אקדמיית אנג'לוויו 3 - אידן

פרולוג

סיינט אנג'ל

"אני מקווה שכולכם תלכו ישירות לגיהינום!"

מילותיה של המזוכיסטית הקטנה שלי מהדהדות לי בגולגולת בזמן שהיא יוצאת בסערה מהחדר שלי, אבל אני יודע שהיא תחזור. מלורי תמיד חוזרת. אז אני מתעודד ומחכה.

שאיפה.

מחכה.

נשיפה.

שואף פנימה עד שהמוח שלי נרדם.

משחק באגודלים שלי כמו פאקינג מטומטם.

נושף שנאה ותשוקה ומשהו שאני לעולם לא ארצה להודות בו כלפי הכלבה כפוית הטובה הזו.

עד שאני מבין שהיא לא מתכוונת לחזור, אני כל כך בהיי עד שזה בכלל לא אמור לשנות שום דבר, אבל זה כן. אני עדיין יכול לטעום אותה על הלשון שלי. להריח אותה באוויר, נקייה וטובה, עם תסביך גיבורה שמעורר בי רצון להקיא. והחרא הזה גורם לי לתעב את כל מה שהיא מייצגת אפילו יותר.

זין עליי?

לא, זין על מלורי אליס.

זין על זה שהיא הגיעה לכאן. על זה שהיא חזרה לבית הספר הזה. זין על זה שהיא נאיבית מדי בשביל לעזוב, אפילו שהשטן נושף בעורפה היפה.

זין עליה מלמעלה, מלמטה ומכל הכיוונים.

אני חושק את שיניי וחוטף את קופסת הפח הקטנה שבעבר הכילה סוכריות מנטה, ועומד לגלגל ג'וינט נוסף כדי לדחוף אותה מחוץ למחשבות, אבל הדפיקה על הדלת שלי עוצרת אותי. חיוך נמתח לי על הפנים.

סבלנות מעולם לא הייתה הקטע שלי, וזו רק תזכורת נוספת לכך.

מפני שמלורי תמיד זחלה בחזרה. זו תמיד הייתה המפלה שלה.

אני מועד אל הדלת מבעד לערפול העשן ונותן לחיוך למשוך את זוויות הפה שלי כשאני פותח אותה ומביט מטה אל בחורה שהיא בהחלט לא מלורי.

במקומה אני בוהה בשיער אדמוני, סוודר גוצ'י הדוק, וגבות מורמות.

"הו... נהדר, אתה מסומם מהתחת. זה אומר שנגיע לאנשהו," רוזלינד פחות או יותר שרה, דוחפת אותי פנימה וצועדת ביהירות אל חדר השינה. הלסת שלי מתהדקת כשאני שומע את חריקת המזרן. מה לעזאזל היא פאקינג רוצה עכשיו? אני טורק את הדלת ומסתובב אל הפרצוף שלה כשהיא מעפעפת בריסים.

"סיינט, אני מודאגת —"

"למה את פאקינג כאן?"

היא מעיזה להיראות מופתעת. ואז כועסת. זין גם עליה.

"אתה ביקשת ממני לחזור, זוכר?" היא דוחפת את עצמה מהמיטה ופוגשת אותי בחצי הדרך, תוקעת ציפורן ורודה בחזה שלי. "נופפת לי במה שעשינו כדי שתוכל ל —"

אני משתיק אותה באצבע מעל הפה הגדול שלה.

רוזלינד תמיד דיברה יותר מדי. ממש כמו מלורי.

רק שמלורי...

אני דוחף הצידה את המשך המחשבה הזו, ממש כמו שאני אמור לדחוף אותה הצידה.

"את רצית לחזור כי רצית את ליאם," אני מזכיר לרוזלינד, והיא בולעת בחוזקה.

"כן, טוב, אבל הוא כבר לא מעוניין, נכון?" היא לוחשת אחרי שאני מוריד את ידי מהפה שלה.

