הנערה עם הסולם

1

הגוף שלה נשרף. האש נתפסת בה. החולצה. הידיים. רק שלא תיתפס גם בשולחנות ובכיסאות. הלהבות עלולות להצית את כל חדר האוכל. היא לא מפסיקה לחשוב על זה, והדאגות חורכות את ליבה.

אסור שיגלו שזאת היא, שזה באשמתה. לא עכשיו, לא אחרי כל מה שעברה. זה לא יכול לקרות בגללה. היא זוכרת היטב מה קרה בשריפה הראשונה, לפני שעלו על הקרקע. אף אחד לא נח עד שגילו מי האשם, ואז הוא נענש וסולק מהקבוצה. זה לא יכול לקרות לה. לא עכשיו ולא אף פעם. ולמה דווקא על זה היא חושבת? האש ממשיכה לבעור. היא חייבת לרוץ החוצה. אין לה אוויר. אפילו לא כואב לה. רק מין יצר עמוק מניע אותה. כמו חיה בג'ונגל, היא מחפשת מים. אדמה. לכבות את האש.

אבל הריצה הזאת נמשכת נצח.

התנועות שלה מסורבלות, מוזרות. כולה מכווצת, מדדה לכיוון לא ברור, היא לא מצליחה באמת לרוץ, היא כולה לפיד בוער. האש מלחכת את הבשר. המכנסיים. הצוואר. שְׂער הראש נחרך וקולות הפצפוץ שעולים ממנו נשמעים בעוצמה ליד אוזניה.

היא מצליחה להתקדם כמה צעדים לכיוון היציאה האחורית של המטבח, אל הרמפה הגבוהה — שאליה יגיע בבוקר טנדר האספקה. יש שם רק מרצפות. אין מים, אין אדמה. ומתחת לרמפה כביש אספלט שחור. היא סורקת את האפשרויות שלפניה. כמה פעמים בעבר טיפסה בקפיצה על הרמפה ונכנסה בדלת האחורית אל המטבח כדי לקחת אוכל לַחדר בשביל הגר. הקטנטונת הזאת, מאז שחזרו לקיבוץ עדיין לא התרגלה לארוחות המשותפות, והיא הרי נשבעה לעצמה לעשות הכול למען ילדיה ולכן התרוצצה להביא לבת הסרבנית מכל טוב הארץ, או חדר האוכל. אותו חדר אוכל שעכשיו בוער.

היא חייבת למצוא משהו שיכבה את האש. בקצה הרמפה, על הכביש, ניצב ארגז עצום עם תפוחי אדמה, דופנותיו מגיעות עד לגובה הרמפה והוא כמעט מלא.

היא מתקרבת אל הארגז ובתנועת קריסה מפילה את עצמה פנימה, מתפלשת בבולבוסים, מכה על פניה. על החזה. על השיער. מנסה להחניק את הלהבות. לפתע היא שומעת קול דיבור, משהו בין לחישה לצעקה לתחינה. ״הִילְפֶה. הִיל----פֶה."

"מישהו צריך עזרה," היא נדרכת. כל כך מנותקת מהגוף שלה. עוד רגע ארוך עד אינסוף עובר עד שהיא מבינה: היא שומעת את עצמה.

מאז שעלתה לארץ לא דיברה גרמנית. היא האמינה שאינה זוכרת איך מדברים בשפה הזאת. כל האידיאולוגיה, אסיפות החברים, הוויכוחים. הכול היה בעברית. אפילו עם החברות שהגיעו איתה מהקן בווינה דיברה רק עברית. רק עם אימא שלה עוד הייתה מתווכחת בדמיון בגרמנית מעורבבת ביידיש. אבל עכשיו, כשריח העור החרוך צורב את האף שלה והיא נואשת לעזרה — היא קוראת 'הצילו' בשפת האם שלה. המילים בקושי טפטפו מגרונה, כמנסות לבקוע מצינור השקיה שמישהו דורך עליו. ״הִילְפֶה. הִילְפֶה. הִילְפֶה.״ אולי דקה. אולי חצי שעה. אולי בכלל לא השמיעה קול.

