חמאס

מבוא

7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, 6:29 בבוקר, אזעקה ראשונה.

הערתי את אשתי ורצתי לחדר של בני, שזו היתה לו האזעקה הראשונה ששמע לאחר ששבנו משהות של תשע שנים בארצות הברית. אזעקה רודפת אזעקה. התרעות "צבע אדום" קטעו שוב ושוב את דבריהם של השדרנים ברדיו. מלחמה. מלחמה של ממש. "משהו חריג מתרחש," אמרה מיכל אשתי בעודנו מסתגרים בממ"ד, "זו ככל הנראה הסחה של פעולה גדולה יותר," והוסיפה, "ראיתי מספיק סרטי מלחמה כדי לדעת שמשהו גדול קורה."

אני, שחקרתי את החמאס, וחשבתי שאני מכיר את התנועה הזו היטב — חשבתי שהיא טועה. לא נראה לי הגיוני שהתחילו במלחמה יזומה בעיתוי הזה, משום שזה סותר את דפוס ההתנהגות של התנועה מיום הקמתה — לשמור על מאזן אימה עם ישראל ולהקפיד לא לחצות את הרף העלול לאיים על קיומה.

ספרי 'להכיר את חמאס', שיצא לאור ביוני 2012, עסק בניתוח מהלכי חמאס מול ישראל, בלבטים שליוו את התנועה מראשיתה — מתי עליה להעצים את הלחימה מול ישראל ומתי עליה להתאפק.

בספר 'זמן חמאס, אלימות ופשרה' של פרופ' שאול משעל ופרופ' אברהם סלע (הוצאת חמד־ידיעות אחרונות) הם מגדירים את הדילמות והסתירות של תנועת חמאס מיום הקמתה:

"דרכיה המדיניות ופעילותה הפוליטית של תנועת חמאס הן סיפור מתמשך של הליכה על חבל דק בין הנשאף מבחינת השקפת עולמה הדתית והלאומית, לבין הנדרש לצורך המשך קיומה וחוסנה הציבורי", כתבו.

השייח' יאסין עצמו השתמש לא אחת בטרמינולוגיה הזו, כשדרש מחסידיו להמתין ולחכות, "לבלוע את הרוק", עד שיתחזקו, ולעתים גם למצוא את שביל הזהב בין אידיאולוגיה נוקשה למציאות משתנה. יאסין הסביר את "האלימות המבוקרת" (מונח שטבעו משעל וסלע) שנקטה חמאס במלחמתה נגד ישראל. על פי תפיסתו, יש לנהוג לעתים באיפוק ובתבונה להשגת מטרותיה של התנועה, מטעמים פרקטיים.

וכך תפסה גם ישראל את חמאס עד שחר שבעה באוקטובר 2023. ההערכה המודיעינית היתה שהתנועה במצוקה, וראשיה חותרים להגיע להסדרה עם ישראל בשל אחריותם לתושבי עזה. אחריות שלטונית זו היתה חלק מהדנ"א של חמאס, שהוקמה על יסודות מוסדות ה"דעווה" (מוסדות הצדקה) לעניי מחנות הפליטים, שהקים אחמד יאסין ברצועת עזה. גם כאשר הג'יהאד (מלחמת הקודש) מול ישראל עמד בראש סדר העדיפויות של התנועה, ל"דעווה" היה משקל משמעותי באופייהּ ובדרכי התנהלותה מול ישראל ומול תושבי רצועת עזה. כך היא גייסה המונים לשורותיה וכך הפכה לכוח המוביל ביחסי הכוחות בין חמאס לפת"ח לאורך השנים.

בין שתי הזרועות — חמאס המיליטנטית וה"דעווה" החברתית, התחולל מאבק רעיוני.

מתח עמוק בין הרצון לשמור על מוסדות הרווחה למען דלת העם, לבין הרצון לממש את הג'יהאד מול ישראל. הזרוע הצבאית של החמאס וההנהגה המדינית היו שרויות במאבק מתמיד על דרכה ועל דמותה של תנועת ההתנגדות האסלאמית. המשותף להן היה, כמובן, האמונה הדתית האידיאולוגית — אך הן נחלקו, כמו בכל תנועה פוליטית, בסוגיות של שליטה על מוקדי כוח, מעמד, כסף, השפעה ואגו. מכיוון שהכול התנהל בגזרת עזה הצפופה והמסוגרת, נוסף גם הרצון להיות קרובים לצלחת כדי לסייע לבני משפחותיהם שסובלים ממצוקה כלכלית. ובתנועה אסלאמית דתית כמו חמאס, נוסף גם שילוב של מנהיגי דת ופסיקות דתיות (פַתווה), שהעניקו עוד ממד הלכתי לתחרות שהתנהלה בתנועה. ולכל זה יש להוסיף את התחרות עם תנועת הפת"ח במרוץ על קביעת עתיד העם הפלסטיני ומימוש השאיפות הלאומיות שלו. בכך חמאס כסניף פלסטין של האחים המוסלמים, נבחנה כמקרה ייחודי, שכן בניגוד לאחים המוסלמים המאמינים בהקמתה של ח'ליפות אסלאמית אוטופית מהים ועד הנהר, חמאס פיתחה חזון לאומי של הקמת מדינה פלסטינית שתיטול את ההובלה מתנועת הפת"ח היריבה, ותוביל למדינה בגבולות מוגדרים לפלסטינים על יסודות האסלאם הטהור. תחילה בחלום לא בר־מימוש, על כל אדמות הווקף, קרי, כל שטחה של מדינת ישראל, אך במהלך השנים, אף שהחלום לא נגוז כי המציאות נראתה חזקה יותר, חלחלו לתוך הצהרות זהירות ומתפתלות שהשמיעו מקצת מבכיריה, מסרים של פשרה על גבולות 67'. הדרך היתה למצוא פתרונות יצירתיים שיעקפו את האיסור הדתי של ויתור על אדמת וקף קדושה לבין הרצון להתקיים במציאות שבה ישראל נתפסת כמעצמה בעלת יכולות צבאיות גדולות וזוכה להכרה בינלאומית בזכותה להתקיים.

הדברים קיבלו משנה תוקף לאחר החתימה על הסכמי אוסלו והכרת אש"ף בזכותה של מדינת ישראל להתקיים על שטחי הווקף.

