צוף

1

שלמוּת, מעצם טיבה, איננה משתנה. אם תוסיפו עליה משהו, אם תגרעו ממנה משהו, היא תתפוגג. היא עוגייה שלא תיאכל, קלוריה שלא תישרף, לב שלא יישבר עוד לעולם.
("מדריך צוף לחיים מושלמים" — להלן, מצל"מ — מבוא)

לא מזדמן לי להכיר הרבה אנשים מעניינים בעבודה שלי. מוזר לחשוב על זה ככה. במבט מבחוץ, העיתון שלנו נראה כמו ממלכה של עונג, של כל הטוב שבעולם. מגזין עיצוב, אדריכלות וסגנון חיים; לייף־סטייל, כמו שקוראים לזה היום. כמה משעמם זה כבר יכול להיות? כשאנשים שומעים שאני העורכת הראשית של "צוּף", נפלטת מפיהם מין נהמה של השתאות עצורה. יותר מהערכה או מבוז, יש בתגובה הזאת קנאה — מוסווית ולפעמים גלויה (הערכה או בוז: תלוי לאיזו קאסטה אינטלקטואלית הם רוצים לשייך את עצמם; כאילו חוקרי המדיניות האמריקאית במזרח התיכון לא מזילים ריר על תמונות כרומו של פרליני שוקולד תוצרת בית, המוגשים בלילות ירח מלא בבקתה סודית לחוף הכינרת; כן, יש בקתה כזאת, ותשכחו מזה שאגלה לכם איפה). לכאורה אני מבלה את זמני במסעדות יוקרה (נסו פעם לשכנע מבקר מסעדות שאלף המילים שהוא כתב על מסעדת דגים באשדוד הן לא מחזה חדש של שייקספיר, וצריך לחתוך חמש מאות מהן רק בשביל שהפדיחה תהיה נסבלת), בחנויות מעצבים בכיכר המדינה ("מה זה, תשע מאות שקל על חליפת תינוק?" צועק עלי המו"ל, "אמרתי לך לא לקבל לעבודה כתבות שטח בהיריון.") ובמלונות בוטיק בברצלונה (לא שמעתם על גוגל? כבר לא צריך לטוס בשביל לתאר מקרוב את שוק הדגים הספרדי). בפועל, אם אני יוצאת מהמערכת, זה רק בשביל להתחמק מפגישה עם יחצ"נית זועמת של קו אופנה יוקרתי לנשים בגיל העמידה, שלא מבינה למה לא סיקרתי את תצוגת האופנה האחרונה שלה, אף על פי שהיא הצליחה להושיב בשורה הראשונה בקהל מנחת עבר בערוץ הראשון, קבלן שמכר ברווח של תשע מאות אחוז קניון בליטא וחברה בשדולת הנשים בכנסת ("צעד חשוב לשוויון בתדמית האישה בגיל המבוגר").
בקיצור, רוב הזמן אני עסוקה בהתחמקות מיחצ"נים זועמים, מתדמיתנים של מוצרי טקסטיל יוקרתיים לבית, ממעצבי מוצר שגילו את אמריקה (מנורות שולחן במראה רטרו של סיפולוקס שקוף) וממנהלות שיווק של מתחמי קנייה חדשים בכרמל הצרפתי. בשאר הזמן אני חונכת כתבות צעירות ומסבירה להן מה ההבדל בין פרסומת לכתבה, ולהבדיל, מסבירה למנהלת מחלקת המודעות שלנו מה ההבדל בין פרסומת לכתבה, ולשם שינוי, מסבירה ללקוח, שמאיים לבטל את המנוי שלו ולתבוע אותי באופן אישי, מה ההבדל בין פרסומת לכתבה (לא, לא כתבנו שכמוסות הצמחים הללו יצמיחו שיער על ראשו בתוך שלושה חודשים; זאת היתה מודעה בתשלום).
ואם לא די בכך, אין גברים במערכת. זו ממלכת נשים.
כלומר, יש בה כמה גברים. מעטים. אבל מעניינים?