משהו נזרק על הכתפיים שלה. שמיכה. קול חדש, מוכר. "פנינה. פנינה?"

צֶבִּי. הוא עוטף את הגוף שלה, מכה על לשונות האש הזעירות שעדיין מתרוצצות על הזרועות. התנועות שלו קצובות, כמעט מכניות.

"פנינה, את שומעת אותי? פנינה?"

היא שומעת, אבל לא מסוגלת לענות. היא מהנהנת, אך הוא אינו מבחין בכך.

היא מנסה להרים את היד ולסמן לו שהיא עדיין כאן, שהיא מבינה. אבל היד מסרבת להתרומם. היא ממצמצת בעיניה, האישונים שלה מתרוצצים בבעתה ימינה ושמאלה, מנסים להגיד שהיא שומעת. שלא יעזוב אותה.

"פנינה. זאת לא אשמתך."

פנינה מהנהנת שוב, מבינה שהוא רוצה לעודד אותה ולכן מנסָה לאותת לו — אבל התנועה של הראש שלה שוב אינה מורגשת.

צֶבִּי לא מוותר. "את שומעת אותי? זו לא אשמתך."

היא שומעת, אבל המחשבות שלה מעורפלות, אפופות עשן.

היא מנסה לחזור על המילים ״זו לא אשמתך״, אבל כשהיא חושבת עליהן, היא יודעת. זה לא יכול להיות נכון. לא הפעם.

פנינה אף פעם לא אהבה להתבוסס בבִיצה של רגשות אשמה. הם עוררו בה סלידה, אולי בגלל החינוך האוסטרי. עניין של כבוד. אוסטרים לא ממהרים להודות בטעות, ובוודאי לא מבקשים סליחה. היא עשתה כל שביכולתה כדי לא להיות אשמה בדבר, ואם נדמה היה לה שהחמיצות העוקצנית של תחושת אשם מתחילה לגרור אותה מטה — ניצתה בה מלחמת עולם, כי בנוסף לגאווה היא הייתה לוחמת צדק. כזאת שמוכנה להיאבק בחירוף נפש על העקרונות החשובים.

בסופו של דבר האוסטרית שבה כמעט תמיד יצאה כשידה על העליונה: היא הוכיחה שהיא צודקת.

כאשר בכל זאת טעתה, נהגה למהר ולתקן את הטעות, בלי הסברים והתנצלויות. בדיוק כמו שקרה אז עם ארווין, אחיה הקטן. הוא היה אז בן ארבע, והיא התבקשה לשמור עליו למרות שהיו לה תוכניות אחרות. גם הפעם הייתה משוכנעת שהיא צודקת. אחיותיה הגדולות יכולות לשמור עליו, אז למה דווקא היא? למה לא גְרֶטָה? היא הבכורה. למה לא פאולה? היא הבאה בתור. את השאלות האלה היא שאלה את אימא שלה. התשובה כבר הייתה ידועה לה. היא שמעה שוב ושוב את החיצים שאמא שלה נהגה לירות לעברה: ״גְרֶטָה הכי חכמה, היא צריכה להקדיש זמן ללימודים. היא תהיה רופאה. פאולה חכמה מאוד, גם היא צריכה ללמוד. היא תהיה מורה. ואת, מרגריטה, בועטת בכל מסגרת. מה יֵצא ממך? קַאפּ פון קרויט!¹ תעזרי בבית. תשמרי על ארווין ותהיי בשקט."

