פרק א'
איך זה שליצן אחד מעז?
פתיח אישי
כתבתי על החול שליד החומה שהקיפה את בית הספר את שמותינו – אימא, אחותי ואני, ואז לקחתי בידי חול ופיזרתי אותו על השמות שלנו, כך שאני טומנת אותם בחול העמוק, ושוב כתבתי ושוב קברתי תחת הרבה חול. הייתי בת שבע, תלמידת כיתה א', וחששתי שאם לא אחזור כמה פעמים על הפעולה הזו של כתיבת השמות של בני משפחתי הקטנה בחול וקבירתם בחול, אז הקן המשפחתי שלי לא יהיה שמור, אז משהו יקרה לנו, לשלישייה שהרכיבה את חיי. חששתי, ובצדק. הקן המשפחתי שבו גדלתי לא היה שמור ואני לא הייתי שמורה בו כלל.
כשהייתי ילדה צעירה חוויתי אלימות, ריבים ופרידות, והרגלתי את עצמי לנוע בגמישות בין להיות בלתי נראית לנראית. שנותיי בבית הספר היו מהסוערות בחיי. אילו אפשר היה לצייר זאת, הייתי מציירת ילדה הולכת לבית ספר כשהעולם, שאמור להיות מקום בטוח ומצמיח עבורה, רועד, משקשק וחג סביבה במעגלים. אף מבוגר בבית הספר לא שאל אותי לשלומי. אף מבוגר בבית הספר לא הבחין בשינויים שחלו בי.
אף מבוגר בבית הספר לא הסתקרן מהילדה בעלת העיניים הגדולות, שנעה בין ביישנות מוגזמת להחצנה מוגזמת, בין פחדנות לא מותאמת לאומץ וחוצפה, לא מותאמים גם הם. עולם המבוגרים בבית הספר הגיב אליי בדיוק בהתאם למופע שנתתי לו, ואני, בגיל צעיר מאוד, הבנתי בדרכי הפשוטה והילדית: המבוגרים לעולם לא יבינו את הילדים. באותה נשימה החלטתי: לעולם, גם כשאהיה גדולה ומבוגרת, לא אפסיק להיות ילדה. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה אעשה בחיי הבוגרים, אמצא את הדרך לראות ילדים.
במהלך שנות התבגרותי מצאתי את עצמי מתמודדת עם הפרעת אכילה ועוברת בין בתי ההורים שלי, מבלי לחוש שיש לי באמת בית. חיפוש אחר בית שיהיה ביתי, שבו יאהבו אותי ללא תנאים, שבו אחוש שיש לי משמעות ושאי אפשר לוותר עליי, הפך למסע שלי. למדתי משחק בתיאטרון, למדתי בימוי, יצרתי וכתבתי הצגות, היה לי צורך להשמיע את קולי, לקבל אהבה, להיות באור.
שנים רבות לאחר מכן, כשאני כבר אימא לשלושה וליצנית רפואית מרובת ניסיון, הן בשטח והן בתחום ההוראה וההכשרה של מקצוע הליצנות הרפואית, חוויתי משבר מקצועי. רצף של נסיבות הביא אותי לחוש מרוקנת, חסרת משאבים וללא בהירות לגבי דרכי המקצועית ועתידי. שוב עלתה בגרוני אותה תחושה שאפשר לוותר עליי, שאין לי מקום שהוא באמת שלי. חברה טובה הציעה שאבוא עימה לסווטלודג'. סווטלודג' זה טקס אינדיאני עתיק, שנערך בתוך מבנה המשול לרחם האדמה. למעשה, זהו טקס הזעה, תפילה ושירה. זו הייתה לי הפעם הראשונה בחוויה מסוג זה והתמסרתי אליה. הזיעה היא עניין רציני מאוד בחוויית הסווטלודג'. הגוף עובר בין נקודות שיא של חום מטורף לאוורור ומים, ונוצר מין מסע מלווה בשירה וניגון בתוך הקצוות של הטמפרטורה והנשימה של הגוף. מעין חוויה סופר ייחודית, שלא משאירה לך מקום לחשוב אלא בעיקר להיות. ושם, בתוך כל נחלי הזיעה, המים והשירה האינדיאנית שרחשו מסביבי ובקעו ממני, הרגשתי את זה בבירור. בבהירות ראיתי את זה. צינור של שמחה, מואר באור שנמצא, איתן וזורם, במרכז גופי. כל מה שהייתי צריכה זה להזיע החוצה את כל הספקות, השריטות והקורבנות ולראות את האור, כי הוא היה שם תמיד. בלי קשר לבית הגידול שלי, בלי קשר לנסיבות חיי, למקום העבודה שלי, לתחושת המשמעות והאהבה שאני מקבלת או לא מקבלת מהעולם שבחוץ. צינור האור של השמחה שבי בא איתי לעולם הזה ונמצא איתי תמיד. יצאתי מחוויית הסווטלודג' כשאני מבינה שאני במקצוע הנכון, ושכל מה שעליי לעשות הוא לסדר באופן מדויק יותר את הכלי שממנו אני יוצאת אל העולם.
