הכול (לא) בסדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכול (לא) בסדר

הכול (לא) בסדר

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2539מקורי
ספר מודפס
5971.2מקורי מחיר מוטבע על הספר 89
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Comment ça va pas, Conversations après le 7 octobre
  • תרגום: רותם עטר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'

תקציר

טבח חמאס ב־7 באוקטובר 2023 טלטל את עולמה של הרבּה דלפין הורווילר, אחת המנהיגות הבולטות של הזרם היהודי־ליברלי בצרפת. כמו רבים מאיתנו, גם היא חשה שהעולם שהכירה עד אז, קרס באחת. ואולם, מי שמתוקף תפקידה רגילה להעניק נחמה ומילים לכאבם של אחרים, לראשונה מצאה עצמה משותקת.

חיבור זה נולד מלב השבר. הכול (לא) בסדר מאגד עשר שיחות שהמחברת מנהלת עם כאבה האישי, עם סיפורה המשפחתי, עם החרדה היהודית המתמדת, עם ילדיה התוהים ועם ישראל הפצועה, ומנסה להבין מה ישנו, מה אבד ומה בכל זאת עוד יוכל להיות. בכישרונה הנדיר לשלב כאב והומור, חדוּת מחשבה וחמלה, זיקה למקורות לצד מדרש עכשווי, הורווילר מתבוננת בעומק הדברים ומעלה תובנות רהוטות, המעוררות את המחשבה ושובות את הלב. 

דלפין הורווילר (1974) היא רבּה, סופרת, עורכת הירחון היהודי־צרפתי Tenou'a, אחת המנהיגות הבולטות של הזרם היהודי־ליברלי בצרפת ושותפה בתנועה היהודית הליברלית העולמית. הורווילר נולדה וגדלה בננסי שבצרפת, התגוררה בירושלים ובניו יורק, וכיום חיה בפריז. פרסמה עד כה שישה ספרים, אשר זכו להצלחה רבה. 
בשנת 2023 תורגם לעברית לחיות עם המתים שלנו וזכה להצלחה ולעניין רב. 

"הורווילר הופכת את הכתיבה למעין כישוף שמטרתו להתמיר את הכאב ואת הזעם לדרך של התחזקות וחוסן". - וירז'יני לארוס, לה מונד

פרק ראשון

1

שיחה עם הכאב שלי

אוי אָ־בְּרוֹך...

ככה התחילה בדרך כלל השיחה כשהייתי ילדה.

מבוגר כלשהו היה נכנס לחדר: הורה, סבא, סבתא, או חבר של המשפחה. הוא הסתכל לנו בעיניים ופלט בקול אנחה את לחש הקסמים הזה: אוי א־ברוך...

שלוש המילים הללו יכלו להביע באותה מידה "איזה יום מחורבן"! או "כרגע הכול בסדר, אבל זה בטח ישתנה בקרוב". פירושן היה יכול להיות "אוי ילדים, כמה שאתם חמודים", אבל גם "נו, הם גדלים ואנחנו — מזדקנים". תלוי בהקשר.

היו גם גרסאות עדינות יותר לנוסחה הקלסית, כולן ביידיש כמובן: "אוי וֵיי", "אוי ואבוי" או "אוי וייזמיר". כך או כך — המילים שילבו תמיד ייאוש והומור בצורה פרדוקסלית, דרמה מודעת לעצמה והגחכה עצמית, מה שנקרא ביידיש: "קרעכץ". מילה שמעלה כחכוח בגרון, כמעט עד כדי רצון לירוק, אבל יש בה גם רכוּת. היא מסמלת את היכולת היהודית להתלונן עם הומור. אנחת ייסורים שמלווה בצחוק.

כשהייתי ילדה זיהתה אוזני את המנגינה היטב. היה לה ניגון של כלייזמר, והיא נשאה איתה הבטחה כלשהי. היא סיפרה בשפה המסתורית שלה שאנחנו נהיה מחוברים להיסטוריה שלנו לעולמי עד. ההברות הבודדות הללו הכילו אגדות עתיקות שעברו מדור לדור בצורה כמעט דתית: מודעות לקיומה של פורענות וההכרח שלנו לשרוד. זיכרון הטרגדיות שפקדו אותנו, ובד בבד הסירוב שהטרגדיות יגדירו את הסיפור שלנו.