והיא שתקה, זו ההחלטה שלה. לריב עם אימא שלה עוד פעם — היא לא מעוניינת. לא, היא לא פוחדת מאימא שלה, כמו אחיותיה הכנועות. כבר הוכיחה פעמים רבות שיש לה אומץ לעמוד מול אִמן ולהתריס, אבל מה הטעם להסביר שוב: 'זו לא אשמתי שאת יולדת כל הזמן', ש'מרוב לידות אין לך זמן לטפל בילדים שכבר ילדת'. או: 'לי את קוראת ראש של כרוב? את ראש של נעל! אני הרבה יותר חכמה ממך! וגם מגְרֶטָה. וגם מפאולה. אני פשוט לא עושה מה שכולכם רוצים שאעשה. אתם עדיין לא התקדמתם. אני יותר מודרנית מכולכם. מה לכם ולקרל מרקס? מה אתן מבינות באידאולוגיה?' אבל היא כבר ידעה שאין בכוחה לשנות את הדעות הנחרצות של אִמה. לכל היותר רק תוסיף עוד שמן למדורת הרגשות הבוערת ביניהן כמו אש התמיד. לכן העדיפה לשתוק ולבצע. בינה לבינה עודדה את עצמה שהיא תשמור את כל ההתלהבות למפגשי הקן.

היא אחזה בביטחון בידו של ארווין. שערו השחור היה מסורק לאחור בקפידה, עיניו הירוקות ברקו, מלאות שמחת זאטוטים, והשלייקס הרחבים תפסו את מכנסיו שהיו מעט גדולים עליו, כיוון שהועברו אליו מאחיו יוסף המבוגר ממנו בחמש שנים. הוא היה ילד יפה תואר. הכי יפה מבין האחים והאחיות. חבל שלא קיבלה גם היא את צבע העיניים שלו, או של אחיותיה, שעיניהן היו כחולות כמו אלו של אִמן. היא סילקה מראשה את פטפוטי הקנאה והזכירה לעצמה שמבטה היוקד ועיניה השחורות הרושפות, הדומות לעיניו של אביהן, חזקות משל כולם. באותו אחר צהריים היא לבשה שמלה פרחונית שהתאימה לשעת אחר הצהריים, ורגע לפני שהחלו לרדת במדרגות היא התכופפה והפשילה בתנועה שובבה את הגרביים הלבנים המתוחים כלפי מטה, לכיוון הנעליים. זה היה המרד הקטן שלה. אם היא נאלצת לשמור על אחיה הזאטוט, זה יהיה בדרך שלה. שערה השחור נפרע מעט, ולא היה לה אכפת. היא לא עצרה כדי להחזיר את צמד הסיכות למקומן. אם הוא פרוע — שיהיה פרוע. כזאת היא. מחדר המדרגות האפלולי יצאו אל הרחוב הווינאי.

כניסה צמודה לכניסה, בניין צמוד לבניין השכן, כמו חיילים במסדר. פיתוחי אבן וגַמְלוֹנים סימטריים קישטו את כל החלונות, כמו גבות. מרגריטה לא אהבה את הרחובות המנוכרים, שלא מצאה בהם אפילו עץ אחד, אבל השכונה נחשבה טובה. השכנים היו מנומסים, כמה מהם אמידים, וממילא היא אהבה יותר לבלות בפארק הגדול. לשם לקחה עכשיו את ארווין, לאזור שהכי אהבה, שהיו בו ערוגות פרחים ופינות ישיבה. היא התיישבה על ספסל. קורות העץ היו קרירות והיא הרגישה זאת מבעד לבגדים, לכן הזיזה את רגליה מעלה ומטה בתנועת הליכה במקום, כדי להתחמם. ארווין התרחק מעט, התיישב על האדמה הלחה בקצה קו החצץ הלבנבן, ממש ליד הערוגה הקרובה, ושיחק בחלזונות שמצא. הוא היה מרוכז והתבונן מרותק כיצד הם מתכנסים לתוך הקונכיות שלהם ברגע שהוא נוגע בהם באצבע. מרגריטה לא הבינה כמה עניין כבר אפשר לגלות בשבלולים עומדים. מילא, אולי הוא רואה דברים שהיא לא רואה. היא בהתה בו וחייכה לעצמה. הוא די חמוד, חשבה, אבל היא תהיה אימא אחרת. לעולם לא תשפיל את הילדים שלה, לעולם לא תכריח אותם להיות הורים במקומה, היא תעשה עבורם הכול.

