מעבר לקופה
שושנת הרוחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שושנת הרוחות
שושנת הרוחות
שושנת הרוחות

שושנת הרוחות

הרצל פרנקל

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: מאי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

הרצל פרנקל

בוגר הפנימיה החקלאית בפרדס חנה, נחלאי (נחל עוז), למד הנדסה בארה"ב (California State University), "בוגר" אלת"א אשדוד, בעלים של מפעל לעיבוד שבבי (שבבית בע"מ) עסק ועוסק בתכנון מכני (אנטנות מכ"מ, מיכשור MRI ועוד).

מהנדס מכונות במקצועו (ובנשמתו). ספן, ומשפץ מכונית ספורט (ענתיקה) בדימוס. כותב ספרים, מוציא לאור, שותף פעיל בסטרטאפ טכנולוגי.

לקרוא עוד...

נושאים

התחלות חדשותרומן פוליטימציאות מקבילה

תקציר

שושנת הרוחות - מסה פוליטית או רומן מרתק?
שושנת הרוחות, תחת כל סוגה ומיון, מרתק את הקורא ומותיר אותו עם תובנות מהפכניות על מדינת ישראל.
 
"המרד פרץ ביום חמישי השלושה באוקטובר. לא היו יריות וברחובות גם לא היה נשק".
 
לאחר שתנועות המחאה נכשלו, הפוליטיקה התדרדרה והשחיתות גאתה, לאחר שבית המשפט העליון – מעוז הדמוקרטיה, נעקף ונשחק, לאחר שדרכון אירופאי החליף את הציונות, קמה שושנת הרוחות לכונן מדינה מתוקנת שבה הונהגו אחריות אישית במקום פיקוח ושליטה, מחויבות אישית של נבחרי העם, מהימנות אישית של נושאי תפקידים וחובה אישית של האזרחים.
 
משרדי הממשלה אורגנו מחדש, הביורוקרטיה רוסנה, השחיתות דוכאה, קרקעות המדינה הוצאו לאזרחים בעלות מינימלית ובהליכים מהירים, השליטה בחינוך עברה לידי מנהלי בתי הספר. חוקה חדשה נכתבה והחיים בארץ עברו למסלול חופשי.
 
נכון, הספר הוא חלום... גם אלטנוילנד היה אך סיפור אוטופי...
לקרוא עוד...

