי נקודות מפתח שיסייעו לו לזכור. פה דוד המלך הציץ לבת שבע בזמן שהיא התקלחה על הגג, אני מעורר את סקרנותו ליד עיר דוד. כאן הגנרל אלנבי ירד מסוסו מתוך כבוד לירושלים ונכנס לעיר העתיקה ברגל אחרי שהוא כבש אותה מהטורקים, אני מצביע על שער יפו. בירידה של רחוב הנביאים אני מראה לאורי את השטח של המאהל העצום שהוקם לכבוד הביקור של הקיסר הגרמני בסוף המאה התשע־עשרה. גם בנימין זאב הרצל הגיע למאהל כדי לפגוש את הקיסר. אבל הקיסר לא ממש התייחס אליו, אני מספר לאורי ומעדכן אותו שהרצל כמעט התייאש וחשב להקים מדינה באוגנדה.
איפה זה אוגנדה? אורי שואל ואני מחייך, כנראה גם הרצל לא בדיוק ידע, כי אם הוא היה יודע, הוא בטח לא היה מציע את הרעיון.
ליד בניינים מרשימים במיוחד אנו נעצרים ומדמיינים. הנה מלון המלך דוד שפוצץ על ידי האצ״ל, אני מסביר לאורי, ולא מספר לו שהתגנבתי עם אמא שלו לבריכת השחייה של המלון באחד הלילות הראשונים שלנו כזוג. ופה מולו, בניין ימק״א היפהפה. אני פוסע עם אורי בשביל הברושים בכניסה למתחם, ונזכר בנוף עוצר הנשימה שנשקף מראש המגדל בזמן שהאישה הכי יפה בירושלים אומרת לי בפעם הראשונה שהיא אוהבת אותי. הנה מי שהייתי, אני רוצה לומר לאורי ושותק.