פאק, אני שונא את איך שהיא מסתכלת עליי. כאילו אני פאקינג מפלצת.

אני אמור להתגאות ולענוד את התואר הזה כמו מדליה, אבל אני לא יכול לעשות את זה עם רוזלינד.

פעם, לפני הרבה מאוד זמן, היא הייתה החברה הקרובה ביותר שלי וכמעט אכזבתי אותה.

"אני אתקן את זה." אני אפילו לא בטוח שאני מאמין לשיט הזה יותר. ליאם אבוד לא פחות ממני, והכול הודות למלורי פאקינג אליס.

הכול בגללה.

שתלך להזדיין.

"כן, בטח שתעשה את זה." רוזלינד שולחת אליי חצי חיוך וצועדת לאחור, כמעט מתנגשת בשולחן שלי. תווי פניה מתכווצים, ואז היא לוחשת, "מה כל כך מיוחד בה, סיינט? ואל תנסה למכור לי את החרא הזה שאתה רוצה שהיא תעזוב, אוקיי? אני מכירה אותך כל החיים, ומעולם לא ראיתי אותך ככה. אני יודעת מה עשית לה בשנה שעברה. אני יודעת —"

"את לא יודעת פאקינג שום דבר."

היא מרימה את הסנטר שלה. "אני יודעת שרצית אותי כאן רק כדי להוריד את ההורים שלך מהגב וכשגילית שמלורי אליס הייתה טיפשה— או אמיצה — מכדי לעזוב, שינית מהלך. אז למה? מה היא בשבילך?"

אני נעמד מול הפנים שלה תוך שנייה, אבל רוזלינד לא נרתעת. למה שהיא תירתע, בעצם? הפחד היחיד שהיה לה נעלם.

עשיתי את זה בשבילה, ממש כמו שהיא הולכת לעזור לי עד שמה שלעזאזל עובר על מלורי ייגמר.

"אתה מאוהב בה, נכון?" רוזלינד מתנשמת, ואני מרגיש את שפתיי מתעקלות מעלה.

"אין לך לפתות איזה אקס שלא רוצה אותך?" אני דורש וגורם לה להתכווץ. "צאי פאקינג החוצה, רוז."

היא בוהה בי במשך רגע ארוך, בנחיריים רחבים ובנשימה כבדה, עד שלבסוף היא מנפנפת בשיער בוער בלהבות על פניי וממהרת לדלת. "רק שתדע," היא מצהירה בקול רועד ופותחת אותה, "הבחורה שאתה לא מאוהב בה בדיוק עזבה עם הבחור הכי חתיך שאי פעם ראיתי."

זה גורם לדם שלי לקפוא ולערפול שבמוחי להתפזר.

אני מפסיק להעביר את האצבעות מבעד לשיער ושולח מבט שחוצה את החדר אליה. "מה?"

"גבוה. מקועקע. נראה כאילו הוא עומד להעניק לה מוות על ידי זין," היא ממשיכה, וחיוך מפוקפק מציף את זיכרוני.

גוסט.

ככה מלורי קראה לו, נכון?

אני טס לעבר רוזלינד, תופס אותה וטורק את הדלת. לא נותן לה לצאת. לא עכשיו, כשכל כך הרבה עומד על הפרק. "מתי?"

והיא רק מחייכת כי היא יודעת שהיא תפסה אותי.

היא יודעת שמלורי, המזוכיסטית הקטנה והמזדיינת, היא הקריפטונייט שלי.

"איפה?" אני פולט מבעד לשיניים חשוקות, והחיוך של רוזלינד רק מתרחב.

"אז, אתה באמת מאו —"

"איפה, רוז?"

"מחוץ למעונות שלה. בדיוק ביקרתי את צ'לסי מדניק לביקור השבועי של —"

"אני לא שם זין על הכלבה שאת יורדת לה בתמורה לכדורים וקוק," אני נוהם, ורוזלינד נראית עכשיו כמו איילה מול פנסי מכונית. "היא אמרה משהו? היא..."

