פעם היה לי לב

הקדמה

עוד מעט בן שלושים ובעיית המין רק הלכה והסתבכה ככל שהתבגר, הפוך ממה שחשב שיהיה. הוא נזכר בעצמו כשהיה בן אחת-עשרה, בוהה בילדה שישבה לידו בכיתה ואומר בלב: עכשיו אני ילד, אבל עוד שנתיים אהיה בן שלוש-עשרה, אהיה גבר, ואז דברים יקרו. וכשהיה בן שלוש-עשרה וכלום לא קרה עדיין אמר בלב: עוד שנה אהיה בכיתה ט', בתיכון, שם זה הדבר האמיתי. בכיתה ט' הסתכל על בנים מהשכבה מעליו, מדברים עם בנות מהשכבה שלו, והן צוחקות. עדיין היתה לו תקווה שבשנה הבאה, בכיתה י', יהיה כמוהם וידבר עם הבנות בשכבה מתחתיו, וסוף-סוף הבעיה תיפתר.

הבעיה לא נפתרה. סדרה שלמה של תקוות התנפצה: ״לפני הצבא כולם מזיינים״, ״בצבא חייבים״, ״אחרי הצבא לא יכול להיות שלא״. אבל לא, הוא התייסר בתקופות יובש אכזריות ונאלץ להיאבק על נפשו כדי לספק את הצורך הבסיסי, הצורך למגע ולחום ולחיבור. וגם כשזיין, לא הרגיש שהוא מזיין. הרי זיון הוא דבר קליל וטבעי, ואילו הוא תמיד היה צריך להמציא סיפור, לתחמן, לשקר, לרמות, למכור את עצמו, למכור פוזה שהחזיקה מעמד זמן קצר ואז נכשלה.

הפוזה של האקטיביסט המזרחי, למשל, לא תמיד היתה כישלון. לפני תקופת היובש הנוכחית, לפני שנרשם לתואר שני, היו לו הצלחות. היו כאלה שנשבו בקסמו. היה לו קסם. כמו תמיד, זה היה אמנם קסם שלא החזיק מעמד מספיק זמן, אבל בכל זאת קסם. ימים אלה חלפו לפני שנתיים, כשגמר את התואר הראשון במכללה בדרום, אך ההשפעה שלהם לא פסקה אלא רק החריפה. באותם ימים הבין הסטודנט שלומי, שהיה בעל מראה ממוצע, שאם הוא מעוניין בחיי מין עליו להצטרף לאיזשהו מאבק פוליטי של קבוצה מדוכאת בחברה: נשים, טבעונים, מזרחים, לסביות והומואים, פלסטינים, צרכני קנאביס, אקולוגים, פליטים מאפריקה, חרדים, אתיופים.

ושלומי ניסה את כל האפשרויות שהיו בשוק האקטיביסטי, את כולן העדיף על פני הסירחון והבנאליות של המאבק המזרחי, אך לצערו זה היחיד שעבד לו. באף דרך אחרת לא הצליח למשוך אליו בחורות. אף אחת לא הסתכלה לכיוון שלו כשדיבר על הפליטים האפריקאים המסכנים, שחיים פה באווירה שבה חיו יהודים בשנות העשרים באירופה, או על התרנגולות בכלובים שחותכים להן את המקור כדי שלא ינקרו אחת את השנייה כשהן חוטפות קריזה בגלל הצפיפות האיומה. הוא דיבר לאוויר, אף אחת לא הקשיבה. רק כשהתחיל לדבר בחי״ת ועי״ן על ״הקיפוח העדתי החמוּר״ ועל ״הפערים החברתיים שנפערים בין העניים והחלשים לבין העשירים והחזקים״, פתאום נישאו אליו עיניים, סומק מילא את הלחיים ומהר מאוד חיי המין החיוורים שלו פרחו בשלל גוונים.