פרק ראשון

פרק ראשון - יום המרד
ליל המהפכה
 
המרי החל ביום חמישי השלושה באוקטובר.
לא היו יריות וברחובות גם לא נראה נשק. אזרחים לא עלו על מתרסים ואף אחד לא שרף כלום.
הלילה היה קר והאויר צח. עננים שחורים שייטו בשמים ללא יעד, חושפים את אור הירח ומכסים אותו חליפות.
כמאתיים מכוניות התקבצו ברחובות המקיפים את ביתו של ראש הממשלה. הן התנקזו מכל עבר. לא היה ביניהן תאום ואיש לא כיוון את התנועה.
בחצות הלילה השלימו מכוניות נוספות את משימתן וחסמו את כל כבישי הגישה אל הבית ברחוב סמולנסקין 9 שבשכונת רחביה.
ביתו של ראש ממשלת ישראל היה מכותר. ראש הממשלה היה במצור.
הנהגים החנו את המכוניות באי סדר מוחלט, נעלו את הדלתות וחזרו לביתם. בכך נסתיים תפקידם בשושנת הרוחות.
המכוניות חנו בכבישים היקפיים ושומרי המתחם לא הבחינו בהסגר. מאוחר יותר העיר אחד השוטרים שזה מוזר איך שהכביש מת. חברו חבש את כובעו ויצא לבדוק במעלה הרחוב. הוא אך התקרב לפינה, חזר בזריזות ומשך בכתפיו. הלילה היה קר וארוך ולא התאים לו לשוטר לצאת לסיור ממושך בשעה זו.
מוקדם בבוקר ניגש אזרח בודד לשומר שבפתח, מסר לו מכתב ונעלם מעבר לפינה.
שלום,
ביתו של ראש הממשלה מכותר, כל הדרכים חסומות. גם הטלפונים והתקשורת שלו מנותקים.
אין זו פעולה לאומנית או פלילית. זה מעשה של דמוקרטיה מתגוננת.
החלטנו שראש הממשלה יניח לעסקי המדינה לזמן מה. כך גם כל השרים.
אנחנו ננהל את המדינה לתקופת מעבר. לאחריה נחזיר אותה לעם, מתוקנת.
אנו מצפים לעבור את זה בשלום.
שושנת הרוחות.
לא הייתה חתימה, זהות השולח נותרה עלומה.
"מה זה? שושנת הרוחות..."השוטר העביר את הפתק לחברו ויחד החליטו להתקשר למפקדה. שם התקשו להבין במה מדובר. לאחר שהקריא להם את הפתק פעמיים נוספות התקשו להאמין.
"אחד מכם שיצא מעבר לפינה ויראה מה יש שם".
השוטר נטל את נשקו ויצא להקיף את החומה גבוהה שכיתרה את הבנין. צמחיה סבוכה הסתירה את הגדר האלקטרונית שהגנה על המתחם. השוטר חזר נסער אחרי כמה דקות "הרחוב מלא מכוניות, רק מכוניות. אין אנשים. בלי נהגים בכלל. צפוף ומלא עד הסוף. כמה שאפשר בכלל לראות. אולי איזה חמש מאות מכוניות".
"מה חמש מאות", אמר השוטר השני. "אתה יודע בכלל מה זה חמש מאות מכוניות. זה בלי סוף".
"כן", מלמל "זה מה שיש שם".
השוטר מיהר לבית ראש הממשלה ומסר בחרדה את הפתק למי שפתח את הדלת.
ראש הממשלה קרא את הפתק בפעם השלישית ולא האמין. זה נשמע כמו איזה אחד באפריל או מתיחה של הטלוויזיה.
השעה הייתה שבע ועשרה וראש לשכתו עדיין לא התייצב לעבודתו, עד כה מעולם לא איחר.
גם הטלפון היה מת. בנייד הופיעה הודעה הרשת מנותקת.
זאת לא הייתה מתיחה!
בערב הקודם קיבל דודו פינק מפתח תקווה שיחה קצרה. כן, ענה למי שלא הזדהה והסתפק במשפט קצר - שושנת הרוחות. מתי? שאל. הלילה.
בחצות יצא דוּדוּ ליעד שנמסר לו בשבוע שעבר. הוא נסע מביתו לשכונת סביוני הגבעה, מרחק כעשר דקות. שם, ברחוב השומם החנה את מכוניתו, נעל אותה וצעד הביתה בצינת הלילה. כמה מכוניות כבר חסמו את הרחוב ומכוניות רבות הוסיפו להגיע. אזרחים שהיו כבר בדרכם הביתה ברכו זה את זה במנוד ראש.
הלילה החל מבצע שושנת הרוחות.
ברחבי הארץ התקבצו אנשים מכל שכבות הציבור. הם אינם מכירים זה את זה ורובם מעולם לא נפגשו. אזרחים שעד אתמול היו זרים האחד לשני חברו הלילה למעשה. למבצע. הלילה הם היו שושנת הרוחות.
אלה היו אזרחים שנפשם קצה בפוליטיקאים ובמערכת המסואבת שבנו. אנשים שראו את המדינה שהם אוהבים מתדרדרת לאבדון בהנהגת עסקנים מדרגה ז'. אנשים פשוטים שרוצים לחיות במדינה ראויה. אנשים שהגיעו למסקנה ששעון החול אוזל נגמר, הגיע לקיצו. שאין יותר זמן.
הם היו בכל מקום, בקרית שמונה ובנתיבות, בבית ג'אן ובקיבוץ רעים, אך בעיקר בירושלים ובתל אביב. אלה המקומות בהם התגוררו מרבית שרי הממשלה וחברי הכנסת. וכמובן ראש הממשלה.
הם היו רבים. איש לא ספר ואף אחד לא ידע בדיוק כמה השתתפו. יש שאמרו אלפים, יש שאמדו אותם ברבבות.
בתוך יום הם יזכו לתמיכה של רוב העם.
כבר אתמול הופיעה אצל הראשונים ההודעה בדואר האלקטרוני. שושנת הרוחות. זהו. שתי מילים שאמורות להצית להבה ענקית, לכונן מדינה חדשה. במשך היום פשטו שתי מילים אלה וכיסו את המדינה כריח האביב.
דואר אלקטרוני, מסרונים סלולריים קריאות טלפוניות ושיחות אישיות, כולם בישרו את שושנת הרוחות. כמו בסיור כתובות של מילואים עברו אנשים עם רשימות בידיהם ומסרו הודעה בת שתי מילים: שושנת הרוחות. כמו המשואות של בר-כוכבא דילגו הלהבות מגבעה להר ומעיר לכפר.
שושנת הרוחות. המוני אזרחים קמו לפעול, בתאום, איש איש ומשימתו - נהגים נסעו במסלולים שנקבעו להם מראש והתכנסו ביעדם בשעות הלילה. כל אחד בהתאם לתכנית. טכנאי טלפון התייצבו למשמרות הלילה והשתלטו על התקשורת. מוקדנים במרכזיות הסלולריים איישו את כל העמדות. שדרי רדיו התמקמו באולפנים, מגישי טלוויזיה עטו חג.
מפכ"ל המשטרה קיבל כמה שיחות ממפקדי ערים ומחוזות שהריחו משהו באוויר.
"לא המפקד, אין משהו קונקרטי. שום דבר לא ממש קורה, אבל העיר - היא קצת שונה. זו לא בדיוק העיר שאני מכיר".
המפכ"ל השתהה קמעה וחזר "טוב, אז תפקח עין ותדווח לי".
יומיים קודם לכן נכנס אדם לתחנת השעון ביפו וניסה להתריע על מרד, מהפכה. היומנאי בתחנה הנחה אותו להמתין, בתקווה שילך למקום אחר. האיש התעקש, ובמבטא רוסי כבד דרש לדבר עם קצין. "אופיציאל, אופיציאל", ניסה להסביר. "קומיסר, קומנדנט" ניסה שוב את כל המילים המתאימות. הרוסי לבש חליפה נקייה בגוון אפור כהה, שערו הסמיך מסורק בקפידה. במשקפי הקרן החומים הוא נראה כמו רופא או מדען. היומנאי, עייף מאוד וקצת מרושל, לא רצה להסתבך וחיפש על מי להפיל את התיק הזה. בסופו של דבר שלח אותו אל קצין האפסנאות. הלה הרים מבטו מרשימה אין סופית שהעסיקה אותו כל היום, הקשיב בחוסר סבלנות, ניסה להבין אם האיש מופרע או מתלוצץ. סיפור של מרד לא היה בראש שלו, אף שנראה שהרוסי מתכוון לכך ברצינות. הוא רשם את פרטיו ושלח אותו הביתה. קצין האפסנאות אף לא בדק את מקורות הידיעה או את מניעי המדווח.
אירוע דומה קרה גם במשטרת מגדיאל.
איש לא לקח אותם ברצינות, עד החמישה באוקטובר.
עד שושנת הרוחות.
ראש הממשלה ניסה את הטלפון שנית, הקו היה מת. גם הסלולרי.
שבע ורבע וראש לשכתו עדיין לא הופיע. הוא נהג להתייצב בכל בוקר בשעה שבע בדיוק. כמו שעון שוויצרי. היום השעון לא עבד. לקראת שבע וחצי נשמעו סירנות, מרחוק. הן צפרו עוד קצת ואז דממו לאט, אחת אחת. אף ניידת לא הצליחה לפרוץ דרך חומת המכוניות העזובות שפקקו את הכביש. גם בכוון השני היה פקוק. כל כבישי הגישה היו חסומים, בדיוק לפי התכנית.
שוטר אחד רשם דו"חות למכוניות עד שנגמר לו הפנקס.
ראש הממשלה רצה לצאת ברגל אבל השומרים מנעו בעדו. גם השב"כ לא הסכים.
אשתו, לעומת זה יצאה ועברה בקלות את כל המכוניות. איש לא ניסה לעצור בעדה. המכוניות לא היו מאוישות. לא נראה שיש קשר בין האזרחים המעטים שהיו ברחוב והמכוניות העזובות שלא הותירו מטר אחד פנוי.
ראש הממשלה לא היה היחיד. כל השרים וראשי המשרדים נשארו תקועים, מנותקים בבתיהם. מפכ"ל המשטרה ומפקדי המחוזות חדלו מלתפקד. מנעו מהם. רוב חברי הכנסת היו במצב דומה, פרט לבודדים שלא ממש נחשבו.
טכנאי הטלפון עבדו הלילה כמו שלא עבדו מעולם. בחברות הסלולריות רכנו הצוותים אל מול הצגים כל אותו הלילה. קווים נבחרים הושבתו לפי רשימות שהוכנו מראש. קבצים חדשים הוזנו למחשבי הרשת וכל הפוליטיקאים נותקו מבוחריהם. העם נפרד מנבחריו. כל ניתוק דווח למרכז הבקרה וצוין במחשב. גם טלפונים שהיו רשומים על שם נשותיהם או ילדיהם אותרו מבעוד מועד ונותקו. לקראת שעות הבוקר ירדה דממת תקשורת על נבחרי העם. לרובם זה היה קשה מנשוא.
מנכ"לי משרדים וכל מי שהיה בצמרת המדינה כמינוי פוליטי היה מנותק.
עם אור ראשון הגיעו אחרוני הדיווחים למטה - מנוטרלים. לקראת שש באותו בוקר היה ברור שכוח ההדממה השלים את משימותיו.
תחנות רדיו שתמיכתן בשושנת הרוחות לא הובטחה הושתקו, האחרות תוחזקו בקפידה כדי למנוע תקלות. הקריינים הנכונים שובצו לאולפנים המתאימים. שני ערוצי טלוויזיה תמכו במבצע, היתר הוחשכו.
דיווחים זרמו למטה שושנת הרוחות שם הוקלדו למחשבים שעקבו אחרי כל הפעילויות. נערים ונערות סימנו הכל על לוחות תצוגה גדולים. הכל התנהל כמו פרויקט חלל של נאס"א.
תחנות הרדיו עברו למתכונת שידורים חדשה - שירים ישראלים וביניהם שובצה הודעה אחידה :
"בוקר טוב ישראל.
שידורינו עברו היום למתכונת שונה, זמנית.
היום נערכים שינויים במערכת השלטון שיימשכו ימים ספורים. בטווח הקרוב תהיה להם השפעה מועטה בלבד על חיי היום יום של אזרחי המדינה.
המשק ימשיך להתנהל כרגיל.
לא נשקפת סכנה לבטחון המדינה.
אנו נמשיך לדווח לכם באופן שוטף.
בוקר טוב".