באוגוסט 2013, שנה לאחר פרסום הספר 'להכיר את חמאס' בישראל, יצאתי לארצות הברית למכון המחקר וילסון סנטר בוושינגטון די־סי. נושא המחקר שהצעתי היה "חמאס והאחים המוסלמים - מאידיאולוגיה קיצונית למציאות". אך כשהגעתי לוושינגטון התחוללה במצרים הפיכה צבאית. ראשי הצבא שהצטרפו למחאה העממית האדירה שבישרה את בוא האביב הערבי, הדיחו את מנהיג האחים המוסלמים מוחמד מורסי, וקבעו מי ינהיג את ארץ הנילוס הגדולה אחרי הדחתו של הנשיא הכול יכול חוסני מובארק. עבד אל־פתאח אל־סיסי, רמטכ"ל צבא מצרים, מונה לנשיא החדש. המחקר שתכננתי לכתוב, על ניסיונות האחים המוסלמים להתפשר ולהתיישר עם מציאות קיימת, כבר לא היה רלוונטי. האחים המוסלמים ירדו למחתרת, רוב חבריהם הושמו במעצר כולל הנשיא הנבחר מוחמד מורסי, שנשפט, הורשע ומת בכלא כמה שנים לאחר מכן.

גם הנהגת חמאס, שתלתה תקוות עם עלייתם של האחים המוסלמים במצרים וחזתה בצער בנפילתם, נאלצה להתאים עצמה למציאות בלתי צפויה שאיימה על יחסיה עם המדינה השכנה. מעבר רפיח, פתח היציאה היחיד לאנשי חמאס לעולם, והכנסת חומרי גלם וסיוע במקרה חירום, אם ישראל, לתפיסתם, "תשתגע" שוב, שימש כלי הרתעה בעל משקל רב שמחייב את בכיריה לנהוג בתבונה מול נשיא חדש ובאווירה עוינת נגד כל מה שקשור לאחים המוסלמים. אבל שנתיים לפני ההפיכה הצבאית במצרים, גם בעזה התחולל שינוי משנה מציאות שטרף את יחסי הכוחות בחמאס ושינה את מבנה התנועה. לרצועת עזה הגיע שחקן חדש שהיה אלמוני יחסית עבור רוב הפלסטינים. יחיא סינוואר. במהלך כל הסיקור העיתונאי שלי ברצועת עזה והמחקר האקדמי באוניברסיטאות ובמכוני מחקר, שנמשכו כשלושה עשורים, נתקלתי בשמו מעט מאוד פעמים. הוא לא עניין את שב"כ ולא את אמ"ן, ואני לא פגשתי אותו מעולם. מאז 2007, לאחר ההפיכה הצבאית שביצעה חמאס ברצועת עזה וגירוש הרשות הפלסטינית מהרצועה, צה"ל הטיל איסור על עיתונאים ישראלים להיכנס לעזה מחשש שייחטפו.

סינוואר השתחרר מהכלא הישראלי בעסקת שליט באוקטובר 2011, ארבע וחצי שנים לאחר ההפיכה. עם שחרורו, וייתכן שאף במהלך שהותו בכלא, הוא התכונן לתפיסת מוקדי הכוח של חמאס בעזה בעזרת חבריו, בכירי הזרוע הצבאית וחברים שישתחררו עמו מבתי הכלא הישראליים. הוא הצליח ליישם זאת כשנבחר ב-2017 למנהיג התנועה בעזה. בכך הוא הצליח למחוק את הקו הברור שנמתח בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית, ולקח את תנועת חמאס על כל זרועותיה לדרך שאין בה גבולות ואין בה מעצורים. ומכיוון שהצליח לצבור כוח חסר תקדים, הוא היה יכול לשבור את כל החסמים ואת כל האיזונים שהצליחו לשמור על שרידותה של חמאס, שבהליכתה לאורך הקו הזה הצליחה לגבור על כל האתגרים לאורך השנים: אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שנייה, חיסולי בכיריה, בחירות והפיכות וארבעה מבצעים צבאיים גדולים ברצועת עזה.

סינוואר הוא המפתח להבנת עיצובה של תנועת חמאס מארגון רווחה וג'יהאד, לצבא טרוריסטים מאומן ומצויד, שפעיליו ביצעו פשעי מלחמה נוראים וזוועתיים, שגרמו לתנועה לאבד את נכסיה ולגרום סבל איום לאזרחיה. חמאס החדשה עוצבה על פי מאפייני אישיותו. אחד מראשי תנועת הפת"ח בעבר, שהכיר מקרוב את יחיא סינוואר, אמר לי, "אתם הישראלים מדברים כל הזמן על חמאס כתנועה רבת ראשים, ואתם טועים. בניתוח מהלכיה של התנועה בגלגולה הנוכחי כל עוד סינוואר הולך ונושם, חמאס זה סינוואר.״

גם אם חמאס לא תחוסל על ידי ישראל אחרי מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, וגם אם סינוואר ייתפס או ייהרג, זו כבר לא תהיה אותה תנועה שהצליחה לעשות את הלא־ייאמן, ליטול בתוך פחות משלושה עשורים את הובלת ההנהגה הלאומית של הפלסטינים. איש אחד, יחיא סינוואר, הפר את האיזונים המקודשים של התנועה והעמיד את שרידותה בסכנה קיומית. חמאס לא תצליח למחוק לעולם את פשעי המלחמה שביצעה נגד אזרחים ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים, ואת הסבל שגרמה לשני מיליון תושבי עזה שראו בה בתקופות שונות כתובת למכאוביהם והבטחה לעתיד טוב יותר עבורם.

*

שבועיים לאחר המתקפה, פניתי ביוזמתי לדובר צה"ל וביקשתי לראות את "סרט הזוועות" שנערך על פי צילומים שנמצאו במצלמות הגוף של המחבלים שרצחו, חטפו ואנסו אזרחים ביישובי עוטף עזה, יחד עם סרטונים שהעלו חוטפים ברשתות החברתיות וצילומים ממצלמות אבטחה ביישובי העוטף. רציתי לראות כדי לדעת. כדי להבין מה התחולל בתנועת חמאס, שאותה הכרתי ממש מתחילת התהוותה, ועם בכיריה נפגשתי ושוחחתי רבות במשך שני עשורים, עד יום ההפיכה ביוני 2007, אז כבר לא יכולתי להיכנס לתוך רצועת עזה. אבל המשכתי לעקוב אחרי התנועה ואחר מהלכיה במכוני מחקר ובעשייה עיתונאית.