אני לא יכול פאקינג לנשום. לא יכול אפילו לומר את המילים. אמרתי לה להתרחק ממנו, אבל זו מלורי. מזוכיסטית מדי, על חשבון טובתה האישית.

זה מה שמפיל אותה. וגם אותי.

מלורי אליס הולכת להיות הסוף שלי. זה הדבר היחיד שאני בטוח בו.

רוזלינד מרימה את ידה. היא אוחזת בסנטר שלי ומכריחה אותי להביט בה.

"כן, זה בדיוק מה שחשבתי, אנג'ל," היא לוחשת. "מי היה מאמין..."

היא דוחפת אותי ממנה ופותחת שוב את הדלת. אבל לפני שהיא עוזבת, היא מביטה לאחור. עיניה החומות רחבות אבל נחושות. "מה שאתה וליאם עשיתם בשבילי... אני לא יכולה אפילו לדמיין מה תעשו כשזה יגיע אליה."

גם אני לא.

זו הסיבה שאני הולך אל המעונות שלה ברגע שרוזלינד עוזבת.

זו הסיבה שאני נותן לשארית הערפול שלי להיעלם בזמן שאני מחכה לה, מאפשר להיי שמעניק לי שינה וטיפה מסוימת של שלווה להתרחק ולהתחלף בזעם. הזעם נכנע לפחד.

זו הסיבה שאני עוקב אחריה כשהיא חוזרת.

וזו הסיבה שאני לא מהסס לקבור את הסודות שלה בשנייה המזדיינת שהם נחשפים.

פרק 1

מלורי אליס

אני תולשת את פינות המצעים, קורעת את הסדינים הלבנים הבהירים מהמזרן ומעיפה אותם אל הרצפה, שם הם נוחתים בערמה לצד שידת המגירות שלי. אני דוחפת את המזרן מעלה כדי להביט מתחתיו. כשאני לא מוצאת דבר, אני כורעת על ידיי וברכיי כדי לבדוק מתחת למיטה, כאילו אני מחפשת מפלצת.

אני מניחה שזה מה שאני עושה. או לפחות, משהו שמפלצת דפוקה השאירה מאחור במיוחד עבורי.

ושוב, אין שום דבר פרט לנעלי טניס משופשפות וכמה צמרוני אבק.

"שיט!" אני רוטנת, מזנקת על רגליי וסורקת את החדר מבעד לעיניים מטושטשות.

חייב להיות כאן משהו — מצלמה או מיקרופון. גוסט אמר שיש, ולמרות שאני לא סומכת עליו, ברור לי שאני יכולה לסמוך על זה. אפילו עכשיו, אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שצופים בכל תנועה שאני עושה.

בקושי הגיע הבוקר, אבל לא הייתי מסוגלת לישון. לא מאז שחזרתי מהחדר של סיינט שבצד השני של הקמפוס. במקום זה, הפכתי את החדר שלי בעודי מחפשת אחר משהו שאולי בכלל לא נמצא כאן, לא משנה כמה תחושת הבטן שלי משוכנעת שיש.

החלק הכי גרוע בכל זה? שיש בי חלק שמודה שאני פשוט מנסה להסיח את דעתי מסיינט. לא מהעובדה שאני לא באמת מלורי אליס — או לפחות, זה לא באמת השם שלי — אלא מסיינט פאקינג אנג'ל.

הבחור שמשך בחוטים שלי ופרם אותי ללא רחמים, מהרגע שעיניי נחתו עליו לראשונה.

הבחור שהרס אותי. הציל אותי. ואז, בזמן שהפצעים שלי עדיין פתוחים ומדממים, שב וחזר למעגל האכזרי שלו.

פאקינג סיינט.

אתמול בלילה הוא אמר לי שאני בבעלותו, והיום, המילים האלו מעולם לא הרגישו נכונות יותר.