ועם זאת, ההצלחה לקתה בחסר, הוא לא הצליח לשמר אותה, הבחורות נטשו במהרה והיובש השתלט בחזרה. הרושם הראשוני שעשה, של לוחם צדק מזרחי שגדל ברמלה כשברקע מצוקה קשה וקיפוח, נהרס ברגע שנחשפו לאיכות החיים שלו. אמנם הוא לא היה עשיר, אבל לעומת סטודנטיות קשות יום, שצריכות לעבוד כדי לממן את הלימודים והמחיה שלהן, חי שלומי חיי מותרות. הוא לא עבד, וההורים שלו מימנו לו את הוצאות הלימודים, המחיה והבילויים עד השקל האחרון.

אותם מפגשים קצרים השאירו אותו לא מסופק, מוכה זיכרונות של רגעי אורגזמה קסומים שנקטעו בטרם עת, והחדירו בו מוטיבציה אדירה לפתח את תפיסת העולם שלו. הוא היה צריך מצד אחד לשמר את הזהות המזרחית המקופחת, שחיי המין שלו היו תלויים בה, ומצד שני להצדיק את החיים הנוחים שלו בהווה. היה חסר לו ״טוויסט״. ואז בא לו הרעיון של ההדוניזם המזרחי. במקום לוחמנות, רוגע. במקום גסות והתלהמות, רכות ונועם הליכות. ובמקום עוני, חוסר השכלה ועבודה קשה, בטלנות אינטלקטואלית. ההדוניזם המזרחי הוא הביקורת החריפה והחתרנית ביותר כנגד ההגמוניה האשכנזית, שכן מהותו היא לקחת את הסמלים ההגמוניים - נימוסים, השכלה ותחכום - ולנכס אותם כסממנים מזרחיים, יחד עם סגנון ספרדי לא מתפשר. אם כל המזרחים היו נהיים אנשי רוח נהנתנים, טען באוזני בחורות שרצה לזיין, בעיית הקיפוח והפערים בחברה היתה נפתרת. ואולי אפילו היו המזרחים עוברים את האשכנזים בהצלחתם, שכן אורח החיים המודרני הסיזיפי פחות טבוע בהם לעומת בני התרבות האירופית.

לקח זמן לרעיון של ההדוניזם המזרחי להמריא. רק לאחר אימונים קשים וחקירות רבות היתה לשלומי - לראשונה בחייו, ולתקופה קצרה מאוד - שגרה קבועה של סקס. ויותר מזה, לא היה מדובר בסתם סקס עם בת זוג קבועה; פקדו את מיטתו עלמות חן שונות, והוא מצא את עצמו במצבים תמוהים וקסומים, במעין גן עדן עלי אדמות, שואל את עצמו שאלות כמו: עם מי אהיה היום ועם מי מחר? מי בבוקר ומי בערב? ועדיין, אפילו בגן העדן הקסום לא הצליח לפצות על עוולות העבר, על היובש. כל הבחורות האלה די ממוצעות, חשב, אף אחת מהן לא באמת כוסית. לכל אחת חיסרון שעם הזמן רק מתבלט: פנים מעצבנות, תחת גדול מדי, כפות רגליים מכוערות.

והיו גם סיבוכים, דיבורים על אהבה. כל הזמן הציקו לו שהן רוצות אהבה. הן נראו לו כמו ילדות מפגרות ומנוזלות שחוזרות על אותה מנטרה: אהבה. אהבה. אהבה. מטומטמות. איך אפשר לאהוב באמת כל עוד בעיית המין שולטת? רק כשלא ירצה עוד, האמין, כשיימאס לו מהזיונים, כשיזיין כל כך הרבה, עד כדי גועל, עד כדי כך שישכח שאי-פעם בעבר היו תקופות של יובש - רק אז הבעיה תיפתר ויוכל להתפנות מהבחינה הרגשית לדברים נעלים יותר. ל״אהבה״.

