נקישה בחלון

1 

 

גבר בגיל העמידה צריך להיות טיפש מוחלט אם הוא לוקח במכוניתו נערה מתבגרת שעומדת מחוץ לבר ומרימה את האגודל שלה. זה גם לא חכם במיוחד מצידה, אם חושבים על זה, אבל עכשיו אנחנו מדברים על הטיפשות שלי, לא שלה. 

 

היא עמדה שם, על המדרכה, שערה הבהיר והחלק היה רטוב מגשם ותלוי על פניה, ושלט הניאון בחלון של פָּצֶ'טס הציף אותה באור מוזר. כתפיה היו כפופות בגלל הגשם, כאילו תנוחה כזאת איפשרה לה להישאר חמה ויבשה. 

 

היה קשה לדעת בת כמה היא בדיוק. מספיק מבוגרת כדי לנהוג, ואולי אפילו כדי להצביע בבחירות, אבל לא בטוח שמספיק מבוגרת כדי לשתות. בטח לא כאן, בגְריפוֹן שבמדינת ניו־יורק. מעבר לגשר לואיסטון־קווינסטון אולי, בקנדה, שם מותר לשתות מגיל תשע־עשרה ולא מגיל עשרים ואחת. אבל זה לא אומר שהיא לא יכלה לשתות כמה בירות בפצ'טס. כולם יודעים שתעודות זהות לא נבדקות כאן בקפידה. אם התעודה שלך נושאת תמונה של ניקול קידמן, ואת דומה יותר לפנלופה קרוז, זה לא מפריע להם. המדיניות שלהם היא: "תפוס מקום. מה אפשר להביא לך?" 

 

הנערה, שרצועה של תיק אדום גדול היתה תלויה על כתפה, הושיטה את אגודלה והסתכלה על המכונית שלי כשהתקדמתי אל תמרור ה"עצור" שבפינה.

 

אין סיכוי, חשבתי. לקחת טרמפיסט ממין זכר היה רעיון מספיק גרוע, אבל לקחת טרמפיסטית היה מעשה טיפשי מאוד. גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו נותן טרמפ לבחורה שגילה פחות ממחצית גילו בלילה אפל וגשום. להתחלה כזאת יש יותר אפשרויות להגיע למקום לא טוב מכפי שיכולתי לִמנות. אז הסתכלתי ישר קדימה כשהנחתי את הרגל על הבלם. עמדתי להאיץ בַּאקורד כששמעתי נקישה בחלון הימני. 

 

הבטתי לשם וראיתי אותה רוכנת, מסתכלת עלי. הנעתי את ראשי מצד אל צד, אבל היא המשיכה לדפוק. 

 

פתחתי קצת את החלון. הצלחתי לראות דרך הפתח את עיניה ואת החצי העליון של אפה. "מצטער," אמרתי, "אני לא יכול..." 

 

"אני רק צריכה טרמפ הביתה, אדוני," היא אמרה. "זה לא כל כך רחוק. יש בחור מפוקפק בטנדר ההוא שם. הוא שׂם עלי עין ו-" עיניה ריצדו. "שיט, אתה לא אבא של סקוט וִיבֶר?" 

 

ואז הכול השתנה. 

 

"כן," אמרתי. הייתי אבא שלו. 

 

"חשבתי שאני מזהה אותך. אתה בטח לא יודע מי אני, אבל ראיתי אותך כאילו לוקח את סקוט מבית־הספר. סליחה. אני מכניסה לך גשם לאוטו. אני אבדוק אם יש מישהו אחר ש..." 

 

לא יכולתי להשאיר אחד מחבריו ללימודים של סקוט לעמוד שם בגשם. 

 

"תיכנסי," אמרתי. 

 

"אתה בטוח?" 

 

"כן." השתתקתי והרשיתי לעצמי עוד שנייה לצאת מזה. אחר כך הוספתי, "זה בסדר." 