במהלך ההקרנה ראיתי מסביבי עיתונאים מרשתות תקשורת ועיתונות זרה, שבחלקים לא מעטים בהקרנה כיסו את עיניהם. אני הזלתי דמעות. חשתי מחנק נורא בגרון, אבל לא עצמתי את עיניי אפילו לשנייה. לא האמנתי למראות המצולמים על ידי בני־אדם שרצחו וביקשו להתהדר במעשי הזוועה. לא שיערתי שבמאה ה-21 מסוגלים בני אנוש לבצע טבח במשפחות שלמות, להתעלל בנשים, לאנוס נשים צעירות ואימהות לעיני ילדיהן, ולחטוף תינוקות, ילדים וקשישים.

שניות לאחר שיצאתי מאולם ההקרנה, נטלתי את המכשיר הנייד שלי שהופקד בכניסה, וכשפתחתי אותו צלצל הטלפון. זו היתה שיחה מגלי צה"ל מתוכניתה של יעל דן, שביקשה לשוחח עמי בשידור על תנועת חמאס. האם אוכל להשיב לשאלה על מה יחיא סינוואר, מוחמד דף, מרוואן עיסא (אשר חוסל על ידי ישראל במלחמת חרבות ברזל) ושאר מתכנני מתקפת הטרור הברוטלית, חשבו כשתכננו מתקפה חסרת תקדים כזאת? האם לא ראיתי בשנות עבודתי בעזה את המפלצתיות שצמחה ברצועה?

אבל השיחה התנהלה אחרת.

התמונות שראיתי שניות ספורות לפני שעליתי לשידור ברדיו לא הניחו לי. עצמתי את עיניי, והתמונות לא נעלמו, בעיקר תמונת הסיום שבו נראתה משאית גדולה שעליה הועמסו גופות חרוכות. כן, כמו בשואה. אין דרך נכונה יותר לתאר את מה שחשנו אני ושאר הנוכחים באולם ההקרנה. כשיעל דן פנתה אלי מהאולפן, לא הצלחתי להוציא הגה מפי ופרצתי בבכי. ביקשתי רגע להירגע, לנשום. אחר כך תיארתי בזהירות למאזינים את שראו עיניי. הזעזוע שלי היה לא רק מתמונות הטבח שנלקחו ממצלמות הגוף שנמצאו על המחבלים, אלא מהקלות הבלתי נסבלת שבה אלפי מחבלים חדרו לשטח ישראל, ובמשך שעות על גבי שעות טבחו ורצחו ואנסו וחטפו. איפה היה הצבא? איך אפשר להסביר שעברו שעות רבות עד שכוחות צה"ל הגיעו לזירת המלחמה? איך מחדל כל כך נורא היה יכול להתרחש בישראל שנחשבה עד לאותו הרגע למדינה בעלת צבא חזק עם יכולות מודיעיניות מרשימות? זכרתי שבמהלך עשרות שנות עבודתי בעזה, כשחמושי חמאס היו מתהדרים ומאיימים בפניי, שהם ירעידו את האדמה שעליה נמצאים הציונים, הייתי מגחך. אתם מאיימים? לישראל יש עוצמה צבאית אדירה ואתם בסך הכול אוחזים בנשק וחושבים שאתם גיבורים. נראה אתכם. והם הראו לנו.

ההפתעה הגדולה, האובדן, הפחד, העלבון, ההשפלה וחוסר האונים שלנו בשעות הראשונות לפלישת הטרור הגדולה שידעה ישראל, הם בלתי נתפסים. עבורי זה היה רגע של חשבון נפש. איך לא ראיתי את זה?

על כך שאלה אותי יעל דן.

"אתה חקרת את החמאס, חשבת שאפשר לדעת עליהם הכול, לא ידעת שהם כאלה? לא ראית?"

"לא. לא ראיתי את הדור החדש הזה שנולד בעזה לתוך חמאס ועבר שטיפת מוח מטורפת. יש סרטונים שרואים בהם מראות זוועה של חטופים ישראלים שנלקחו בברוטליות מחרידה לתוך עזה, ומאות בני אדם צוהלים סביבם. השנאה היוקדת, שטיפת המוח שעברו. כן, אני לא ראיתי את זה. בני הדור הצעיר הזה שגדל לתוך חמאס מ-2005, 2006, בעיקר אחרי הפיכת חמאס ב-2007, היו ילדים אולי בני שלוש, ארבע, חמש ושש. והיה גורם נוסף, דרמטי. משוחררי עסקת שליט הגיעו לעזה בחודש אוקטובר 2011 ובראשם יחיא סינוואר, האיש שרק מעטים ידעו על אופיו ומידת אכזריותו. הוא לא נתפס, אפילו בקרב קהילת המודיעין הישראלי, כאיש שישפיע על תנועתו באופן כל כך קיצוני. השילוב הזה של יחיא סינוואר והדור החדש שעבר שטיפת מוח, שהיהודים מעבר לגדר הם תתי־אדם הראויים למיתה, הוא חלק מההסבר למה שהתרחש," עניתי.

"אמרת לי, שלומי, 'אני לא אותו אדם, השתניתי'."

"אני לא אותו אדם, אני לא אותו אדם," השבתי, "אני חושב שכל ישראלי אומר היום 'אני לא אותו אדם אחרי ה-7 באוקטובר', זה לא רק אני, זה כולנו."

באותו יום התחלתי לכתוב את הפרקים הנוספים, המשך לספר 'להכיר את חמאס'. כל הכלים של חוקרי אמ"ן, שב"כ וחוקרים באקדמיה לניתוח חמאס היו נכונים. אך לאחר כניסתו של יחיא סינוואר לעזה ותהליך ההקצנה הדתית ושטיפת המוח העקבית שעברו תושבי רצועת עזה, במיוחד הילדים והצעירים, הפכה חמאס לתנועה שייצרה מכונות מלחמה שאומנו ותוכננו לבצע פשעים נגד האנושות. אין דרך אחרת לתאר את התהליך של הדוקטרינה החדשה שפעלה ברצועת עזה בשילוב יעדים, אימון צבאי והכשרה דתית שנועדה להכשירם לביצוע הפשעים נגד הציונים, שכן הנם כופרים, תתי־אדם שחובה להמיתם, כמו במלחמתו של הנביא מוחמד בבני קוריש, כופרי האסלאם.

אבל כדי לקבל את התמונה המלאה לגבי אירועי 7 באוקטובר 2023, יש לנתח גם את הקונספציה הפוליטית שהנחיל ראש הממשלה בנימין נתניהו.