עיתוני הבוקר הופיעו באיחור ופרסמו הודעה דומה בעמוד הראשון וקריאה להאזין לדיווחים שוטפים ברדיו. שאר חלקי העיתון התפרסמו במתכונת הרגילה. אנשים שחיפשו פרטים נוספים לא מצאו אותם בעיתון. לא היו פרטים נוספים.
לקראת הצהרים חזרו לרדיו שיחות המאזינים. אזרחים התקשרו בלהט. היו שדיווחו על פעילויות שונות בסביבתם, אחרים החליפו דעות. הקריינים היו קשובים ואדיבים, התווכחו מעט ולא דיברו הרבה.
שכן של שר התיירות תאר את המצור סביב הבית. "הרחוב חסום משני צידיו במכוניות. הרבה מכוניות, המון. אין הרבה אנשים, רק מכוניות. גם משאיות. השר ניסה לצאת רגלית וכמה אנשים נראו משוחחים אתו. הוא חזר הביתה. כנראה ששכנעו אותו".
"אולי הבטיחו לו את קולותיהם בבחירות הבאות" העיר הקריין בציניות. ניכר שלא היה ממעריציו של השר.
מאזינים אחרים עסקו בניחושים וספקולציות, "אין לך סיכוי שזאת הפיכה צבאית" הסביר אחד, "לא ראיתי אף מכונית צבאית. בטח לא יותר מאשר ביום יום. גם אין חיילים ברחוב".
"תעזוב אותך מצה"ל" הכריז המאזין הבא. "אין מצב שהצבא אף פעם לא יעשה מהפכה. לא בישראל. אין מצב".
אחר העיר שזאת לא נראית מהפכה בכלל. לא צבאית ולא אחרת.
"יתכן שזה תרגיל חרום. משהו בענין התקפה על אירן או סוריה" החל אסטרטג ספסל בניתוח מסובך. הקריין אפשר לו להמשיך ולא שאל הרבה שאלות.
נאווה קורן מטבריה הכריזה שהנה הנה בא יום הדין וכל השמאלנים ישלמו על חטאיהם.
מאזין : "שלום, בעניין השיתוק הכללי הזה",
"רגע, רגע, בוקר טוב" קטע אותו הקריין. "איך קוראים לך ומהיכן אתה מדבר”.
"אה, כן. אני שלומוביץ ואני משיכון רסקו. השיתוק הזה לא בסדר...”
הקריין קטע אותו שנית, "רגע, רגע. אדון שלומוביץ, איזה שיכון רסקו? באיזו עיר אתה גר"?
"אה, כן. אני.. אני, אני משיכון רסקו בירושלים. כן, ירושלים".
"אז טוב, אדון שלומוביץ משיכון רסקו בירושלים. דבר. מה בפיך".
"אה, כן. אני רציתי לדבר על השיתוק הזה. שזה אי אפשר, השיתוק הזה. צריך כבוד לממשלה. אי אפשר השיתוק הזה. הראש ממשלה, יש עבודה, פגישות, אי אפשר השיתוק הזה".
"עוד משהו אדון שלומוביץ"?
בקיבוץ שלהבת הקיפו כמה מכוניות ושלושה טרקטורים את החניה ליד ביתו של חבר הכנסת מיכאל (מיקאדו) הלוי. הוא יצא גלוח ורחוץ ליום עבודתו, לבוש מקטורן אפור ומתחתיו, כדרכו, סוודר גולף בחום בהיר. רק לאחר שהתניע את מכוניתו הבחין שבעצם אין לו לאן לנסוע. הכל היה חסום. כמה חברים עמדו במגרש ומבטם נוקב וממוקד. עיניו סרקו את חבריו בניסיון להבין מה קורה כאן. שמוליק השמן ורחמו מהרפת, שושן שצלע קצת עוד מהצניחה במיתלה וגם הבן של חיימק'ה והבת של שלמה צמח.
חבר הכנסת היה כבן 65, עדיין זקוף וגבוה אם כי כרסו לא החמיאה לו. עיניו בוהקות, כחולות-אפורות ומבטו עירני וחודר.
"מה קורה חבר'ה? מדוע אני חסום ככה"?
"אתה לא יכול לצאת" הסביר לו רחמו. "יש כזה מין עוצר על כל חברי הכנסת, אז גם אתה חסום".
הוא הביט סביבו כלא מאמין. "מה זאת אומרת עוצר? מי קבע? אני מקווה שזו איזו מהתלה או משחק, לא"?
הבן של חיימק'ה הסביר, "תראה. השלטון רקוב, שיטת הממשל חולה והמדינה נוטה למות. מה אתה לא מבין? כמה שנים אתה בכנסת? כמה זמן אתה בפוליטיקה "?
"נו, ומה? אז עשיתם עלי עוצר? זה הפתרון"?
הבן של חיימק'ה הסביר ומיקאדו החל להבין. לאט לאט. הבין אך לא האמין.
"אני בכנסת כמעט שלושים שנה ובמפלגה מאז שהשתחררנו מהצבא. תעשה אתה את החשבון. אתה יודע, כולכם יודעים איך נלחמתי, איך אני נלחם ללא הרף בכל הלכלוך, בכל המלוכלכים האלה שבימין. אבל מה כבר אני יכול לעשות לבד "?
"הנה, אתה רואה? אתה לא מבין כלום. אתה עיוור. השומן כיסה לך את העיניים. במשך שנים התקשורת מציגה אתכם כלהקת ליצנים גרועים ואתם רק התלוננתם על תקשורת עויינת, על רדיפת רייטינג ופופוליזם. אלה היו הכתובות שעל הקיר. כל הצחוקים האלה היו ברצינות. מאוד ברצינות".
"אולי לא יכולת לעשות לבד" הוסיף מרכז הלול בלוריתו האפירה כבר מזמן. "אבל לא היית צריך להצטרף לחגיגה. יכולת להחזיר חצי משכורת ולוותר על השמנת. הוא שלף דף מודפס מכיסו והחל להקריא :
- משכורת חודשית של 32,650 שקל
- 49,000 שקל לקשר עם הציבור
- 19,000 שקל ללישכה
- שני קווי טלפון בבית
- שני עיתונים כל יום
"ועוד לא דיברנו על הפנסיה. תגיד לי עם יד על הלב, האם אתה עובד בכנסת יותר קשה ממה שאני עובד בלול? כפליים יותר קשה? אז למה מגיע לך תנאים פי עשר? אתה עוד זוכר - כל אחד יתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו? זה בוטל"?
"מאיפה פתאום הוויכוח הזה בשמונה בבוקר על הדשא? באמת חברה, זה הזמן? זה המקום"?
מישהו פתח רדיו בקול:
השעה שמונה והרי החדשות ועיקרן תחילה.
שידורינו עברו היום למתכונת שונה וזמנית.
היום נערכים שינויים במערכת השלטון. השינויים יימשכו ימים ספורים ותהיה להם השפעה מועטה בלבד על חיי היום יום של אזרחי המדינה. לפחות כך בטווח הקרוב.
המשק ימשיך להתנהל כרגיל.
אין שום סיכון לבטחון המדינה.
אנו נמשיך לדווח לכם באופן שוטף.
בוקר טוב.
חבר הכנסת השתתק. הוא הסתכל סביבו ובחן את חבריו אחד אחד. הם היו חמישה עשר במספר, רובם ותיקים. בשוליים היו גם כמה צעירים.
"אל תגידו לי שזו מהפיכה. זה לא חכם וגם לא כל כך חוקי".
הוא הסתכל בהם סביב ולא מצא אף לא צל של חיוך. מבטם התמקד בו כמו זרקורים שלוכדים אוירון באלומה.
"זו לא מהפיכה. זה גם לא מרד. פשוט העם הזה לוקח בחזרה את המדינה. את המדינה שלו".
חבר צעיר שעמד מימין הישיר אליו מבטו והמשיך להסביר, "המדינה היא העם הזה. אבא שלי נהרג ביום כיפור בטרם מלאו לו שלושים. עוד לא הספיק כלום בחייו והקריב אותם כדי שאני, שהייתי אז בן ארבע, אוכל להמשיך את הבית היהודי במדינת ישראל. והמשכתי. ועכשיו החברים שלך הורסים אותו ממבצר הכנסת בירושלים, ואתה ישבת שם ונתת להם".
חבר הכנסת התחיל להבין שזה רציני. יותר רציני מכפי שחשב לפני חצי שעה.
הבוקר על הדשא הוא התחיל לקלוט שהכותרות בעיתונים, הטענות ברדיו והצחוקים בטלוויזיה, מסתבר שהיו ברצינות. הלגלוג לכנסת, הזלזול בממשלה, הלעג לפוליטיקאים וההתמרמרות על הפוליטיקה, כולם הובילו למה שקורה כאן הבוקר, על הדשא, בקיבוץ.
"אני מבין" אמר והשפיל מבטו. "אז אם אתם עוצרים אותי בבית, זה יפתור לכם את כל הבעיות האלה? זה יבריא את הפוליטיקה "?
"לא. אתה לא מבין. זה לא אתה. לא רק אתה. זה כולם. כ ו ו ו לם. כל חברי הכנסת, כל חברי הממשלה וגם ראש הממשלה. כולם עצורים, מנותקים. כולם לא רלוונטיים".
הוא לא האמין. "לא הבנתי. מה אתה מנסה לאמר לי. הם לא יכולים לעצור את כולם. זה לא יתכן".
"אני מניח שהם יכולים. אני חושב שזה בדיוק מה שהם עושים עכשיו. הם לא עוצרים אף אחד, זה לא יהיה חוקי. גם אתה לא עצור. אתה יכול לקום וללכת. ללכת, לא לנסוע. פשוט יש פה פקק תנועה נוראי ולא תצליח להגיע לשום מקום. למעשה, כפי שאתה רואה, לא תצליח להזיז את המכונית אפילו מטר אחד".
כמה מהם הנהנו ברצינות. חבר אחר המשיך להסביר, "אנחנו באמת מצטערים שהטלפון שלך מנותק. תקלה. תקלות קורות".
חבר הכנסת הסיט מבטו אל עבר הרפתן שעמד בצד, "אני מצטער" הגיב זה, "לא תוכל להשתמש בטלפון שלי, אני מחכה לשיחה חשובה. שיחה מהביטוח הלאומי. כבר שנתיים אני מחכה".
"אתה בטח לא מאמין לו. אתה מעולם לא חיכית שנתיים לשיחה מהביטוח הלאומי".
חבר הכנסת החליט לסגת בשלב זה ופנה הביתה.
החברים המשיכו להתגודד על הדשא.
החניון מתחת לבנין בשיכון ל' בתל אביב היה חסום לגמרי. עשרות מכוניות חנו ברחובות וחסמו את השכונה כולה. היו דיירים שיצאו מוקדם, בסביבות חצות הלילה, וחנו ברחובות המקבילים. אלה היו חופשיים לצאת לעבודתם כרגיל. אחרים יזדקקו לסידורי תחבורה אחרים.
השר יצא ליום עמוס. יומנו היה דחוס. זה היה יום סתיו חמים, החורף בושש השנה. מקטורנו הכחול החמיא לבלוריתו הלבנה ותאם למכנסי הפשתן החומים. הוא נראה טוב והוא ידע זאת. הוא התכוון לאסוף את הדובר שלו בדרך לאולפן הבוקר שם ציפה לו ראיון עם רפי רשף. משם ימשיך לפגישת מתווה במרכז המפלגה. ואחרי זה... הרישומים ביומנו התמשכו עד סוף היום. הוא התניע, הישיר את משקפיו על חוטמו, התגלגל בחניון ונעצר במעלה היציאה. הוא פשפש בניירות בעת שהמתין שהמכונית שלפניו תצא ותפנה את הדרך. המכונית לא זזה. הוא המשיך להמתין ואפילו לא שם לב שאין בה נהג. מכונית ללא נהג חסמה לו את היציאה. הוא יצא וניגש למכונית. היא הייתה דוממת וריקה. הביט קדימה וראה שיש שם עוד מכונית, ועוד אחת, ועוד הרבה. הוא יצא לרחוב וגילה שהוא מלא במכוניות. הוא תמה מה קורה שם. הרחוב היה חסום במכוניות בשני הכיוונים. מכוניות ריקות. דוממות. שכנים בודדים התגודדו בפינה. שניים מהם היו דיירי הבניין, את השאר לא הכיר.
הם השתתקו כשהתקרב. מבטם היה שונה. נבוך, מתבייש. נמנעו מלפגוש את עיניו.
