למה אתה עדיין לא מיליונר

אני לא מה שאתם חושבים

בואו נשים את זה על השולחן ישר מההתחלה.

אתם מחזיקים ביד ספר בעל כותרת שרומזת לכם שאתם יכולים להפוך למיליונרים. רוב הסיכויים שאתם מדמיינים את הכותב: בחור כריזמטי, בעל חיוך של מיליון דולר (תרתי משמע), כזה שקם בכל בוקר בחמש, עושה מדיטציה מול הזריחה בווילה שלו ואז יוצא לג'וגינג עם כלב גולדן רטריבר פוטוגני.

אתם לבטח חושבים על גורו עסקי, שיודע לשאת נאומים חוצבי להבות, אחד כזה שיכול למכור קרח לאסקימואים ולשכנע אתכם שהשקעה בסטארט־אפ המהפכני שלו היא הדבר הכי חכם שתעשו בחיים.

אז זהו, שלא.

זה לא אני.

לוּ נפגשנו במסיבה – סיכוי קלוש, אני לא ממש איש של מסיבות – רוב הסיכויים שלא הייתם שמים לב אליי. הייתי כנראה הבחור הזה שעומד בפינה, מרוחק מעט מההמולה, עם כוס מים ביד, בודק את הטלפון קצת יותר מדי כדי להיראות עסוק, ובייחוד מחכה לרגע שבו יהיה לגיטימי לחתוך הביתה.

קוראים לי דניאל. זה אפילו מביך אותי לכתוב את זה, אבל אני מולטי־מיליונר – כן, בדולרים – אם כי בסקלה הצנועה יותר של הקטגוריה. אני גר בבניין ברחובות ולא בווילה בסביון ונוהג על סוזוקי קרוסאובר שעוד מעט סוגרת עשור. בקיצור, אני ממש לא חי חיי פאר, ואני מאוד לא הטייפ־קאסט שכנראה עולה בעיני רוחכם כאשר אתם מדמיינים מולטי־מיליונר.

אני לא גאון פיננסי. אני ממש לא איש עסקים מבריק שרוקם עסקאות מורכבות במגרש גולף. אין לי כישרון נדיר או יכולות נטוורקינג של כריש. יש לי פחד קהל, אני טיפוס מופנם, ואני מגמגם בסיטואציות חברתיות. את החברים הטובים שיש לי אפשר לספור על שלוש אצבעות, ובאופן כללי, אני מעדיף את חברת המחשב שלי על פני אירועים חברתיים גדולים. הבן שלי אובחן על הרצף האוטיסטי כשהיה בן חמש. מאז אשתי טל טוענת בחיבה – אני חושב – שיש לי גם "מאפיינים" מסוימים של אוטיזם, ומי יודע? אולי היא צודקת.

אז למה, לעזאזל, אתם צריכים להקשיב דווקא לי?

בגלל כל הסיבות האלה בדיוק.

הספר הזה הוא לא עוד מדריך מסדרת "חשוב והתעשר". הוא לא עוסק בגילוי כוחות פנימיים נסתרים או בשיגור משאלות ליקום. הוא עוסק בעקרונות פשוטים, כמעט משעממים, שכל אחד ואחת מכם יכולים ליישם. הספר הוא על איך להצליח בגדול, למרות שאתם לא מיוחדים, למרות שאתם לא נוטפים כריזמה, ולמרות שאין לכם כל יתרון מולד על פני 99% מהאנשים שסביבכם.

אני ההוכחה החיה שהדרך לחופש כלכלי, ועוד מילים גבוהות שגורואים מנסים למכור לכם באינסטגרם לא עוברת בהכרח דרך כישרון חריג, אלא דרך עקשנות והתמדה יוצאות דופן.

אני לא עשיתי אקזיט על סך מאות מיליונים, אני לא מתעשר הייטק. אני לא מאלה שאתם רואים במדורים ב"כלכליסט" ואומרים, "טוב, הוא יזם־על, מה לי ולדברים האלה? אין לי סיכוי." זה לא הסיפור שלי. את מה שאני עשיתי אני משוכנע שכל אחד – כמעט כל אחד – יכול לעשות אם רק יאמץ דפוסי מחשבה והתנהגות מסוימים ויתמיד בהם למשך זמן.

בעמודים הבאים אני אקח אתכם למסע שלי. מהימים שבהם הייתי סטודנט תפרן שהקים מיזם קטן וגילה בטעות את הכוח של האינטרנט, דרך השנים שבהן עבדתי כפרילנסר עבור "נזיד עדשים" ולמדתי את הערך של התמדה, ועד לרגע שבו יצרתי "מכונה לייצור תוכן", שהפכה למגנט של לקוחות והזניקה אותי למקום שאפילו לא חלמתי עליו.