 

"אלוהים, תודה!" היא אמרה, פתחה את הדלת והתיישבה, אחרי שהעבירה טלפון נייד מיד ליד, הורידה את התיק התלוי על כתפה והניחה אותו לרגליה. נורת התקרה הבזיקה וכבתה כעבור שנייה. "אוי, אני רטובה לגמרי. אני מצטערת. בגלל הריפוד." 

 

היא היתה רטובה. לא ידעתי כמה זמן היא עמדה שם, אבל יובלים של מים זרמו משערה אל הז'קט ואל מכנסי הג'ינס שלבשה. החלק העליון של ירכיה נראה רטוב, וגרם לי לחשוב שאולי מישהו שחלף על פניה התיז עליה מים. 

 

"אל תדאגי, זה בסדר," אמרתי כשהיא חגרה את חגורת הבטיחות. המשכתי לעמוד וחיכיתי להוראות. "אני נוסע ישר, פונה או מה?" 

 

"אה, כן," היא צחקה בעצבנות, ואחר כך הניעה את ראשה מצד אל צד והתיזה טיפות מים כמו כלב שיוצא מהים. "כאילו אתה אמור לדעת איפה אני גרה. סע ישר קדימה." 

 

הסתכלתי ימינה ושמאלה והמשכתי דרך הצומת. 

 

"אז היית חברה של סקוט?" שאלתי. 

 

היא הינהנה, חייכה ואחר כך העוותה את פניה. "כן, הוא היה בחור טוב." 

 

"מה שמך?" 

 

"קְלֵייר." 

 

"קלייר?" מתחתי את שמה כמזמין אותה לספק שם משפחה. שאלתי את עצמי אם היא אחת מאלה שכבר בדקתי באינטרנט. לא ממש הצלחתי לראות היטב את פניה. 

 

"כן," היא אמרה. "כמו אֶקלייר שוקולד." היא שוב השמיעה צחוק עצבני. אחר כך העבירה את הטלפון הנייד מידה השמאלית לימנית, והניחה את היד הפנויה על ברכה השמאלית. שריטה עמוקה חרצה את גב ידה, ממש ליד מפרקי האצבעות, כשניים וחצי סנטימטרים אורכה, והעור נראה כאילו זה עתה נחתך, מוכן לדמם. 

 

"נפצעת, קלייר?" שאלתי והחוויתי בראשי כלפי מטה. 

 

הנערה הסתכלה על ידה. "אוי, שיט, אפילו לא שמתי לב. איזה אידיוט שהסתובב שם בפצ'טס נתקל בי והיד שלי התנגשה בפינה של השולחן. ממש חכם." היא קירבה את ידה אל פניה ונשפה על הפצע. "אני כנראה אשאר בחיים," אמרה. 

 

"את לא נראית מספיק מבוגרת בשביל לשבת בבר," אמרתי ונעצתי בה מבט נוזף משולב בחיוך. 

 

היא קלטה את המבט וגילגלה את עיניה. "כן, טוב." 

 

איש מאיתנו לא אמר דבר בדקות הבאות. הטלפון הנייד, עד כמה שיכולתי לראות לאורו של לוח המחוונים, היה כלוא תחת ידה על ירכה הימנית, כשצגו כלפי מטה. היא רכנה קדימה להסתכל בראי הצדדי התלוי על הדלת הימנית. 

 

"הוא ממש נצמד לפגוש שלך," היא אמרה. 

 

אורות של פנסים קדמיים השתקפו במראה האחורית שלי. המכונית מאחורינו היתה ג'יפ או טנדר, שאורותיו הגבוהים חדרו מבעד לחלון האחורי שלי. לחצתי על הבלם רק כדי שאורות הבלימה האדומים יידלקו, והנהג נסוג. קלייר המשיכה להסתכל בראי ונראתה כמתעניינת מאוד במכונית שמאחורינו. 

 

"את בסדר, קלייר?" שאלתי. 