הוא פנה לרביב, השכן מדירה שש, "מה קורה פה רביב? מה הבלגן הזה בכביש "?
רביב הסיט מבטו ולא ענה. צעיר כבן שלושים התנדב להסביר "האזרחים החליטו להפקיע את המדינה מידכם. לקחת אותה חזרה הביתה".
השר הביט בו, אחר כך סרק את הנעשה סביבו כמי שמחפש הסבר. הוא לא שאל מפני שלא ידע במה להתחיל.
הצעיר המשיך להסביר. הוא נראה כסטודנט או תכנת של מחשבים, בג'ינס מהוהים וחולצת טריקו עם הדפס משופשף מכביסות. הוא עמד זקוף, הישיר את מבטו ונראה שהוא אפילו נהנה מכך, "אנחנו נמאס לנו מהמערכת. הכל מסואב. מושחת. מקולקל. גם לא נראה שניתן לתקן משהו. בטח לא עם המנגנון הנוכחי. הממשלה, כל קדנציה מושחתת יותר מהקודמת, הכנסת עמוסה בעסקנים שטורפים כל בנאדם שמנסה לתקן. אין סיכוי לשיפור. אתה מבין"? התריס לשר במבט נוקב.
השר לא היסס ופנה ללמד את הבחור פרק בהלכות המדינה, "לא, בחור צעיר. אתה לא מבין. המדינה הזאת מושתתת על דמוקרטיה וחוק וסדר. את המדינה הזאת מנהלת הממשלה ואת חוקיה קובעת הכנסת ומה שאתם עושים פה הוא מסוכן, ושטותי ולא חוקי".
הוא היה מוכן להמשיך ולפתח את דבריו לנאום דרמטי אבל הצעיר לא הניח לו, "תודה על השיעור באזרחות, אבל אני קיבלתי על זה עשר בבגרות. הדמוקרטיה שלך לא עבדה טוב. נתנו בכם אימון, קיבלתם קרדיט ללא הגבלה וניצלתם אותו בלי בושה. הקמתם ביורוקרטיה שאפילו אתם כבר לא יכולים להתגבר עליה. בניתם מפלגות עם אידיאולוגיה של קבוצת כדורגל, סתם חבורת אינטרסנטים. חוקקתם חוקים שאיש לא אוכף. בניתם כלכלה שמפרנסת בטלנים. הובלתם את המדינה לאבדון, וכל זאת באופן דמוקרטי למופת".
לרגע היה השר נבוך. הוא ידע שאסור לו להסכים עם הצעיר, אבל לא מצא דרך להדוף את טיעוניו. הדמוקרטיה נחשבת, ותמיד נחשבה, לאמת שאין לערער עליה. אקסיומה. חוק טבע. ועכשיו הוא אומר לו שהיא פשטה את הרגל ?
"ראה, לא אתווכח אתך על טיב הממשלה או על איכות הכנסת. אלה אינם נושאים לשיח רחוב. אבל אפילו אם אינך תומך בממשלה, זוהי דמוקרטיה. הכנסת והממשלה נבחרו על ידי העם. רוב הקולות הכריעו שזה יהיה מבנה השלטון ומה שאתה עושה זה מרד ולא משנה איך תקרא לזה".
"תראה אדוני השר, וכאן אסיים את השיחה הזאת. העם החליט שהשלטון הזה לא מתאים לו. העם בחר באיש אחד שינהל את המדינה שלנו לתקופת מעבר של שנה אחת שבמהלכה תיקבע חוקה חדשה וממנה יגזרו נהלים ולפיהם תתנהל המדינה. זהו זה. ועד תום תקופת המעבר אתם כולכם מושעים ונטולי סמכויות. ואין פה שום מרד, אתה חופשי ללכת וגם אני. סיימתי".
כמה אזרחים מחאו לו כפיים, חלקם בהתלהבות וחלקם בזהירות. הצעיר הסתובב ונעלם בינות למכוניות.
השר החליט לצאת ברגל ואחר כך יתפוס מונית ויגיע למקום נורמלי. תוך עשרה צעדים מצא עצמו מוקף אזרחים שצעדו לכל הכיוונים, לאט, וחסמו את דרכו. הוא לא הצליח להתקדם לשום מקום.
השר שלף את הסלולרי שלו בתנועת ניצחון, תוך חמש דקות יתיצב פה הנהג שלו והבדיחה הגרועה הזו תסתיים. הצג במכשיר הפלא הציג הודע שלא ראה מעולם "הרשת מנותקת". הוא ניסה עוד פעמיים עד שהבין.
השר חזר הביתה.
המרי נוהל במקביל מחמישה מוקדים שהיו פרוסים ברחבי הארץ. המוקד הצפוני ביותר שכן בביתן ששימש בעבר לאריזת טבק בקיבוץ גשר הזיו. הדרומי הוצב ביטבתה ושירת את כל ישובי הערבה. בכל מוקד נקלטו דיווחים מהשטח והוקלדו למחשבים. בכל מוקד היו כמה וכמה מחשבים, כל מחשב טיפל בסוג אחד של פעילות, הפצה, איוש עמדות, פעילויות מתוכננות או מבוצעות, מעקב אנשי ממשל, ודיווחים חריגים.
טלפון אחד יועד לקשר עם צה"ל ובאופן בלתי צפוי צבעו היה צהוב.
המחשבים בכל המוקדים היו מחוברים ביניהם ופעלו במקביל. זו הייתה מערכת אל-כשל עם גיבויים ויתירות שיענו לכל מצב ותקלה.
בכל מוקד ישבו מתנדבות שרשמו הכל בכתב יד, לגיבוי נוסף. על כך התעקש המנהיג: "מערכות מחשוב נועדו לעזור בניהול. זה הכל. האדם הוא שמנהל את העולם, לא המחשב. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להמשיך הכל גם אם המחשבים יקרסו".
הוא היה בן 54, מאפיר בצדעיו. עיניו בוהקות וחיוכו תמידי. הוא הניח אחריו מפעל משגשג, 350 עובדים ויצוא לעשרים ושבע מדינות בעולם בהיקף של שני מיליארד דולר לשנה. הוא לא רצה להיות כאן. לא ראה עצמו כמנהיג. תמיד דחה הצעות להצטרף לפוליטיקה, ויתר בנימוס על הצעות למקום ריאלי "ואולי גם משרת שר".
הפעם נכנע לחבריו והסכים לעמוד בראש המדינה לתקופת תיקון של שנה אחת.
כעת ישב באחד המוקדים, רכון על המקלדת ומבטו נטוע בצג המחשב. מדי פעם פלט הוראות שתורגמו מיד למסרים שנשלחו ליעדם ונעקבו לוודא ביצוע. "אני רואה בעמדה 320 שלושה אנשים בלבד. המחשב מהבהב באדום ומתריע שצריכים להיות שם שבעה. אני מבקש להעביר לשם ארבעה מהגיבוי. תוודא בבקשה שאלה מרשימת הגיבוי יגיעו לעמדה 320. זה חשוב". קולו נשמע נינוח, רגוע. "הפאניקה צומחת במקום שהתכנון לקוי" חזר והזהיר.
שושנת הרוחות תוכננה בקפידה. דבר לא הושאר ליד המקרה. כל אופציה נלקחה בחשבון, לכל תקלה אפשרית הוכנה תכנית חלופית. המרד היה מושלם. רק שמישהו לא יעשה שטויות. רק שמישהו לא יעשה שטויות.
המדינה כולה כוסתה על ידי מאות מרכזי הפעלה, כל אחד מהם אחראי על חלק אחד של המרי. "אתם רק תדאגו שהקטע שלכם יעבוד היטב ואנחנו ננגן פה קונצרט מנצח".
המדינה הייתה אפופת מוטיבציה. אזרחים הוצפו תקווה כפי שלא הייתה מעולם. השמים הפיצו חזון. כולם הרגישו שהם מקימים את המדינה בשנית. היו שהציעו לקרוא לזה "הבית הרביעי". אחרים השוו את האוירה לזו שהייתה באותו יום שישי ה' באייר תש"ח, עת הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. "אלא שאז היה ליבנו מלא חששות" כדבריו של אחד שזכר את המעמד. "היום אנחנו בטוחים בכוחנו. אנחנו ננצח", הוסיף חברו.
גרעין המרי נזרע במילואים. מילואים קרביים, אותו שרות נפלא שמאחד אנשים טובים מכל שכבות העם. קבוצה נהדרת שלא ניתן למצוא כמותה בעולם. פעמיים בשנה מתקבצת העידית שבעם לשבועיים של אימונים. נהג המשאית ליד מנהל הבנק באוהל אחד עם פרופסור מירושלים ועובד משמרת במפעל מתכת ויחד הם אוכלים אבק ובולעים גבעות.
אנשים שלחמו יחדיו ו"אכלו מאותו מסטינג". טוראים, רב"טים, סמלים וקצינים. רווקים ואבות, ויש אומרים שהיו שם גם כמה חברה עם נכדים.
היום הם היו ברחובות.
לקראת הערב פרסמו תחנות הרדיו פרטים נוספים:
ערב טוב.
והרי דיווחים נוספים על השינויים במערכת השלטון.
מכוניות רבות חוסמות כבישים וצמתים רבים ברחבי המדינה. תנועתם של מרבית השרים וחברי הכנסת נחסמה והם נאלצו להשאר בבתיהם. גם ראש הממשלה חסום בביתו. רבים ממנכ"לי המשרדים הממשלתיים נתקלו בבעיות תחבורה ולא הגיעו למשרדיהם.
פרט לבעיות מקומיות מועטות לא נמסר על בעיות במשק.
כתבנו הכלכלי מדווח כי הבורסה נסגרה בשעות הבוקר והמסחר במניות הופסק זמנית. מהנהלת הבורסה נמסר כי הם מקווים לפתוח את המסחר שנית ביום א' הקרוב.
מבתי החולים נמסר שלא היו היום בעיות מיוחדות והעבודה מתנהלת שם כרגיל. דווח על 403 לידות בכל בתי החולים, 206 בנים ו 197 בנות. שיהיה במזל טוב.
אנחנו פה שומרים על גל פתוח ונעדכן אתכם בכל התרחשות חדשה.
בינתיים נחזור לינוב מיכאלי שעל המוסיקה.
הארץ מלאה שמועות כפרחי אביב. אזרחים התגודדו ברחובות, מפריחים ניחושים באויר הסתיו הצח. מידע לא היה שם, רק ניחושים ושמועות.
"שמעתי שראש האופוזיציה מנסה לנטרל את הממשלה" הפיח אחד תיאוריה שנדחתה מיידית על ידי הקהל שסביבו. גירסתו של השני שהסביר שה CIA אירגן את הכל זכתה לתגובה דומה. כולם הסכימו שמה שלא קורה, אין זו מהפיכה. "אין יריות ואין צבא. התקשורת אינה מפיצה הכרזות פוליטיות. אפילו ה CNN לא מדבר על מהפיכה. שם מדווחים על פעילות מוזרה ושקט ברחובות.
בינתים המשיכו הפעילים במשימותיהם, איש איש ומטלותיו.
נהגי מוניות רבים העמידו עצמם לרשות שושנת הרוחות וסיפקו תחבורה חלופית למי שנחסמו על ידי מכוניות עזובות - למנהל בית חולים, לטייס באל על, לדיפלומט אחד ולכמה תעשיינים שנחסמו ביציאה לקראת טיסה לחו"ל. היו גם כמה מורים ושני מנהלי בתי ספר שנזקקו לעזרה.
נתב"ג הצליח לפעול כרגיל, רק המרכזייה הייתה מוצפת על ידי אזרחים מודאגים שחקרו על טיסות יוצאות ונכנסות. כולם נרגעו לשמוע שהשדה עובד כרגיל. גם הרדיו דיווח על כך.
פרט לממשל נראה שהכל תקין במדינה.
הלילה הראשון עבר בהצלחה. כל המשימות בוצעו בשלמות וללא חריגות. התכנית עבדה. איש לא נפגע. זאת אומרת, לא נפגע פיזית. מערכת השלטון הופתעה ולא ידעה איך להגיב. לא הייתה לה תכנית לדבר כזה. על כך הסתמכה התכנית שכונתה שושנת הרוחות.
בחדשות של שמונה בערב הודיעו כי בשעה תשע, הערב, ימסור מנהל המדינה הזמני הודעה לעם. ההודעה תשודר בתחנה זו ובכל תחנות הרדיו.
רק שמישהו לא יעשה שטויות. לא אצלנו ולא אצלם.
לקרוא עוד...

