אֶרְלִינְדָה לא הצליחה לעצום עין. כל תא בגופה רחש ורטט כאילו ריפרפו בתוכה אלפי פרפרים, אף כי היא מעולם לא ראתה פרפר חי.
זו התרגשות טבעית, אמרה לעצמה, אבל היא לבדה נשארה ערה, ואילו שאר חברותיה באולם השינה נמו להן את שנתן בשלווה, כאילו האירוע הצפוי למחרת הוא עניין שבשגרה.
רוֹמוּלוּס ורֶמוּס — זוג הירחים התאומים, זירזפו את אורם מבעד לחלון, ובאופן מוזר לא היה הזוהר קלוש אלא דווקא בוהק, וזאת למרות הכיפה הגדולה שחצצה בינה ובין השמים. אולי טרחו ממרקי הכיפה ללטש אותה במיוחד לרגל האירוע? האור התווה ברכּות את מתארו של האולם, וארלינדה סקרה במבטה את המיטות שהיטיבה כל כך להכיר ואת בנות־האנוש הצעירות המכורבלות בתוכן. היא זיהתה את הדלת הסגורה, ששומר הלילה תמיד בדק, שמעליה חקוקה דמות דיוקנו של יָנוּס, האל כפול הפנים; את הקירות המעוטרים בסמלו של מרקורי — שליח האלים המכונף; ואת הארונות שהכילו את חפציהן של אלה שהתגוררו יחד באולם השינה הזה מאז ילדותן המוקדמת. בת שש היתה ארלינדה כשהועברה לקן הגידול המשותף. ביום ההוא פגשה לראשונה את כל בני המחזור שלה, ובעל הסמכות בירך אותם בחגיגיות, ענד להם את אצעדות הקרסול והכריז על היותם מעתה משפחה אחת.
מכל אלה היא עתידה להיפרד מחר.
ראשה הבהיר של מַרְטִיסִי, חברתה הטובה ביותר, נח על הכר במיטה הסמוכה לשלה, כשכף ידה תחובה מתחתיו כמו תמיד. ארלינדה ידעה שכמו תמיד, אצבעותיה אוחזות בפיסת תחרה שחוקה ממישוש, זו שאמורה להשפיע על חלומותיה ולדרבן את המזל גם בעת השינה.
מרטיסי מילמלה משהו, וכשהסבה את ראשה, כיסה צהוב שערה את פניה. ארלינדה ניערה את שפעת תלתליה השחורים כפחם. היא יכלה לנחש על מה חברתה חולמת וחייכה לעצמה באפלה. מרטיסי לא תשתנה. יש להניח שהתום שלה יישמר גם בדרכה החדשה. ואולי לא? מי יכול לנבא את קורותיו בפרק הבגרות?
כולן, מן הסתם, כבר הסירו את אצעדות הקרסול שלהן לקראת מחר, ורק היא עדיין סירבה להיפרד מזו שלה.
בכלל, פרֵדה תמיד היתה קשה לה. עוד מעט, אמרה לעצמה, יש עוד זמן.
היא קמה חרש ופסעה לעבר החלון. יחפה פסעה, נוטשת את מעטפות הרגליים הרכות מאחוריה. מקצבה היה אטי במתכוון, כשהיא מתאפקת לא להרים את עקביה יתר על המידה. יש לה עוד זמן. זה הלילה האחרון. על מפרק כף רגלה היטלטלה שרשרת הכסף הדקה עם תליוני זהב בצורת כנפונים. "אצעדת הקרסול" — כך כונה התכשיט שליווה אותה, כמו את כל חבריה, מיום לידתם. כעת הקשיבה רב־קשב לצלילים הענוגים הנוגים כשל פעמונייה. אלה יהיו לנצח מזוהים עם פרק הילדות. בינתיים כדאי להתרפק על כל צעד, לספוג את תחושת כוח הכבידה המחבר לקרקע ולשמר אותה בתיבת הזיכרון כחוויה הקשורה לפרק שעומד להסתיים מחר.
עוד מעט ישתנה הכול.
ארלינדה הפנתה את פניה. תלתליה, שהתפרעו על מצחה, לא הפריעו לה להבחין בשורות־שורות של טוגות מוכרות, המדים של חברותיה. הן היו תלויות מולה בסדר מופתי, ולמרגלותיהן מקופלים הבגדים החדשים, שאליהם תצטרך כל אנוש־נערה להתרגל. האם גם לה הם יתאימו? ארלינדה כמעט התפתתה למדוד את תלבושתה החדשה בחשאי, אבל בלמה את עצמה. אסור להקדים את המאוחר, כך מתעקשים בעלי הסמכות. יש לנוע על ציר הזמן, תמיד בקצב הנכון, המותאם לכל בן־אנוש. הבגד החדש יחליק על גופה מחר, והיא תתרגל אליו, כמו כל בני המחזור שלה, ככל בני־האנוש שקדמו לה במֶרְקוּרִיוּם.
יש מי שמתעב שינויים ומתבצר בקיים, ויש מי שכמֵהַּ לשינוי ורואה בו הרפתקה מסעירה ואפילו מבורכת. ארלינדה ראתה את עצמה שייכת לסוג השני, אף כי בניגוד לתמימותה של מרטיסי, היא לא חיה באשליה שאת כל החלומות יהיה אפשר להגשים. היא לא האמינה בכוחם של קמעות הנתחבים מתחת לכר, בוודאי לא בפיסת תחרה מגוחכת. שלב התמורה אכן מסעיר ומבורך, אבל טומן בחובו גם לא מעט סיכונים.
אבל היא העדיפה לא לחשוב עליהם ברגע זה ונגעה בטוגה שלה, זו שנהגה ללבוש ולפשוט מתוך הרגל ובלא להקדיש לכך מחשבה יתרה במרוצת שמונה־עשרה שנותיה. אחר כך ליטפה אותה, ממוללת את הבד הרך באצבעותיה. הטוגה הזאת תישמר בארונה עד ליום שבו תצטרך לעזוב את העולם אחרי שלב הדעיכה. כל תא בגופה עדיין רחש, והתחושה שאלפי פרפרים מרפרפים בתוכה דווקא התעצמה. תחושה מדומיינת, כמובן, מפני שארלינדה ראתה פרפרים רק במוזיאון לטבע, כנפיהם ההדורות פרושות לצדדים וסיכה נעוצה בהם.
לפתע הגיע לאוזניה רחש. טפיפות רגליים במסדרון שמעבר לדלת.
היא נסוגה לאחור, קור פתאומי משתלח לעבר כפות רגליה היחפות. הטוגות מולה נראו כמו רוחות רפאים שבהו בה, חסרות גוף ופנים, ועם זאת, בעלות ממשות מוזרה. הטפיפות מעבר לדלת הלכו והתקרבו. היא לא הצליחה לשלוט בדמעה שהתגנבה ללחייהּ, ומחתה אותה בכוח. המחשבה שחלפה בראשה היתה חסרת היגיון, מטורפת, אבל אותה לא היה אפשר למחות בקלות כמו דמעה.
אולי קרה נס והוריה חזרו?