 

"מה? כן, בסדר גמור." 

 

"את נראית קצת לחוצה." 

 

היא ניענעה את ראשה מצד לצד בתנועה קצת תוקפנית מדי. 

 

"את בטוחה?" שאלתי, וכשפניתי להביט בה, היא קלטה את מבטי. 

 

"לגמרי," היא אמרה. 

 

היא לא היתה שקרנית טובה כל כך. 

 

היינו על דַנבּרי, כביש בן ארבעה נתיבים ועוד אחד המיועד לפנייה שמאלה, שמשני צידיו מסעדות מזון מהיר, חנויות של הום דיפו, וולמארט, טארגט וחצי תריסר חנויות מפעל אחרות, שמקשות עלינו לדעת אם אנחנו בטוסון או בטלהאסי. 

 

"אז איך הכרת את סקוט?" שאלתי. קלייר משכה בכתפיה. "אתה יודע איך זה, בית־ספר. לא בילינו הרבה יחד או משהו כזה, אבל הכרתי אותו. הייתי ממש עצובה בגלל מה שקרה לו." 

 

לא הגבתי. 

 

"זאת אומרת, כולנו עושים כאילו שטויות לפעמים, כן? אבל לרובנו, שום דבר ממש רע לא קורה אף פעם." 

 

"כן," אמרתי. 

 

"מתי זה היה, תזכיר לי?" היא שאלה. "זה נראה כמו משהו שקרה רק לפני כמה שבועות." 

 

"מחר זה יהיה בדיוק חודשיים," אמרתי. "עשרים וחמישה באוגוסט." 

 

"וואו," היא אמרה. "כן, עכשיו, כשאני חושבת על זה, לא היו לימודים באותו זמן. כי בדרך כלל כולם היו מדברים על זה בכיתה, בחצר וכאלה, אבל זה לא קרה. עד שחזרנו ללימודים, הכול כאילו נשכח." היא הניחה את ידה השמאלית על פיה והסתכלה עלי במבט מתנצל. "לא התכוונתי שזה יישמע ככה." 

 

"זה בסדר." 

 

היו דברים רבים שרציתי לשאול אותה, אבל השאלות היו כבדות משקל, והכרתי אותה פחות מחמש דקות. לא רציתי להישמע כחוקר משטרה. מאז התקרית השתמשתי ברשימת החברים של סקוט בפייסבוק כמדריך, וגם אם ראיתי את שמה ברשימה, לא ידעתי עדיין איך למקם אותה. עם זאת, ידעתי של"חברוּת" בפייסבוק אין משמעות רבה. ברשימת החברים של סקוט היו רבים שהוא לא הכיר בכלל, בין היתר אמני רומנים גרפיים מפורסמים וידוענים זוטרים אחרים, שעדיין ניהלו את דפי הפייסבוק שלהם בעצמם. 

 

ידעתי שאוכל לברר אחר כך מיהי הנערה הזאת. בהזדמנות אחרת אולי היא היתה עונה על כמה שאלות שלי בקשר לסקוט. העובדה שנתתי לה טרמפ בגשם אולי היתה עוזרת לי לזכות ברצונה הטוב בעתיד. היא אולי יודעת משהו שלא נראה חשוב לה, ועשוי לסייע לי מאוד. 

 

היא אמרה, כאילו קראה את מחשבותיי, "מדברים עליך." 

 

"מה?" 

 

"אתה יודע איך זה, ילדים בבית־הספר." 

 

"עלי?" 

 

"קצת. הם כבר יודעים מה אתה עושה. כאילו, במה אתה עובד. והם יודעים מה עשית בזמן האחרון." 

 

לא הייתי צריך להיות מופתע, כנראה. 

 

היא הוסיפה, "אני לא יודעת כלום, כך שאין טעם לשאול." 

 

הסטתי לשנייה את עיניי מן הכביש הרטוב אליה, אבל לא אמרתי שום דבר. 