הזיונים והציונים השתלבו זה בזה, וככל שהצליח בתחום אחד כך שגשג באחר. את הרעיונות לעבודות שהגיש שאב מאותו תחום מחקר - ״פרדיגמת הקיפוח״, ״שיח המדוכאים״ - שבו כבר הפך למעין מומחה קטן. לכתוב היה לו קל, והיה לו קל גם לעשות מה שאהבו: לקחת רעיון פשוט ולסבך לו את הצורה. הטריק שלו היה אותו טריק שביצע שוב ושוב: המתח בין אשכנזים למזרחים הוא אותו מתח שיש בין הרבה מילים אחרות, למשל המתח בין אדם וטבע, גברים ונשים, אידיוטיות וטמטום. היה לו, מה שנקרא, כושר חרטוט טבעי. ״מזרחים הם מטומטמים ואשכנזים הם אידיוטים״, למשל, היתה הכותרת של אחת העבודות שכתב במסגרת התואר הראשון, עבודה שמיד היתה להצלחה גדולה.

זה היה בקורס שבו המרצה ביקש לכתוב עבודה על הייצוגים של טקס החינה. שלומי החליט לנתח תגובה שהופיעה מתחת לכתבה באתר חדשות, שעסקה בפופולריות הגוברת של הטקס. מישהו בשם הניטרלי ״ישראל ישראלי״ הגיב במילה אחת: מטומטמים. ״מדוע בחר המגיב לתאר את טקס החינה דווקא במילה מטומטמים ולא במילה אידיוטים?״ שאל שלומי בעבודה, ״אין זו בחירה שרירותית, שכן גם האידיוט וגם המטומטם - שניהם טיפשים, על פי ההגדרה המילונית. ואף על פי כן, מה ההבדל בין מטומטם לאידיוט? ניתוח סמלי עשוי להראות שלמטומטם יש יותר קצב מכורח הקשר הבלתי-נמנע שלו לתופי הטם-טם, הדרבוקות, ואילו האידיוט הוא שימושי מכורח הקשר שלו לביטוי 'אידיוט שימושי' (Useful Idiot). והרי ידוע שאין מטומטם שימושי. על כן למזרחי אין שימוש, אין בו תועלת, חוץ מהקצב האפריקאי הפרימיטיבי, ממחיאות הכף ('כפיים'), מהחפלה״. את התגובה לכתבה, דרך אגב, הוא כתב בעצמו.

המרצה כל כך התלהב מהפרשנות של שלומי, שביקש ממנו לעמוד מול הכיתה ולספר לסטודנטים האחרים על העבודה שכתב. זו היתה הפעם הראשונה ששלומי עמד מול קהל, הוא לא היה מוכן והתרגש יותר מדי. הוא עמד שם במבוכה, הרגיש שהזיוף שלו עומד להיחשף, וחיפש לומר משהו פרובוקטיבי שייצור בכיתה ויכוח ויסיר ממנו את העיניים. הוא ניסה לאלתר משהו, ״כל העניין הזה של היחסים בין הטמטום לאידיוטיות, בבסיס שלו יש אפליה חמורה...״ ההתרגשות קטעה אותו. הוא איבד את היכולת להתמודד עם אנשים, חיפש במבט שלו חפצים, קירות, שולחנות, פלאפונים. לא היה לו מה להגיד, הוא נתקע, הרגיש שהוא גוסס. החיים הסתובבו לו מול העיניים, בתוך החפצים ראה פרצופים, את ההורים שלו, הם התחלפו בהורים שלהם, הסבים והסבתות שלו התחלפו לפרצופים מוכרים שלא הצליח לזהות. הוא צרח על עצמו מבפנים: מה אני צריך לעבור בשביל לזיין, אלוהים! הוא עמד להתעלף, כבר לגמרי ויתר על האפשרות לומר משהו בעל משמעות, מבחינתו החיים נגמרו, זהו, הלכו, אין עוד. ורק אז פתאום יצא לו מהפה, בלי שהתכוון, בלי להתאמץ, הברקה של הרגע שלא הבין איך לא אמר אותה קודם, ושהציתה ויכוח בכיתה והצילה אותו - ״בתרבות שלנו גברים הם אידיוטים ונשים הן מטומטמות. בגלל זה אף פעם לא אומרים לאישה שהיא אידיוטית. אידיוטית לא נשמע טוב כמו מטומטמת. נשים הן תמיד מטומטמות. וגם פה אפשר לראות שגברים מקבלים פריבילגיה על פני נשים, הם יכולים להיות גם אידיוטים וגם מטומטמים.״