למרות מאמציי הרבים, המחשבות שלי נודדות לחילופי הדברים שלנו בחדר שלו בלילה הקודם.

"אמרת שאני בבעלותך כבר הרבה פעמים בעבר, אין לזה שום משמעות!" התפרצתי אחרי ההכרזה החצופה שלו ומיהרתי לרדת מהמיטה שלו, כמעט מועדת על כיסוי המיטה כשניסיתי לשים בינינו קצת מרחק. "זה היה שווה לתחת אז, וזה שווה לתחת גם עכשיו."

אבל הלב שלי דהר, איים לפרוץ מבין כלוב הצלעות שלי.

שפתיו של סיינט התעקלו. היהירות שלו הרתיחה אותי, אפילו כשהרגשתי פעימה בוגדנית בין הרגליים. "מלורי, תמיד הייתה לזה משמעות. פשוט לא קיבלת את זה עדיין, אבל עכשיו אין לך ממש אפשרות לבחור, נכון?"

הוא טעה. תמיד הייתה בחירה, ובכל פעם שנתתי לעצמי ליפול אל המלכודת האכזרית שלו, הבחירות שלי תמיד היו לא נכונות.

"את שלי, מזוכיסטית קטנה," הוא אמר, כאילו כדי להבהיר את הנקודה שלו.

הנחיריים שלי התרחבו. הייתי צריכה לדעת שהוא ינסה לנופף במה שהוא עשה מעל לראשי. ישתמש בזה כדי לסחוט אותי ויכריח אותי להתכופף תחת רצונו.

אולי הייתי צריכה פשוט להסגיר את עצמי, לתת לשוטרים לעצור אותי על שום דבר פרט לניסיון להשתלב בגיהינום הזה.

הכלא נראה כמו משחק ילדים מזדיין בהשוואה למצב שבו אני נותרת חייבת לסיינט אנג'ל.

"אז מה?" ירקתי. "רק בגלל העובדה שהחלטת שאני שייכת לך, אתה חושב שאעשה כל מה שתרצה? טוב, אם אתה מתכוון להשתמש בזה כדי לגרום לי לעזוב את בית הספר הזה, אתה יכול לשכוח מזה. זה לעולם לא יקרה, אז כדאי לך לוותר כבר עכשיו."

במיוחד עכשיו, כשהבנתי שחייהן של קרלי וג'ן תלויים בכך שאסיים את לימודיי באנג'לוויו. כל מחשבה על כך שגוסט ונורה אולי, רק אולי, מזיינים את השכל, עפה מהחלון בשנייה שראיתי בבריכה את גופתו הנרקבת וחסרת החיים של ג'ון אריק.

המוות שלו לא קרה לאחרונה.

רעד אלים חלף בי כשהבנתי את זה.

סיינט התקדם לעברי, נראה כמו אל זהוב שמוכן לרסק בת תמותה קטנטנה בכפות ידיו המושטות. צעדיו היו עצלים, כל החזות שלו רגועה כל כך, שחצנית כל כך.

הוא התנהג כאילו מה שעשה לא היה סיפור גדול, ואולי זה באמת לא היה מבחינתו. אולי להיפטר מגופתו של ג'ון אריק לא היה כרוך בטרחה עבורו כלל. לא נראה שזה הכביד על המצפון שלו בשום צורה ואופן.

לא הייתי בטוחה איך להרגיש בקשר לזה, אבל לפני שיכולתי לעכל את הגישה שלו, הוא גרם לי לסגת אל הקיר. הוא הניח את כפות ידיו משני צידי ראשי ורכן מטה כך ששפתיו היו ממש ליד האוזן שלי.

"עשיתי דבר נורא, מלורי," הוא מלמל, בטון שלו ריחף שעשוע. בלעתי השתנקות כשקצה לשונו נגע בחלק החיצוני של האוזן שלי. "דבר איום ונורא, ועשיתי את זה בשבילך. אם את רוצה שהסוד הזה יישאר קבור, את הולכת להיות ילדה טובה וצייתנית עבורי, נכון?"

