מעצר חופשי

מרץ 1933

לא היה זה ממנהגו של סִימוֹן להיכנס למסבאות בערים שאליהן נקלע במסעותיו. אך הפעם החליט, לא מעט בהשפעתו של הגבר שלצידו, לחגוג את העסקה המוצלחת בבר הראשון שייקרה בדרכם. לא היה ספק בליבו כי ביקור של זרים מהודרים במאורה אפופת עשן ואדי אלכוהול אינו דבר שכיח. הוא היה ער מתמיד להופעתו יוצאת הדופן, בחליפתו המחויטת, המגבעת האופנתית שחבש כהרגלו ושערו המאפיר שבצבץ תחתיה.

צעיר גבה קומה פסע מעט לפניו ופילס לשניהם את הדרך בין השולחנות הצפופים. הוא היה לבוש במעיל כבד, צעיף צמר כרוך סביב צווארו ולראשו כומתה. מאחורי וילון חרוזים מצועצע, בפתח דלתו של חדר צדדי, ננעץ בהם מבט בוחן של זוג עיניים שחורות. סימון חש במבט, אך התקדם בלי להסיט את עיניו משולחן פינתי פנוי. הם הסירו את מעיליהם, התיישבו, הזמינו בירה גרמנית צוננת והשיקו את כוסותיהם. סימון בחן את דניאל, סקר את הבר על יושביו, הניח את הכוס על השולחן ואמר, ״דניאל, אני מעריך מאוד את זה שהצטרפת.״

״תודה שנתת בי אמון וצירפת אותי למסע הזה,״ השיב דניאל.

״ברור לך שלא הייתי יכול לבצע את העסקה הזאת בלעדיך ובלי הקשרים שלך ושל אבא שלך.״

השניים עזבו את וינה מספר ימים לפני כן, לאחר חילופי מכתבים עם הסוחר הרומני מבוקרשט, ידידם של דניאל ובני משפחתו. הפגישה נקבעה בעיירה בּוּרדוּזֶ׳נִי הקרובה לגבול האוסטרי. תחנת הרכבת המקומית המפוארת היתה הראשונה ברומניה שבה עצרה הרכבת המהירה מווינה לבוקרשט, והפגישה התקיימה באחת ממסעדות התחנה.

לאחר חילופי ברכות עם ידידו הווינאי הצעיר, דיווח להם הסוחר על תכולת הסחורה שהביא. היו שם פרווֹת שועל גולמיות שטרם עובדו, פרוות חורפן מבוקשות וצוֹבֶּל עדין שהוזמן במיוחד עבור סימון מסיביר. הסוחר התנצל שהעורות אינם מעובדים, אבל רק כך היה יכול לתת לסימון מחיר שאינו בשמיים. סימון הודה לו ונתן בידו מעטפה עבה. פרוונות היא המומחיות שלו, עיבוד העורות שקיבל לפריטי לבוש נחשקים הוא לחם חוקו. הוא שמח שהתאפשר לו לרכוש כמות גדולה של פרוות גולמיות באיכות גבוהה.

כעת שילב סימון את זרועותיו על השולחן. הרעש של בליל הקולות מסביב לא אִפשר לנהל שיחה. הוא לגם מהבירה שהפשירה, עיווה את פניו, הרחיק את הכוס, קם וסימן לדניאל להצטרף אליו.

לפתע קרקש וילון החרוזים, השרשרות הוסטו בתנופה ואוושה של שמלה שופעת בד ושפע תכשיטים מילאו את חלל הבר. אישה שחורת שיער, צעירה ויפה, התקרבה אליהם כשהיא מתעלמת מקריאותיהם הבוטות של השתיינים.

סימון צפה בה כשניגשה אל שולחנם ופנתה אליו. "האם יסכים אדוני להושיט לי את ידו כדי שאקרא את עברו ועתידו?" שאלה בגרמנית רהוטה.

הוא התבונן בה נדהם ואמר, "גברתי, את עברי אני מכיר היטב, ובאשר לעתיד, הוא יגיע גם אם לא אדע עליו דבר ואולי עדיף כך. ובכלל, אני לא מאמין בקריאת כף יד. תמצאי לך לקוח אחר."

הצעירה הפצירה בו, ״בבקשה, זה לא ייקח הרבה זמן.״

״סימון,״ לחש דניאל, ״למה לא? מה אכפת לך?״

״אני לא מבין למה זה כל כך חשוב לה וגם לך,״ ענה והתיישב בכבדות. ״אתה כנראה סקרן לשמוע מה אומרים עליי.״

״נכון,״ חייך דניאל והתיישב גם הוא.

