כמעט פיקסאבל

פרולוג

משהו משך אותי אחורה, כאילו כל כוח הכבידה התרכז במקום שזה עתה עזבנו.

נדרש רק נצנוץ שמש יחיד וזעיר כדי שאבין.

הפגיון.

הוא לא יכול להישאר כאן.

רצתי לעברו, לפתִּי אותו בידי הימנית ופניתי שוב לכיוון היציאה. עקצוץ משונה החל להשתלט על כף ידי, ותחושה שלא ידעתי לזהות התפשטה בי, כאילו הדם שלי מנסה לזרום בכיוון ההפוך.

לא הספקתי לרוץ יותר מצעדים ספורים לפני שזרם חזק עבר בי וגל הדף נשטף לכל עבר. אצבעותיי פעמו בקצב ואנרגיה משונה זרמה בהן.

לרגע קצר, הזמן כמו קפא. כל מי שנכח סביבי הוטח הצידה, כאילו האוויר דחף אותו.

ניצוצות בהירים מילאו את שדה הראייה שלי ועטפו כל פיסה ריקה בקרון, אפורים וכמעט בלתי נראים.

השדים מצאו אותי, חשבתי לעצמי ונשימתי המהירה לא מאטה לרגע.

השדים מצאו אותי.

הם יודעים שאני כאן, והם לא מתכוונים לוותר.

חלק א':
השדים באים

פרק 1:

להאמין

קייסי

אומרים שהשדים באים.

אומרים שזה הסוף.

אני לא מאמינה לשמועות האלה. אחרי הכול, כשסבא שלי בנה את העיר שלנו, הוא ידע מה הוא עושה, ואין סיבה שמשהו ישתנה. אבל כשהגעתי לבית הספר, היה ברור שזו שיחת היום. מיילו, הבן של ראש העיר, עמד מוקף במעגל תלמידים וסיפר לכולם שמשאבי המזון מתדלדלים ובקרוב לא יהיה יותר אוכל.

"אבל איך זה קשור לשדים?" שאל מישהו בצימאון כמעט עיוור לתשובה של מיילו, וזו לא איחרה לבוא. הייתי חייבת לספר על זה לריילי, היא בטח תתפוצץ מצחוק. רק השבוע סיפרה לי שקראה ספר בשם "להסתכל לשדים בעיניים".

"מצאתי את זה בספרייה במשרד של אמא שלי, אבל זה כזה משעמם," היא רטנה. "ברור שמי שכתב את זה לא ראה בחיים שלו שד. הרי לא יכול להיות שכל מה שהם יודעים לעשות זה רק לקרוא מחשבות!"

"ואת ראית?" התגריתי בה.

"לא," השיבה בלי להתבייש, ושתינו התפוצצנו מצחוק.

אבל ריילי לא הייתה באזור.

כשלא הגיעה אתמול לטיול הערב הקבוע שלנו, הנחתי שהיא פשוט נסחפה באחד הספרים שלה. אבל גם היום היא לא הגיעה לשיעורי הבוקר. זה לא מתאים לה.

נצמדתי לצד השביל וחלפתי על פני התלמידים המתגודדים בדרכי לבניין הכתום של השכבה שלנו. התקרבתי לדלת הכניסה וחיפשתי אותה במבטי, כשלפתע התעוררה בי תחושה שמישהו צופה בי. סקרתי במבטי את הסביבה, אך לא ראיתי שום דבר יוצא דופן.

"זה בטח השדים," שמעתי את קולה הצוחק של ריילי בראשי וחייכתי לעצמי. אך למראה רחבת הכניסה ההומה מיהרתי למחוק את החיוך.

התנערתי מהתחושה המוזרה והתקדמתי לעבר דלת הכניסה, מקום המפגש הקבוע שלי עם ריילי ואחותה התאומה ג'יין. חיפשתי את שערן הכתום כאש של התאומות, סימן הזיהוי שלהן, אבל לפני שהספקתי להבחין בהבזק תלתל כתום שמעתי את ג'יין קוראת לי באנרגטיות האופיינית לה, "קייסי, היי!"

כשקרבתי לעברה, היה לי ברור שלא אישאר איתה ועם שאר החבורה המתגודדת יותר ממה שנחוץ — עוד שיחה על פלישת השדים הקרֵבה. ניחושים על מה שיחוללו לנו התעופפו באוויר. "אולי הם יהפכו אותנו לזקנים מייד?"