מחשבותיה נשאו אותה בתחושה נעימה של עונג, ומבלי ששמה לב היא נטשה את הספסל הצונן וגלגלה את עצמה אל חלקת הדשא. נעליה התעטפו בקצותיהן בלובן אבקתי שדבק בהן מאבני החצץ הקטנות שהגיעו עד שולי הדשא הרך. היא טלטלה מעט את כפותיה בסיבובים וקצות נעליה השתפשפו בפלומת העלים הצרים עד שהאבק נעלם. כמה אהבה את כרי הדשא הרחבים שנפרשו בעיניה עד אינסוף. אפילו ערוגות הפרחים האליפטיות לא עצרו בעיניה את המרחב הממכר שאהבה בו הכול — את הריח, את המגע, את הקרבה לאדמה. הדשא היה לגמרי שלה. היא הכירה כל פינה בפארק, כל עץ, כל שיח ושביל. היא נשכבה על הגב, פרשה את הידיים והרגליים לצדדים והתמסרה לתחושה המלטפת של שמיכת הפוך הירקרקה, עיניה מביטות למעלה, אל השמיים. מבעד לצמרות ראתה את השמש של סוף חודש מאי קורצת בשובבות, קוראת לה להמשיך בעקבותיה, על מרבד המשי הירוק, הלח. וככה התחילה להתגלגל, במדרון שלא היה ממש תלול, אבל מכוח התנופה, הגוף שלה הסתובב עוד כמה וכמה פעמים סביב עצמו. והנה היא כבר מסוחררת, הלחיים אדומות. ריח האדמה והעלים שנמעכים בין אצבעות ידיה טרי ומשכר. היא נשמה נשימה עמוקה, עד שלא היה בה מקום ולו לעוד טיפת אוויר אחת.

כבר הייתה בת ארבע־עשרה, והיא רצתה לחיות! לטרוף את העולם. הריח הזה, העצים האלה, הכול הוכיח לה שהעולם כולו נברא בדיוק בשבילה. האור המרצד של שעות אחר הצהריים צייר על הקרקע מופע שלם, כמו ציור מוזהב של קְלִימְט שכל כך אהבה. אחיותיה הגאונות טענו שזה קשקוש. הן לא ראו את מה שהיא רואה עכשיו. ובכלל, הן לא אוהבות אמנות וגם לא טבע. היא הרימה את ברכיה ודילגה דילוגים גבוהים, תוך שהיא קוראת בקול, "אוֹ־רוּוּוּוּוּוּוּק!" ואחרי כמה דילוגים שוב, "אוֹ־רוּוּוּוּוּוּוּק!" מרגריטה הרגישה שהיא מרחפת, אפילו מאושרת. כשהרימה את עיניה גילתה שהגיעה כמעט לטירה בקצה השני של הפארק. זה כבר ממש רחוק. היא חישבה שאם תזדרז, ייקח לה לכל היותר עשר דקות לחזור, ומיד זינקה על רגליה ופרצה בריצה מהירה.

רק כשפתחה את דלת הבית, מנוקדת כולה תפרחות דשא שהסגירו כיצד בילתה, ואימא שלה, בבהלה מהולה בכעס, שאלה ״איפה ארווין״, ״מה קרה לארווין״, רק אז נזכרה. ארווין. היא הייתה אחראית עליו. והנה ברגע אחד — מועקת האשמה.

היא לא התנצלה, אבל היה לה ברור שהיא חייבת לתקן את המצב. מיד. היא רצה מהר ככל שיכלה עד שהגיעה מתנשפת אל הגינה. היא הייתה חייבת למצוא את ארווין. הוא חייב להיות שם.

"תפתח דרך לאוויר. שייכנס אוויר," נשמע קול נשי חד, מתקרב.