כמה שנים לאחר מכן, כשאני הליצנית החינוכית ליפא, על פניי אף אדום ולגופי בגדי הליצנית שלי, בעודי מוקפת בבנות כיתה ג' שרוצות שאהיה איתן ואשחק איתן, אקשיב להן, אתפעל מהן, אני חשה בצד שמאל שלי מעין שקט. יש שם נוכחות, אבל היא שקטה. כל החושים שלי מופנים לשם ואני ממתינה. כעבור כמה דקות אני שומעת שאלה נשאלת בשקט, כמעט בלחישה, אני חייבת להתכופף כדי לשמוע: "ליפא, קרה לך פעם שאמרת משהו למישהו אבל התכוונת למשהו אחר?" "כן, בטח," אני עונה ומייד מפנה את השאלה לשואלת, ילדה מתוקה ודקיקה כבת תשע: "ולך?" והיא עונה לי: "אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לאכול שניצל והתכוונתי פסטה." "למה?" אני שואלת. "כי..." והילדה מתחילה לספר לי את הסיפור שלה. כמו ברז שנפתח מתחילות המילים לזרום החוצה. אין יותר עולם, אין יותר עשרות בנות סביבי, רק היא, אני והסיפור שהיא מספרת. אבא שהתגרש מאימא. היחסים המורכבים איתו. הפחד לאבד את אבא כמו שאימא איבדה אותו. החשש והדאגה שלה שיקרה לאבא משהו רע, שהוא לא מספיק שמור. הפחד שלה להיות אמיתית איתו, שהוא לא יוכל לאהוב אותה ככה, כשיש לה בקשות וצרכים, כשהדברים שהוא עושה ואומר מעציבים אותה ומכווצים אותה, כשהיא צריכה שהוא ידבר איתה אחרת, ישים לב לפרטים שחשובים לה. הפחד שיתעצבן מכל הדברים האלה ויעזוב אותה. והבלבול שלה. היא דואגת לו כל כך ושומרת עליו, ילדה מתוקה בת תשע, מלאה בדאגות, בפחדים, באשמה. אני מרגישה את השבריריות, את הבלבול שלה ואת הרצון שלי לגונן עליה. אני מרגישה חזק את הילדה שאני, שהייתי. אני מובילה אותנו לפינה שקטה יותר, מקום שבו אהיה פנויה במאת האחוזים לשמוע את קולה שלה. החדר של היועצת פתוח, הריח שלה שם אבל היא עדיין לא. נפלא, אני חושבת בליבי. נחכה לה כאן, היא תגיע ותעזור לשתינו. היועצת מתעכבת. אני מתבוננת בשתינו כאילו מלמעלה ומבינה שזה המקרה שלי. לא סתם הוא הגיע אליי לתיקון, לא סתם היועצת לא פנויה. כעת אני, שגדלתי, פוגשת חלקים שלי כשהייתי קטנה, ואני הגדולה, גדולה וחזקה ולגמרי יכולה להיות המבוגר האחראי פה. "זה המקרה שלי," אני אומרת לעצמי ומחזקת את האף האדום שלי על האף. "דרכו, טליה," אני לוחשת ללב שלי, "דרך האף האדום, הוא יוביל ביושר ובבטחה את הילדה הפצועה שאת, שהיא.".