"לא! אני כמעט בטוחה שהם יהפכו את העיניים שלנו לצבעוניות, וכל הסטייל שלי יאבד."

"או שהם יתחזו לאנשים רגילים ולא נוכל להבדיל מי הוא מי."

"מה פתאום?" גיחכה ג'יין גם היא. "אם כבר, אני חושבת שהם יסיימו לנו את כל האוכל. שמעתי שמיילו דיבר על זה ממש הבוקר."

ריילי בטח הייתה צוחקת מההשערות הפרועות שלהם, גיחכתי.

אולי הייתה שואלת איך הם לא מבינים שאם באמת שדים מחכים מעבר לאופק, הם בטח הרבה יותר מעניינים מכל מה שדמיינו. היו לה הגדרות משונות למילה "מעניין".

"מה דעתך, קייסי?" ג'יין הפנתה אליי את השאלה החמה.

"אממ, אני לא באמת יודעת," מלמלתי. "אני מניחה שלא תהיה לנו ברירה אלא לחכות ולגלות, לא?" עוד לפני שסיימתי את המשפט הם חזרו לשיח הער שלהם, ואני עברתי לשאלה שבאמת עניינה אותי. "ג'יין," הסבתי שוב את תשומת ליבה אליי, "לא מצאתי את ריילי. את יודעת איפה היא?"

"היא נסעה אתמול," אמרה בהיסח הדעת. "אולי לאיזה פרויקט לימודי... אני לא בטוחה."

נסעה? לאן? ולמה בעצם? יש כאן הכול.

למרות התהיות שעלו בי, קולה של ג'יין היה כה רגוע ובטוח עד שלא הייתה לי ברירה אלא להאמין לה.

הו, ריילי, מה כבר הלכת לחפש?

"מה נראה לך שאתה עושה?" צעקה רמה העירה אותי ממחשבותיי כשפילסתי את דרכי אל הכיתה הקרובה. לא רחוק ממני עמדו שני נערים מהשכבה מעליי, קרובים במידה משונה. פניהם מכווצות בריכוז וצעקות רמות החליפו את טון הדיבור הרגיל שלהם. "זה התיק שלי!" אחד מהם שלח את ידו וחטף מהשני.

מה הם עושים? הרגשתי את גבותיי מתכווצות בתמיהה. למה שירימו כך את הקול? רק אתמול ראיתי אותם משחקים יחד במגרש והכול היה נפלא כרגיל.

"קייסי," שמעתי לפתע את קולה של ריילי מאחוריי.

ריילי! התלהבתי בליבי. היא כאן למרות הכול.

הסטתי את מבטי אל הצד השני לכיוון הקול, וכמעט מעדתי מתדהמה.

כמה מטרים ממני, שעונה על דלת הכיתה הלבנה, עמדה נערה בת גילי, לבושה בג'ינס שחור וחולצה בהירה. לכתפיה עטתה פלנל משובץ בצבעי שחור־חאקי. שערה היה שחור וקצר ותלתליה נגזרו באופן לא אחיד, משמשים מסגרת פרועה לעיניה הכחולות המוכרות.

מה היא עשתה לעצמה? היא נראית כל כך שונה. אגודלה הימני תחוב בכיס הג'ינס הקדמי, באותה תנוחה מוכרת, ובידה השנייה סלסלה תלתל קצר משערה, כמו שעשתה כשחשה לא בנוח.

"את בסדר?" היא שאלה בדאגה כשראתה את הבעת פניי הנדהמת.

כשלתי לכיוונה עוד כמה צעדים. לא מאמינה. "ר... ר... ריילי?" גמגמתי.

בבת אחת התקשחו פניה בחדות, כאילו פגעתי בה. האמפתיה שניבטה מהן קודם נעלמה כלא הייתה והיא התבוננה בי במבט חודר וקר, כמעט זר לתווי פניה המוכרים של ריילי.

"לא," הצהירה. "אנסטסיה."

"מה?" שאלתי בבלבול. "אז איפה ריילי?"

"לא יודעת," השיבה בפשטות כנה.

למשך רגע ארוך נותרתי קפואה במקומי, מבולבלת מעט.

"אני צריכה לדבר איתך," הודיעה, ובמילים אלו פנתה בחדות לכיוון היציאה.