 

זווית פיה התרוממה. "אני יודעת שחשבת על זה." היא נראתה מהורהרת, ואחר כך אמרה, "לא שאני מאשימה אותך או משהו, על מה שעשית. אבא שלי היה כנראה עושה אותו דבר. הוא יכול להיות ממש צדקני ולעמוד על עקרונות לגבי כל מיני דברים, אבל לא על כל דבר." היא פנתה קצת לכיוון שלי. "אני חושבת שלא נכון לשפוט אנשים עד שיודעים עליהם הכול. אתה לא חושב? זאת אומרת, צריך להבין שיש אולי דברים ברקע שלהם, שבגללם הם רואים את העולם אחרת. כמו סבתא שלי - היא כבר מתה - אבל היא תמיד חסכה כסף, ממש עד שהיא מתה, בגיל תשעים כאילו, בגלל שהיא עברה את השפל הגדול, שלא שמעתי עליו בכלל, אבל אחר כך קראתי על זה. אתה בטח יודע מה זה, נכון?" 

 

"אני יודע על השפל הגדול, אבל גם אם לא תאמיני, לא עברתי אותו בעצמי." 

 

"בכל אופן," אמרה קלייר, "תמיד חשבנו שסבתא קמצנית, אבל האמת היא שהיא פשוט רצתה להיות מוכנה למקרה שדברים רעים יקרו עוד פעם. אתה יכול לעצור רגע בְּאיגי'ז?" 

 

"מה?" 

 

"שם." היא הצביעה דרך השמשה הקדמית. 

 

הכרתי את איגי'ז. פשוט לא הבנתי למה היא רוצה שאעצור במסעדת הגלידה וההמבורגרים המפורסמת של גריפון. המקום היה קיים למעלה מחמישים שנה, או כך לפחות סיפרו לי המקומיים, והמשיך להתקיים גם אחרי שמקדונלד'ס הציבה את קשתות הזהב שלה במרחק קילומטר משם בהמשך הרחוב. גם אנשים שאהבו ביג־מק יותר מכל המבורגר אחר היו מגיעים לכאן לאכול את הצ'יפס המפורסם, הטרי והמלוח, ולשתות את המילקשייק של איגי'ז שהוכן מגלידה אמיתית. התחייבתי להסיע את הנערה הזאת הביתה, אבל לעבור דרך חלון השירות של איגי'ז נראה לי קצת מוגזם. 

 

לפני שהספקתי להביע התנגדות, היא אמרה, "לא בשביל לאכול משהו. יש לי פתאום הרגשה קצת מוזרה בבטן - בירה לא עושה לי טוב, אתה יודע - ומספיק גרוע שהרטבתי לך את המכונית. אני לא רוצה גם להקיא בה." 

 

אותַתּי ופניתי לעבר המסעדה. אורות הפנסים הקדמיים השתקפו מן הזכוכית וחדרו לתוך עיניי. לאיגי'ז חסַר משהו מן הברק והניקיון של מקדונלד'ס או של ברגר קינג - על לוחות התפריט שלה עדיין היו אותיות שחורות מפלסטיק, שהוחדרו לתוך פנלים לבנים שקועים - אבל היה בה אזור אכילה גדול למדי, ואפילו בשעה זו של הלילה היו בה לקוחות אחדים. גבר פרוע עם תרמיל גב גדול, שנראה כהומלס המחפש מקום להסתתר בו מן הגשם, שתה קפה. במרחק שני שולחנות ממנו ישבה אישה בין שתי ילדות שאכלו צ'יפס בפיג'מות ורודות. שתיהן נראו בנות פחות מחמש. מה הסיפור שלהן? חשבתי על סיפור שיש בו אב מתעלל ששתה יותר מדי. אולי הן באו הנה כדי לחכות שיירדם, והן יוכלו לחזור הביתה בבטחה. 