הרצל פרנקל

בוגר הפנימיה החקלאית בפרדס חנה, נחלאי (נחל עוז), למד הנדסה בארה"ב (California State University), "בוגר" אלת"א אשדוד, בעלים של מפעל לעיבוד שבבי (שבבית בע"מ) עסק ועוסק בתכנון מכני (אנטנות מכ"מ, מיכשור MRI ועוד).

מהנדס מכונות במקצועו (ובנשמתו). ספן, ומשפץ מכונית ספורט (ענתיקה) בדימוס. כותב ספרים, מוציא לאור, שותף פעיל בסטרטאפ טכנולוגי.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: מאי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

התחלות חדשותרומן פוליטימציאות מקבילה
שושנת הרוחות הרצל פרנקל
פרק ראשון - יום המרד
ליל המהפכה
 
המרי החל ביום חמישי השלושה באוקטובר.
לא היו יריות וברחובות גם לא נראה נשק. אזרחים לא עלו על מתרסים ואף אחד לא שרף כלום.
הלילה היה קר והאויר צח. עננים שחורים שייטו בשמים ללא יעד, חושפים את אור הירח ומכסים אותו חליפות.
כמאתיים מכוניות התקבצו ברחובות המקיפים את ביתו של ראש הממשלה. הן התנקזו מכל עבר. לא היה ביניהן תאום ואיש לא כיוון את התנועה.
בחצות הלילה השלימו מכוניות נוספות את משימתן וחסמו את כל כבישי הגישה אל הבית ברחוב סמולנסקין 9 שבשכונת רחביה.
ביתו של ראש ממשלת ישראל היה מכותר. ראש הממשלה היה במצור.
הנהגים החנו את המכוניות באי סדר מוחלט, נעלו את הדלתות וחזרו לביתם. בכך נסתיים תפקידם בשושנת הרוחות.
המכוניות חנו בכבישים היקפיים ושומרי המתחם לא הבחינו בהסגר. מאוחר יותר העיר אחד השוטרים שזה מוזר איך שהכביש מת. חברו חבש את כובעו ויצא לבדוק במעלה הרחוב. הוא אך התקרב לפינה, חזר בזריזות ומשך בכתפיו. הלילה היה קר וארוך ולא התאים לו לשוטר לצאת לסיור ממושך בשעה זו.
מוקדם בבוקר ניגש אזרח בודד לשומר שבפתח, מסר לו מכתב ונעלם מעבר לפינה.
שלום,
ביתו של ראש הממשלה מכותר, כל הדרכים חסומות. גם הטלפונים והתקשורת שלו מנותקים.
אין זו פעולה לאומנית או פלילית. זה מעשה של דמוקרטיה מתגוננת.
החלטנו שראש הממשלה יניח לעסקי המדינה לזמן מה. כך גם כל השרים.
אנחנו ננהל את המדינה לתקופת מעבר. לאחריה נחזיר אותה לעם, מתוקנת.
אנו מצפים לעבור את זה בשלום.
שושנת הרוחות.
לא הייתה חתימה, זהות השולח נותרה עלומה.
"מה זה? שושנת הרוחות..."השוטר העביר את הפתק לחברו ויחד החליטו להתקשר למפקדה. שם התקשו להבין במה מדובר. לאחר שהקריא להם את הפתק פעמיים נוספות התקשו להאמין.
"אחד מכם שיצא מעבר לפינה ויראה מה יש שם".
השוטר נטל את נשקו ויצא להקיף את החומה גבוהה שכיתרה את הבנין. צמחיה סבוכה הסתירה את הגדר האלקטרונית שהגנה על המתחם. השוטר חזר נסער אחרי כמה דקות "הרחוב מלא מכוניות, רק מכוניות. אין אנשים. בלי נהגים בכלל. צפוף ומלא עד הסוף. כמה שאפשר בכלל לראות. אולי איזה חמש מאות מכוניות".
"מה חמש מאות", אמר השוטר השני. "אתה יודע בכלל מה זה חמש מאות מכוניות. זה בלי סוף".
"כן", מלמל "זה מה שיש שם".
השוטר מיהר לבית ראש הממשלה ומסר בחרדה את הפתק למי שפתח את הדלת.
ראש הממשלה קרא את הפתק בפעם השלישית ולא האמין. זה נשמע כמו איזה אחד באפריל או מתיחה של הטלוויזיה.
השעה הייתה שבע ועשרה וראש לשכתו עדיין לא התייצב לעבודתו, עד כה מעולם לא איחר.
גם הטלפון היה מת. בנייד הופיעה הודעה הרשת מנותקת.
זאת לא הייתה מתיחה!
בערב הקודם קיבל דודו פינק מפתח תקווה שיחה קצרה. כן, ענה למי שלא הזדהה והסתפק במשפט קצר - שושנת הרוחות. מתי? שאל. הלילה.
בחצות יצא דוּדוּ ליעד שנמסר לו בשבוע שעבר. הוא נסע מביתו לשכונת סביוני הגבעה, מרחק כעשר דקות. שם, ברחוב השומם החנה את מכוניתו, נעל אותה וצעד הביתה בצינת הלילה. כמה מכוניות כבר חסמו את הרחוב ומכוניות רבות הוסיפו להגיע. אזרחים שהיו כבר בדרכם הביתה ברכו זה את זה במנוד ראש.
הלילה החל מבצע שושנת הרוחות.
ברחבי הארץ התקבצו אנשים מכל שכבות הציבור. הם אינם מכירים זה את זה ורובם מעולם לא נפגשו. אזרחים שעד אתמול היו זרים האחד לשני חברו הלילה למעשה. למבצע. הלילה הם היו שושנת הרוחות.
אלה היו אזרחים שנפשם קצה בפוליטיקאים ובמערכת המסואבת שבנו. אנשים שראו את המדינה שהם אוהבים מתדרדרת לאבדון בהנהגת עסקנים מדרגה ז'. אנשים פשוטים שרוצים לחיות במדינה ראויה. אנשים שהגיעו למסקנה ששעון החול אוזל נגמר, הגיע לקיצו. שאין יותר זמן.
הם היו בכל מקום, בקרית שמונה ובנתיבות, בבית ג'אן ובקיבוץ רעים, אך בעיקר בירושלים ובתל אביב. אלה המקומות בהם התגוררו מרבית שרי הממשלה וחברי הכנסת. וכמובן ראש הממשלה.
הם היו רבים. איש לא ספר ואף אחד לא ידע בדיוק כמה השתתפו. יש שאמרו אלפים, יש שאמדו אותם ברבבות.
בתוך יום הם יזכו לתמיכה של רוב העם.
כבר אתמול הופיעה אצל הראשונים ההודעה בדואר האלקטרוני. שושנת הרוחות. זהו. שתי מילים שאמורות להצית להבה ענקית, לכונן מדינה חדשה. במשך היום פשטו שתי מילים אלה וכיסו את המדינה כריח האביב.
דואר אלקטרוני, מסרונים סלולריים קריאות טלפוניות ושיחות אישיות, כולם בישרו את שושנת הרוחות. כמו בסיור כתובות של מילואים עברו אנשים עם רשימות בידיהם ומסרו הודעה בת שתי מילים: שושנת הרוחות. כמו המשואות של בר-כוכבא דילגו הלהבות מגבעה להר ומעיר לכפר.
שושנת הרוחות. המוני אזרחים קמו לפעול, בתאום, איש איש ומשימתו - נהגים נסעו במסלולים שנקבעו להם מראש והתכנסו ביעדם בשעות הלילה. כל אחד בהתאם לתכנית. טכנאי טלפון התייצבו למשמרות הלילה והשתלטו על התקשורת. מוקדנים במרכזיות הסלולריים איישו את כל העמדות. שדרי רדיו התמקמו באולפנים, מגישי טלוויזיה עטו חג.
מפכ"ל המשטרה קיבל כמה שיחות ממפקדי ערים ומחוזות שהריחו משהו באוויר.
"לא המפקד, אין משהו קונקרטי. שום דבר לא ממש קורה, אבל העיר - היא קצת שונה. זו לא בדיוק העיר שאני מכיר".
המפכ"ל השתהה קמעה וחזר "טוב, אז תפקח עין ותדווח לי".
יומיים קודם לכן נכנס אדם לתחנת השעון ביפו וניסה להתריע על מרד, מהפכה. היומנאי בתחנה הנחה אותו להמתין, בתקווה שילך למקום אחר. האיש התעקש, ובמבטא רוסי כבד דרש לדבר עם קצין. "אופיציאל, אופיציאל", ניסה להסביר. "קומיסר, קומנדנט" ניסה שוב את כל המילים המתאימות. הרוסי לבש חליפה נקייה בגוון אפור כהה, שערו הסמיך מסורק בקפידה. במשקפי הקרן החומים הוא נראה כמו רופא או מדען. היומנאי, עייף מאוד וקצת מרושל, לא רצה להסתבך וחיפש על מי להפיל את התיק הזה. בסופו של דבר שלח אותו אל קצין האפסנאות. הלה הרים מבטו מרשימה אין סופית שהעסיקה אותו כל היום, הקשיב בחוסר סבלנות, ניסה להבין אם האיש מופרע או מתלוצץ. סיפור של מרד לא היה בראש שלו, אף שנראה שהרוסי מתכוון לכך ברצינות. הוא רשם את פרטיו ושלח אותו הביתה. קצין האפסנאות אף לא בדק את מקורות הידיעה או את מניעי המדווח.
אירוע דומה קרה גם במשטרת מגדיאל.