״גברים לא יכולים להיות פוסטמות,״ אמרה לו מישהי בחוץ, אחרי השיעור. קראו לה חן, היה לה חבר באותו זמן, שלוש שנים, והיא היתה לקראת סוף הלימודים שלה. לא עבר הרבה זמן עד שנפרדה מהחבר שלה והתמסרה לחלוטין לשלומי. היתה לה התכונה היפה הזאת שיש למישהי שיוצאת ממערכת יחסים ארוכה ורקובה, של להתמסר בקלות בלי לדבר על ״אהבה״. ככל שהחבר שלה לשעבר כעס וניסה להתנכל לו, כך נקשר אליה שלומי יותר ואיבד עניין באחרות. סוף-סוף אני עם כוסית, חשב. אבל פחד להרוס את כל מה שעבד למענו, עד שנשבר וחשף את עצמו. הראה לה את עצמו בלי הפוזה של האקטיביסט הוגה הדעות, סיפר לה שהוא מרגיש משהו, משהו שאף פעם לא הרגיש כלפי מישהי. ומאז לא ראה אותה. סיפרו לו שהיא טסה להודו, והוא רצה למות. לא בא למכללה, לא יצא מהדירה החנוקה, לא ידע מה לעשות ולא הבין מה קורה לו.

שלומי מצא את עצמו שקוע בתחום שהיה זר לו לחלוטין, מבולבל בתוך זיכרונות. התחושות שחווה כשעמד מול הכיתה בפעם הראשונה חזרו, כאילו בלי קשר. אבל היה קשר: הלב שנשבר כשחן נעלמה וחרדת ההתרגשות הגדולה שבדיבור מול קהל - שניהם היו קשיים שידע שאם לא יתגבר עליהם עתידו באקדמיה יתחרבן. הרי רגשנות היא ערך בזוי במרחב האקדמי, שם צריך לבסס הכול לפי השכל. מתחתית התהום, מקום שבו לרוב האנשים נראה שאי אפשר לרדת נמוך יותר, הצליח שלומי בדרך נס לרדת נמוך יותר. ומהמקום שהיה נמוך יותר מהמקום הנמוך ביותר, פרדוקס בפני עצמו, יכול היה בקלות לבטל את הרגש. כמו ללחוץ על כפתור.

הוא הפסיק להתרגש, שכח מחן. השכל שלט באופן מוחלט והכול נהיה כל כך קל. הוא ישב ערום מול המחשב בדירה שלו, עישן ג'וינטים והזיע, כתב עבודות לקורסים שונים במקביל. כמו מכונה הוא תקתק ניתוחים קרים של השיח המזרחי, קישר כל דבר אפשרי לשיח המזרחי, אפילו בקורסים שלא היה להם שום קשר. הקיא ושלשל את השיח המזרחי. ותמיד רגע אחרי ששלח את העבודות במייל למרצים, פרץ בצחוק גדול. בעיני רוחו כבר ראה - לא קיווה! ממש ראה בעיניו - את הדברים המתחכמים שיגיד מול הכיתה כשהמרצים יבקשו שידבר על השטויות שכתב, הפוזות שיעשה, הציונים המרהיבים, והכי חשוב - הזיונים שיבואו בעקבותיהם. הוא ראה הכול והחזיק מעמד ולא התרגש. כתב חרטוטים על גבי חרטוטים, בלי להסס או לפחד, בקלות, בקלילות.