"לאן את הולכת?"

"למקום שקט," הסבירה והצביעה על ההמולה מסביבנו. קולה נדמה רגוע יותר מאשר בתחילת השיחה. הנהנתי בהסכמה. קיוויתי ששם, כשתרגיש בנוח והרעש לא יעיב על השיחה, הכול ייראה הגיוני יותר. אם זה אפשרי.

בצעדים מהירים היא יצאה והתקדמה לעבר המבנה הכחול, שבו למדה השכבה הבוגרת. הוא היה מוקף עצים וגדרות ונראה היה שהיא בנתיב המהיר להתנגשות חזיתית, אבל שנייה לפני שפניה פגשו את הקיר המחוספס, היא סטתה בחדות ימינה ונכנסה דרך מעבר צר וחבוי בינו לבין חומת העצים הגבוהים.

נשמתי עמוק.

היא המשיכה בצעדים גדולים אל חורשה קטנה שהסתתרה מאחורי הבניין והתקרבה אל העץ הגדול והסבוך שעמד במרכזה. העץ שלנו. ריילי ואני אהבנו את הפינה הזו. היא הייתה עבורנו מקום סודי ושקט שרק אנחנו הכרנו. או לפחות כך קיוויתי.

אם זו באמת לא ריילי, איך היא מכירה אותה? קפאתי במקומי, מתבוננת בה מתמקמת בכוך שבין הענף התחתון ובין הגזע העבה, במקום של ריילי. היא שיכלה את רגלה, וידה השמאלית המשיכה להתעסק עם אותו תלתל סורר. לא יכולתי להתעלם מהדמיון שלה לריילי.

רגשות לא מוכרים הציפו אותי, ומבטי הושפל אל הרצפה ואל האבנים הקטנות שנחו ליד רגליי.

"ג'יין אמרה שנסעת ללמוד," המילים נמלטו מפי כעבור כמה שניות דוממות.

"ג'יין?" לרגע קל היה בעיניה מבט מהסס, כמו הצבתי בפניה שאלה שלא ידעה לענות עליה.

"כן."

"מוזר. אני לא," היא ענתה בפשטות קרירה, ונעצה בי מבט. "אני לא יודעת מי זו ג'יין."

"מה קרה לך?" שאלתי בשקט, כמעט מפחדת מהתשובה.

"לי?" החזירה בשאלה ונימת קולה רוויה התנשאות קרירה.

"כן. איפה ריילי שאני מכירה?" קולי רעד מעט.

היא נראתה כמו ריילי. ובכל זאת גם לא. היא הכירה אותי כמו ריילי, ובכל זאת נדמה שלא ידעה עליי דבר.

מה לכל השדים קורה כאן?

היא מצמצה ארוכות ונראה כי משהו הציק לה. "את מוציאה אותי מדעתי."

"אבל... לא עשיתי כלום."

מבטה המרוחק צמרר אותי.

הרגשתי כמו בחלום רע. היא הייתה ריילי, אבל גם הכי רחוקה ממנה שאפשר. קולה כמו חרך את ליבי והותיר בו שאלות רבות שלא יכולתי להתמודד איתן.

פתחתי את פי בכוונה למחות, אבל סגרתי אותו במהרה, מנסה לשדר מראה רגוע ובטוח. "אני הולכת," קבעתי, אך קולי רעד מעט והסגיר את סקרנותי הבוערת. הסתובבתי והתחלתי ללכת לעבר הבניין הכתום שלנו. ביחס לעובדה שהיא זו שמצאה אותי וביקשה שנלך לדבר, הופתעתי מכך שלא עצרה בעדי. רק התבוננה בי פוסעת, בשלווה מוזרה ומבלבלת.

מי היא בכלל?

פרק 2:

הכול נגמר

קייסי

פעמיים בשבוע מתיו יוצא לבית הספר אחריי, וכבר למדתי לצפות בבקרים האלו להפתעה משעשעת. למתיו יש בעיה קלה עם בישול, או אפייה, או כל דבר אחר שקשור לאוכל. הוא לא מתקשה לאכול אותו, אבל השלבים המקדימים לא נמצאים במסגרת היכולות שלו, והוא אף פעם לא מפסיק לנסות.

הבוקר הוא ניסה להכין עוגת שוקולד.