טובה וצייתנית. המילים היו כמו חומצה בגולגולת שלי.

"ממש פאקינג לא."

עטפתי את ידי סביב הלסת שלו ודחפתי אותו לאחור. נראה שזה רק הלהיב אותו יותר, ועיניו הכחולות כקרח הבזיקו באופן הזה שאמר לי שהוא נדלק. ולעזאזל איתי, זה רק החמיר את העקצוץ בין הרגליים שלי.

אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי, מה לעזאזל קורה איתי?

"מישהי גידלה פתאום עמוד שדרה?" הוא התגרה בי. שחררתי את הלסת שלו, מאגרפת את כפות ידיי לצידי גופי כדי למנוע מעצמי להכות אותו.

ידעתי שאם אעשה את זה, זה כנראה פשוט היה מעמיד לו את הזין באופן מוחלט.

"לך תזדיין, חתיכת זין יהיר. אין לך שום דבר עליי! אתה תידפק לא פחות ממני אם זה יצא החוצה כי שמת את עצמך בדיוק באמצע של כל הבלגן הזה. אתה יודע מה אתה עכשיו? שותף לדבר עבירה."

הוא הרים גבה, ולעזאזל, הוא נראה מתרשם.

"פאק, את מלאה בהפתעות הלילה." הוא גהר מעליי כדי להעביר את שפתיו מעל שקע צווארי. "זה רק גורם לי לרצות לזיין אותך עד שתיכנעי."

דחפתי את כתפיו, נאבקת בערפול שהוא תמיד הצליח למשוך אותי בעזרתו.

"תפסיק." הוא הרים את ראשו אבל לא התרחק ממני, אז הצמדתי את עצמי אל הקיר כמה שרק יכולתי. "איך אתה יכול להתנהג ככה אחרי כל מה שקרה?"

הוא רק משך בכתפיים בביטול. "ג'ון אריק היה חתיכת חרא. אני לא הולך להישאר ער בלילה בגלל המוות שלו. תחשבי על זה, בטח חסכת מאיזו בחורה שיכורה מסכנה אונס קבוצתי במסיבת קולג' בשנה הבאה כי העפת את הזין השמן שהיה להם כמנהיג."

המילים שלו — ומחיאת הכפיים האיטית והמוגזמת שהוא הציע לי — לא היו אמורות להפתיע אותי, מפני שהכרתי אותו וידעתי שהוא התכוון לכל הברה שיצאה מבין שפתיו. ועדיין, הייתי המומה מהיכולת הרגועה והיוצאת מגדר הרגיל שלו לא לשים שום זין.

הייתי רוצה גם להיות מסוגלת לעשות את זה. שלא יהיה לי אכפת. אבל היה לי. היה לי אכפת מאוד.

מישהו מת — והוא מת בגללי.

ממש כמו ג'יימס, עמוק בתוכי לעג לי קול.

"מה עשית עם הגופה של ג'ון אריק?" שאלתי בנשיפה רועדת.

סוף־סוף, סיינט צעד לאחור, מושך נשימה מבין שיניו המושלמות כאילו אמרתי משהו שגרם לו לחוסר נוחות.

"זה לא משנה." הטון שלו היה קשה וסופי. "העניין טופל. זה כל מה שאת צריכה לדעת."

"סיינט, בבקשה —"

"המממ. אני אוהב שאת אומרת את המילה הזו — בבקשה. אבל זה לא הולך לקרות, אליס."

נעצתי בו מבט נוקב במשך זמן ארוך, ותסכול ואכזבה זרמו בי כשהתחלתי לקבל את העובדה שהוא לא מתכוון לספר לי שום דבר.

באותו רגע הבנתי כמה אני מרוקנת פיזית. רק רציתי לחזור לחדר שלי, להתחבא מתחת לשמיכות, ולישון את כל מה שנותר מסוף השבוע הסיוטי הזה.