 

לפני שעצרתי, קלייר כבר כרכה את רצועת התיק סביב מפרק ידה, אספה הכול יחד כאילו תיכננה בריחה מהירה. 

 

"את בטוחה שאת בסדר?" שאלתי והעברתי את המכונית למצב חניה. "אני מתכוון, חוץ מהבחילה?" 

 

"כן... כן, בטח." היא שלחה אלי חיוך מאולץ. הייתי מודע לאורות פנסים שחלפו על פניי כשקלייר לחצה על ידית הדלת. "אני כבר חוזרת." היא זינקה החוצה וטרקה את הדלת. 

 

היא החזיקה את התיק מעליה כמגן מפני הגשם כשרצה לעבר הכניסה. אחר כך נעלמה מאחור, היכן שהיו ממוקמים השירותים. הסתכלתי על טנדר שחור שחנה לא הרחק ממני, אך חלונותיו היו כה כהים עד כי לא היה אפשר לראות מי נוהג בו. 

 

עיניי חזרו אל המסעדה. ישבתי לי שם, בשעת לילה מאוחרת, וחיכיתי לנערה שבקושי הכרתי - נערה מתבגרת - שתסיים להקיא אחרי ערב של שתייה אסורה. ידעתי שאסור היה לי להכניס את עצמי למצב הזה, אבל אחרי שהיא אמרה שמישהו בטנדר ניסה להתחיל איתה... 

 

טנדר? 

 

הסתכלתי שוב על הטנדר השחור, שאולי היה בעצם כחול או אפור כהה - קשה לראות בגשם. אם יצא ממנו מישהו ונכנס למסעדה, לא ראיתי. 

 

הייתי צריך לומר לה, לפני שהיא נכנסה למכונית שלי, לצלצל להוריה. שיבואו לקחת אותה. 

 

אבל אז היא הזכירה את שמו של סקוט. 

 

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי ובדקתי אם הגיעו אי־מיילים. לא הגיע שום דבר, אבל החיפוש עזר לי להרוג עשר שניות. לחצתי על תחנה 88.7 ברדיו, תחנה מחוץ לבאפלו, אבל לא התמקדתי בשום דבר שנאמר שם. 

 

הנערה היתה שם כבר חמש דקות. כמה זמן לוקח להקיא? נכנסים, מקיאים, מתיזים קצת מים על הפנים, ויוצאים. 

 

ייתכן שמצבה של קלייר היה גרוע מכפי שחשבה. ייתכן שהיא הקיאה על עצמה ונזקקה לזמן רב יותר כדי להתנקות. 

 

נהדר. 

 

הנחתי את ידי על המפתח ורציתי לסובב אותו. אתה יכול פשוט להסתלק מכאן. היה לה טלפון נייד. היא יכלה לצלצל אל מישהו אחר שיבוא לקחת אותה. יכולתי לנסוע הביתה. לא הייתי אחראי על הנערה הזאת. 

 

אלא שזה לא היה לגמרי נכון. מרגע שהסכמתי להסיע אותה, לדאוג שתגיע בשלום הביתה, הייתי אחראי עליה. 

 

הסתכלתי שוב על הטנדר, שפשוט עמד שם. 

 

סרקתי שוב את פנים המסעדה. ההומלס, האישה עם שתי הבנות. עכשיו ישבו שם גם נער ונערה בסוף שנות העשרה שלהם, באחד התאים ליד החלון, וחלקו ביניהם קולה ואצבעות עוף. גבר שחור שיער, במעיל עור חום, עמד ליד הדלפק, בגבו אלי, והזמין משהו. 

 

שבע דקות. 

 

איך זה ייראה, חשבתי, אם הוריה של הנערה הזאת יבואו עכשיו לחפש אותה ויראו אותי, גשש־בלש מקומי ששמו קאל ויבר, מחכה לה פה? הם יאמינו שרק הסעתי אותה הביתה? שהסכמתי לקחת אותה מכיוון שהכירה את בני? שהמניעים שלי היו טהורים? 