התמונה במוחה של פנינה התערפלה. היא ידעה שמצאה את ארווין משחק, בדיוק במקום בו השאירה אותו בפארק אַאוּגַארְטֶן. הוא ישב שם וחייך במתיקות של תינוק שנמתחה כדי להתאים לפניו של ילד בן ארבע. אבל היא לא הצליחה להבחין בַפָּנים. הקול החד היה סמכותי, ולמרות שהפקודה לא הופנתה אליה, פנינה התמקדה בה: ״תפתח דרך לאוויר.״ זאת הייתה שְׁפִּיצְקֶע. כולם קראו לה יהודית, אבל בשביל פנינה היא תמיד תישאר שְׁפִּיצְקֶע, החבֵרה מקן התנועה בווינה. כמה שהייתה עדינה ושברירית, כך הייתה גם חדה וקרת רוח. לא פלא שדווקא היא הפכה לאחות של הקיבוץ.

היא צעקה תוך כדי ריצה, עדיין לא יודעת מי הפצוע, מתאמצת לרכוס את כפתורי הסוודר האפור שחטפה במהירות מהארונית כדי לכסות בו את גופיית השינה. לא הספיקה להחליף אותה בחולצה של ממש. השעה הייתה כמעט חמש בבוקר, אור ראשון וקר. הדנדון המהיר והתכוף של פעמון השריפה לא השאיר מקום לספק. משהו לא טוב קרה. צֶבִּי קרא לעבר יהודית: ״זו פנינה!"

יהודית הרגישה מכת אגרוף בבטן. זו פנינה! מרגריטה!! אבל מה שהיא רואה שם בארגז זו לא פנינה. זו דמות מעוותת, אפופה בפיח. ריח הבשר מתערבב עם ריח הבד והשיער החרוך. נחיריה של יהודית התמלאו עשן, עיניה התחילו לצרוב והדמעות זלגו. בתנועה חדה ניערה את ראשה ופקדה על עצמה להניח בצד את הזיכרונות ולהחליט במהירות מה יש לעשות. חייבים לפתוח לה דרך לנשום, לכבות את שרידי האש, לגזור את הבגדים מאותם אזורים שעדיין לא הפכו לעיסה שרופה, וצריך להוציא את פנינה מהארגז הגדול. היא לא הצליחה להבין איך יעשו את זה. רק היא וצֶבִּי היו שם.

יענק'לה, שומר הלילה, הצטרף אליהם בצעדים מהירים. המשמרת שלו עברה בלי אירועים חריגים וכבר עמדה לקראת סיום. אבל הצליל מקפיא הדם של הפעמון מבשר הרעות, מחה כל תשישות ובה־בעת המריץ את הרגליים. העשן היתמר מכיוון הכניסה האחורית של חדר האוכל. ארבעה חברים שהספיקו להגיע החלו לטפל בלשונות האש, שופכים חול ומכים את הלהבות.

״אבשה יבוא תכף עם הטנדר הגדול," קרא יענקל'ה ליהודית בעודו מתקרב, והיא הנהנה. עכשיו יוכלו להזיז את פנינה.

בקול בוטח וקפוא כמו קרח ציוותה: ״עכשיו נוציא אותה ונניח כאן."

השלושה תפסו את פנינה — ברגליים, בראש, מתחת לגוף. יחד התכופפו כדי להניח אותה על הרמפה. ראשה נשמט. הכאב הכריע אותה והיא התעלפה.

"תביא מים נקיים. הרבה," הורתה לצֶבִּי. "יענק'לה, צריך עוד שמיכות, ואת העזרה הראשונה מהמרפאה." יהודית ניסתה לעורר את פנינה, תוך שהיא מפרידה בעדינות שאריות בגדים מהעור השרוף. עוד חברים החלו להתקבץ, המומים ומרותקים למתרחש — מהם עוזרים במאמצי הכיבוי, מהם צופים.