איש לא לקח אותם ברצינות, עד החמישה באוקטובר.
עד שושנת הרוחות.
ראש הממשלה ניסה את הטלפון שנית, הקו היה מת. גם הסלולרי.
שבע ורבע וראש לשכתו עדיין לא הופיע. הוא נהג להתייצב בכל בוקר בשעה שבע בדיוק. כמו שעון שוויצרי. היום השעון לא עבד. לקראת שבע וחצי נשמעו סירנות, מרחוק. הן צפרו עוד קצת ואז דממו לאט, אחת אחת. אף ניידת לא הצליחה לפרוץ דרך חומת המכוניות העזובות שפקקו את הכביש. גם בכוון השני היה פקוק. כל כבישי הגישה היו חסומים, בדיוק לפי התכנית.
שוטר אחד רשם דו"חות למכוניות עד שנגמר לו הפנקס.
ראש הממשלה רצה לצאת ברגל אבל השומרים מנעו בעדו. גם השב"כ לא הסכים.
אשתו, לעומת זה יצאה ועברה בקלות את כל המכוניות. איש לא ניסה לעצור בעדה. המכוניות לא היו מאוישות. לא נראה שיש קשר בין האזרחים המעטים שהיו ברחוב והמכוניות העזובות שלא הותירו מטר אחד פנוי.
ראש הממשלה לא היה היחיד. כל השרים וראשי המשרדים נשארו תקועים, מנותקים בבתיהם. מפכ"ל המשטרה ומפקדי המחוזות חדלו מלתפקד. מנעו מהם. רוב חברי הכנסת היו במצב דומה, פרט לבודדים שלא ממש נחשבו.
טכנאי הטלפון עבדו הלילה כמו שלא עבדו מעולם. בחברות הסלולריות רכנו הצוותים אל מול הצגים כל אותו הלילה. קווים נבחרים הושבתו לפי רשימות שהוכנו מראש. קבצים חדשים הוזנו למחשבי הרשת וכל הפוליטיקאים נותקו מבוחריהם. העם נפרד מנבחריו. כל ניתוק דווח למרכז הבקרה וצוין במחשב. גם טלפונים שהיו רשומים על שם נשותיהם או ילדיהם אותרו מבעוד מועד ונותקו. לקראת שעות הבוקר ירדה דממת תקשורת על נבחרי העם. לרובם זה היה קשה מנשוא.
מנכ"לי משרדים וכל מי שהיה בצמרת המדינה כמינוי פוליטי היה מנותק.
עם אור ראשון הגיעו אחרוני הדיווחים למטה - מנוטרלים. לקראת שש באותו בוקר היה ברור שכוח ההדממה השלים את משימותיו.
תחנות רדיו שתמיכתן בשושנת הרוחות לא הובטחה הושתקו, האחרות תוחזקו בקפידה כדי למנוע תקלות. הקריינים הנכונים שובצו לאולפנים המתאימים. שני ערוצי טלוויזיה תמכו במבצע, היתר הוחשכו.
דיווחים זרמו למטה שושנת הרוחות שם הוקלדו למחשבים שעקבו אחרי כל הפעילויות. נערים ונערות סימנו הכל על לוחות תצוגה גדולים. הכל התנהל כמו פרויקט חלל של נאס"א.
תחנות הרדיו עברו למתכונת שידורים חדשה - שירים ישראלים וביניהם שובצה הודעה אחידה :
"בוקר טוב ישראל.
שידורינו עברו היום למתכונת שונה, זמנית.
היום נערכים שינויים במערכת השלטון שיימשכו ימים ספורים. בטווח הקרוב תהיה להם השפעה מועטה בלבד על חיי היום יום של אזרחי המדינה.
המשק ימשיך להתנהל כרגיל.
לא נשקפת סכנה לבטחון המדינה.
אנו נמשיך לדווח לכם באופן שוטף.
בוקר טוב".
עיתוני הבוקר הופיעו באיחור ופרסמו הודעה דומה בעמוד הראשון וקריאה להאזין לדיווחים שוטפים ברדיו. שאר חלקי העיתון התפרסמו במתכונת הרגילה. אנשים שחיפשו פרטים נוספים לא מצאו אותם בעיתון. לא היו פרטים נוספים.
לקראת הצהרים חזרו לרדיו שיחות המאזינים. אזרחים התקשרו בלהט. היו שדיווחו על פעילויות שונות בסביבתם, אחרים החליפו דעות. הקריינים היו קשובים ואדיבים, התווכחו מעט ולא דיברו הרבה.
שכן של שר התיירות תאר את המצור סביב הבית. "הרחוב חסום משני צידיו במכוניות. הרבה מכוניות, המון. אין הרבה אנשים, רק מכוניות. גם משאיות. השר ניסה לצאת רגלית וכמה אנשים נראו משוחחים אתו. הוא חזר הביתה. כנראה ששכנעו אותו".
"אולי הבטיחו לו את קולותיהם בבחירות הבאות" העיר הקריין בציניות. ניכר שלא היה ממעריציו של השר.
מאזינים אחרים עסקו בניחושים וספקולציות, "אין לך סיכוי שזאת הפיכה צבאית" הסביר אחד, "לא ראיתי אף מכונית צבאית. בטח לא יותר מאשר ביום יום. גם אין חיילים ברחוב".
"תעזוב אותך מצה"ל" הכריז המאזין הבא. "אין מצב שהצבא אף פעם לא יעשה מהפכה. לא בישראל. אין מצב".
אחר העיר שזאת לא נראית מהפכה בכלל. לא צבאית ולא אחרת.
"יתכן שזה תרגיל חרום. משהו בענין התקפה על אירן או סוריה" החל אסטרטג ספסל בניתוח מסובך. הקריין אפשר לו להמשיך ולא שאל הרבה שאלות.
נאווה קורן מטבריה הכריזה שהנה הנה בא יום הדין וכל השמאלנים ישלמו על חטאיהם.
מאזין : "שלום, בעניין השיתוק הכללי הזה",
"רגע, רגע, בוקר טוב" קטע אותו הקריין. "איך קוראים לך ומהיכן אתה מדבר”.
"אה, כן. אני שלומוביץ ואני משיכון רסקו. השיתוק הזה לא בסדר...”
הקריין קטע אותו שנית, "רגע, רגע. אדון שלומוביץ, איזה שיכון רסקו? באיזו עיר אתה גר"?
"אה, כן. אני.. אני, אני משיכון רסקו בירושלים. כן, ירושלים".
"אז טוב, אדון שלומוביץ משיכון רסקו בירושלים. דבר. מה בפיך".
"אה, כן. אני רציתי לדבר על השיתוק הזה. שזה אי אפשר, השיתוק הזה. צריך כבוד לממשלה. אי אפשר השיתוק הזה. הראש ממשלה, יש עבודה, פגישות, אי אפשר השיתוק הזה".
"עוד משהו אדון שלומוביץ"?
בקיבוץ שלהבת הקיפו כמה מכוניות ושלושה טרקטורים את החניה ליד ביתו של חבר הכנסת מיכאל (מיקאדו) הלוי. הוא יצא גלוח ורחוץ ליום עבודתו, לבוש מקטורן אפור ומתחתיו, כדרכו, סוודר גולף בחום בהיר. רק לאחר שהתניע את מכוניתו הבחין שבעצם אין לו לאן לנסוע. הכל היה חסום. כמה חברים עמדו במגרש ומבטם נוקב וממוקד. עיניו סרקו את חבריו בניסיון להבין מה קורה כאן. שמוליק השמן ורחמו מהרפת, שושן שצלע קצת עוד מהצניחה במיתלה וגם הבן של חיימק'ה והבת של שלמה צמח.
חבר הכנסת היה כבן 65, עדיין זקוף וגבוה אם כי כרסו לא החמיאה לו. עיניו בוהקות, כחולות-אפורות ומבטו עירני וחודר.
"מה קורה חבר'ה? מדוע אני חסום ככה"?
"אתה לא יכול לצאת" הסביר לו רחמו. "יש כזה מין עוצר על כל חברי הכנסת, אז גם אתה חסום".
הוא הביט סביבו כלא מאמין. "מה זאת אומרת עוצר? מי קבע? אני מקווה שזו איזו מהתלה או משחק, לא"?
הבן של חיימק'ה הסביר, "תראה. השלטון רקוב, שיטת הממשל חולה והמדינה נוטה למות. מה אתה לא מבין? כמה שנים אתה בכנסת? כמה זמן אתה בפוליטיקה "?
"נו, ומה? אז עשיתם עלי עוצר? זה הפתרון"?
הבן של חיימק'ה הסביר ומיקאדו החל להבין. לאט לאט. הבין אך לא האמין.
"אני בכנסת כמעט שלושים שנה ובמפלגה מאז שהשתחררנו מהצבא. תעשה אתה את החשבון. אתה יודע, כולכם יודעים איך נלחמתי, איך אני נלחם ללא הרף בכל הלכלוך, בכל המלוכלכים האלה שבימין. אבל מה כבר אני יכול לעשות לבד "?
"הנה, אתה רואה? אתה לא מבין כלום. אתה עיוור. השומן כיסה לך את העיניים. במשך שנים התקשורת מציגה אתכם כלהקת ליצנים גרועים ואתם רק התלוננתם על תקשורת עויינת, על רדיפת רייטינג ופופוליזם. אלה היו הכתובות שעל הקיר. כל הצחוקים האלה היו ברצינות. מאוד ברצינות".
"אולי לא יכולת לעשות לבד" הוסיף מרכז הלול בלוריתו האפירה כבר מזמן. "אבל לא היית צריך להצטרף לחגיגה. יכולת להחזיר חצי משכורת ולוותר על השמנת. הוא שלף דף מודפס מכיסו והחל להקריא :