 

אני במקומם לא הייתי קונה את זה. ומניעיי לא היו טהורים לחלוטין. התלבטתי אם לנסות להשיג ממנה מידע כלשהו בקשר לסקוט, אם כי זנחתי את המחשבה הזאת מייד. 

 

התקווה שהיא תענה על כמה שאלות היא לא מה שהשאיר אותי כאן עכשיו. פשוט לא הייתי מסוגל לנטוש נערה צעירה במקום הזה, בשעה הזאת של הלילה. בטח בלי לומר לה שאני נוסע משם. 

 

החלטתי להיכנס ולמצוא אותה, לוודא שהיא בסדר, ואז לומר לה שתמצא את דרכה הביתה מכאן. לתת לה כסף למונית, אם אין לה מישהו אחר שהיא יכולה לבקש את עזרתו. יצאתי מההונדה, נכנסתי למסעדה, סרקתי בעיניי את היושבים בה שלא יכולתי לראות מנקודת התצפית החיצונית שלי, למקרה שקלייר התיישבה שם לרגע. כשלא מצאתי אותה ליד אף אחד מן השולחנות, התקרבתי אל דלתות השירותים, שהיו במרחק צעדים ספורים מדלת זכוכית אחרת שהובילה החוצה. 

 

היססתי מחוץ לדלת שירותי הנשים, אזרתי אומץ ופתחתי את הדלת כדי סדק קטן. 

 

"קלייר? קלייר, את בסדר?" 

 

לא שמעתי שום תשובה. 

 

"זה אני, קאל ויבר." 

 

אף מילה. לא מקלייר ולא ממישהו אחר. אז דחפתי את הדלת פנימה ובדקתי את החדר. כמה כיורים, מייבש ידיים תלוי על הקיר, שלושה תאים. הדלתות, כולן סגורות, היו צבועות בצבע חום משעמם וציריהן היו חלודים. הן הגיעו עד שלושים סנטימטרים מן הרצפה, ולא ראיתי רגליים תחת אף אחת מהן. 

 

צעדתי שני צעדים, שלחתי זרוע ובעדינות נגעתי בדלת הראשונה. הדלת, שלא היתה נעולה, נפתחה בעצלתיים. איני יודע מה ציפיתי למצוא. ידעתי לפני שפתחתי את הדלת שאין איש בפנים. ואז חלפה במוחי מחשבה: ואילו היה שם מישהו בפנים? קלייר או מישהו אחר? 

 

זה לא היה מקום טוב בשבילי להסתובב בו. 

 

יצאתי מהשירותים, מיהרתי החוצה דרך המסעדה וחיפשתי אותה. ההומלס, האישה עם הילדות... 

 

הגבר במעיל העור החום, זה שהזמין משהו בפעם האחרונה שהסתכלתי, נעלם. 

 

"בן־זונה," אמרתי. 

 

כשיצאתי, ראיתי לפני הכול את מקום החניה הריק שבו חנה קודם הטנדר השחור. ואז ראיתי אותו, פונה בחזרה לדנברי, מחכה להפוגה בתנועה. בגלל החלונות הכהים לא יכולתי לראות אם היה מישהו במכונית מלבד הנהג. 

 

הטנדר ניצל הפוגה בזרם התנועה ופנה ברעש גדול דרומה, לכיוון מפלי הניאגרה, כשצמיגיו האחוריים מסתובבים על הכביש הלח. 

 

הייתכן שזה הטנדר שקלייר דיברה עליו כשהנחתי לה להיכנס למכוניתי ליד פצ'טס? אם כן, האם עקב אחרינו? האם הנהג הוא האיש במעיל העור? האם חטף את קלייר ולקח אותה איתו? או שמא היא זו שהחליטה שהוא פחות מאיים מכפי שחשבה לפני כן, ועכשיו היא עמדה להעניק לו את ההזדמנות להסיעה הביתה? 