כשהגעתי אל המטבח הצבע החוּם שלט בכול. הבלילה הכהה נדבקה לכל שטח פנוי — הרצפה, הקירות, השיש, ואפילו קצת לתקרה. נראה שהיא החליטה שזה משעמם מדי להישאר בתוך הקערה. ומתוך כל הבלגן מתיו יצא וחיוך גדול, עם קצת בלילה דביקה, על פניו.

אוי, לא.

"מתיו?" שאלתי בהיסוס, מתאפקת לא לצחוק.

"הכנתי עוגת שוקולד!" הכריז בגאווה והניף בידיו תבנית עוגה. כשהסתובב לעברי, העיף בטעות אחת מכפות הערבול המתכתיות. ברגעים כאלה, קשה להאמין שהוא גדול ממני בשנתיים.

"אני רואה," גיחכתי ותפסתי בקלילות את הכף המעופפת.

בזמן האחרון מתיו מנצל כל רגע פנוי כדי לנסות משהו חדש, לבלות עם חברה שלו אוליביה, או סתם לעשות שטויות. בסוף השנה הזו הוא אמור לסיים את לימודיו בבית הספר וללכת לעבוד בעיר, בהתאם לתוצאות של מבחני המיונים המתקיימים בכל קיץ. אפילו שהיה רק סתיו, כבר חיכיתי להם בקוצר רוח. הימים שבהם נערכו תמיד הרגישו כמו פסטיבל אחד גדול שבו צעירי העיר זוכים בעבודה המושלמת עבורם.

פילסתי את דרכי בין כתמי השוקולד ועקפתי את מתיו בניסיון למצוא משהו אכיל לארוחת הבוקר. כבר ידעתי איך ניסיונות הבישול שלו מסתיימים.

"אוי!" קרא לפתע. "פתאום נזכרתי!" הוא השליך את המטלית על השיש ורץ לחדרו, מותיר אחריו שובל טפטופי שוקולד על הרצפה. כשחזר אחז בקצות אצבעותיו כובע גרב שחור, מתאמץ לא ללכלך אותו בבלילת עוגה.

"שמעת על מכירת החיסול שעשו בשוק? זה מטורף. בגלל שהשדים עומדים להגיע, מנסים למכור את הסחורה כמה שיותר מהר, לפני שהם יהרסו הכול. אוליביה סיפרה לי על זה."

"אם הם באמת יגיעו," מלמלתי.

"היא לקחה אותי לשם אתמול בבוקר, ובאחד הדוכנים הצדדיים מצאתי את זה ומייד חשבתי עלייך. תיהני!"

הוא זרק לעברי את הכובע. הרמתי את ידיי וקפצתי הצידה לתפוס אותו — ממש כמו שוער במשחק כדורגל — לפני שייפול על רצפת המטבח ויתמלא בלילת שוקולד.

"תודה," צחקתי וחבשתי את הכובע. נגסתי בכריך שהכנתי לעצמי והרגשתי כאילו שני פרפרים קטנים מתחו את שפתיי לחיוך חמים. מתיו חשב עליי, סתם ככה באמצע היום. הוא מכיר אותי מספיק בשביל לדעת שדווקא הכובע השחור הוא זה שאעדיף, ולא אדום או סגול.

"מה קורה כאן?" אמא נכנסה למטבח וארשת תדהמה על פניה.

מתיו פלט צחוק נבוך. "אפיתי." הצביע בגאווה על העוגה שנחה בצד.

היא סקרה במבטה את החדר.

ציפיתי שאמא תצחק על הכישרון המבוזבז שלו, שתבקש לטעום את התוצר שהכין או שתזרוק לכיוונו מטלית לחה כרמז לכך שהגיע הזמן לנקות.

אבל זה לא קרה.

במקום זאת, היא הגביהה את קולה וצעקה, "העיר כולה בסכנה! המשאבים שלנו נגמרים, ואתה מבזבז ככה את מעט השוקולד שנשאר?"

קפאתי במקומי בתדהמה. מבטו של מתיו, שרגעים קודם היה מלא צחוק, החל לרצד ממקום למקום, ועיניו נצצו ונדמו לחות לפתע. היה ברור שהוא לא יודע איך להגיב. אם הייתי מנסה להגדיר או להסביר מה התרחש, אפילו לא היו לי המילים. אמא שלי מעולם לא הרימה את קולה.

"המצב אחר עכשיו," היא המשיכה במבט קשה. "אתה חייב לדעת להתמודד עם זה!"