- משכורת חודשית של 32,650 שקל
- 49,000 שקל לקשר עם הציבור
- 19,000 שקל ללישכה
- שני קווי טלפון בבית
- שני עיתונים כל יום
"ועוד לא דיברנו על הפנסיה. תגיד לי עם יד על הלב, האם אתה עובד בכנסת יותר קשה ממה שאני עובד בלול? כפליים יותר קשה? אז למה מגיע לך תנאים פי עשר? אתה עוד זוכר - כל אחד יתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו? זה בוטל"?
"מאיפה פתאום הוויכוח הזה בשמונה בבוקר על הדשא? באמת חברה, זה הזמן? זה המקום"?
מישהו פתח רדיו בקול:
השעה שמונה והרי החדשות ועיקרן תחילה.
שידורינו עברו היום למתכונת שונה וזמנית.
היום נערכים שינויים במערכת השלטון. השינויים יימשכו ימים ספורים ותהיה להם השפעה מועטה בלבד על חיי היום יום של אזרחי המדינה. לפחות כך בטווח הקרוב.
המשק ימשיך להתנהל כרגיל.
אין שום סיכון לבטחון המדינה.
אנו נמשיך לדווח לכם באופן שוטף.
בוקר טוב.
חבר הכנסת השתתק. הוא הסתכל סביבו ובחן את חבריו אחד אחד. הם היו חמישה עשר במספר, רובם ותיקים. בשוליים היו גם כמה צעירים.
"אל תגידו לי שזו מהפיכה. זה לא חכם וגם לא כל כך חוקי".
הוא הסתכל בהם סביב ולא מצא אף לא צל של חיוך. מבטם התמקד בו כמו זרקורים שלוכדים אוירון באלומה.
"זו לא מהפיכה. זה גם לא מרד. פשוט העם הזה לוקח בחזרה את המדינה. את המדינה שלו".
חבר צעיר שעמד מימין הישיר אליו מבטו והמשיך להסביר, "המדינה היא העם הזה. אבא שלי נהרג ביום כיפור בטרם מלאו לו שלושים. עוד לא הספיק כלום בחייו והקריב אותם כדי שאני, שהייתי אז בן ארבע, אוכל להמשיך את הבית היהודי במדינת ישראל. והמשכתי. ועכשיו החברים שלך הורסים אותו ממבצר הכנסת בירושלים, ואתה ישבת שם ונתת להם".
חבר הכנסת התחיל להבין שזה רציני. יותר רציני מכפי שחשב לפני חצי שעה.
הבוקר על הדשא הוא התחיל לקלוט שהכותרות בעיתונים, הטענות ברדיו והצחוקים בטלוויזיה, מסתבר שהיו ברצינות. הלגלוג לכנסת, הזלזול בממשלה, הלעג לפוליטיקאים וההתמרמרות על הפוליטיקה, כולם הובילו למה שקורה כאן הבוקר, על הדשא, בקיבוץ.
"אני מבין" אמר והשפיל מבטו. "אז אם אתם עוצרים אותי בבית, זה יפתור לכם את כל הבעיות האלה? זה יבריא את הפוליטיקה "?
"לא. אתה לא מבין. זה לא אתה. לא רק אתה. זה כולם. כ ו ו ו לם. כל חברי הכנסת, כל חברי הממשלה וגם ראש הממשלה. כולם עצורים, מנותקים. כולם לא רלוונטיים".
הוא לא האמין. "לא הבנתי. מה אתה מנסה לאמר לי. הם לא יכולים לעצור את כולם. זה לא יתכן".
"אני מניח שהם יכולים. אני חושב שזה בדיוק מה שהם עושים עכשיו. הם לא עוצרים אף אחד, זה לא יהיה חוקי. גם אתה לא עצור. אתה יכול לקום וללכת. ללכת, לא לנסוע. פשוט יש פה פקק תנועה נוראי ולא תצליח להגיע לשום מקום. למעשה, כפי שאתה רואה, לא תצליח להזיז את המכונית אפילו מטר אחד".
כמה מהם הנהנו ברצינות. חבר אחר המשיך להסביר, "אנחנו באמת מצטערים שהטלפון שלך מנותק. תקלה. תקלות קורות".
חבר הכנסת הסיט מבטו אל עבר הרפתן שעמד בצד, "אני מצטער" הגיב זה, "לא תוכל להשתמש בטלפון שלי, אני מחכה לשיחה חשובה. שיחה מהביטוח הלאומי. כבר שנתיים אני מחכה".
"אתה בטח לא מאמין לו. אתה מעולם לא חיכית שנתיים לשיחה מהביטוח הלאומי".
חבר הכנסת החליט לסגת בשלב זה ופנה הביתה.
החברים המשיכו להתגודד על הדשא.
החניון מתחת לבנין בשיכון ל' בתל אביב היה חסום לגמרי. עשרות מכוניות חנו ברחובות וחסמו את השכונה כולה. היו דיירים שיצאו מוקדם, בסביבות חצות הלילה, וחנו ברחובות המקבילים. אלה היו חופשיים לצאת לעבודתם כרגיל. אחרים יזדקקו לסידורי תחבורה אחרים.
השר יצא ליום עמוס. יומנו היה דחוס. זה היה יום סתיו חמים, החורף בושש השנה. מקטורנו הכחול החמיא לבלוריתו הלבנה ותאם למכנסי הפשתן החומים. הוא נראה טוב והוא ידע זאת. הוא התכוון לאסוף את הדובר שלו בדרך לאולפן הבוקר שם ציפה לו ראיון עם רפי רשף. משם ימשיך לפגישת מתווה במרכז המפלגה. ואחרי זה... הרישומים ביומנו התמשכו עד סוף היום. הוא התניע, הישיר את משקפיו על חוטמו, התגלגל בחניון ונעצר במעלה היציאה. הוא פשפש בניירות בעת שהמתין שהמכונית שלפניו תצא ותפנה את הדרך. המכונית לא זזה. הוא המשיך להמתין ואפילו לא שם לב שאין בה נהג. מכונית ללא נהג חסמה לו את היציאה. הוא יצא וניגש למכונית. היא הייתה דוממת וריקה. הביט קדימה וראה שיש שם עוד מכונית, ועוד אחת, ועוד הרבה. הוא יצא לרחוב וגילה שהוא מלא במכוניות. הוא תמה מה קורה שם. הרחוב היה חסום במכוניות בשני הכיוונים. מכוניות ריקות. דוממות. שכנים בודדים התגודדו בפינה. שניים מהם היו דיירי הבניין, את השאר לא הכיר.
הם השתתקו כשהתקרב. מבטם היה שונה. נבוך, מתבייש. נמנעו מלפגוש את עיניו.
הוא פנה לרביב, השכן מדירה שש, "מה קורה פה רביב? מה הבלגן הזה בכביש "?
רביב הסיט מבטו ולא ענה. צעיר כבן שלושים התנדב להסביר "האזרחים החליטו להפקיע את המדינה מידכם. לקחת אותה חזרה הביתה".
השר הביט בו, אחר כך סרק את הנעשה סביבו כמי שמחפש הסבר. הוא לא שאל מפני שלא ידע במה להתחיל.
הצעיר המשיך להסביר. הוא נראה כסטודנט או תכנת של מחשבים, בג'ינס מהוהים וחולצת טריקו עם הדפס משופשף מכביסות. הוא עמד זקוף, הישיר את מבטו ונראה שהוא אפילו נהנה מכך, "אנחנו נמאס לנו מהמערכת. הכל מסואב. מושחת. מקולקל. גם לא נראה שניתן לתקן משהו. בטח לא עם המנגנון הנוכחי. הממשלה, כל קדנציה מושחתת יותר מהקודמת, הכנסת עמוסה בעסקנים שטורפים כל בנאדם שמנסה לתקן. אין סיכוי לשיפור. אתה מבין"? התריס לשר במבט נוקב.
השר לא היסס ופנה ללמד את הבחור פרק בהלכות המדינה, "לא, בחור צעיר. אתה לא מבין. המדינה הזאת מושתתת על דמוקרטיה וחוק וסדר. את המדינה הזאת מנהלת הממשלה ואת חוקיה קובעת הכנסת ומה שאתם עושים פה הוא מסוכן, ושטותי ולא חוקי".
הוא היה מוכן להמשיך ולפתח את דבריו לנאום דרמטי אבל הצעיר לא הניח לו, "תודה על השיעור באזרחות, אבל אני קיבלתי על זה עשר בבגרות. הדמוקרטיה שלך לא עבדה טוב. נתנו בכם אימון, קיבלתם קרדיט ללא הגבלה וניצלתם אותו בלי בושה. הקמתם ביורוקרטיה שאפילו אתם כבר לא יכולים להתגבר עליה. בניתם מפלגות עם אידיאולוגיה של קבוצת כדורגל, סתם חבורת אינטרסנטים. חוקקתם חוקים שאיש לא אוכף. בניתם כלכלה שמפרנסת בטלנים. הובלתם את המדינה לאבדון, וכל זאת באופן דמוקרטי למופת".
לרגע היה השר נבוך. הוא ידע שאסור לו להסכים עם הצעיר, אבל לא מצא דרך להדוף את טיעוניו. הדמוקרטיה נחשבת, ותמיד נחשבה, לאמת שאין לערער עליה. אקסיומה. חוק טבע. ועכשיו הוא אומר לו שהיא פשטה את הרגל ?
"ראה, לא אתווכח אתך על טיב הממשלה או על איכות הכנסת. אלה אינם נושאים לשיח רחוב. אבל אפילו אם אינך תומך בממשלה, זוהי דמוקרטיה. הכנסת והממשלה נבחרו על ידי העם. רוב הקולות הכריעו שזה יהיה מבנה השלטון ומה שאתה עושה זה מרד ולא משנה איך תקרא לזה".