סימון הושיט לאישה את ידו באי־רצון. היא התיישבה מולו, אחזה בכף היד, בחנה אותה בריכוז בפנים חתומות ולא הרימה את ראשה במשך זמן שנדמה לו ארוך במיוחד.

"אדוני, אני לא יכולה לראות את הראש שלך מתחת לכובע, אבל אני כן יכולה לומר שהשיער שלך אפור כולו למעט פס צר וכהה שחוצה אותו,״ הצעירה הזדקפה ותלתה בו עיניים שחורות מפצירות.

סימון קלט את הבקשה האילמת והסיר את כובעו. חיוך עגמומי עלה על שפתיו. מבחינתו, אין כל חדש בפס הכהה החוצה את רעמת שערו. הוא השיב את הכובע למקומו והביט באישה, שרכנה שוב אל כף ידו. ״אני רואה הרבה סבל וצער בקו החיים שלך, אירועים מכאיבים שעברת ועוד תעבור והרבה נסיעות, מלחמה, מחלות ומאבק הישרדות.״ הצעירה עצרה, התבוננה בו, וסימון נרתע מהמבט החודר בעיניה. ״בנוסף לכל אלה תחווה אובדן אישי כבד שיגרום לשיער שלך להלבין בן לילה, בערב אחד ארוך וקר.״

סימון שתק. ״הפס הכהה ילווה אותך כל חייך, וייעלם רק ביום שתמות. אז כל הראש שלך יהיה לבן כמו שלג." האישה הצעירה סיימה את דבריה, עיניה השחורות בחנו בריכוז את פניו ואז הניחה את ידו בעדינות על השולחן. היא קמה ומיהרה להתרחק בלי להביט לאחור, הגיבה בקוצר רוח להערותיהם של אורחי המסבאה, ונעלמה בקרקוש תכשיטים מאחורי הווילון. סימון נשאר לשבת במקומו, נבוך וחסר מילים, עיניו מקובעות בווילון המיטלטל. רעד חלף בגופו. הוא הביט בדניאל, קם מכיסאו ובפעם הראשונה שם לב לקירות המוכתמים, לטיח המתפורר, לריח הבאוּש שעמד בחלל. הוא מיהר לפלס את דרכו החוצה בתחושת גועל ומחנק.

עלטה כבדה רבצה על העיירה וצינה חורפית של אמצע חודש מרץ ליוותה את סימון ודניאל כשיצאו השכם בבוקר מהמלון לתחנת הרכבת. היה עליהם להספיק להוציא את הסחורה מהמחסן בתחנה ולמצוא סבלים שיעבירו אותה לקצה הרציף. ה'אוריינט אקספרס' מאיסטנבול לפריז עמדה להגיע, ולעצור לזמן קצר בבּוּרדוּזֶ׳ני לפני שתמשיך לבודפשט ולווינה.

את החבילה מצאו כפי שעזבו אותה, ארוזה בבד מגן ומלופפת בחבלים. סימון שילם לאחראי על מחסן הסחורות, ביקש מדניאל לשמור על החבילה ופנה לטפל בהעברת הסחורה לרציף.

הכול נעשה במהירות. סימון חזר ואיתו שני סבלים. תחת פיקוחו הם העמיסו את החבילה על עגלת משא ופילסו את דרכם לקצה המישוֹרת לאורך הרציף ההומה. מכאן יעמיסו את הסחורה על קרון המשא שבזנב הרכבת.

סדרן התחנה, במדים כחולים מעוטרים בפסי זהב, השמיע שריקה חדה ומיד הדהדה גם צפירת הרכבת הנכנסת לתחנה. תחילה הגיח הקטר השחור והרעיש בעוצמה, ארובתו העלתה עשן סמיך ורק כשהאט בהדרגה, נגלו הקרונות המפוארים. הרכבת נעצרה לבסוף ברציף המרכזי של תחנת בורדוז׳ני.

ראשונים ירדו הכרטיסנים ופתחו את המדרגות המתקפלות, ובשעה שתנועת הנוסעים היורדים והעולים החלה, התגודדו סבלים עמוסי מזוודות סביב קרון המטען בירכתי הרכבת. סימון קיווה שחבילת הפרוות תמצא את מקומה סמוך לדופן האחורית של הקרון. הוא לא ציפה למספר רב כזה של סבלים וכבודה.