"אמא," פתחתי בשקט, וכשהפנתה אליי את מבטה המשכתי בקול מעט יותר בטוח, "המשאבים באמת נגמרים? חשבתי שמיילו סתם דיבר."

"הכול נגמר." קולה נרגע ועננה התגנבה לעיניה. "הכול."

הרגשתי כאילו נגמר לי האוויר בבת אחת. הדם נזל מפניי וצמרמורת חלפה בי.

הכול נגמר.

מה נעשה עכשיו?

כשיצאתי לכיוון בית הספר, הרגשתי שוב שמישהו צופה בי. סקרתי את כל הסביבה, את הניצוץ הירוק של השמש בשיחים, את העצים הגבוהים, אך שום דבר לא משך את תשומת ליבי. המשכתי ללכת לעבר בית הספר, מעט מבולבלת. לא ידעתי אם זה רק בדמיון או שמישהו באמת שם.

מי זה יכול להיות? ולמה?

כשנכנסתי לכיתת המתמטיקה מאוחר יותר, ראיתי תלמידים מתלחשים מקיפים את השולחנות האפורים. כמעט אפשר היה לחשוב שאין עוד נושאי שיחה בעולם מלבד השדים. רק שולחן אחד היה ריק — המקום של ריילי ושלי. הוא עמד לבדו בפינה השמאלית הרחוקה של החדר, מתאים בדיוק לשיחות הבלתי פוסקות שלנו ולשאלות שריילי לא הפסיקה לשאול אף פעם. גם כשכבר לא היו לי תשובות לתת לה וצחקתי שתפסיק.

הרגשתי מעין צביטה קלה ובלתי מוסברת בלב כשקרבתי אליו.

איך היא עזבה בלי להיפרד? מאז ומעולם היינו קרובות וסיפרנו הכול זו לזו. איך ייתכן שדווקא את החלק המהותי הזה, בחרה לא לשתף איתי?

התיישבתי במקום הקבוע והוצאתי את ספר הקריאה שלי מהתיק כדי להעביר את הזמן עד שמר בלו יגיע לכיתה. ריילי לימדה אותי את השיטה הזו. תמיד הייתה קוראת, בכל זמן פנוי. ולפעמים גם כשלא היה כזה. זו הייתה ריילי. זו שהדביקה אותי בקריאה הבלתי פוסקת ובדיבור הנלהב על עולמות נסתרים, שרצתה תמיד לחקור עוד ולהגיע לעומק העניין, אבל העדיפה לעשות זאת בישיבה.

הרגעתי את זרם המחשבות, הרגשות והשאלות שצפו בי עם שמה של ריילי, ופתחתי את הספר במקום שבו עצרתי אתמול בלילה.

"מה את קוראת?" נשמע פתאום קול לידי.

מצידי השמאלי עמד נער שנראה מעט מבוגר ממני, שערו החום הזדקר לכל כיוון אפשרי וניכר היה שלא הסתפר זמן מה. עיניו הירוקות בהקו באור הלבן ולרגע נדמה היה שהן זוהרות כמעט. זיהיתי את הצבע הזה, את הניצוץ הירוק. מאיפה?

מבטו כמו צרב בעורי בעודו מתבונן בי ומחכה לתשובה. רציתי לענות, אבל היה בלתי אפשרי להתעלם מהתחושה הברורה שמבטו מוכר לי.

בין אנשים, ברחובות, אפילו רק בזווית העין.

העולם היטשטש לנגד עיניי ועצמתי אותן, נותנת לאמת לחלחל.

"מה את קוראת?" חזר שוב, כמו לא בטוח אם שמעתי אותו.

החנקתי בתוכי את אי־הנוחות, וחייכתי אליו חיוך קטן ומעושה. הנחתי את הסימנייה החומה בראש הדף והראיתי לו את כריכת הספר. הכותרת הירוקה־שחורה בעלת הפיתולים המסתוריים משכה את עיניו.

"להסתכל לשדים בעיניים?" קרא את שמו וחיוך מסתורי על פניו.

"אתה מכיר אותו?" שאלתי בהיסוס מה.

"לא, אבל הייתי שמח להכיר."