"הקשיבי ילדתי", אמרו המילים הללו, "זה מה שקרה לנו, אבל אנחנו לא רק הדבר הזה שקרה לנו... מה שמשנה זה מה את עושה עם זה, קַיינֶהוֹרֶע1... נו, קחי קצת מרק".

אוי א־ברוך...

כבר כילדה הבנתי שאין צורך לתרגם את המילים הללו כדי להבין אותן. משמעותן המילולית לא הייתה חשובה כל כך. איזו קללה! מאחורי המשמעות האמיתית שלהן הסתתר מסר סודי מאבותיי: מילים מוטמנות הנאמרות בשפה שאיננה שפה אחת בלבד.

היום המומחים כבר מכירים בכך: היידיש איננה שפה מובנית אלא סוג של דיאלקט גמיש, ז'רגון שיש בו עירוב של גרמנית, רוסית ועברית. היא נוהגת כמו נייר דבק: אוספת אליה שאריות של אוכלוסיות מהגרות אבודות. היא נושאת את עקבות כל המקומות שגורשנו מהם, שרידים של שארית פליטה או של טבח רצחני. היא השפה של "בלי עין הרע" — של הפחד מהמבט של האחר. היא זו שדואגת ללקט פירורי מילים כשמשאירים מדינה מאחור, שיהיה מה לכרסם בדרך.

כך מדברת שפתו של האדם הנודד: היא לא יכולה לשאת שום תרגום שיגדיר ויקבֵּע אותה אחת ולתמיד במילון. כל ניסיון לעגן אותה היכן שהוא, אפילו במילון מונחים, נידון לכישלון. היא נודדת כמו האדם שעל לשונו היא מתגלגלת.

גם המתרגמים הרשמיים מיידיש — גם האוהדים ביותר וגם המלומדים ככל שיהיו — טועים. הם מפספסים שוב ושוב את לב העניין, הפּוֹצקעס האלה, ולבסוף נאלצים לוותר על הניסיון להגדיר משמעות אחת ויחידה, מילולית או מטאפורית. פספוס. עוד פספוס. הניואנסים של היידיש משחילים לכל מילה הילה של "לא בדיוק זה". אי אפשר לאחוז לגמרי במילים האלה וגם אי אפשר להבין אותן עד הסוף. הדבר הזה נכון לכל המילים קל וחומר לקללות, האוצר הבלום של העם היהודי. בקללות טמון העושר הרב ביותר, פנינים שאנחנו זורקים בייאוש בפני האויבים שלנו בידיעה שהן יפגעו בהם, גם בשעה שהם עומדים לחסל אותנו.

מובן מאליו שהמילים הללו לא יעזרו לנו במאומה כשאנחנו מרגישים חוסר אונים ופגיעוּת מול האויב. אך משום שהן מצחיקות אותנו, הן הופכות אותנו לבלתי מנוצחים. ביידיש קיימות אלפי דרכים לקלל את האויב ולאחל לו את האסונות הנוראים ביותר. "אלטע קאקר! זקן מנוול, הלוואי שתאבד את כל השיניים שלך, חוץ מזאת שכבר נרקבה!"

אוי א־ברוך...

כילדה צלצלו המילים האלה באוזניי כצליל של שייכוּת. לא שייכות ליהדות, שלא עניינה אותי יותר מדי, וגם לא לשבט או לקבוצה דתית, אלא לארגון אנושי שהתאגד יחד בשל מזלו הרע. ברית בין־לאומית של ביש מזל, שעוד תסייע לי להתמודד עם כל מה שייקָרה בדרכי.

היבבה הזו גודדה סביבי צבא של חסרי כול שנאספו מרחבי התבל וההיסטוריה. כל האומללים שעמדו אי פעם בייאוש מול אגרוף מונף. כל אלו שההיסטוריה מחקה אותם אחת לכמה שנים, כמו במשחק באולינג עצום ממדים. כל אלו שהתרסקו שוב ושוב בפני זעמו המוטרף של עולם שמתעקש שלא לחסוך מהם אף צרה.

כשהייתי ילדה אהבתי את מה שהיידיש העידה על העבר המפואר שלנו — מורשת של מפסידנים שיש בה ייחוס מסוים ויכולת להתבדח על כל מה שקורה לנו, בזכות השפה הזאת.