אני הולך לספר לכם על איך בניתי עסק רווחי מהחודש הראשון שלו, בלי לקחת הלוואות, בלי משקיעים ובלי להיכנס למינוס, אף לא פעם אחת. אני אספר לכם על הפילוסופיה ה"קמצנית" שלי, שמתמקדת ברווח נקי ולא בהכנסות מנופחות, ואיך היא מאפשרת לי לישון טוב בלילה.

אבל אני לא הולך למכור לכם אשליות. אני אדבר גם על רגעי השחיקה, על הלקוחות שכמעט שברו אותי, על הכישלונות וההפסדים שבדרך ועל המחיר האישי הגדול של המרדף הזה. אני אשתף אתכם בפתיחות איך הראש של "מישהו כמוני" עובד, על הלחצים שבו, המחשבות הטורדניות, ואיך גם היום, כשאני טכנית "חופשי כלכלית", אני עדיין לא תמיד מרגיש "שם".

בסוף הספר תהיה לכם תוכנית פעולה ברורה. לא תיאורטית, אלא מעשית. תבינו שאתם לא צריכים להמציא את הגלגל מחדש, אתם רק צריכים להיות מוכנים לסובב אותו בעקביות, בנחישות ובמשך זמן. תגלו שהכלים הכי חזקים שלכם הם לא כריזמה או מבריקות, אלא מיקוד, סבלנות והיכולת לעשות אותה פעולה – שלפעמים היא אולי משעממת – שוב ושוב, עד שהיא מניבה תוצאות אדירות.

ההצלחה שלי היא לא סיפור על גאונות, היא סיפור על נורמליות. וזו הסיבה שהיא יכולה להיות גם הסיפור שלכם.

אבל לפני שאנחנו צוללים פנימה, בואו נעשה תרגיל קטן. המסע הזה הוא לא רק הסיפור שלי, הוא עומד להיות הסיפור שלכם. כדי שנדע לאן אנחנו הולכים, אנחנו צריכים להגדיר את היעד.

קחו רגע. תהיו כנים עם עצמכם.

תיבת "החלום שלי"

מהו "חופש כלכלי" עבורכם?

אל תחשבו על מה שנשמע הגיוני, תחשבו על מה שהלב שלכם רוצה. האם זה סכום כסף ספציפי בבנק? למשל עשרה מיליון ש"ח. האם זו היכולת לעבוד רק שלושה ימים בשבוע? האם זה לטייל בעולם חצי שנה בלי לדאוג לחשבונות? האם זה פשוט הידיעה שאתם יכולים להיכנס לסופרמרקט ולא להסתכל על המחירים?

כתבו את זה כאן, כמה שיותר מפורט. אל תדלגו. זה ה"למה" שלכם. זה הדלק שלנו להמשך.

______________________

______________________

מילאתם? יופי.

שמרו את מה שכתבתם, אנחנו נחזור לכך בסוף.

עכשיו, בואו נתחיל לעבוד.

"היה עצמך, כל השאר כבר תפוסים"

אוסקר וויילד

פרק 1

הסטודנט עם החלום הקטן והאינטרנט הגדול

אז איך הכול התחיל? איך בכלל הגעתי לעשות את מה שאני עושה?

הסיפור שלי מתחיל כשהייתי סטודנט. לכל אחד יש את "תקופת התום" שלו, התקופה הזו שבה העולם נראה כמו מגרש משחקים ענק, מלא בהזדמנויות, והדאגה הכי גדולה היא אם נצליח להשלים את העבודה בסמינריון בזמן או אם נספיק לישון יותר משלוש שעות לפני המבחן הבא. אצלי, התקופה הזאת הייתה אי שם, בשנות העשרים המוקדמות שלי, בעידן הסטודנטיאלי.

החיים אז התנהלו במטבע אחר. המטבע לא היה שקלים או דולרים, אלא דקות שינה, כוסות קפה ומנות חמות. הימים שלי היו מורכבים משיעורים משמימים במכללת ספיר, שבה הכרתי את זוגתי טל, לימים אשתי, ועבודה חלקית ביותר, שהכניסה לי משכורת של ארבע ספרות בקושי.

במילה אחת? היינו תפרנים. לא תפרנים במובן הטרגי של המילה, אלא תפרנים במובן הסטודנטיאלי, הקלאסי. מהסוג שכל יציאה לפאב דורשת תכנון פיננסי של יומיים מראש – "אם אני אזמין את הבירה הזאת, זה אומר שאוותר על הפיצה של יום חמישי". מהסוג שבו ארוחת שישי אצל ההורים היא לא רק אירוע משפחתי, אלא מבצע הצטיידות אסטרטגי בקופסאות אוכל שיחזיקו אותנו עד יום שלישי.