הדקות התארכו, עד שלבסוף נשמע צליל המנוע של הרכב שהשתנק ואחרי רגע נדם. אבשה הגיע. פנינה שוב התעוררה. בכוחות משותפים הם הכניסו אותה לארגז המטען האחורי והשכיבו על גבי אלונקת שמיכות מאולתרת. יהודית התיישבה ליד פנינה והפכה את עצמה לכרית אנושית לראשה. צֶבִּי התקרב ותפס את דופן הטנדר כדי למשוך את עצמו ולעלות גם הוא. היא סימנה לו בתנועת סנטר חדה שהיא זו שתיסע. הוא לא התווכח. הרי אם פנינה חס וחלילה... לא. הוא לא המשיך את המשפט בראשו. רק הבין שעליו להישאר עם הגר שלהם. היא עדיין לא בת שש. אבשה הביט לאחור, כדי לוודא שהוא יכול לצאת לדרך. יהודית הנהנה לעברו. הוא סובב את המפתח והמנוע קרקש והתעורר לחיים. אבשה הכניס הילוך והם התחילו בנסיעה בדרך הארוכה, האינסופית, עד בית החולים.

יהודית השתדלה לא לנוע. כל תנועה שלה עלולה להזיז את פנינה ולהכאיב לה עוד יותר. היא רכנה מעל ראשה של פנינה, מנסה למנוע מהרוח להכות בה ומקרני השמש שהחלה להאיר לפגוע בגופה החרוך. הלוואי שהייתה יכולה להחזיק לה את היד, לחבק אותה. אבל היא לא מצאה פיסת עור לא פצועה. יהודית לא הסירה ממנה את המבט. כל כך הרבה זיכרונות עברו לה בראש. סודות שגילו זו לזו, שירים שהן שרו. היא כמעט חייכה לרגע. איך העזה, מכל הדברים, לחשוב דווקא על זה? לחזור אל אותו אירוע חגיגי שבו מרגריטה שרה בקבלת השבת בקן התנועה בווינה, וזייפה נורא. לא היה שום קשר בין המנגינה לבין השיר, אבל לאף אחד לא היה נעים להעיר לה. כולם העריכו אותה וידעו עד כמה חדת לשון היא, אז העדיפו לא להסתבך איתה או להיכנס איתה לוויכוח, כי היא תמיד ממילא צודקת. גם אם היא לא. יאנוק, המדריך, ניסה לחפות על המבוכה והגביר את שירתו, אבל הקול שלה, הקול החזק המונוטוני והמזוהה, הרחוק שנות אור מהמלודיה ומהקצב, עלה על כל הקולות האחרים. יהודית סימנה לה, "ששששש, שקט!" העיניים של מרגריטה נפערו. מצד שני, זאת הייתה שְׁפִּיצְקֶע, ואם היא סימנה לה לשתוק אז היא כנראה צריכה לשתוק. והיא אכן השתתקה.

כשחזרו יחד הביתה, הדממה הרחיקה ביניהן. מרגריטה ידעה שחברתה מרגישה שלא בנוח. ידעה ולא התכוונה להקל עליה. שתרגיש קצת לא נעים, גברת שְׁפִּיצְקֶע, אחרי שהשתיקה אותי לפני כולם, ביישה אותי. אם יש לכך סיבה אז בבקשה, שתדבר היא ראשונה. הן קטפו דומדמניות מהשיח בפארק, עמדו ואכלו בשתיקה.

למי שלא הכיר אותה, יהודית נראתה עדינה ושברירית. העור שלה היה כמעט שקוף, כך שאפשר היה לראות דרכו את הוורידים, ועכשיו, כשהייתה במבוכה כה גדולה, לחייה ממש בערו. מזל שכבר החשיך והן היו שם רק שתיהן, ויהודית אמרה בענייניות ובבהירות: ״אני מצטערת, מרגריטה. אולי זה לא יהיה נחמד לומר, אבל מה שקרה שם היה עוד פחות נחמד. ואני, כחברה הכי טובה שלך, תפקידי לשמור עלייך. גם אם זה מכאיב. ומה שקרה שם היה קצת מכאיב. לאוזניים. זה היה מביך. זה לא שאת מביכה. רק שהשירה שלך לא הסתדרה יחד עם המנגינה וזה יצר תחושה של..."