את המחקר על הדמוניזציה והדה־לגיטימציה שעשה נתניהו ליושב ראש הרשות הפלסטינית, תכננתי לכתוב לפני השבת השחורה. שמעתי את בכירי שב"כ מדברים על שיתוף הפעולה הביטחוני היעיל בין זרועות הביטחון של ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. המתקפה הברוטלית של חמאס על ישראל חיזקה בי את הצורך לחקור את האופן שבו ראש הממשלה נתניהו החליט לחזק את חמאס כגוף שלטוני ריבוני ברצועת עזה, ולהחליש את הרשות הפלסטינית בגדה מסיבות מדיניות ופוליטיות, שהשתלבו לקונספציה אחת קטלנית.

ספר זה הנו מהדורה מעודכנת של הספר 'להכיר את חמאס'. העיקרון של "אלימות מבוקרת", שהיתה הקו המנחה לניתוח התנהלותה והתפתחותה של התנועה, השתנה לאחר שכבר ב-2017 יחיא סינוואר וראשי הזרוע הצבאית השתלטו על הנהגת התנועה. הפרקים החדשים שנוספו לספר מסבירים את השינוי הדרמטי שהתחולל מרגע שחרורם מהכלא של משוחררי עסקת שליט, סילוק הנהגת דור הביניים שאחרי השייח' אחמד יאסין, ההשתלטות על כל מוקדי הכוח בעזה, ההקצנה הדתית שעברה על עזה מרגע השתלטות חמאס והסגר שהטילה ישראל. זאת בנוסף למדיניות הישראלית החדשה שהכתיב ראש הממשלה בנימין נתניהו, להכיל ולחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית.

לפיכך גם שמו של הספר משתנה בהתאם 'חמאס - מתנועה חברתית לפשעי מלחמה'.

*

הספר 'חמאס - מתנועה חברתית לפשעי מלחמה' הוא תוצאה של מחקר ממושך על תנועה ממודרת ומורכבת.

הסתייעתי במחקרים ובספרים שנכתבו על התנועה בארץ ובעולם, ובמאמרים של רבים שניסו, כמוני, להבין איך הצליחה תנועה שהוקמה במחנה הפליטים שאטי על ידי השייח' אחמד יאסין, נכה המרותק לכיסא גלגלים, לסחוף המונים ולשנות את המציאות החברתית־פוליטית של החברה הפלסטינית ולהוות איום ביטחוני גדול על ישראל.

במהלך התחקיר, שהחל לאחר הפיכת חמאס ביוני 2007 ונמשך עד מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023, ראיינתי עשרות אנשי חמאס, וגם אנשי פת"ח שעברו עם פעילי חמאס דרך ארוכה, מהמאסר המשותף בבתי הכלא הישראליים ועד לקרבות הרחוב שניהלו בעזה. אלה ואלה סייעו לי להבין את אופן מחשבתם של פעילי חמאס, אנשי הזרוע הצבאית, עז א־דין אל־קסאם, שברגע האמת שלפו את רוביהם וגירשו את אחיהם, אנשי פת"ח, מעזה. ראיינתי כמובן גם את מקבלי ההחלטות בישראל, ואת אנשי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין, שבעצמם ניסו להרכיב את הפאזל החמאסי, בניסיון למצוא בו נקודות תורפה, ועשו חשבון נפש לאחר הטבח שביצעה חמאס ביישובי עוטף עזה, ושאלו את השאלות ההכרחיות: איפה טעינו? ואיך לא ראינו? את כל החומר הרב שאספתי על חמאס, מסְפרים, כְתָבים, מאמרים וראיונות שקיימתי, כרכתי בניסיון השטח שצברתי במהלך עשרים שנות סיקור עיתונאי ברצועת עזה. את הקוראים אני משתף במראות שראיתי, בסיפורים ובניתוחים ששמעתי, בקשרים שיצרתי, בתובנות ובלקחים שהפקתי, ובכלל, בכל מה שיכול לסייע לי כישראלי להבין את התנועה שהצליחה להרוס את ההסכם שנחתם עם הפלסטינים באוסלו, והפכה להיות לאויבת ומאיימת על ביטחונה של מדינת ישראל ומכשול לדו־קיום פלסטיני־ישראלי.

'חמאס - מתנועה חברתית לפשעי מלחמה' עוסק גם בנו, ופורשׂ תמונה מדאיגה של פזיזות, חוסר תחכום ולעתים גם בורות, שאפיינו לא פעם את התגובה שלנו, הצד הישראלי. עם השנים, לחוסר ההבנה נוספו גם שיקולים פוליטיים שגרמו למחדל הגדול ולאסון הגדול ביותר שידעה ישראל מאז תקומתה.

אני מקדיש את הספר לחברי מג'די ערביד ז"ל, צלם פלסטיני מעזה, שנפטר ממחלת הסרטן בשנת 2022. מג'די שמר עלי והציל אותי, עיתונאי ישראלי, ברגעים מסוכנים ברצועת עזה האלימה והפרועה. בלעדיו לא הייתי זוכה לעשות את המסע העיתונאי המורכב, המסוכן והמרתק כל כך שנמשך יותר משני עשורים.

תודה ענקית למועין אל־חילו, חברי הטוב מעזה, על הסיוע הרב ברצועת עזה גם בימי המלחמה כשביתו הופגז ונהרס והוא מצא מחסה בדרום רצועת עזה.

תודה לד"ר יובל ביטון על העזרה והעצות, לפרופ' עוזי רבי, לפרופ' יורם פרי וד"ר דקלה כהן שעברו על כתב היד והעירו את הערותיהם החשובות.

תודה לגיא אביעד, מחבר הספר 'לקסיקון חמאס', שעבר בשקידה על כתב היד של הספר 'להכיר את חמאס'. הידע העצום שצבר באדיקות במשך עשרות שנים על התנועה וחלק אותו עמי במהלך כתיבת 'להכיר את חמאס', סייע לי רבות בהבנת התנועה ובכתיבת 'חמאס - מתנועה חברתית לפשעי מלחמה'.

תודה ענקית לעורכת הספר איילת שני שידעה לכוון אותי במהלכי המחקר והניתוח הנדרשים לאחר מתקפת 7 באוקטובר כשכולנו היינו עדיין המומים, כואבים ומבולבלים.

תודות לעורך הראשי של הספר 'להכיר את חמאס', שחר אלתרמן, ולעורך שלומי חסקי.

ותודה אחרונה לאשתי מיכלי, שנאלצה לשמוע שוב ושוב איך חוסל פלוני, איך מפרשים נאומים בערבית וקוראים בין השורות בהצהרות של מנהיגי חמאס.

ולילדַי רותם, קרן, אור, ידין וענר, שחוו תמיד את הסכסוך הישראלי בביתם, הלוואי שאתם, בניכם ובנותיכם תדעו חיים טובים ומאושרים ללא מלחמות כואבות ואובדן חיי אדם.