הטיתי מעט את ראשי בשאלה, אך התשובה היחידה שקיבלתי הייתה חיוך מסתורי שצפן בתוכו עשרות מילים שלא הצלחתי לפענח. פניתי חזרה לפסקה שבה עצרתי והמשכתי לקרוא, שוקעת בעלילה הסוחפת ובעולם המופלא המתואר שם. הסופרת הצליחה לטוות סיפור נפלא. גיבור אמיץ וחכם שמשאיר את כל המוכר מאחוריו במסע למציאת התרופה נגד השדים.

מר בלו נכנס לכיתה, והנער המסתורי נעלם כלא היה.

הסקרנות בערה בי. לא יכולתי שלא למצוא את עצמי מטילה את האחריות לכל השינויים בבהלת השדים. רק התחילו השמועות על הגעתם, וכבר הכול מתפרק. ריילי נעלמה, אמא שלי כעסה והנער המסתורי עקב אחריי.

רק רציתי להמשיך לחיות בשקט. למה העולם מתעקש להפריע?

את הדרך הביתה העברתי בריצה קלה. תחת אור השמש המלטפת, שמעתי את נשימותיי מסתדרות בקצב אחיד עם פסיעות רגליי, ואת ליבי פועם במנגינה קבועה. כמו במטה קסם, חשתי איך האדרנלין שזרם בכל גופי והתחושה של האוויר על פניי מביאים איתם את הרוגע המוכר והתמידי שמלווה את חיי בעיר.

התבוננתי סביבי. עלי העצים החלו להפוך כתומים. חקרתי במבטי כל אדם שחלף על פניי. הוא לומד איתי בספרות והיא במתמטיקה, ואלו שיושבים על הספסל בצד גרים ממש לידי. כולם הדיפו תחושה חמימה של בית. ריילי לא הייתה ביניהם, וגם את אנסטסיה או הנער המסתורי לא ראיתי.

"קיי," נשמע קול לצידי, ומייד אחריו הגיעו גם פסיעות מעט כבדות.

בחיוך גדול גיליתי את מתיו לידי. עוד כשהייתי ילדה קטנה, מתיו תמיד נאלץ להיות זה שרודף אחריי בכל הריצות וההשתובבויות הקטנות. רוח השטות והאנרגיות של המשפחה דבקו בשנינו, גם אם לא באותו אופן, כפי שמתיו הוכיח באותו הרגע.

"וואו, קיי, למה את תמיד חייבת לרוץ לכל מקום?" הוא התנשף לידי. "מה הלחץ?"

משכתי בכתפיי בחיוך מתגרה. לאחר מבט נוסף וצחוק קצר הגברתי את הקצב וקראתי לעברו בשעשוע, "למה לא?"

הוא נעצר במקום והרים ידיים כנכנע. "את לא נורמלית."

"וזה כל היופי." בחיוך חמים יותר חזרתי לכיוונו והאטתי את הקצב לכדי הליכה. "סיימת ללמוד?" תמהתי. "חשבתי שאתה מסיים מאוחר יותר היום."

"כן, זה די מצחיק, האמת. החליטו לשחרר אותנו מוקדם כי כולם ממילא עסוקים בדיבורים על השדים כל הזמן." זווית חיוך קלוש הסתמנה בשפתיו.

"מה השמועות שרצות אצלכם?"

"יש המון," הוא צחק. "יש את אלה שמאמינים שזה שום דבר, אבל יש גם את מי שחושבים שזה יעלים את העיר לחלוטין." הוא משך בכתפיו. "אבל התיאוריה האהובה עליי," הוא הסתובב ונעצר מולי, "היא שהם קוראים מחשבות."

היה לזה צליל מוכר.

"קוראים מחשבות?"

"בדיוק. למרות שבעצם, אם הם יכולים לקרוא את המחשבות שלנו, למה שיוכלו לעשות רק את זה?" הוא המשיך לשער בהתלהבות. "למה שלא... למה שלא ישלטו בהן?" ליווה את הניחושים בפרצופים וקולות תואמים. "או ישנו אותן?"

חלחלה עברה בי.

אין ספק שזה, למשל, היה נכנס לקטגוריית הדברים המעניינים של ריילי.

מתיו צחק והמשיך לנסות לחשוב על רעיונות חדשים, אבל אני שקעתי בהרהורים.

אם השדים באמת מגיעים ויוכלו לשלוט במחשבות שלנו, מה זה אומר על העתיד שלנו?

יש טעם להילחם בכלל?