כשהתבגרתי למדתי כמובן לדבר בשפות אחרות. שפות יציבות יותר, אחוזות בקרקע. והיידיש שלי נרדמה.

צברתי ביטחון ושכנעתי את עצמי שלנו זה לא יקרה. ודאי שלא. תיארתי לעצמי שהשפה הזאת כבר אינה רלוונטית לדור שלי, דור שניצל מהאיום המרחף מעל ראשו. חצוצרות האוי א־ברוך החרישו. כמעט לגמרי. וכך, גם הילדים שלי כמעט לא שמעו את הצלילים המהדהדים הללו. בקיצור — עבדתי על עצמי.

תשמע, אתה מכיר את הסיפור הזה? הסיפור על שני היהודים שעברו ביחד טרגדיות איומות, זוועות. ואז החיים הפרידו ביניהם. במשך עשרות שנים הקשר ביניהם ניתק. עד שיום אחד הם נתקלו זה בזה בדרך נס, לגמרי במקרה.

האחד אמר לאחר:

"מוישה, אני כל כך שמח לראות אותך שוב! ספר לי, מה עלה בגורלך? מה שלומך?"

מוישה ענה בלי לחשוב יותר מדי:

"בסדר!"

"מוישה, ברצינות, ספר לי יותר: מה שלומך? בשתי מילים..."

"בשתי מילים? לא בסדר!"

בסדר... לא בסדר. אין ספק שזה הסיפור שלי. מאז 7 באוקטובר 2023, אני מוישה. אני ועוד רבים, כל אלו שמשהו נפגם בהם. אנחנו חולפים זה על פני זה בכל יום אבל מרגישים שהקשר בינינו ניתק. אני פוגשת גברים ונשים ואני לא יודעת איך לפתוח עימם בשיחה. זה משונה, כאילו השפה היום־יומית הפכה לא שימושית: אני נכנסת לחדר ומגלה שהקודים הידועים — כללי השיחה הנורמטיביים — אינם מתפקדים. אנשים שואלים אותי:

"מה שלומך?"

אני יודעת שבן שיחי אינו מתכוון לגרום לי להרגיש רע כשהוא מפנה אליי את השאלה השגורה הזו. ולפעמים הוא אפילו מתכוון לגרום לי להרגיש טוב. הוא שואל אותי באדיבות, בתמימות, מחפש דרך ליצור קשר. אבל הוא אינו מבחין בכאב החד שעולה בי.

"בסדר", אני עונה, ולבא אחריו אני עונה:

"לא בסדר"!

לעיתים אני עונה לשניהם בשיטה היהודית המסורתית, שיטה מוכרת: אם ברצונך להתחמק מתשובה על שאלה, עני עליה מיד בשאלה אחרת. אם שואלים אותי: "מה נשמע"? אני עונה: "מה נשמע אצלך"? או: "מה השעה"? או: "מזג האוויר די יבש ביחס לנובמבר, לא"?

בימים קשים אני נזכרת בשורשים המילוליים של הביטוי היום־יומי הזה: "מה נשמע"? בימי הביניים נהגו לשאול: "מה נשמע... עם היציאות"? זה היה המדד למצב בריאותו של אדם כלשהו: מצב הצרכים שלו — המוּצקות, התדירות, הריח. ה"מה נשמע" שלנו הוא למעשה קיצור לשוני של שאלה שעניינה בריאות, שארית בלשנית שמקורה בבדיקה פיזיולוגית. בקיצור — שאלה מחורבנת!

מאז 7 באוקטובר אני נמנעת מהשאלות האלה. נטשתי את כללי הנימוס.

אני מייחלת שכללי השיחה ישתנו בבת אחת, שכל מפגש אנושי — עם קרובים או עם זרים — יוכל להתקיים במילים אחרות. אני מייחלת שנצליח להמציא שפה אחרת. או אפילו מוטב: שכל העולם יבין שמעכשיו מדברים אך ורק ביידיש.

בין שאנחנו יהודים ובין שלא, בעד ישראל, בעד פלסטין, בעד שלום עכשיו, שֵינה עכשיו, או פרוזק עכשיו. זה לא משנה! אני משוכנעת שזו השפה היחידה שנותרה לנו — לאנשים השבורים שמילותיהם וחייהם נושאים את כאב סיפורם העצום. הייתי רוצה בכל מאודי שניפגש ונוכל להגיד זה לזה בפשטות: "אוי אָ־ברוך...". שכך נפנה זה לזה, בקרביים גלויים ופצועים מצער.