שני העובדים ששכר נאלצו לבסוף לפלס את דרכם בכוח אל דלת הקרון ולדחוס את הסחורה בחוזקה פנימה, מעל התיבות שכבר היו שם. בסופו של דבר הגיע לתא ממש ברגע האחרון מתנשף ומזיע. בתשע בדיוק צפרה הרכבת צפירה ארוכה ויצאה לדרך.

סימון הזמין עבור שניהם תא צנוע במחלקה השנייה. היו בו מיטת קומתיים, שולחן קטן ושני כיסאות נוחים למראה. בפינת התא הותקן כיור, סמוך למתלה הבגדים, ומעליו מדף להנחת מזוודות ותיקים. עייף, הוא ניגש לכיור, שטף את ידיו, הסיר את המגבעת מראשו וניגב את הזיעה מפניו. הוא נשא את עיניו אל המראה, בחן את שערו שהיה מסורק בקפידה לאחור, ועיניו החומות החזירו לו מבט מודאג תחת גבות עבותות וכהות. הכתם בשערו הלח נראה כהה מתמיד. בגבו חש סימון את מבטו של דניאל שישב על אחד משני הכיסאות, והחזיר לו מבט.

״מאיפה הרומנית המצוינת שלך?״

״אה, ג׳ני לא סיפרה לך,״ הוא התיישב על הכיסא הפנוי.

סימון התבונן בחברו למסע. הוא חיבב את הצעיר הנאה הזה, המבוגר רק בשנים ספורות מבתו הבכורה. ג׳ני פגשה את דניאל בחוג לספרות ושירה באוניברסיטה בווינה והזמינה אותו אליהם כמה פעמים. כבר בביקורו הראשון הוא מצא חן בעיניהם ורגינה הזמינה אותו לארוחת הערב המשפחתית.

סימון נזכר בשני בניו הצעירים, שהמטירו על דניאל שאלות ולא הרפו עד שג׳ני משכה אותו אל חדרה, ״אני רוצה להראות לדניאל את השירים שלי,״ אמרה והצילה אותו מהחקירה הצולבת של אליאס ואפרים. השניים התלוצצו איתה כמנהגם: ״תמיד את והשירים שלך...״ והיא, כהרגלה, התעלמה מהערותיהם.

״תראה,״ ענה לדניאל, ״נולדתי וחייתי ברומניה עד גיל עשרים ותשע.״

״אז מה הביא אותך ואת רגינה לווינה?״

״אתה יודע איך זה, אדם הולך בעקבות הפרנסה או בורח מסכנה. במקרה שלנו, ב־1914, השנה שבה עברנו לווינה, נפלו עלינו שתי הצרות האלה ביחד."

״וברומניה היה לכם עסק של פרוות?״

״ממש לא. גרנו ליד היערות ומכרנו עצים. כשפרצה המלחמה ודרכי המסחר של רומניה נחסמו, החלטנו לעזוב. רגינה כבר היתה בהיריון עם ג׳ני ואוסטריה היתה מספיק קרובה וגם אפשרה כניסה של יהודים. בניגוד לרומניה, האוסטרים אפילו נתנו לנו שוויון זכויות.״

הרכבת המשיכה בדרכה צפונה, קרני שמש של שלהי חורף חדרו מבעד לחלון ושטפו את התא. עצי מחט תמירים חלפו ביעף, ובצידם עצים נשירים בראשית הפריחה ופסגות מושלגות. במורדות התלולים נראו פלגי מים.

״אני הולך לנוח קצת,״ אמר סימון, ״היה לי לילה קשה אחרי השיחה עם הצוענייה שלך,״ והשתרע על המיטה, יודע ששוב לא יצליח להירדם. גם בנסיעה מווינה, בשעות הלילה, נח רק מעט. הוא נזכר בערגה בנעוריו, בחייו הקודמים חסרי הדאגה ביערות רומניה ובנופיה הציוריים, בחופש שחש כשהלך בשבילי היער. כמעט עשרים שנה נקפו מאז, חייו השתנו לבלי הכר בווינה, הכרך הגדול והנכסף.

עכשיו שמע את חריקת הסולם. דניאל טיפס למיטה העליונה. גם הוא זקוק למנוחה, חשב לעצמו בטרם נעצמו עיניו.

״כרטיסים, בבקשה!״ קולו החד של הכרטיסן הקפיץ את שניהם.

נדמה היה לסימון שנרדם רק לפני דקה. הוא הביט מבולבל באיש במדים הכחולים, קם ממשכבו והתחיל לפשפש בתיק הנסיעות.