פעם היה לו בלוג אנונימי. שם היה הרבה יותר קשה לכתוב. אם באקדמיה נדרש ממנו לא להתרגש מבפנים ולא לבטא רגשות, בבלוג נדרש ממנו דבר מורכב יותר - לא להתרגש אבל כן לתאר רגשות. ימי הבלוג היו בשנת 2004, לפני שהיו רשתות חברתיות, ונמשכו כמה חודשים, מסוף השירות הצבאי ועד שטס לחו״ל. בהתחלה ניסה להיות חמוד וקיטשי, פרסם פוסט על העלייה שלו מגן חובה לכיתה א' והיה בטוח שמיד יזכה להצלחה גדולה. הוא חשב שזה מה שיאהבו כי ראה שהבלוגים המצליחים עוסקים בזיכרונות ילדות, ובעצם משמשים כאתרי היכרויות, שבהם הכותב מציג את עצמו כילד נאיבי שרק רוצה אהבה אבל העולם האכזר מונע אותה ממנו. מתחת לפוסטים האלה היו תגובות מחממות לב של בחורות שהפוסט נגע בהן. הבלוגים האלה גאוניים, חשב שלומי. אתה כותב פוסט נוגע ללב, בחורות קוראות ומתחרמנות, ורוצות לגעת בחזרה. אבל אף אחת לא התייחסה לפוסט על העלייה לכיתה א', והוא לא הבין למה.

הפער בין הפנטזיה על ערימות של בחורות שיבואו דרך הבלוג לבין ההתעלמות המוחלטת שקיבל מאותן בחורות דמיוניות עורר בו תסכול עז. הוא החליט לעשות פרובוקציות, להיות נועז, העלה סדרה של שלושה פוסטים, כל אחד מורכב ממילה אחת שחוזרת על עצמה: זין, כוס, תחת. אותה מילה שוב ושוב שאמורה היתה להוביל לתגובות כלשהן, ליחס כלשהו, אבל ההתעלמות כמובן נמשכה. התסכול המתגבר הפך לייאוש מתגבר שבקצה שלו, באופן מפתיע, היה רוגע. חוסר אכפתיות מרגיע. ופתאום, דווקא מתוך חוסר האכפתיות, יצא לו פוסט על טראומת הלידה שלו. הוא כמובן לא זכר את הלידה שלו, כל מה שידע היה מסיפורים ששמע מאמא שלו, אבל הרוגע ששרר בו אפשר לו לכתוב על זה כאילו הוא זוכר. ופעם ראשונה שהוא פשוט כתב בלי לצפות לכלום, סתם שיתף רגש. מיד קיבל תגובה מחממת לב.

סוף-סוף הבין מה נדרש כדי לזיין בעולם הבלוגים - לשפוך את הלב, את כל הלב, בלי לקוות לכלום. וככה, בלי להתלהב, כתב זיכרונות כואבים, ובתמורה, מדי פעם, קיבל קצת אהבה מקוראות שרצו שימשיך לשפוך. הוא היה חייב לשים לב שהוא לא מועד, לא מתבכיין או מתלונן, רק מוציא רגש טהור בלי רצון לקבל תמורה. באופן אירוני, כשהיה מתרגש להוציא את הרגש שוב היו מתעלמות ממנו. כי חשיפת רגשות עובדת רק מתוך חוסר אכפתיות, וההתרגשות מרחיקה את הדברים שרוצים. הוא נתן לבלוג את השם ״פעם״, לעצמו את הכינוי ״פעמינו״, וכל פוסט שהעלה התחיל במילה ״פעם״.