"טוב, אל תספר לי," לחשתי ומייד דחפתי את עצמי מהקיר היישר אל הדלת. "אני מותשת בכל מקרה. אני הולכת לחדר שלי."

ידו נכרכה סביב זרועי והוא משך אותי לאחור. התנגשתי בחזה שלו והשתנקתי, שם הוא לכד אותי כשהוא החליק את ידו השנייה סביב המותן שלי.

"לא כל כך מהר," הוא חייך, רגש חדש נצנץ בעיניו ושלח צמרמורת במורד גבי. "כל העבודה הקשה הזו גרמה לי להיות רעב."

לפני שיכולתי להבין למה הוא מתכוון, הוא הרים אותי בזרועותיו וצעד למיטה שלו. פלטתי צווחה כשהוא זרק אותי על המזרן, ואז תפס את הקרסוליים שלי ומשך אותי אל הקצה.

"סיינט, מה —"

אבל הוא לא אמר מילה כשהוא פתח את חצאית המדים שלגופי ומשך אותה במורד הרגליים שלי. התחתונים שלי הלכו בעקבותיה, והכוונות שלו הפכו ברורות כשמש בשנייה שהוא צנח על ברכיו מולי והעביר את לשונו על החלק הפנימי של הירך שלי.

סקס. הממזר חשב על סקס אחרי שהוא והחבר־אויב הכי טוב שלו הסתירו גופה.

"חכה —" השתנקתי, האצבעות שלי ננעלו סביב חופן משערו הבלונדיני כדי להרחיק אותו ממני בזמן שהוא הניע את ראשו בין רגליי.

הוא עצר והרים את מבטו אליי. "לא מגיע לי פרס על המעשים האיומים שלי?"

"עכשיו?" צייצתי. "אחרי —"

"אל תחשבי על המזדיין הזה," הוא אמר בפראות. "הוא כבר גזל מספיק מקום בראש שלך. היחיד שאת יכולה לחשוב עליו הוא אני."

שקלתי להתנגד. באמת ששקלתי, אבל אז הוא נגע בי, צייר עיגולים סביב הדגדגן שלי בקצות אצבעותיו. כל גופי הלם בעוצמה, העצבים המותשים שלי הפכו מעורפלים.

למרבה האימה שלי, קלטתי שאני רוצה את זה.

רציתי את הפנים שלו קבורות בין הרגליים שלי ואת השפתיים והלשון שלו שיוציאו אותי מדעתי. רציתי לתפוס את השיער שלו בחוזקה ולהתחכך בו.

הלילה, לא היה שווה להילחם בתשוקות האמיתיות שלי.

שיניתי את תנוחת היד כך שכבר לא דחפתי אותו ממני אלא משכתי אותו אליי.

"טוב," לחשתי בכעס, רוגז חד בקולי, אפילו שכבר הייתי רטובה ומוכנה עבורו. "אוקיייי..."

החיוך שלו התרחב. ירכיי נפשקו, וכשהשפתיים שלו נצמדו אל הקפלים שלי, פלטתי יבבה קטנה וחנוקה שגרמה לו לצחוק לפני שהלשון שלו נורתה החוצה כדי להתגרות בי.

זה היה טוב. כל כך טוב. איך זה תמיד טוב כל כך? האצבע שלו הסתחררה סביב הכניסה שלי לפני שהוא דחף אותה פנימה, ואז החליק פנימה אחת נוספת ללא היסוס. הלשון שלו הצליפה בחמדנות על הדגדגן שלי בזמן שהוא דחף והוציא במהירות את האצבעות ממני. התפתלתי על המיטה שלו, נואשוּת הדוקה נוצרה במעמקי בבטן שלי.

"אני צריכה לגמור," התנשמתי.

"כן, ידעתי שאת מזיינת את השכל," הוא מלמל בין הצלפות של לשונו.