1

יחיא סינוואר - מנהיג חדש קם לתחייה

בישראל, אחרי מבצע ״עופרת יצוקה״ ובעקבות הדיאלוג סביב עסקת שליט, התחלף חלום ריסוקו של שלטון חמאס בהשלמה מאונס. באופן מפתיע, דווקא תחת שלטונו של בנימין נתניהו ובראשות ממשלת ימין, מתחזקת בישראל ההכרה ששלטון חמאס, כברירת מחדל, עדיף על הכאוס שיצמח תחתיו, בעיקר כשאחמד ג'עברי, האיש שישראל חיפשה כל דרך לחסלו, הפך למשליט הסדר העיקרי והמוכר ברצועת עזה.

האם ההסכמה שבשתיקה תתחלף בדיאלוג אמיתי? האם אי פעם נכיר את חמאס, נכיר בחמאס וחמאס יכיר בנו? אם לא בהכרה מלאה, לפחות אולי בהשלמה.

כך נחתם הספר 'להכיר את חמאס' בחודש יוני 2012.

מאז חלפו 12 שנים. לא שיערתי שבנימין נתניהו, ראש הממשלה, יכיר בחמאס כתנועה שיש לשמר את שלטונה ברצועת עזה, כדי להחליש אויב אחר, לא אלים, מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.

ב-14 בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק אישרו את החיסול, אף על פי שידעו שאין לו כל ערך מבצעי חוץ מנקמה, ובידיעה ברורה שהחיסול ידרדר את ישראל לעוד מבצע צבאי בעזה. אבל הפיתוי היה גדול — ישראל רצתה לסגור חשבון עם החמאס על חטיפת החייל גלעד שליט ועל הדרך שבה ג'עברי כופף את ידה בעסקת שחרורו.

במשך שבועות הגיעו לשב"כ אותות ברורים על מקום הימצאו של האיש שהקפיד במשך שנים להניח את ראשו בכל לילה במקום אחר מחשש שיחוסל. האותות היו ברורים עד כי לא היה מקום לספק - או שג'עברי הפסיק להסתתר והוא חש חסין ובטוח בעצמו, או שמישהו קרוב בתוך חמאס מפזר סימני דרך לחשוף אותו לעיני הישראלים. לרודפיו היה ברור שיש לנצל את המומנטום בטרם ייעלם שוב.

רק דבר אחד לא נשקל ונבחן לעומק. מה תשיג ישראל אם ג'עברי יחוסל? מה משרת חיסולו, חוץ מרצון עז לנקום בו ולשלוח אותו לעזאזל? הרי אותו ג'עברי, האיש שהיתל בישראל במשך יותר מחמש שנים וכפה עליה להסכים לרוב תנאיו, הקפיד לשמר את ערוץ ההידברות שנפתח בין ישראל־חמאס־מצרים לתיאומים ולהסדרה ביטחונית. הוא היה יכול להרשות זאת לעצמו משום שהרגיש שמעמדו בחמאס איתן, ושהתנועה חייבת לו חוב גדול על האופן המוצלח שבו ניהל את עסקת שליט. הוא לא התרגש מהביקורת של מתנגדיו בתנועה, שקבלו על כך שבמקום להגביר את הג'יהאד מול ישראל, הוא מדבר על הסדרה והפסקת אש ארוכה.

אבל ישראל התקשתה לעמוד בפיתוי. ביום שבו גרר ג'עברי בידו את גלעד שליט במעבר רפיח, כדי למסור אותו למצרים שיעבירו אותו לישראלים, גורלו נחרץ. שם הוא נראה להוט לממש את העסקה כמו סוחר שקיבל מחיר מופרז על מרכולתו ואץ לממש את התמורה, לפני שהלקוח יתחרט. תמונת החייל הצנום המובל על ידי החוטף גדל הגוף נצרבה בתודעתם של מקבלי ההחלטות בישראל, שלא סלחו ולא היססו לרגע לאשר את הוראת המבצע.

האם התקיימו ההערכות לגבי יורשיו? האם איש במערכת הביטחון הישראלית לא הבין, שבחיסולו של ג'עברי סוללת ישראל במו ידיה את הדרך לשובו של מוחמד דף? דף, שבעבר היה מפקדו של ג'עברי, המתין זה שנים לשוב לתפקידו הקודם, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שניתן לסגנו ג'עברי למשמרת.

דף, האיש שידיו מגואלות בדם מאות ישראלים, ונחשב עד עצם היום הזה למבוקש מספר אחת, מעולם לא חשף את פניו. הוא הקפיד לשמור על מסתורין. נאמר עליו, שגם אם היה מתהלך בפנים גלויות ברחוב עומר אל־מוכתר, הרחוב הראשי של עזה, איש לא היה מזהה אותו. עד התמונה שהגיעה לתקשורת במהלך מלחמת חרבות ברזל, היה תיעוד אחד ויחיד שלו. צילום וידאו שצולם על ידי צלם רשת הטלוויזיה של אבו דאבי בחודש אוגוסט 2002, בעת הניסיון השני והכושל לחסלו. בתצלום נראה דף מחלץ עצמו מתוך מכונית בוערת לאחר פגיעת טיל ה'הֶלְפַיֶיר' ששוגר לעבר המכונית שבה נסע ברחוב אל־ג'לאא. הוא גרר את רגליו בקושי רב, וזחל על הכביש כשאש אוחזת בבגדיו. מאז לא נראו פניו בפומבי. רק צללית דמותו בצבצה מדי פעם בטלוויזיה של חמאס כשבא לאיים על ישראל. מופעי ההצללה וההשחרה הוסיפו עוד להילת הגבורה של האיש, שהיה מוכן ללכת רחוק כל כך בשם הג'יהאד נגד ישראל.

אחמד ג'עברי ירש את מקומו של דף כמפקד הזרוע הצבאית של חמאס, לאחר ניסיון החיסול הרביעי של דף ב-12 ביולי 2006. דף נפצע באורח קשה, ובמשך כשני עשורים כמעט, ההערכה המודיעינית היתה שהפציעה הותירה אותו עיוור למחצה ונכה, סובל מכאבי ראש עזים ותלוי במשככי כאבים חזקים.