דניאל זינק בזריזות מהסולם וכבר החזיק בידו את כרטיס הרכבת כשדלת התא נפתחה שוב.

״דרכונים בבקשה!״ דרש איש מכס במדים אפורים שנעמד לצד הכרטיסן והושיט את ידו.

״אנחנו כבר בהונגריה?״ שאל סימון.

״כרגע עברנו את הגבול, ולאן אתם? אה, אוסטרים,״ והחזיר להם את התעודות. ״נסיעה טובה,״ אמר ויצא מהתא והכרטיסן בעקבותיו.

״חבל שהעירו אותנו. אם רק עכשיו עברנו את הגבול אז לא יָשַנו הרבה. ועוד יש לנו דרך ארוכה,״ דניאל ניגש לכיור ושטף את פניו. ״אני מוכן לאכול משהו,״ אמר בעת שהתנגב, ״ואתה?״

״אני מתפלל שאנשי המכס באוסטריה יהיו ידידותיים כמו המוכס ההונגרי,״ אמר סימון כשהתיישבו לאכול מהצידה שהביאו איתם, סנדוויצ׳ים, פירות ומשקה קל.

״להונגרי לא היתה שום סיבה לחקור אותנו. הוא הבין שאנחנו בדרך לווינה. וזה מזכיר לי שייקח עוד הרבה זמן עד שנגיע לווינה והייתי ממש שמח לשתות עכשיו קפה טוב וחזק.״

בקרון המסעדה של המחלקה השנייה שררה אווירה נעימה, מלצרים אדיבים שירתו את הסועדים והקפה היה טעים. סימון לגם לאט מהספל הגדול והמהביל שאחז בשתי ידיו והרגיש איך המתח והחרדה מתחילים להתפוגג.

״מרגיש כבר יותר טוב?״ שאל דניאל.

״כן, בהחלט,״ וסימון חייך כשבן לווייתו הצעיר הפטיר, ״זה לא בדיוק הבר שהיינו בו אתמול." שניהם הקשיבו לבליל השפות שנשמע מהשולחנות הסמוכים. מאחוריהם התנהלה שיחה ערה בגרמנית בין גבר לאישה. סימון לא העז להפנות את מבטו אליהם אך העריך שהם צעירים. אולי סטודנטים. הוא שמע דאגה בקולם כשדיברו על המצב בגרמניה.

״הם מדברים על היטלר,״ לחש דניאל שהאזין גם הוא לשיחה, ״תודה לאל שהאוסטרי הזה עזב אותנו ועבר לגרמניה, לנו לא חסרות בעיות עם הקנצלר הפשיסט שלנו.״

״מעניין אם דוֹלפוּס יצליח לעצור את המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית לפני שתשתלט על אוסטריה או שהוא יצטרף אליה,״ אמר סימון וקם ממקומו. כשפנה לכיוון היציאה מהקרון עוד הספיק לשמוע את קולה של הנערה, ״חבל שלא נשארנו באיסטנבול אחרי ירח הדבש,״ ואת תשובת בן זוגה, ״אנחנו יכולים להישאר בבודפשט או בווינה.״

סימון היה בטוח שהם כן יחזרו למקום שממנו באו. אנשים מפחדים משינוי, אמר בליבו, כל זמן שהאש אינה בוערת ממש מתחת לרגליים הם ייצמדו למקום שקראו לו בית, להרגלים, למסלול היומי הקבוע שנותן הרגשת ביטחון.

התחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו עם פרוץ המלחמה הגדולה הבריחה אותו מרומניה. עד עתה האמין שההחלטה היתה נבונה. עכשיו כבר אינו בטוח, אבל אין דרך חזרה. ובכלל, כל אירופה נמצאת עכשיו בשפל.

״סימון,״ שלף אותו דניאל מהרהוריו, ״איך אתה מסביר את הביקוש לפרוות עכשיו, בזמן שהמצב הכלכלי חמור כל כך?״

״תגיד, אתה קורא מחשבות? בדיוק חשבתי על זה.״

הם התיישבו שוב בתא, ליד השולחן המשותף. דניאל הניח רגליים על מזוודה קטנה שהוריד מהמדף והציע לסימון להרים את רגליו על המיטה. ״זה טוב לזרימת הדם.״

״רעיון טוב,״ סימון חלץ את נעליו והתרווח בין הכיסא למיטה.