"אדוני, אוי א־ברוך..."

"גברתי, אוי א־ברוך..."

"אוי וֵיי זמיר, מה תרצי לאכול היום"?

"אוי ויי, רק אספרסו קצר, כמו תמיד, תודה רבה"!

מאז 7 באוקטובר אין לנו ברירה אלא לדבר ביידיש — בכל מקום שנהיה, עם כל מי שנפגוש ובכל מצב שנהיה בו. אל תטעו: זו איננה שפת היהודים. זוהי שפתם של אלו שמבינים, מתוך ייאוש עמוק, שעליהם להציל את אנושיותם הרופפת.

עוד על הספר

  • שם במקור: Comment ça va pas, Conversations après le 7 octobre
  • תרגום: רותם עטר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
3 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
14/6/2025

ריגש

2/6/2025

הספר מביע את השיחות שמתרוצצות בראש לכולנו אחרי ה7 באוקטובר כמו מלחין את המחשבות למנגינה מדויקת

6/7/2025

מתחיל מאוד מאוד יפה. ה״שיחות״ האחרונות קצת פחות, אבל עדיין שווה קריאה. מאוד מעניין לראות את הזווית הזו. מעניין לדעת האם היא השתנתה מאז שהספר נכתב ועד היום...

הכול (לא) בסדר דלפין הורווילר

1

שיחה עם הכאב שלי

אוי אָ־בְּרוֹך...

ככה התחילה בדרך כלל השיחה כשהייתי ילדה.

מבוגר כלשהו היה נכנס לחדר: הורה, סבא, סבתא, או חבר של המשפחה. הוא הסתכל לנו בעיניים ופלט בקול אנחה את לחש הקסמים הזה: אוי א־ברוך...

שלוש המילים הללו יכלו להביע באותה מידה "איזה יום מחורבן"! או "כרגע הכול בסדר, אבל זה בטח ישתנה בקרוב". פירושן היה יכול להיות "אוי ילדים, כמה שאתם חמודים", אבל גם "נו, הם גדלים ואנחנו — מזדקנים". תלוי בהקשר.

היו גם גרסאות עדינות יותר לנוסחה הקלסית, כולן ביידיש כמובן: "אוי וֵיי", "אוי ואבוי" או "אוי וייזמיר". כך או כך — המילים שילבו תמיד ייאוש והומור בצורה פרדוקסלית, דרמה מודעת לעצמה והגחכה עצמית, מה שנקרא ביידיש: "קרעכץ". מילה שמעלה כחכוח בגרון, כמעט עד כדי רצון לירוק, אבל יש בה גם רכוּת. היא מסמלת את היכולת היהודית להתלונן עם הומור. אנחת ייסורים שמלווה בצחוק.

כשהייתי ילדה זיהתה אוזני את המנגינה היטב. היה לה ניגון של כלייזמר, והיא נשאה איתה הבטחה כלשהי. היא סיפרה בשפה המסתורית שלה שאנחנו נהיה מחוברים להיסטוריה שלנו לעולמי עד. ההברות הבודדות הללו הכילו אגדות עתיקות שעברו מדור לדור בצורה כמעט דתית: מודעות לקיומה של פורענות וההכרח שלנו לשרוד. זיכרון הטרגדיות שפקדו אותנו, ובד בבד הסירוב שהטרגדיות יגדירו את הסיפור שלנו.

"הקשיבי ילדתי", אמרו המילים הללו, "זה מה שקרה לנו, אבל אנחנו לא רק הדבר הזה שקרה לנו... מה שמשנה זה מה את עושה עם זה, קַיינֶהוֹרֶע1... נו, קחי קצת מרק".

אוי א־ברוך...

כבר כילדה הבנתי שאין צורך לתרגם את המילים הללו כדי להבין אותן. משמעותן המילולית לא הייתה חשובה כל כך. איזו קללה! מאחורי המשמעות האמיתית שלהן הסתתר מסר סודי מאבותיי: מילים מוטמנות הנאמרות בשפה שאיננה שפה אחת בלבד.