"זה באמת מפחיד שכל הדברים האלו קורים," אני אומרת לה. "שההורים נפרדים ורבים ואבא יכול להיעלב וללכת." ליפא, דמותי הליצנית, מחפשת בתוכה שאלה. אני מרבה לעבוד עם הכלי הזה של שאלות. אני שואלת: "אבל אבא שלך יכול באמת ללכת? אם הוא האבא שלך הוא לא חתם על איזה משהו שאומר שהוא לנצח יהיה האבא שלך?" היא עונה: "לא יודעת אם חותמים." אני: "גם אני לא." שאלה שלי: "אז מה כן קורה לאבות כשנולדת להם ילדה? איך עוד הם נהפכים לאבא? איך הוא יודע שהוא האבא שלך?" היא: "הוא יודע את זה כי הייתי התינוקת שלו וכי הוא היה אז איתנו וטיפל בי." "אה," אני עונה בזהירות. "אז הוא טיפל בך? החליף לך חיתול? נתן לך מוצץ?" היא: "כן." אני: "אהה. ואיך הוא ידע לעשות את זה? מי לימד אותו? איך הוא ידע מה טוב לך ואיך להרגיע אותך כשהיית תינוקת?"
אני מציעה לה שתכתוב מכתב לאבא שלה ותסביר לו איך להרגיע אותה עכשיו. היא תסביר שהיא כבר לא תינוקת עם חיתול ומוצץ. היא תגיד לו פשוט מה היא רוצה, מה טוב לה ומה לא טוב לה, כי עכשיו היא כבר יכולה להגיד והיא לא תינוקת. היא שואלת, "אבל מאיפה, מה להגיד לו?" ואני מציעה שאני אשאל והיא תענה. "מה חשוב לך לאכול? מה חשוב לך שיהיה לך כדי שתוכלי לישון אצלו כמו בבית? מה חשוב לך שלא יאמר לך, אילו מילים, על מי ועל מי לא? מה חשוב לך שיקרה בימים שאת אצלו?"
היא עונה, אני כותבת באותיות גדולות את תשובותיה והיא מעתיקה בכתב היד שלה לדף יפה ונקי. דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, בפתח המורה למתמטיקה, היא מבקשת ממנה לחזור לכיתה מייד, יש עכשיו מבחן.
אני פונה למורה ומבקשת בשם שתינו סליחה מהמבחן במתמטיקה. סליחה מהמורה שדאגה וחיפשה אותנו. "אנחנו עושות עכשיו משהו שיציל את העולם שלנו," אני אומרת לה. "ברגע שנסיים, מבטיחות, נגיע למבחן ונעשה אותו." המורה מבינה ולא מבינה, מבטה טרוד. היא השאירה ילדים לבד בכיתה כדי למצוא ילדה אחת והיא חייבת לרוץ משם, המבטים בינינו מסמלים "באחריות שלך, ליצנית." "כן, עליי, הילדה באחריותי וגם המבחן."
המילים שלה נארזות למכתב שנחתם במעטפה ורודה עם מדבקות ונמסר, מאוחר יותר באותו יום, על ידי הילדה לאבא. כל אותו היום, בזמן שאני במכונית ומסירה את האף האדום ואת הפרחים הצבעוניים מהשיער, כשאני בביתי שלי, מכינה ארוחת ערב לילדיי, אני מחזיקה בליבי תפילה חזקה שאביה יקרא נכון את מילותיה המתוקות והכנות, שהוא יקשיב להן ולה, שהדבר הזה שעשינו, שיחה, אוורור ומילים לתוך מכתב, יפלסו נתיב בהיר יותר, חדש, ביחסים שלה עם אבא, עם עצמה ועם העולם.
כמה ימים מאוחר יותר, כשחזרתי לבית הספר, נכנסתי לכיתה שלה. עצרתי את ההתרגשות והתשוקה שהיו בי לראות מה מצבה כדי לא ליצור לחץ, והפכתי אותן לריקוד רגליים מצחיק בדרך לכיסא שלה. "היי," אמרתי לה, "מה נשמע?" היא חייכה אלי חיוך קטן. "אפשר לשאול שלוש שאלות?" בדקתי והיא הנהנה. "אבא קרא? "כן." היא ענתה. "והוא אמר משהו?" "הוא חיבק אותי ואמר לי תודה." "ואוו, ואיך את הרגשת?" "טוב." ועכשיו איך את מרגישה? "טוב." "איזה כיף שהטוב נשאר טוב," אמרתי לה, התחבקנו ואני המשכתי בדרכי לכיתה אחרת.