אחזתי את ראשו בין שתי ידיי והנעתי בגלים את הירכיים, מתחככת בחוזקה בפנים שלו. הוא נשף המהום נמוך, שחרר את אצבעותיו לחופשי וליקק אותי מהחריץ ועד לדגדגן בזמן שתפס את הירכיים שלי באחיזה כמעט כואבת. אבל לא היה לי אכפת.

כל מה שהיה חשוב באותו רגע היה הליבה שלי, שפעמה בקצב.

לבסוף, כשהשיא שלי נקרע מתוכי, זה היה גל גאות ששטף אותי מכף רגל ועד ראש. התעוותּי והידקתי את הירכיים סביב ראשו, אבל הוא לא הפסיק. ולפני שיכולתי לעצור אותו, הוא שלח אותי היישר אל תוך אורגזמה מסחררת נוספת שגרמה לי לייבב.

מספר רגעים לאחר מכן הוא הרפה והתחלתי לצנוח חזרה אל כדור הארץ, משתנקת ומתנשמת לאוויר. עדיין רעדתי כשהוא נעמד והביט מטה אליי, הסנטר שלו הבריק והבעה זחוחה הייתה מתוחה על תווי פניו.

"אף פעם לא יימאס לי מהטעם שלך, אליס," הוא אמר וליקק את שפתיו. הוא התכופף מעליי והצמיד את ידיי אל המזרן משני צידי ראשי. "גם אם אני מתחיל לתהות אם אני אהיה הבא בתור בסיבוב הרצח העולמי שלך."

שאפתי בחדות מבעד לשיניים. "פאקינג תתרחק ממני, סיינט." אבל המבט שלי לא עצר והחליק מטה אל קדמת מכנסי הג'ינס שלו, למקום שבו זיהיתי בליטה גדולה למדי — עדות לזה שהוא לא היה מסופק אחרי הכול. עיניו עקבו אחרי שלי, והוא גיחך.

"אל תדאגי, אני אטפל בזה בעצמי." הוא נעמד והציע לי את ידו. לקחתי אותה בהיסוס והוא משך אותי על רגליי לפני שהצמיד אותי שוב אליו. שפתיו ליטפו את האוזן שלי כשהוא מלמל, "אני אהיה בקשר."

"אל תטרח."

"ואל תשכחי את המקום שלך."

הלב שלי דהר כשהוא שחרר אותי, ומעדתי סביב כדי לאסוף את הבגדים. לבשתי את החצאית במהירות, ידעתי שאני צריכה לצאת ולהתרחק מהנוכחות שלו לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו.

כשהתקדמתי לעבר הדלת, הוא עצר אותי במגע ידו על הכתף שלי. התמלאתי מתח, הייתי משוכנעת שהוא שינה את דעתו בנוגע לסקס. "לך תלטף את הזין שלך, מזדיין אחד, כי אני סיימתי."

"אני אלווה אותך בחזרה," הוא אמר.

הבטתי לאחור אליו והנדתי בראשי. "לא, אני —"

"אני אלווה אותך בחזרה," הוא חזר על דבריו בקול קשוח, כאילו לא היה כאן שום מקום לוויכוח, אז לא טרחתי.

על אף שג'ון אריק בהחלט כבר לא היה בסביבה, עדיין לא הרגשתי בטוחה לצעוד ברחבי הקמפוס לבד. ככל שידעתי, גוסט היה יכול להסתתר מאחורי בניין, מוכן לזרוק גופה נוספת בדרכי.

אז הנהנתי בדממה והסכמתי לליווי של סיינט, ועזבנו את החדר שלו יחד בדממה כבדה ומוחלטת.

הנדתי בראשי כדי לגרש את הזיכרון, אבל הליבה שלי כבר התעוררה לחיים ופעמה בכוח אחרי שנזכרתי במה שסיינט עשה לגופי רק לפני כמה שעות.