בחודש דצמבר 2023 נמצאו תצלומים עדכניים שלו, שהפריכו את הערכות המודיעין. עינו הימנית עצומה, פניו אינן חרוכות, זקן מסתיר ככל הנראה צלקות שנותרו מניסיונות החיסול שלא צלחו. בתצלום נוסף, שהתגלה בכונן מחשב ברצועה, הוא מציץ בשעונו, ביד אחת אוחז משקה בכוס פלסטיק ובידו האחרת צרור דולרים. שתי הידיים שלמות, בסתירה לסברה בישראל, שלפיה איבד אחת מידיו ואחת מרגליו. העובדה שפרטים על מצבו האמיתי התגלו רק אחרי שני עשורים, מלמדת הרבה על איש המסתורין שעבר אינספור ניסיונות חיסול, והצליח להתאושש.

ב-2006, כאמור, לנוכח מצבו הקשה של דף, מונה ג'עברי למחליפו. ג'עברי, איש פת״ח בעברו, קיבל את התפקיד באופן זמני. הכתם של איש חמאס, עם דנ״א של איש פת״ח, הוא לא עניין של מה בכך, בוודאי כשמדובר על פיקוד על גדודי עז א־דין אל־קסאם. אך אף על פי שמלכתחילה הוגדר המינוי כזמני, עד להתאוששותו של דף, ג'עברי התאהב בתפקיד ובמעמד, ומיאן לפנות את מקומו. בעיני דף וחבורת תומכיו הרבים, ביניהם אחיו של יחיא סינוואר, ג'עברי נחשב לסורר ולכפוי טובה. דף, האיש שממעט בהופעות פומביות, הופיע בטלוויזיה של חמאס לאחר חיסולו של ג'עברי, והכריז כי ישראל עוד תצטער על שחיסלה את ממלא מקומו. אלמלא ההצללה וההשחרה, אולי היה ניתן לראות מבעד לכוויות שחרכו את פניו זיק של חיוך. במודיעין הפלסטיני ברמאללה עדיין משוכנעים בוודאות שמוחמד דף, יחד עם השחקן החדש־ישן שהגיע לרצועת עזה, יחיא סינוואר, רקמו ביחד מזימה להרחיק את ג'עברי. "יש לנו עדויות מוצקות,״ אמר לי בכיר במודיעין הפלסטיני, ״האחים סינוואר, בשיתוף ובהנחיית דף, דאגו להשאיר סימנים ואותות שיקלו על הישראלים, מבקשי רעתו, למצוא אותו.״ בכיר לשעבר בשב"כ הישראלי, שעמו שוחחתי, דחה את הטענות הללו מכול וכול, וטען כי יוזמת החיסול היא של ישראל, ושלה בלבד. כך או כך, התוצאה היא אותה תוצאה. ישראל חיסלה את ג'עברי והחזירה את המבוקש מספר אחת שלה, מוחמד דף, לקדמת הבמה. זה האיש שישראל פינתה לו את הדרך לפקד על גדודי עז א־דין אל־קסאם, שהפכו בינתיים לצבא של ממש. דף, האיש שהיה אחראי לתכנון הפיגועים הקשים ביותר נגד ישראל, שידיו מגואלות בדמם של מאות ישראלים שהוא אחראי לרציחתם, מהווה סכנה ביטחונית ממשית לישראל כבר יותר משלושה עשורים.

לאחר החיסול פרסם דובר צה"ל הודעה לקונית, שנמסרת לאחר כל חיסול ממוקד, לפיה ג'עברי עסק בעצם הימים ההם בתכנון פיגוע גדול. בדיעבד, שוב הוכח שישראל אינה מחשבת את צעדיה בחוכמה במלחמתה בחמאס. אולי אינה מחשבת את צעדיה כלל.

מבלימה להתקפה - תורת הלחימה החדשה של חמאס
ד"ר גרשון בסקין, שיחד עם ד"ר ראזי חאמד ניהל בשעתו את הערוץ החשאי לשחרור גלעד שליט, סיפר כי חאמד אמר לו, כי אחרי החיסול נמצאה בכיסו של ג'עברי טיוטה של הסכם הפסקת אש ארוך טווח שעמד לחתום עם ישראל. חאמד ניסה להוכיח לבסקין שג'עברי התביית — ולראיה הציג את ערוץ ההידברות בין ג'עברי לבין בסקין וחאמד — שנותר פתוח. ערוץ זה שימש אותם גם לתיאום פריסת כוחות שומרי הגבול של חמאס לאורך הגבול עם ישראל. ג'עברי הורה לפקודיו לפרוס עשרות אנשי עז א־דין אל־קסאם לאורך הגבול עם ישראל, כדי למנוע מחמושים של ארגונים קטנים כולל הג'יהאד האסלאמי, שכונו "סוררים", לירות רקטות לעבר יישובי הדרום. המחויבות לשמור על שקט עם הישראלים היתה גדולה עד כדי כך, שכשארגון קיקיוני בעזה באותם ימים הצליח לשגר רקטה לעבר ישראל, ג'עברי מיהר לעשות שימוש בערוץ זה כדי להעביר מסר הרגעה ללשכת שר הביטחון אהוד ברק בקריה. חאמד טען גם שג'עברי תכנן מהלך הסדרה נרחב עם ישראל, והיה משוכנע שיש לו מנדט לכך. ככלות הכול, הוא זה שהצליח להשיג את ההישג הגדול ביותר של התנועה מיום הקמתה — שחרור 1,027 אסירים.

"ג'עברי התחיל להאמין שהוא הפך מחמוש לדיפלומט נחשב," אמר לי דוד מידן, מי שהיה ממונה על תיק החטופים והשבויים והיה אחראי על עסקת שליט.

בימי המשא ומתן על שחרורו של שליט, ישב מידן במטה המודיעין המצרי בחדר אחד עם ראש השב"כ יורם לוי. בחדר השני ישב ג'עברי וניהל בעצמו את המשא ומתן עם המצרים. מידן למד להכיר היטב את האיש שגדל מעל למידותיו. "הוא השיל מעליו את מעיל העור והסתובב עם חליפות ממותגות שרכש בקהיר. אפילו המצרים התחילו לצחוק עליו."

עמיתיו המצרים, שלקחו את ראש הזרוע הצבאית של חמאס ל"יום כיף", סיפרו לו כיצד ג'עברי, שחי כל חייו הבוגרים במחתרת, יצא להפלגה בספינת תיירים על גדות הנילוס, אכל במסעדות הדגים המפורסמות של קהיר ולקינוח עבר ניתוח לייזר להסרת משקפיים. הוא נהנה מהחיים שמעל האדמה שלא חייבו אותו להסתתר מאימת האפאצ'י.