היום המומחים כבר מכירים בכך: היידיש איננה שפה מובנית אלא סוג של דיאלקט גמיש, ז'רגון שיש בו עירוב של גרמנית, רוסית ועברית. היא נוהגת כמו נייר דבק: אוספת אליה שאריות של אוכלוסיות מהגרות אבודות. היא נושאת את עקבות כל המקומות שגורשנו מהם, שרידים של שארית פליטה או של טבח רצחני. היא השפה של "בלי עין הרע" — של הפחד מהמבט של האחר. היא זו שדואגת ללקט פירורי מילים כשמשאירים מדינה מאחור, שיהיה מה לכרסם בדרך.

כך מדברת שפתו של האדם הנודד: היא לא יכולה לשאת שום תרגום שיגדיר ויקבֵּע אותה אחת ולתמיד במילון. כל ניסיון לעגן אותה היכן שהוא, אפילו במילון מונחים, נידון לכישלון. היא נודדת כמו האדם שעל לשונו היא מתגלגלת.

גם המתרגמים הרשמיים מיידיש — גם האוהדים ביותר וגם המלומדים ככל שיהיו — טועים. הם מפספסים שוב ושוב את לב העניין, הפּוֹצקעס האלה, ולבסוף נאלצים לוותר על הניסיון להגדיר משמעות אחת ויחידה, מילולית או מטאפורית. פספוס. עוד פספוס. הניואנסים של היידיש משחילים לכל מילה הילה של "לא בדיוק זה". אי אפשר לאחוז לגמרי במילים האלה וגם אי אפשר להבין אותן עד הסוף. הדבר הזה נכון לכל המילים קל וחומר לקללות, האוצר הבלום של העם היהודי. בקללות טמון העושר הרב ביותר, פנינים שאנחנו זורקים בייאוש בפני האויבים שלנו בידיעה שהן יפגעו בהם, גם בשעה שהם עומדים לחסל אותנו.

מובן מאליו שהמילים הללו לא יעזרו לנו במאומה כשאנחנו מרגישים חוסר אונים ופגיעוּת מול האויב. אך משום שהן מצחיקות אותנו, הן הופכות אותנו לבלתי מנוצחים. ביידיש קיימות אלפי דרכים לקלל את האויב ולאחל לו את האסונות הנוראים ביותר. "אלטע קאקר! זקן מנוול, הלוואי שתאבד את כל השיניים שלך, חוץ מזאת שכבר נרקבה!"

אוי א־ברוך...

כילדה צלצלו המילים האלה באוזניי כצליל של שייכוּת. לא שייכות ליהדות, שלא עניינה אותי יותר מדי, וגם לא לשבט או לקבוצה דתית, אלא לארגון אנושי שהתאגד יחד בשל מזלו הרע. ברית בין־לאומית של ביש מזל, שעוד תסייע לי להתמודד עם כל מה שייקָרה בדרכי.

היבבה הזו גודדה סביבי צבא של חסרי כול שנאספו מרחבי התבל וההיסטוריה. כל האומללים שעמדו אי פעם בייאוש מול אגרוף מונף. כל אלו שההיסטוריה מחקה אותם אחת לכמה שנים, כמו במשחק באולינג עצום ממדים. כל אלו שהתרסקו שוב ושוב בפני זעמו המוטרף של עולם שמתעקש שלא לחסוך מהם אף צרה.

כשהייתי ילדה אהבתי את מה שהיידיש העידה על העבר המפואר שלנו — מורשת של מפסידנים שיש בה ייחוס מסוים ויכולת להתבדח על כל מה שקורה לנו, בזכות השפה הזאת.

כשהתבגרתי למדתי כמובן לדבר בשפות אחרות. שפות יציבות יותר, אחוזות בקרקע. והיידיש שלי נרדמה.

צברתי ביטחון ושכנעתי את עצמי שלנו זה לא יקרה. ודאי שלא. תיארתי לעצמי שהשפה הזאת כבר אינה רלוונטית לדור שלי, דור שניצל מהאיום המרחף מעל ראשו. חצוצרות האוי א־ברוך החרישו. כמעט לגמרי. וכך, גם הילדים שלי כמעט לא שמעו את הצלילים המהדהדים הללו. בקיצור — עבדתי על עצמי.

תשמע, אתה מכיר את הסיפור הזה? הסיפור על שני היהודים שעברו ביחד טרגדיות איומות, זוועות. ואז החיים הפרידו ביניהם. במשך עשרות שנים הקשר ביניהם ניתק. עד שיום אחד הם נתקלו זה בזה בדרך נס, לגמרי במקרה.