ככלל, גברים במערכות עיתונים מתחלקים לשני סוגים: המו"ל שרוצה לשכב איתך והצלמים שאת רוצה לשכב איתם. המו"ל חושב שזה חלק מהגדרת התפקיד שלך. שתי ארוחות ערב מקצועיות כביכול עם מו"ל "צוף", למשל, הספיקו כדי להזכיר לי שזה חוק ברזל. הראשונה היתה כולה דיבורים. בשנייה, למזלי, או למזלו, אשתו התקשרה ברגע המכריע, בדיוק כשהוא הניח את היד שלו על הירך שלי מתחת לשולחן, טיפה מעל לקו החצאית; בדיוק לפני שהספקתי להחליט אם להעיף לו סטירה או רק לשפוך בטעות כוס יין על החולצה הלבנה שלו.
לא שהיה אכפת לי, בנסיבות אחרות. אליקו, כמו שאני אוהבת לקרוא לו, הוא גבר מושך למדי, ואני, בתקופה של יובש יחסי, יודעת להפיק את המרב מגבר שמשקיע לפחות שעה ביום בחדר כושר. אבל לשכב עם הבוס זה לא בשבילי. למה? כי כמו שאמר פעם אוסקר ויילד, הכול, אבל הכול, הוא בסיכומו של דבר שאיפה לסקס, חוץ מסקס, שהוא שאיפה לעוצמה. ולכן, בלי שום קשר ליחסי מרות ולתקינות פוליטית, העדפתי לא לשכב עם הבוסים שלי; הרגשתי שתפיסת המיניות העצמית שלי דורשת מרחק כלשהו מאותו רגע שבו מותכים זה עם זה שני הכוחות שמניעים את העולם: סקס וכסף, סקס ועוצמה. רציתי לשמור את הסקס שלי נקי: לשון שיורדת לאט־לאט מהעורף אל בין חריצי הישבן, משקל גוף שמוחץ אותי, בוהן בפה, חדירה קשה מאחור, יד רכה מלפנים, תודעה שמתפרקת מעצמה, היעדר הכרה. במילים אחרות: גוף, רק גוף, ולא שום דבר מעבר לזה, בטח לא כסף או מעמד.
והצלמים? צלמים הם עם בפני עצמו. הם הגברים היחידים שמסתובבים בהרמון (משום־מה, יש מעט מאוד צלמות אופנה), ורובם חתיכים הורסים. הם רוכבים על אופנוע ומצוידים בעדשה טלסקופית ארוכה ומבינים בגוף הנשי. אני יודעת. שכבתי איתם. לא עם כולם, אבל עם כמה. הם קטפו אותי כשהייתי כתבת צעירה ב"קוסמו", המגזין שהתחלתי בו את הקריירה העיתונאית שלי. הם קטפו אותי אז, אחד־אחד, כמו שהם קוטפים היום את הסטייליסטיות בנות העשרים, את הדוגמניות בנות השמונה־עשרה, את הגרפיקאיות בנות העשרים ושמונה, את כל נשות ההרמון. אם כבר לקנא במישהו במערכת, זה בצלמים.
להגיד שזה מתסכל אותי? בואו לא נכרוך דבר בדבר. אני בת ארבעים ושתיים, ואם תשאלו גברים ברחוב, שלושה מתוך ארבעה יגידו שהראש שלהם עוד מסתובב כשהם רואים אותי. חשוב מכך, אם תשאלו את הדוגמניות־סטייליסטיות־מאפרות־גרפיקאיות במערכת, אם תשאלו אותן עד כמה הן נהנות מסקס, בואו רק נאמר שיש להניח שהן ישקרו, או יגזימו, או יסרבו לענות. במילים אחרות, סביר להניח שאני נהנית יותר. עניין של בשלות, של בגרות, של תכליתיות. הן עוד נמצאות בשלב שבו הן מבקשות עוצמה (לא פיזית, חלילה; אני מבקשת למצוא ביטוי ראוי למה שכבר אסור להגיד: גבר להישען עליו). לעומתן, אני לא מבולבלת. אני יודעת מה אני רוצה. להתאהב זה טוב ונחמד, ולא שהייתי מתנגדת למצוא את עצמי יום אחד בבית עם שלושה ילדים וכלב, אבל אם זה לא קרה עד עכשיו, כנראה יש לזה סיבה, או הרבה סיבות, ואחת מהן, אם תשאלו אותי... לא, זו לא סיבה. זו תוצאה. אחת התוצאות היא שבכל הנוגע לסקס, אני לא מבלבלת בין אמצעי לתכלית.