"תראה אדוני השר, וכאן אסיים את השיחה הזאת. העם החליט שהשלטון הזה לא מתאים לו. העם בחר באיש אחד שינהל את המדינה שלנו לתקופת מעבר של שנה אחת שבמהלכה תיקבע חוקה חדשה וממנה יגזרו נהלים ולפיהם תתנהל המדינה. זהו זה. ועד תום תקופת המעבר אתם כולכם מושעים ונטולי סמכויות. ואין פה שום מרד, אתה חופשי ללכת וגם אני. סיימתי".
כמה אזרחים מחאו לו כפיים, חלקם בהתלהבות וחלקם בזהירות. הצעיר הסתובב ונעלם בינות למכוניות.
השר החליט לצאת ברגל ואחר כך יתפוס מונית ויגיע למקום נורמלי. תוך עשרה צעדים מצא עצמו מוקף אזרחים שצעדו לכל הכיוונים, לאט, וחסמו את דרכו. הוא לא הצליח להתקדם לשום מקום.
השר שלף את הסלולרי שלו בתנועת ניצחון, תוך חמש דקות יתיצב פה הנהג שלו והבדיחה הגרועה הזו תסתיים. הצג במכשיר הפלא הציג הודע שלא ראה מעולם "הרשת מנותקת". הוא ניסה עוד פעמיים עד שהבין.
השר חזר הביתה.
המרי נוהל במקביל מחמישה מוקדים שהיו פרוסים ברחבי הארץ. המוקד הצפוני ביותר שכן בביתן ששימש בעבר לאריזת טבק בקיבוץ גשר הזיו. הדרומי הוצב ביטבתה ושירת את כל ישובי הערבה. בכל מוקד נקלטו דיווחים מהשטח והוקלדו למחשבים. בכל מוקד היו כמה וכמה מחשבים, כל מחשב טיפל בסוג אחד של פעילות, הפצה, איוש עמדות, פעילויות מתוכננות או מבוצעות, מעקב אנשי ממשל, ודיווחים חריגים.
טלפון אחד יועד לקשר עם צה"ל ובאופן בלתי צפוי צבעו היה צהוב.
המחשבים בכל המוקדים היו מחוברים ביניהם ופעלו במקביל. זו הייתה מערכת אל-כשל עם גיבויים ויתירות שיענו לכל מצב ותקלה.
בכל מוקד ישבו מתנדבות שרשמו הכל בכתב יד, לגיבוי נוסף. על כך התעקש המנהיג: "מערכות מחשוב נועדו לעזור בניהול. זה הכל. האדם הוא שמנהל את העולם, לא המחשב. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להמשיך הכל גם אם המחשבים יקרסו".
הוא היה בן 54, מאפיר בצדעיו. עיניו בוהקות וחיוכו תמידי. הוא הניח אחריו מפעל משגשג, 350 עובדים ויצוא לעשרים ושבע מדינות בעולם בהיקף של שני מיליארד דולר לשנה. הוא לא רצה להיות כאן. לא ראה עצמו כמנהיג. תמיד דחה הצעות להצטרף לפוליטיקה, ויתר בנימוס על הצעות למקום ריאלי "ואולי גם משרת שר".
הפעם נכנע לחבריו והסכים לעמוד בראש המדינה לתקופת תיקון של שנה אחת.
כעת ישב באחד המוקדים, רכון על המקלדת ומבטו נטוע בצג המחשב. מדי פעם פלט הוראות שתורגמו מיד למסרים שנשלחו ליעדם ונעקבו לוודא ביצוע. "אני רואה בעמדה 320 שלושה אנשים בלבד. המחשב מהבהב באדום ומתריע שצריכים להיות שם שבעה. אני מבקש להעביר לשם ארבעה מהגיבוי. תוודא בבקשה שאלה מרשימת הגיבוי יגיעו לעמדה 320. זה חשוב". קולו נשמע נינוח, רגוע. "הפאניקה צומחת במקום שהתכנון לקוי" חזר והזהיר.
שושנת הרוחות תוכננה בקפידה. דבר לא הושאר ליד המקרה. כל אופציה נלקחה בחשבון, לכל תקלה אפשרית הוכנה תכנית חלופית. המרד היה מושלם. רק שמישהו לא יעשה שטויות. רק שמישהו לא יעשה שטויות.
המדינה כולה כוסתה על ידי מאות מרכזי הפעלה, כל אחד מהם אחראי על חלק אחד של המרי. "אתם רק תדאגו שהקטע שלכם יעבוד היטב ואנחנו ננגן פה קונצרט מנצח".
המדינה הייתה אפופת מוטיבציה. אזרחים הוצפו תקווה כפי שלא הייתה מעולם. השמים הפיצו חזון. כולם הרגישו שהם מקימים את המדינה בשנית. היו שהציעו לקרוא לזה "הבית הרביעי". אחרים השוו את האוירה לזו שהייתה באותו יום שישי ה' באייר תש"ח, עת הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. "אלא שאז היה ליבנו מלא חששות" כדבריו של אחד שזכר את המעמד. "היום אנחנו בטוחים בכוחנו. אנחנו ננצח", הוסיף חברו.
גרעין המרי נזרע במילואים. מילואים קרביים, אותו שרות נפלא שמאחד אנשים טובים מכל שכבות העם. קבוצה נהדרת שלא ניתן למצוא כמותה בעולם. פעמיים בשנה מתקבצת העידית שבעם לשבועיים של אימונים. נהג המשאית ליד מנהל הבנק באוהל אחד עם פרופסור מירושלים ועובד משמרת במפעל מתכת ויחד הם אוכלים אבק ובולעים גבעות.
אנשים שלחמו יחדיו ו"אכלו מאותו מסטינג". טוראים, רב"טים, סמלים וקצינים. רווקים ואבות, ויש אומרים שהיו שם גם כמה חברה עם נכדים.
היום הם היו ברחובות.
לקראת הערב פרסמו תחנות הרדיו פרטים נוספים:
ערב טוב.
והרי דיווחים נוספים על השינויים במערכת השלטון.
מכוניות רבות חוסמות כבישים וצמתים רבים ברחבי המדינה. תנועתם של מרבית השרים וחברי הכנסת נחסמה והם נאלצו להשאר בבתיהם. גם ראש הממשלה חסום בביתו. רבים ממנכ"לי המשרדים הממשלתיים נתקלו בבעיות תחבורה ולא הגיעו למשרדיהם.
פרט לבעיות מקומיות מועטות לא נמסר על בעיות במשק.
כתבנו הכלכלי מדווח כי הבורסה נסגרה בשעות הבוקר והמסחר במניות הופסק זמנית. מהנהלת הבורסה נמסר כי הם מקווים לפתוח את המסחר שנית ביום א' הקרוב.
מבתי החולים נמסר שלא היו היום בעיות מיוחדות והעבודה מתנהלת שם כרגיל. דווח על 403 לידות בכל בתי החולים, 206 בנים ו 197 בנות. שיהיה במזל טוב.
אנחנו פה שומרים על גל פתוח ונעדכן אתכם בכל התרחשות חדשה.
בינתיים נחזור לינוב מיכאלי שעל המוסיקה.
הארץ מלאה שמועות כפרחי אביב. אזרחים התגודדו ברחובות, מפריחים ניחושים באויר הסתיו הצח. מידע לא היה שם, רק ניחושים ושמועות.
"שמעתי שראש האופוזיציה מנסה לנטרל את הממשלה" הפיח אחד תיאוריה שנדחתה מיידית על ידי הקהל שסביבו. גירסתו של השני שהסביר שה CIA אירגן את הכל זכתה לתגובה דומה. כולם הסכימו שמה שלא קורה, אין זו מהפיכה. "אין יריות ואין צבא. התקשורת אינה מפיצה הכרזות פוליטיות. אפילו ה CNN לא מדבר על מהפיכה. שם מדווחים על פעילות מוזרה ושקט ברחובות.
בינתים המשיכו הפעילים במשימותיהם, איש איש ומטלותיו.
נהגי מוניות רבים העמידו עצמם לרשות שושנת הרוחות וסיפקו תחבורה חלופית למי שנחסמו על ידי מכוניות עזובות - למנהל בית חולים, לטייס באל על, לדיפלומט אחד ולכמה תעשיינים שנחסמו ביציאה לקראת טיסה לחו"ל. היו גם כמה מורים ושני מנהלי בתי ספר שנזקקו לעזרה.
נתב"ג הצליח לפעול כרגיל, רק המרכזייה הייתה מוצפת על ידי אזרחים מודאגים שחקרו על טיסות יוצאות ונכנסות. כולם נרגעו לשמוע שהשדה עובד כרגיל. גם הרדיו דיווח על כך.
פרט לממשל נראה שהכל תקין במדינה.
הלילה הראשון עבר בהצלחה. כל המשימות בוצעו בשלמות וללא חריגות. התכנית עבדה. איש לא נפגע. זאת אומרת, לא נפגע פיזית. מערכת השלטון הופתעה ולא ידעה איך להגיב. לא הייתה לה תכנית לדבר כזה. על כך הסתמכה התכנית שכונתה שושנת הרוחות.
בחדשות של שמונה בערב הודיעו כי בשעה תשע, הערב, ימסור מנהל המדינה הזמני הודעה לעם. ההודעה תשודר בתחנה זו ובכל תחנות הרדיו.
רק שמישהו לא יעשה שטויות. לא אצלנו ולא אצלם.