אני מאמינה שכולנו איבדנו חלקים חשובים ורגשיים על רצפת העריכה של מסדרונות בית הספר וכשאנחנו חוזרים לשם כבוגרים מאובזרים בכלים וגם במודעות, אז אנחנו מלקטים הרבה רגעים ומשנים אותם דרך המגע שלנו, תשומת הלב שלנו, החום שבנו וההכלה, ועושים תיקון לזיכרונות ולחוויות, לדעות ולאמונות שלנו וגם של התלמידים שאנו פוגשים דרך הכלי שלנו - האף האדום. ילדים שקופים מסתובבים בתוך מסדרונות בית הספר. חלקם פשוט התחילו את היום לא טוב, חלקם נמצאים בבלבול ובתחושת חוסר מהתרחשויות בבית שלהם ואין להם מספיק מילים כדי להבין את אותן התרחשויות ואת אותה תחושת חוסר אונים המחלחלת לתוכם.
ילדים צעירים סופגים לתוכם קונפליקטים וקשיים ואינם יודעים שהם יכולים להפריד את התחושות הללו מעצמם. הם אינם בוגרים ומפותחים דיים להבין כי הם נפרדים מהוריהם או מהמתח שנמצא בסביבתם. המתחים, החרדות, הקונפליקטים שסביבם חודרים אליהם והם חשים שהם הסיבה לכך או אפילו שהם הדבר עצמו – העצב, הקונפליקט, החולשה.
כמה חשוב שיש דמות משמעותית שאפשר לפנות אליה, גם מתוך בלבול, גם מתוך שיח שהוא השלכתי, לראות מה הגבול של הבעיה, לתחום אותה ואז למצוא דרכים לעגן כוחות ולעבור מחוסר שליטה לשליטה, לזהות את הצורך, לתת לו קול, לתת ביטוי למה שעולה ולמצוא את הדרך לחזק אותם. במידה רבה זוהי משימה התפתחותית חשובה שראוי שתהיה זמינה במסדרונות בית הספר ובכיתותיו. הלוואי שיום יבוא ותקן של ליצן חינוכי מקצועי בבית הספר יהיה תקן הכרחי וקבוע בכל בתי הספר.
על מה הספר הזה מדבר? איזה סיפור אני מספרת? האם זהו ספר על ליצנות? לימודי ליצנות? ליצנות כמשל לחיים עצמם? לא, זה לא הספר הזה. בספר הזה אני רוצה לחלוק עימכם את הניסיון המקצועי והאישי שלי כמפתחת תחום מקצועי חדש שנקרא ליצנות חינוכית.
אני עושה זאת כי אני מאמינה שאני חייבת. יש כאן מקבץ פועם של ידע, סיפורים וניסיון שחשוב לי לחלוק עימכם, בין שאתם אנשי חינוך או טיפול או ליצנים רפואיים, בין שאתם ליצנים שמעוניינים לעסוק בליצנות חינוכית, ובעיקר אם אתם הורים או עתידים להיות. יודעים מה? עזבו, אין לי מושג מי ייהנה מהספר הזה, או מה הוא ייקח איתו לחיים המקצועיים והאישיים. יש לי רצון לצרור יחדיו ידע, יצירה וסיפור, וזהו המסע של הספר הזה. מאחר שלאורך כל השנים שבהן אני עוסקת בליצנות טיפולית, הן בתחום הרפואי והן בתחום החינוכי, אני גם מלמדת ומרצה בתחום, המרצה שבי תופיע לא פעם על מנת לארגן ולהמשיג מושגים שאני מקווה שיוליכו אותנו צעד אחר צעד בשבילי הניסיון והידע שטמונים בספר זה.
להיות ליצן, איך זה קורה
אם אשאל חברי ילדות, הם יאמרו שתמיד הייתי מצחיקה. הייתי ילדה מאוד מרחפת ושלומיאלית, דברים נפלו לי מהידיים, נתקלתי בחפצים ומעדתי, התבלבלתי וזה היה מצחיק. הייתי נערה שהשתמשה בכל כוח שיכלה כדי לייצר משמעות חברתית, אז המצאתי צחוק מצחיק ודיברתי בקול רם מאוד. הייתי ילדה יצירתית ומוכשרת, אז הופעתי בטקסים של בית הספר ובהצגות של חוג תיאטרון. אבל השאלה היא מתי בחרתי להיות ליצנית כדרך חיים, כמקצוע. מתי ההכרה שליצנות זה אני חלחלה והפכה להיות הכלי שלי בעולם?
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