וכל זה בא לומר שכשפגשתי את עמית, לא חשבתי שאני יוצאת למסע לארץ לא נודעת. חשבתי שאני מכירה את עצמי מספיק. חשבתי שאני מכירה גברים מספיק. חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה. חשבתי שמה שיכול לקרות כבר קרה, ומה שלא יכול לקרות כבר לא יקרה. במילים אחרות, שמחתי בחלקי. באמת, שמחתי בחלקי. אתם יכולים לדמיין את זה, לא? עבודה נוחה ומפרנסת היטב. דירה תל־אביבית, שביום בהיר רואים ממנה את הים, או לפחות פיסת תכלת בקצה הערפיח. כמה אהבות גדולות בעבר. כמה נסיעות גדולות בעתיד. שנינות, שבזכות חמש שנות טיפול פסיכולוגי מוצלח, נהפכה ממגננה לתבונה. חברוֹת, עניין, כסף ויופי. שמחה בחלקי.
וילדים?
אני אוהבת ילדים, ללא ספק. כמו שאוהבים יאכטה.
איזה מין השוואה, אישה קשה ורעת לב שכמותך!
לא, לא הבנתם. זה הולך ככה: במסעדה אחת באתונה ישבנו, אליקו, אשתו, אני ושלושה מפרסמים שהזמינו אותנו לסוף שבוע על חשבונם, כדי שנכיר מקרוב את מועדון הנופש שהם הקימו שם, ליד תעלת קורינתוס. וישבו איתנו השותפים שלהם, שני יוונים שזופים בני שלושים, מתעשרים חדשים, עם טבעות יהלומים על כל יד וסיגרים בין האצבעות.
השיחה גלשה, איך לא, לשאלת החיים הטובים: יאכטות. כדאי או לא כדאי.
כיף לשוט בהן בין האיים, היה הקונצנזוס, אבל לקנות או לא לקנות? הן לא יקרות, אמר היווני האחד, אבל התחזוקה, דמי העגינה, הטיפול השוטף — כל זה יקר ומעייף מאוד. והשני הוסיף, "פתגם יווני ידוע אומר, 'היאכטה הטובה ביותר היא היאכטה של החבר שלך'."
כן, בדיוק. הילדים החמודים ביותר הם הילדים של החברות שלך. אין בזה כל ספק. ליהנות מכל היתרונות, בלי להשתנות. בלי חיתולים, בלי לילות נטולי שינה, בלי כאבים בציצי.
הם קוראים לי דודה מורמלדה, ואני אוהבת אותם, את הילדים של הדס, של יעל, של תמר, של חברותי הנשואות, הגרושות, החד־הוריות. הילדים הטובים ביותר הם הילדים של החברות שלך.
ההשוואה הזאת עלתה בדעתי כבר באותו ערב, ביאכטה של הראשון, היווני הראשון.
אתם מבינים, על זה בדיוק אני מדברת: ילדים לא הייתי רוצה ממנו, אבל מה שהוא עשה לי באותו לילה, אחרי שאליקו ואשתו פרשו למלון... בואו נגיד רק שתנועת הגלים העדינה תורמת לא מעט לזיון השלישי של הלילה, הזיון הזה, שאחרי הסערה, שהוא שלֵו ואטי ורגוע ומוביל לשינה עמוקה וטובה. הזיון השלישי, שנראה בערך ככה: הוא בתוכי, נע לאט־לאט, בקצב הגלים, ואני איתו, לאט־לאט, לא שורטת לו את הגב, לא נוהמת, רק מתחככת בו, מחככת את הדגדגן שלי בבסיס של הזין שלו, בשקט, בשקט, בשקט, עד ש...
אחר כך תדמיינו ארוחת בוקר על הסיפון, על פני הים החלק והענוג, פיראוס מאחור, והאופק מכחיל מלפנים. אחר כך קחו את "צוף" וקנו גם לעצמכם כמה חלומות כאלה — יש מי שעושה מהם כסף. אני, למשל. אליקו, למשל.
אבל אין מי שחי אותם, את החלומות האלה. שלא יהיו לכם אשליות. אני, לדוגמה, את היווני ההוא לא ראיתי מאז. הוא היה די מטומטם, בינינו, ויהיר ונפוח. והוא בטח מקרצף עכשיו את החרטום, סנטימטר אחרי סנטימטר בצמר פלדה.
היאכטה הטובה ביותר היא היאכטה של הזיון המזדמן שלך. תאמינו לי.