ועדיין, אני לא להוטה לראות אותו בזמן הקרוב. אחרי הכול, הוא באמת נפטר מגופה עבורי, ואני פשוט לא מוכנה להתמודד עם העובדה הזו עדיין.

אני לא טורחת לתהות למה הוא עשה את זה, ככל הנראה המוח שלי מתחיל להשלים עם העובדה שאני לעולם לא אבין את סיינט.

לא באמת.

אני מחזירה את תשומת ליבי אל המשימה שמולי וממשיכה להסתער על החדר שלי כמו הוריקן. בגדים נזרקים על הרצפה, וכל רהיט שלא ממוסמר אליה כבר הפוך או עומד בזווית משונה ולא נוחה. אני מרימה את מבטי אל התקרה, אבל היא חלקה. אין שום אריחים בולטים שיכולים להחביא בתוכם משהו.

ועדיין, אני יודעת שחייב להיות פה משהו. אחרת, איך גוסט יודע להופיע בכל פעם שאני מגיעה, בתזמון מושלם? איך הוא ונורה יכולים לדעת פרטים ספציפיים ואינטימיים כל כך על החיים שלי?

ייתכן שמאזינים לי או שיש להם מישהו שמרגל אחריי, ואני מסרבת אפילו לחשוב על כך שלוני או הנרי — האנשים היחידים שאני מבלה איתם זמן פרט לסיינט ולפעמים ליאם — יבגדו בי ככה.

"איפה אתה, חתיכת חרא קטן?" אני לוחשת בכעס, פותחת לרווחה את מגירות הארון שלי. אני שופכת את התוכן שלהן וממששת את החלק הפנימי שלהן, אבל לא מוצאת דבר.

אני משחררת נהמת תסכול ומתיישבת לאחור על השוקיים, חושבת על כל מקום שבו ניתן להחביא בו מכשיר. תשומת ליבי מטיילת מעלה אל המראה שמעל השידה. אני מתעלמת מכמה חיוורות הפנים שלי וכמה פרוע שערי החום ומהעיגולים העמוקים מתחת לעיניי הכחולות, כי אני לא מתעניינת במראה המחורבן שלי אלא במסגרת התמונה. עיצובים מורכבים חרוטים בתוך העץ, פינות וחריצים עמוקים שעשויים להסתיר בתוכם משהו — אם הוא יהיה קטן מספיק.

אני דוחפת את עצמי על רגליי באיטיות ומתחילה להעביר את ידיי לאורך המסגרת, מחדירה את אצבעותיי לתוכה, עד ש —

שם.

זה דורש מעט חפירה מצידי, אבל אני מצליחה לשלוף מצלמה קטנטנה בגודל של אחד מכפתורי חולצת המדים שלי.

אני בוהה בה, חלק בתוכי לא מצליח להאמין שהפרנויה שלי הייתה מוצדקת.

גוסט לא שיקר — הם באמת ריגלו אחריי. צפו בכל תנועה ופלשו לפרטיות שלי בדרך האיומה ביותר שאפשר. הלחיים שלי מתחממות בזעם כשאני חושבת על כל הדברים שהם בטח ראו.

השיחות שלי עם לוני והנרי. השיחות שלי עם קרלי. בכל פעם שסיינט היה בתוך חדרי. בתוכי.

בחילה הופכת לי את הבטן בתגובה למחשבה.

האם הם צפו בנו יחד? כמה זמן הדבר הזה כבר כאן?

אני קהת חושים כשאני בוהה מטה אל המכשיר הזעיר שבכף ידי, אבל ככל שאני מחזיקה בו יותר, כך גלי הזעם מתנפצים בתוכי חזק יותר. בסופו של דבר אני רועדת כולי, הגוף והפנים שלי עולים באש.

"לכו להזדיין," אני נוהמת מטה אל המצלמה לפני שאני מפילה אותה על הרצפה ומרסקת אותה תחת נעלי הספורט.