״וינה מנסה לשמור על התדמית הזוהרת שלה ופרוות, שהיו תמיד סמל למעמד חברתי ולשגשוג כלכלי, לא ייעלמו כל כך מהר. למרות הירידה המשמעותית בביקוש לפרוות עדיין יש מספיק עשירים וסנובים שלא יוותרו על המותרות האלה. לי אסור להתלונן כי זאת הפרנסה שלי.״

״רק נשים?״

״ממש לא. לא תאמין כמה זה אופנתי אצל גברים. אלה שיכולים להרשות לעצמם קונים לפחות מעיל פרווה אחד, ויש כאלה שמחזיקים אפילו שלושה. לעבודה, לספורט ולערב.״

״אם ככה, אז מה בעצם הבעיה עם הסחורה שאנחנו מביאים איתנו?״

״אתה כנראה ממש סומך עליי אם לא שאלת עד עכשיו. אבל באמת חשוב שגם אתה תדע ממה אני חושש. אני יכול לומר שהכול מתחיל מהמצב הכלכלי הנורא, שמערער את היציבות בכל העולם.״

״אתה מתכוון למשבר הגדול בארצות הברית שהתחיל לפני ארבע שנים?״

״בדיוק. ואוסטריה, כמו כל המדינות, העלתה את שיעורי המס על יבוא לסכומים דמיוניים, במיוחד על מוצרים יוקרתיים, והפרנסה שלנו, הפרוונים, נעשתה בלתי אפשרית. הפכנו למפירי חוק, לנוכלים. אנחנו משלמים בכסף שחור עבור רישיונות, משחדים את הרשויות ואת פקידי המכס, משיגים אישורים בפרוטקציה. ממש פושעים.״ סימון עצר והתבונן בצעיר, שישב מרוכז.

״ואתה,״ שאל דניאל לאחר שתיקה, ״איך אתה מייבא את האוצר הזה שהעלינו היום על הרכבת?״

״אני לא יותר טוב מאחרים, דניאל. הגעתי למצב הזה מחוסר ברירה. לא מצאתי שום דרך אחרת לפרנס את המשפחה ולשמור על הבריאות של כולם. פניתי לאיש מכס שאני מכיר ושילמתי לו כסף טוב כדי שיעזור לי להעביר את הסחורה שהצלחתי להשיג ברומניה, גם אותה קניתי בהרבה כסף.״

״להבריח.״

״תקרא לזה איך שאתה רוצה, בעיניי זה הצלת נפשות.״

״עד כדי כך?״

״תראה, דניאל, ניסיתי לחסוך ממך את הדאגה והכאב שאיתם אנחנו חיים כבר הרבה שנים. לא רציתי שתרחם עלינו וג׳ני ממש התחננה שלא אשתף אותך במצבה." סימון הוריד את רגליו מהמיטה והביט ישירות בעיניו של דניאל. ״ג׳ני שלנו חולה בשחפת,״ אמר וראה את מבטו המבועת של הצעיר.

״אני רואה שאתה מבין במה מדובר.״

״כן. אבל לא שמתי לב שהיא חולה.״

"למחלה הזאת יש עליות וירידות. אחרי טיפולים ומנוחה היא מרגישה יותר טוב ואז מצב הרוח שלה משתפר. אתה פגשת אותה בתקופה טובה. אי אפשר לדעת כמה זמן זה יחזיק מעמד.״

״ואז מה?״

״אז היא תיכנס שוב לטיפולים שלא ממש עוזרים, כי עדיין לא מצאו תרופה למחלה הארורה הזאת. ואם לא תהיה ברירה נצטרך למצוא סנטוריום איפשהו בהרים.״

״אז אני מבין שלשם הולך כל הכסף שאתה מרוויח.״

״ולשם מופנית גם כל הדאגה של רגינה ושלי, כל יום, כל הזמן, גם על חשבון הזמן עם שני הבנים שלנו, והלב נשבר מהדוחות הרפואיים ומאוזלת היד של הרופאים, ומהמחשבה שאולי נאבד את הבת שלנו. רק נס יכול להציל אותה, והרבה מאוד כסף לטיפולים ואשפוזים, ולכן אני עושה דברים שמעולם לא הייתי חולם לעשות.״

סימון הסב את פניו אל החלון. השמש נטתה מערבה, צילם של קרונות הרכבת נע במהירות לצד המסילה, התפתל עם הדרך, וזנב הרכבת נגלה בפניו בפיתול הבא, מושך אחריו את קרונית המשא.

צפירת הרכבת הקפיצה את סימון. הוא התנער והציץ בשעונו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*