מרגריטה הישירה אליה מבט חודר.

יהודית הקפיאה את הנשימה ולא זזה. עם כל הכבוד לקור הרוח המפורסם שלה, אם יש מישהי שמולה קשה לה לעמוד ועוד לחטוף מקלחת של ביקורת, זו מרגריטה.

אבל מרגריטה לא שטפה אותה, אלא חייכה ואמרה: ״אז תגידי שאני מזייפת, שְׁפִּיצְקֶע. פשוט תגידי שאני זייפנית. אף פעם לא התיימרתי להיות זמרת. אני לא ארטיסטית. אני לא טובה בזה, ולא אכפת לי להיות 'הזמרת הכי גרועה בקן', גם זה הישג."

יהודית שחררה אנחה של הקלה.

״לעומת זאת," המשיכה מרגריטה, ״יש דברים שאני יודעת שאני טובה בהם. הכי טובה, ואז אף אחד לא יכול לנצח אותי. כמו לרוץ."

עוד לפני שיהודית הבינה למה התכוונה, מרגריטה השליכה את הדומדמניות ופתחה בריצה, תוך שהיא קוראת, "נראה אותך משיגה אותי!" אמנם יהודית שמחה שמרגריטה לא כעסה, אבל פחדה להישאר לבד בפארק. מרגריטה הייתה הנווטת, ואם היא תנטוש אותה, היא עלולה ללכת לאיבוד. היא מיהרה בעקבות חברתה. מעולם לא נאלצה לרוץ מהר כל כך, עד שהגיעו מתנשפות אל דלת הבית של משפחת דרימר.

מבול של צעקות ניתך עליהן מפיה של יהודית, אימא של מרגריטה, על שחזרו מאוחר הביתה, אחרי ההרפתקה בפארק. יהודית הנערה השפילה מבט והתפללה שהאדמה תבלע אותה. אחרי רגע השתרר שקט לא צפוי. אימא יהודית הפסיקה בבת אחת את שטף הגערות. יהודית הנערה הופתעה, הרימה את עיניה, ונדהמה: היד של מרגריטה, מורמת ומתריסה, סימנה לאימא שלה לעצור. בלי למצמץ אמרה לה מרגריטה בקול חזק ומלא ביטחון שהן גדולות ועצמאיות, והיא כבר לא מוכנה לקבל נזיפות או עונשים.

איזה אומץ. אף אחד בעולם, בטח לא נערה, לא היה יכול לעשות את זה, רק מרגריטה. חיוך בלתי נשלט דגדג בקצה השפתיים של יהודית. היא לא האמינה שמרגריטה באמת העזה ויצאה מזה בשלום. מרגריטה פנתה ללכת, הפנתה לאִמה את הגב ויהודית הלכה בעקבותיה והצטרפה אליה. הן ירדו במדרגות ויצאו חזרה אל הרחוב החשוך, עברו מול דלת הכניסה של חנות החשמל של לייזר־וולף והתקדמו עוד כמה צעדים, עד הכניסה של הבניין הבא. תחושת ניצחון מילאה אותן, ללא שמץ של ייסורי מצפון.

בפניה של יהודית, שלא היו מורגלות בחיוכים, התפשט חיוך גדול. "אני בת מזל שיש לי חברה כמוך, מרגריטה. הרגשתי שזו ממש טבילת אש בנחישות ובאומץ. אני רוצה להיות את."

"נו־נו, את שוכחת כמה מהמגרעות שלי, שְׁפִּיצְקֶע," ענתה מרגריטה. "את עצמך אמרת שאני זייפנית... אז אל תרוצי להיות כמוני."