גם לאחר שהושלמה עסקת חילופי השבויים ושוחררו האסירים, ג'עברי המשיך לנסוע למצרים לפגישות עם ראשי המודיעין המצרי לגיבוש הסכם להפסקת אש, "תהדיאה" (רגיעה), עם ישראל. הוא נהג לחצות את מעבר רפיח עם הבטחה מצרית שישראל לא תיגע בו ולא תנסה לחסלו. אף שידע שמזל"ט של צה"ל עוקב אחר תנועותיו כשהיה עושה דרכו לקהיר, הוא היה בטוח שהוא חסין. רצונו להמשיך וליהנות מהחסינות הזו היה הסיבה העיקרית שחתר להמשיך ולנהל דיאלוג ולהגיע להסכם ארוך טווח, בהנחה הגיונית שהסכם כזה, אם יושג, יעניק לו תעודת ביטוח חיים. הוא הבין היטב שעכשיו, לאחר שמסר במו ידיו את גלעד שליט, לא נותר לו כל קלף מיקוח שיוכל להבטיח לו שישראל לא תפעל לחסלו. ג'עברי היה משוכנע שכל עוד הוא מנהל דיאלוג עקיף על הסכם רגיעה, ישראל תניח לו ולא תעז לחסלו.

אבל הסגן שמרד לא הבין שני דברים מהותיים. ראשית, שישראל לא תוותר על ההזדמנות להוכיח שלא שכחה ולא סלחה, ושנית, שגם מוחמד דף לא שכח ולא סלח. בזמן שג'עברי הפליג בתוכניותיו להשתלט על התנועה, יחיא סינוואר, האיש שהוא עצמו שחרר מהכלא הישראלי, חבר למפקדו לשעבר דף.

יחד תכננו השניים להשיב לדף המתאושש מפציעותיו את בכורתו. האויבים מבחוץ והאויבים מבית לא הותירו לג'עברי שום סיכוי לשרוד.

מיד עם סילוקו של "הסורר", החלו דף וסינוואר לפתח את תורת הלחימה החדשה של הצבא החדש, וזאת בהתבסס על מסקנות ולקחים שהופקו ממבצע ״עופרת יצוקה״. הוחלט לעבור מבלימה למתקפה, מדוקטרינת מגננה שתזנב בצבא הישראלי ותגרום לו אבידות כשיפלוש לעזה, להתחפרות המונית של חיילים שיאומנו לתקוף את הצבא הישראלי במארבים בבטן האדמה בכל רחבי הרצועה. במקביל, הקימו השניים מטה פיקוד לאיסוף מודיעין ולמחקר, שיאסוף וינתח כל פרט מידע על שיטות הלחימה של צה"ל כמו גם מודיעין אזרחי. היחידה, שכל חניכיה דוברי עברית רהוטה, למדה והפיצה תזכירים יומיומיים למפקדי חמאס, שנאספו ממקורות גלויים וסיפקו תמונת מצב עדכנית על מצבה של החברה הישראלית בכלל, ושל חולשותיה בפרט.

ההחלטה הנוספת שקיבלו היתה הקמת יחידת עילית של לוחמים. ״המובחרים״ (אל־נוח'בה), שיאומנו למשימות מיוחדות ונועזות ולקרבות פנים אל פנים מול החייל הישראלי. סינוואר, כך העידו חוקריו בכלא, למד הרבה על סיירת מטכ"ל של צה"ל ועל יחידות העילית שחייליהן מאומנים למבצעים נועזים וייחודיים. ייתכן שסיירות אלה היוו מודל השראה ליחידות שהקים עם שותפו דף.

את החיבור הקטלני הזה יזמה מדינת ישראל במו ידיה, כשסללה לדף ולסינוואר את הדרך לאיחודם מחדש, שיהפוך את צבא חמאס לצבא מקצועי שעליו תוטל המשימה, שסינוואר שם לו למטרה ראשונה: לשחרר מהכלא הישראלי את אסירי חמאס, חבריו, שלהם נתן את דברתו שיצאו לחופשי.

התהילה
יחיא סינוואר נולד וגדל במחנה הפליטים ח'אן יונס למשפחה קשת יום. בשכנות לבית המשפחה גדל גם רופא הילדים שמונה להיות מנהיג התנועה, לאחר חיסול השייח' יאסין, עבד אל־עזיז רנטיסי.

סינוואר, כמו כל הבנים בשכונתו, למד בבית הספר התיכון לבנים בח'אן יונס, ואחר כך השלים את לימודיו באוניברסיטה האסלאמית, שם סיים תואר ראשון בלימודי השפה הערבית. אהבתו לשפות ובלשנות תסייע לו גם ללמוד את השפה העברית על בוריה בבית הכלא הישראלי. באוניברסיטה הוא התמודד על תפקיד יושב ראש אגודת הסטודנטים כנציג "אל־כותלה אל־אסלאמיה", "הגוש האסלאמי", באגודת הסטודנטים, ונבחר לתפקיד ארבע פעמים.

הקריירה הפוליטית של יחיא סינוואר החלה במפגש שלו עם השייח' אחמד יאסין. בחקירתו סיפר כי לאחר שהשייח' אחמד יאסין שוחרר לראשונה מהכלא (בעקבות עסקת חילופי שבויים ב-1984 עם ארגונו של אחמד ג'יבריל), הוא נהג לפקוד את ביתו של השייח' במחנה הפליטים שאטי, יחד עם אדם נוסף, ששמו ח'אלד אל־הינדי. יאסין, שהיווה אז סמכות דתית משמעותית, האמין שהאחים המוסלמים שנוסדו במצרים יהיו תרופת החלמה למצבם של הפלסטינים בעזה.

"ישבנו שלושתנו ודיברנו, בין השאר, גם על המצב ברצועת עזה, המצב הביטחוני והמצב המוסרי, [על] משתפי פעולה ואלו ההולכים נגד מצוות האסלאם,״ סיפר לחוקריו בשב"כ לאחר שנעצר והתוודה מיד. שיחות החולין שנהגו לקיים בביתו של יאסין הפכו במהלך הזמן לתוכנית פעולה של ממש.

השלושה, יאסין הנכה ושני הצעירים הנלהבים סינוואר ואל־הינדי, החליטו להקים את "אל־מג'ד" (התהילה) - ארגון מיליטנטי שתכליתו היתה איסוף מידע על משתפי פעולה, מכירת אלכוהול ועלונים פורנוגרפיים וצריכת זנות. כלומר, הרעיון היה להקים משטרת מוסר בעזה להגנת ערכי האסלאם הטהור, כפי שיאסין לימד אותם, על בסיס תורת האחים המוסלמים, וכפי הנראה גם בהשראה של המהפכה האסלאמית באיראן, שיאסין כה התפעל מהצלחתה.