הדבר המדהים בבלוג היה שאמנם לא היו הרבה תגובות, ורוב הפוסטים שהעלה זכו להתעלמות, אבל כשהיתה תגובה - תמיד היא הובילה למפגש בשר ודם. הוא היה אוסף אותן עם האוטו של ההורים שלו, לוקח אותן לים, והן התאהבו בו מיד כי הרגישו שהן כבר מכירות אותו. לא היה צריך לדבר. ואז מהר מאוד הבינו שהן יודעות עליו הכול, לפחות את כל מה שמעניין בו, ואין טעם להמשיך כי אין עוד מה לגלות. היובש חזר להכות ואילץ אותו לנסות למשוך עוד קוראות, ששוב התאהבו והתלהבו ונטשו, עד שלא נשאר כלום לשפוך, ואף אחת לא הגיבה יותר. לאחרונה הוא משתעשע ברעיון לחזור לכתוב בבלוג, אבל איך שהוא קורא דברים שכתב צמרמורת נדחסת לו בגרון.

אחרי שפרש מהבלוג טס לקנדה לחצי שנה, לעבוד, ואחר כך טס להודו לחצי שנה, לטייל. כשחזר לארץ, לבית הוריו ברמלה, לא יכול היה לסבול את ההצקות של אמו, שנמאס לה לראות אותו מתבטל במשך שנה שלמה. הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים ואיבד את האמונה שאי-פעם יֵדע. לא התחשק לו לעבוד קשה. הדבר היחיד שהיה ודאי היתה הכמיהה שלו לחברה נשית. אז הוא נרשם לתואר ראשון בחוג עם הכי הרבה בחורות במכללה עם הכי פחות דרישות.

״יש לך עתיד באקדמיה,״ אמר לו אחד המרצים במכללה. ״חסרים חוקרים כמוך, עם ברק בעיניים,״ וכשהביט לו בעיניים כאילו אמר לו: קלטנו את הקומבינה שלך ואהבנו את זה, בוא תהיה גם אתה אוכל חינם כמונו ולא רק שתזיין מלא, גם תקבל על זה כסף. הדיבור שלו הפך ללחישה, ״אחרי שתגמור את התואר הראשון תירשם לתואר שני, תקבל מלגת מחיה מהאוניברסיטה, תעבוד בתור מתרגל, תמצא מנחה לתזה, תגמור את התזה. תגמור את התואר השני. אחר כך דוקטורט, תמצא מנחה לדוקטורט, תעבוד בתור מרצה. תגמור את הדוקטורט, תיסע לכנסים בעולם. מה אכפת לך?״

״האקדמיה - לא בשבילי,״ אהב להצהיר בטון צנוע ובו-זמנית מתנשא. הוא שמח בחלקו, לא חשב על העתיד, כי ביטול הרגש חייב אותו להיות כל-כולו בהווה. שלומי גר בדירה נחמדה בקיבוץ פסטורלי בדרום, והבחורות שמשך אליו, אף שהיו סבירות ואף אחת מהן לא היתה מדהימה, בכל זאת היו חינניות ועשו כל מה שרצה. כלומר, אמנם לא היו כוסיות אבל בהחלט אפשר לומר שהיו עלמות חן. ההורים שילמו על הכול, ובכל יום שעבר, שבו ניווט בין עלמת חן אחת לאחרת, הרגיש שהוא קרוב יותר לרגע שבו הזיונים יימאסו והוא יוכל להתפנות לאהבה.

ואז הנורא מכול קרה: התואר הראשון בלימודים על-תרבותיים נגמר, וכל אותן עלמות חן איבדו עניין באקטיביזם והתקדמו הלאה. ״מה זה 'הלאה'?״ שאל אותן בעיניים נוצצות ומפוחדות. אחת-אחת ענו לו אותו דבר בדיוק: ״לחיים האמיתיים״.