בתוך הנוף הזה נוצר חיבור ביני ובין עוד שני סטודנטים. שלוש צלעות של משולש עקום במעט, כל אחד עם התפקיד הלא־רשמי שלו.

היה את "הפה", החבר הזה שתמיד יש לו רעיונות. לא סתם רעיונות, אלא רעיונות גרנדיוזיים, כאלה שנשמעים מבריקים אחרי הבירה השנייה. הוא היה איש העולם, זה שידע לדבר עם כל אחד ולשכנע אותנו שהשמיים בצבע ירוק אם רק תיתנו לו חמש דקות. החלומות שלו היו גדולים, האנרגיה שלו הייתה מידבקת והחיבור שלו למציאות היה, איך לומר, גמיש.

היה את "הידיים", החבר הפרקטי. זה שתמיד הוריד אותנו לקרקע. אחרי ש"הפה" היה מסיים לצייר לנו חזיונות על אימפריות ומיליונים, "הידיים" היה שואל את שאלת מיליון הדולר: "או־קיי, מגניב. תכל'ס, איך עושים את זה?" הוא היה המאורגן, זה שחושב על הפרטים הקטנים, על הלוגיסטיקה. הוא היה הבלם שלנו, זה שווידא שהרכב לא ידרדר לתהום בסיבוב החד מדי של ההתלהבות.

והייתי אני. אם הם היו הפה והידיים, אני הייתי... אפשר להגיד שאני הייתי הראש. או אולי המנוע השקט. זה שפחות דיבר ויותר חשב. בעוד הם היו מנהלים את הדיון בקול רם, אני הייתי יושב בצד, מקשיב, ובראשי כבר מתחיל לשרטט תוכניות, לבדוק אפשרויות, לנתח את הצדדים הטכניים. הרעיונות הגדולים של "הפה" הציתו לי את הדמיון, והשאלות המעשיות של "הידיים" אתגרו אותי למצוא פתרונות. היינו צוות טוב למדי, גם אם לא היה לנו שמץ של מושג מה אנחנו עושים. ולא היה לנו.

השיחות שלנו באותה תקופה נשמעו כמעט זהות בכל פעם. הן היו מתקיימות בדרך כלל בלילה, בדירת סטודנטים צפופה, על רקע קרטוני פיצה ריקים.

"נמאס לי שאין לי כסף," היה פותח "הפה".

"לגמרי," היה עונה "הידיים", "צריך לעשות משהו."

ואז הייתה מגיעה ההצעה הקבועה: "חייבים לעשות איזה 'אקזיט'. להרים משהו מהצד, שיכניס קצת כסף."

לא באמת התכוונו לאקזיט של הייטק, של מכירת חברה במיליארדים. ה"אקזיט" של חלומותינו היה צנוע ביותר. חלמנו על אקזיט שיאפשר לנו לטוס לחופשה נורמלית בתאילנד במקום לסוף שבוע באכסנייה בצפון. אקזיט שיממן לנו רכב שלא צריך להתפלל שיתניע בבוקר. בגדול – לצאת מהלופ שבו היינו.

זה היה החלום שלנו. חלום קטן. לא לשנות את העולם, רק לשנות את מצב העו"ש שלנו.

אבל משהו אחד היה ברור. אם יש מקום שבו שלושה סטודנטים בלי כסף, בלי קשרים ובלי ניסיון, יכולים לעשות דבר־מה, המקום הזה הוא האינטרנט. אנחנו מדברים על שנת 2009 בואכה 2010, האינטרנט היה אמנם קיים מזה תקופה, אבל עדיין מדובר בתקופה בתולית ובהרבה הזדמנויות לא מנוצלות.

הרגשנו ששם, בין כל הבלוגים, הפורומים ואתרי החדשות, מסתתרת הזדמנות. אוצר קטן שמחכה שמישהו ימצא אותו.

עוד לא ידענו שהאוצר הזה יגיע בצורה של כדורגל, ושבתוך כמה חודשים הוא ישנה את כל מה שחשבתי על כסף, על עבודה ועל החיים עצמם.

עוד לא ידענו מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות.

אבל ידענו שאנחנו הולכים לעשות.

וההחלטה הזאת, התברר, הייתה הצעד הראשון והחשוב ביותר.

"הסוד להתקדם הוא פשוט להתחיל"

מארק טווין