האחד אמר לאחר:

"מוישה, אני כל כך שמח לראות אותך שוב! ספר לי, מה עלה בגורלך? מה שלומך?"

מוישה ענה בלי לחשוב יותר מדי:

"בסדר!"

"מוישה, ברצינות, ספר לי יותר: מה שלומך? בשתי מילים..."

"בשתי מילים? לא בסדר!"

בסדר... לא בסדר. אין ספק שזה הסיפור שלי. מאז 7 באוקטובר 2023, אני מוישה. אני ועוד רבים, כל אלו שמשהו נפגם בהם. אנחנו חולפים זה על פני זה בכל יום אבל מרגישים שהקשר בינינו ניתק. אני פוגשת גברים ונשים ואני לא יודעת איך לפתוח עימם בשיחה. זה משונה, כאילו השפה היום־יומית הפכה לא שימושית: אני נכנסת לחדר ומגלה שהקודים הידועים — כללי השיחה הנורמטיביים — אינם מתפקדים. אנשים שואלים אותי:

"מה שלומך?"

אני יודעת שבן שיחי אינו מתכוון לגרום לי להרגיש רע כשהוא מפנה אליי את השאלה השגורה הזו. ולפעמים הוא אפילו מתכוון לגרום לי להרגיש טוב. הוא שואל אותי באדיבות, בתמימות, מחפש דרך ליצור קשר. אבל הוא אינו מבחין בכאב החד שעולה בי.

"בסדר", אני עונה, ולבא אחריו אני עונה:

"לא בסדר"!

לעיתים אני עונה לשניהם בשיטה היהודית המסורתית, שיטה מוכרת: אם ברצונך להתחמק מתשובה על שאלה, עני עליה מיד בשאלה אחרת. אם שואלים אותי: "מה נשמע"? אני עונה: "מה נשמע אצלך"? או: "מה השעה"? או: "מזג האוויר די יבש ביחס לנובמבר, לא"?

בימים קשים אני נזכרת בשורשים המילוליים של הביטוי היום־יומי הזה: "מה נשמע"? בימי הביניים נהגו לשאול: "מה נשמע... עם היציאות"? זה היה המדד למצב בריאותו של אדם כלשהו: מצב הצרכים שלו — המוּצקות, התדירות, הריח. ה"מה נשמע" שלנו הוא למעשה קיצור לשוני של שאלה שעניינה בריאות, שארית בלשנית שמקורה בבדיקה פיזיולוגית. בקיצור — שאלה מחורבנת!

מאז 7 באוקטובר אני נמנעת מהשאלות האלה. נטשתי את כללי הנימוס.

אני מייחלת שכללי השיחה ישתנו בבת אחת, שכל מפגש אנושי — עם קרובים או עם זרים — יוכל להתקיים במילים אחרות. אני מייחלת שנצליח להמציא שפה אחרת. או אפילו מוטב: שכל העולם יבין שמעכשיו מדברים אך ורק ביידיש.

בין שאנחנו יהודים ובין שלא, בעד ישראל, בעד פלסטין, בעד שלום עכשיו, שֵינה עכשיו, או פרוזק עכשיו. זה לא משנה! אני משוכנעת שזו השפה היחידה שנותרה לנו — לאנשים השבורים שמילותיהם וחייהם נושאים את כאב סיפורם העצום. הייתי רוצה בכל מאודי שניפגש ונוכל להגיד זה לזה בפשטות: "אוי אָ־ברוך...". שכך נפנה זה לזה, בקרביים גלויים ופצועים מצער.

"אדוני, אוי א־ברוך..."

"גברתי, אוי א־ברוך..."

"אוי וֵיי זמיר, מה תרצי לאכול היום"?

"אוי ויי, רק אספרסו קצר, כמו תמיד, תודה רבה"!

מאז 7 באוקטובר אין לנו ברירה אלא לדבר ביידיש — בכל מקום שנהיה, עם כל מי שנפגוש ובכל מצב שנהיה בו. אל תטעו: זו איננה שפת היהודים. זוהי שפתם של אלו שמבינים, מתוך ייאוש עמוק, שעליהם להציל את אנושיותם הרופפת.