שלומי המסכן היה מכור ולא יכול היה להתקדם הלאה. הוא לא הצליח להשתחרר מהאידיאולוגיה שהגה, וחיפש מקום שבו יוכל להמשיך את דרכיו. לכן מיהר ללכת ולהירשם לתואר שני בלימודים מולטי-תרבותיים באוניברסיטת ירושלים. גם שם פרדיגמת הקיפוח היתה פופולרית ביותר, והכיתות היו מלאות בסטודנטיות שהפוזה שלו יכולה לעבוד עליהן.

הוא רצה לשכור דירה בירושלים, אבל שכר הדירה היה מעבר למה שההורים שלו יכלו להרשות לעצמם, שכן היה כפול משכר הדירה בדרום הארץ. הוא חזר לגור אצלם ברמלה וראה בכך הזדמנות לפתח את ההדוניזם המזרחי באמצעות חיבור מחודש להווי הרמלאי. המעבר היה אמור להיות זמני, עד שיקבל מלגת מחיה מהאוניברסיטה, או ימצא עבודה בתור מתרגל או עוזר הוראה. לא היתה סיבה שלא יוכל להמשיך את הקומבינה גם בתואר השני, להחזיר את הקסם שאבד כשהלימודים נגמרו וגם להתפרנס בלי לעבוד קשה, או בכלל, כמו שאר המרצים שמבלבלים את המוח כמה שעות בשבוע ומקבלים משכורות טובות, כבוד וטובות הנאה.

אבל באוניברסיטת ירושלים לא התרשמו מהפוזה האינטלקטואלית שלו. הוא ניסה וניסה ורק הביך את עצמו. ככל שהתקרב לגיל שלושים נראה היה לו שמשהו במנגנון הרגשי שלו השתבש. פתאום כבר לא הצליח לכבות את רגשי ההתלהבות והתקווה בקלות, העליונות של השכל התערערה, וההשלכות היו קשות. הוא נכשל עם הבחורות, לא היו לו חברים, הוא לא קיבל אף מלגה או עבודה, ואת כל הקורסים העבירו מרצות שלא רק שלא התייחסו אליו, גם אף אחת מהן עדיין לא הסכימה להנחות אותו לתזה.

בלי מנחה לתזה לא יוכל לכתוב תזה, ובלי להגיש תזה לעולם לא יגמור את התואר השני. הבדידות, הניתוק והקור אמללו אותו והוא רק רצה שזה ייגמר כבר. בכל פעם שנפגש עם מרצה במשרד שלה כדי לבקש ממנה להנחות אותו, הרגיש באווירה שיש משהו שהוא צריך לעשות ולא עושה, אבל לא הצליח להבין מהו הדבר הזה. נראה היה שהן רומזות משהו שרק סטודנטים מתוחכמים מספיק קולטים, והשאר נתקעים מאחור. בתמימותו תלה את כל האשמה בכך שהטוויסט שלו לא חזק מספיק, שההדוניזם המזרחי מיושן מדי, לא מתוחכם.

החיבור המחודש להווי הרמלאי לא סיפק את רמות התחכום שהוא חשב שחסרות. הוא שנא את רמלה, את הטמטום של האנשים שלה שבכל פעם מחדש העציב אותו, ובעיקר הסתגר בחדרו. לפעמים חשב לעזוב את הלימודים אבל פחד להסתבך עם ההורים שלו, שכבר שילמו מראש את שכר הלימוד. במיוחד פחד מאמא שלו. כל עוד למד, אמא שלו עזבה אותו בשקט ואפשרה לו להמשיך בחיי בטלה. אם יפסיק את הלימודים היא תחזור להציק, כמו כשחזר מהודו.

וככה היו חייו. נעים בין תסכול מיני, תקווה ואכזבה, וחוסר יכולת להתקדם הלאה. והכול בגלל שלא הצליח לשכנע אף מרצה להנחות אותו לתזה. הכול בגלל שלא הצליח להבין מהו הדבר הזה שהוא צריך לעשות ולא עושה, כדי שאיזו מרצה תסכים להנחות אותו לתזה. לא יעבור הרבה זמן עד שהוא יבין.