הקמת "אל־מג'ד" היתה הצעד הראשון להפיכת "המרכז האסלאמי" של יאסין מארגון צדקה וחברה, שעיקר פעילותו היתה להעניק מזור וסיוע לאוכלוסייה הענייה של עזה, לארגון טרור רצחני.

גם אסמעיל הנייה, לימים ראש הלשכה המדינית של חמאס, הצטרף לאותה התארגנות מצומצמת. בניגוד לסינוואר, המשימה הרצחנית של חקירה ועינוי של בני עמו פחות התאימה לו. גם כיום הוא מקפיד להסתיר את הפרק האפל הזה בעברו. סינוואר, לעומת זאת, התמסר למלאכה המזוויעה בהנאה סדיסטית, ומעולם לא הביע כל חרטה על ההוצאות להורג והעינויים שביצע.

את רשימת משוחררי חמאס בעסקת שליט, הרכיב אחמד ג'עברי על פי הוראותיו של יחיא סינוואר מהכלא.

כיצד הגיעה אליו הרשימה? סביר להניח שבאחת משתי דרכים המוכרות לכל אסיר ביטחוני בבתי הכלא בישראל. באמצעות עורכי דין שעל פי הנוהל הקיים נפגשים עם לקוחם ביחידות וללא האזנה, או באמצעות טלפונים סלולריים שמוברחים לתאים, אם על ידי עורכי דין או במהלך מפגשי קרובים.

צאלח אל־עארורי, שישראל שחררה מהמעצר המנהלי וגורש לסוריה, הצטרף לג'עברי בקהיר, שם דנו עם הישראלים על עסקת שחרורם של אסירי חמאס תמורת שחרורו של גלעד שליט. למרות הסכסוך המר בין סינוואר לאל־עארורי, המטרה קידשה את האמצעים. סינוואר, בכלא הישראלי, ואל־עארורי וג'עברי בקהיר, עברו בקפידה שם אחר שם, ואישרו או פסלו.

לפני שהושלמה העסקה, כאשר התברר לסינוואר שישראל מסרבת לשחרר יותר מאלף אסירים, כפי שרצה, הודיע כי הוא עצמו מתנגד לעסקה ומתכוון להישאר בכלא. מבחינתו, היה צריך להתאמץ יותר ולשחרר את כולם. לבסוף הצליחו לשכנעו.

כשנאלץ לבסוף להשלים עם העסקה, נשבע שלאחר השחרור הוא יפעל מבחוץ לשחרורם של הנותרים מאחור. במסגרת העסקה, שנחתמה בקהיר בין הצדדים, שוחררו 1027 אסירים, 450 מהם מחבלי חמאס והשאר מקרב כלל הארגונים. ישראל הבהירה לחמאס ולמצרים שהיא מוכנה לשחרר אסירי עולם עם דם על ידיהם, כל עוד נשפטו לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. אמ"ן ושב"כ ניהלו דיונים ממושכים על שחרור מחבלים שביצעו או תכננו פיגועים לפני האינתיפאדה השנייה, דיונים שבהם נבחנה מידת המסוכנות של המשוחרר הפוטנציאלי.

ישראל סירבה להיענות לדרישת חמאס לשחרר, למשל, את חסן סלאמה, אף על פי שביצע את הפיגועים בקו 18 לפני האינתיפאדה השנייה, או את עבדאללה ברגותי, מתכנן הפיגוע הגדול במלון פארק בערב פסח 2001 בנתניה, שבו נרצחו 32 ישראלים. עם יחיא סינוואר, שהיה שפוט לארבעה מאסרי עולם, ועל אף מעמדו הבכיר והתנהלותו הבעייתית בבתי הכלא הישראליים שבהם ריצה את עונשו במשך 22 שנים, לא היתה לה כל בעיה. יתרה מזאת - סינוואר אפילו לא נכלל ברשימת האסירים הכבדים שסביב שחרורם התנהל דיון מעמיק.

ד"ר יובל ביטון היה ראש אגף מודיעין בשירות בתי הסוהר, שבילה מאות שעות עם האסיר שהטיל מורא על כל האסירים, בכל בית כלא שאליו הועבר.

"כששמעתי שסינוואר נכלל ברשימה, קפצו לי כל הפיוזים," אמר לי, "לסינוואר היה רוע בעיניים שאי אפשר היה לפספס. הרוע במלוא התגלמותו דיבר בעברית רהוטה. לא היתה לו שום בעיה לרצוח את בני עמו במו ידיו ובקור רוח שטני." ביטון מספר שבאחת משיחותיו עם סינוואר, הוא דיבר עמו על מבצע ״גשמי קיץ״, שבמסגרתו תקף צה״ל מהאוויר כדי לנסות להביא לחילוצו של גלעד שליט. 500 פלסטינים נהרגו במתקפות אלו.

"תגיד לי," שאל ד"ר ביטון את סינוואר, "שווה לך שרבים כל כך נהרגו למען אחרים?״ סינוואר השיב ללא היסוס: "בשביל שחרור אסירים, שימותו אפילו 100 אלף אנשים." בפעם אחרת טען בפני חוקריו ששב"כ מנסה להרע את תנאי האסירים. הוא כופף את ידו על השולחן, הכה בו בעוצמה ואמר בקול, ״אני אשבור אותם.״

במהלך תקופת מאסרו, סינוואר היה מעורב בהוצאה להורג של מי שנחשדו על ידו כמשתפי פעולה עם השב"כ או עם שירות בתי הסוהר. הוא הורה לאסירי חמאס, שעליהם פיקד בכלא שקמה, להוציא להורג שני אסירי חמאס שחשד כי הם משתפים פעולה. הפעם בתור המפקד הנבחר של האסירים בבתי הכלא הישראליים, הוא כבר לא היה צריך לחנוק אותם במו ידיו כבעבר, אלא רק לתת את ההוראה לאחרים שיעשו עבורו את המלאכה השטנית.

"הם פשוט זרקו עלינו גופה," מספר ד"ר ביטון, "ואמרו לסוהרים 'קחו את הכלב הזה'. הם לא הסגירו את מבצעי הרצח, ולא סיפרו מי נתן את ההוראה.״ ביטון מספר שאסירי חמאס בגדה נהגו לכנות את סינוואר "סאדאם" — על שם נשיא עיראק המגלומן, שהיה מוכן להקריב מיליונים מבני עמו על מנת להאדיר את שמו. כמוהו, סינוואר לא נרתע ולא חשב על המחיר שיגבו מעשיו. העיקר שמטרותיו יושגו.

המשך הפרק בספר המלא