 

לכל הרוחות. 

 

ליבי פעם במרץ. איבדתי את קלייר. לא רציתי בה מלכתחילה, אבל עכשיו נבהלתי מכיוון שלא ידעתי היכן היא. מוחי סער בשעה שניסיתי לתכנן משהו. לעקוב אחרי הטנדר? לצלצל למשטרה? לשכוח שכל זה בכלל קרה? 

 

לעקוב אחרי הטנדר. 

 

כן, זה נראה הדבר ההגיוני ביותר לעשותו. להשיג אותו, להתקרב אליו, לבדוק אם אפשר לראות בתוכו את הנערה, לוודא שהיא- 

 

היא היתה שם. 

 

במכונית שלי. במושב הימני הקדמי, חגורה בחגורת הבטיחות. שיער בלונדיני שמוט על עיניה. 

 

מחכה לי. 

 

נשמתי כמה נשימות, התקרבתי, נכנסתי וטרקתי את הדלת. "איפה היית, לעזאזל?" שאלתי כשהתיישבתי בכיסא הנהג. האור הפנימי נשאר דלוק לעוד שלוש שניות. "היית שם כל כך הרבה זמן, שהתחלתי לדאוג." 

 

היא בהתה החוצה מבעד לחלון הצדדי, וגופה מוטה הרחק ממני. "יצאתי מהדלת הצדדית, כנראה כשאתה נכנסת." היא כמעט לחשה זאת, וקולה נשמע צרוד מכפי שהיה לפני כן. ההקאה כנראה גבתה מחיר מגרונה. 

 

"הצלחת להבהיל אותי," אמרתי, אבל לא היה טעם לנזוף בה. היא לא היתה בתי, ובעוד דקות אחדות תהיה בביתה. 

 

נסעתי לאחור, ואחר כך המשכתי דרומה בדרך דנברי. 

 

היא המשיכה להישען על הדלת, כמנסה להתרחק ממני ככל האפשר. אם חששה מפניי עכשיו, מדוע לא חששה מפניי לפני שנכנסה לאיגי'ז? לא הצלחתי לחשוב על משהו שהפחיד אותה. אולי הבהלתי אותה כשרצתי לתוך המסעדה וחיפשתי אותה? האם חציתי קו כלשהו? 

 

משהו נוסף הציק לי, משהו שלא אני עשיתי. משהו שראיתי באור הפנימי במכונית שדלק לרגע כשהדלת נפתחה. 

 

דברים שרק עכשיו עלו בדעתי. 

 

תחילה, הבגדים שלה. 

 

הם היו יבשים. מכנסי הג'ינס שלה לא נראו לחים מרטיבות. אמנם לא יכולתי לשלוח עכשיו יד ולגעת בברכהּ כדי לבדוק אם הם רטובים, אבל הייתי בטוח למדי. לא ייתכן שהיא התפשטה בשירותים וייבשה את מכנסיה במייבש הידיים, נכון? אני בקושי הצלחתי לייבש בו את ידיי. ברור שהוא לא יכול לייבש מכנסיים. 

 

אבל היה עוד משהו. מבלבל יותר מבגדים יבשים. אולי בעצם לא ראיתי את מה שחשבתי שראיתי לפני כן? אחרי הכול, האור דלק רק שניות ספורות. 

 

נאלצתי להדליק את האור כדי להיווכח. 

 

גיששתי באצבע את המתג ליד מוט ההילוכים, שהדליק את אור התקרה. "סליחה," אמרתי, "אני חושב ששכחתי את משקפי השמש שלי בהום דיפו." שלחתי את ידי הימנית אל מקום האחסון הקטן מלפנים. "אה, כן, הנה הם." 

 

כיביתי את האור. הפעם הוא דלק מספיק זמן כדי שאהיה בטוח. 

 

ידה השמאלית לא היתה פצועה. 

 

לא היה בה שום חתך.