יהודית לא הקשיבה לתשובתה של מרגריטה, הלהט וההתרגשות עדיין בערו בגופה והיא שאלה: "לאן נלך עכשיו? בואי נעשה משהו."

"כבר מאוחר," ענתה מרגריטה וחייכה, "נלך אלייך הביתה. אני אלווה אותך."

קפיצה של הרכב בדרך אל בית החולים טלטלה אותה. המציאות חידדה את רעש המנוע. האם אפשר להאיץ? שרק לא יכבה פתאום. שיגיעו כבר. פנינה שכבה חרוכה ודואבת. יהודית ניסתה להשקות אותה במים, ללא הצלחה, ועודדה אותה להישאר ערה. היא לא הייתה בטוחה שפנינה תשרוד עד שיגיעו לבית החולים. בלי משים פרמה וכפתרה מחדש את כפתורי הסוודר שרכסה בחופזה תוך דילוג על אחת הלולאות. בבית החולים חשוב להיראות רצינית, כדי שתוכל להעביר את כל המידע החיוני על מה שקרה. הנשימות של פנינה היו כבדות וכך גם מצב הרוח.

* * *

אם זה קשה לך מדי, בוא נעצור עכשיו, כי אתה צריך לדעת מראש שאצלנו במשפחה זה ככה. אנחנו כמו איזה שדה מגנטי ענק שמושך אליו קטסטרופות, דברים שקשה להאמין שמתקיימים במציאות. אפילו אני, שעל פניו נראית די נורמלית והייתי אמורה להיות ״התיקון״, לא צלחתי במשימה. לא עבר הרבה מהרגע שנולדתי ועד שנכנסתי למועדון הסֵבל הפרטי שלנו. הייתי בת שנתיים כשאבא שלי מת. רציתי לומר "סבא שלך", אבל קשה לדמיין סבא בן עשרים ושבע.

המוות שלו הפך את עולמי. אימא שלי, שזו סבתא שלך, ניסתה להמשיך לתפקד כרגיל, אבל זה היה קשה מאוד. ואני, כל מה שעשיתי או לא עשיתי מאותה נקודה, נצבע בצבעי החותמת ״יתומה״. מה שהצלחתי קרה למרות שהייתי ״המילה ההיא״, ובכל מה שכשלתי — היה ברור: זה ״כי אני יתומה״. הוא נפטר לפני שהתפתחה אצלי היכולת לזכור, ככה שאין לי בראש תמונה שלו או חוויות שחווינו יחד. כל מה שיש לי ממנו זה החוסר שלו, הריק, והוא הולך איתי לכל מקום. אפילו כשאני שמחה לפעמים — ויש כאלה רגעים — בעומק, בתוך תוכי, תמצא צער. התרגלתי לצער. אני לא מכירה את עצמי לא־יתומה, כך שהענן האפור מעלי תמיד נמצא שם. מתישהו, כשהבנתי שזה גורם לסביבה לרחם עלי, התחלתי להסתיר את זה. לא הייתה לי ברירה. התחושה הזו שאני מוזמנת למקומות לא בגלל מי שאני אלא בגלל מה שאני, הייתה מבחילה. הייתי ״זאת בלי האבא״, אז חייבים להיות נחמדים אליה. גם מורות חטאו בזה, למשל אם בכיתי או רבתי עם ילד בחצר. כל דבר כזה קיבל ממדים מוגזמים וטיפול יתר, שכלל שיחה אישית וכוס תה בחדר המורים — כי אני ״המסכנה הזאת, בלי ה... you know, סיפור נורא״.

אבל עוד נגיע לסיפור שלי.

בינתיים אנחנו עם הגר. יום אחד היא גם תהיה האימא שלי, אבל עכשיו, בנקודת הזמן הזאת, באותו בוקר ארור של 1949, היא עדיין רק הבת הקטנה של פנינה.

הערות

1 ביידיש — ראש כרוב.