הקדמה
ניתן לנו זמן קצר בעולם הזה. כדאי שנעשה איתו הרבה ופשוט נעוף על החיים שלנו.
אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל בעצם הוא רץ ורץ, ומה שיקבע מה יהיה איתנו ועם הקרובים שלנו, זה האופן שבו אנחנו מנצלים אותו. לא ניתן לבזבז את החיים סתם, בלי תשוקה, בלי כיוון ובלי דרך.
עד גיל 42 לא יצא לי לשאול את עצמי מהם החיים שלי או איך יכול להיות שכל הזמן אנחנו עושים את אותם הדברים, שוב ושוב, עוד משימה ועוד אחת והזמן עובר סתם ככה.
ה־13.06.2017 היה עוד יום שגרתי בחיי, כשנכנס אליי לקוח מרשת ״רולדין״ בחיפה.
״דני ידידי,״ הוא אמר לי, ״תעשה את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב. תשווק אותי בתשוקה, בהתלהבות, עם אנרגיות מטורפות. כמה יעלה לי התענוג?״
״9,360 שקלים, כולל מע״מ.״ השבתי.
״אין בעיה. סגור.״
בשעה 09:00 בבוקר באותו יום שגרתי בחיי, אני מגיע בהתלהבות לאזור ההייטק ביוקנעם, יוצא מהרכב, ופתאום, באמצע החיים, אני מבין שהחיים שלי הגיעו לרגע לפני סיום. אני מרגיש רעידות בראש, בידיים וברגליים, הנפש שלי מתנתקת מהגוף ואני מרחף בין שמיים וארץ. החיים שלי חולפים לנגד עיניי, החל מגיל ארבע בגן חנה. במהירות עצומה אני עובר דרך כל שלבי החיים שלי — כיתה א', חטיבת הביניים, התיכון, הצבא, אחרי הצבא, הלימודים, נסיעות לחו״ל, החתונה עם אתי אהובתי, עומר בני הבכור בחדר הלידה. כן, ככה, באמצע החיים, בחור בריא, ספורטאי, נמצא בין שמיים וארץ.
במהלך כל עשרת הימים שבהם הייתי מחוסר הכרה, בבית החולים רמב״ם בחיפה, הזיתי בעיקר הזיות של חיות טורפות וחשתי בעיקר סבל אדיר. רמת החום בגוף שלי הייתה מטורפת. הרגשתי שאני נשרף בכל חלקי גופי. ובתוך כל הסבל ניסיתי, כהרגלי, למצוא את הטוב. חשבתי על עומר, הבן שלי, שהיה אז בן שנתיים וחצי. מה הוא יעשה לבד, בלי אבא? ואתי? אני משאיר אישה אלמנה, באמצע החיים? איפה כל ההבטחות שלי שאדאג לה לחיים טובים ומאושרים? ואז אני מחליט לחיות ובגדול.
ראשית, אני נזכר בקבוצת הכדורסל מכבי פתח תקווה, שהייתי חלק בלתי נפרד ממנה. אני נזכר בהברקות שלי עם הכדור, בקליעות לשלוש נקודות. ״דני הצלף״ כולם קראו לי. אני נזכר במסירות היפות שהייתי מוסר לחבריי לקבוצה. ועכשיו — בין ייאוש לתקווה. אני חי? אני מת? ואם אני מת, אז איך אני מרגיש סבל?
ואז אני שומע: ״נאווה, בואי, דני התעורר.״ נאווה היא אמי האהובה ז״ל, שטיפלה בי במסירות רבה, יחד עם אחי הבכור, ליאור, שעוד נדבר עליו בהמשך, ואתי, אשתי האהובה. אני פוקח עיניים ורואה את יעלי, הדודה שלי, בוכה מרוב התרגשות. 'כבר היה שווה את הסבל,' אני חושב, 'כיף לראות שאני חשוב לפחות למישהו אחד בעולם הזה.' בהמשך מגיע גם דוד אבי, עם דורית אשתו ואורן, בן הדוד שלי. את אבי זיהיתי במהירות. הוא דוד יחיד ומיוחד במינו, וגם דורית, אשתו. לצערי, את אורן לא זיהיתי בכלל, אבל הרגשתי שאני צריך לשחק כאילו אני מכיר אותו, כי לא רציתי להעליב בן אדם שהגיע לשאול בשלומי. הוא הגיע בהתלהבות, שזה כבר היה טוב להתחלה.
״מה שלומך, דני?״ שאל.
״טוב, תודה.״ עניתי, ולא הזכרתי את שמו. 'מי זה לעזאזל?'
״מה קרה לך?״ הוא שאל. ניסיתי לחייך.
״לא יודע.״ עניתי. ״לא זוכר.״
״אתה לא זוכר?״ צחק. ״אז לא צריך לזכור.״ הוא ישב איתי עוד מספר דקות בטיפול נמרץ בבית החולים ואז נפרד ממני לשלום.
שכבתי לבד בבית החולים. מסביבי המון מכשירים שעזרו לי לנשום ולתפקד. ואז, בין צפצוף לצפצוף, בין נשימה ועוד נשימה, הבנתי שקרה לי נס ושאלתי את עצמי מה עכשיו. הבנתי שאני הולך לשנות הרבה דברים בחיי. אני הולך לשנות דרך ושיטת חיים. 'מהיום אני רוצה לחיות בתשוקה גדולה בחיים שלי.' אמרתי לעצמי וכבר התחלתי להציב מטרות ויעדים.
תוך כדי מחשבה, הגיעה אתי, אשתי, כמו בכל בוקר.
״מה שלומך, דני שלי?״ היא שאלה ונתנה לי נשיקה על הלחי.
״סבבה.״ עניתי לה בחיוך, ואז היא התחילה להסביר לי מה עברתי.
״חטפת דלקת מוח, אנצפליטיס אוטואמונית, המערכת החיסונית שלך תקפה את עצמה וכמעט הלכת לנו. מזל שהצוות הרפואי החליט להחליף לך את הדם. עברת שנים־עשר טיפולים בפלזמה, בטיפולים האחרונים התחלת להגיב יפה. ועכשיו אתה במצב טוב יותר.״
הלילה הגיע ואיתו המחשבות. נתקפתי התקף חרדה, ראשון מבין מאות כאלה, שיגיעו בחמש השנים הקרובות. בין התקף להתקף ניסיתי לרדת מהמיטה, וחוויתי את הנפילה הראשונה. בבת אחת כל הצוות הוקפץ.
״מה אתה יורד מהמיטה?״ כעסה האחות, ״אתה חייב לנוח.״ נזפה בי.
בשעות הבוקר, לאחר הלילה, הגיע ביקור רופאים ואני חטפתי נזיפה מהצוות.
״יש לך דרך ארוכה, בוא לא נקצר את הדרך.״ אמר לי ד״ר הרשקוביץ, הנוירולוג שהגיע לביקור החולים. טוב, לצוות הרפואי היה את ה״אני מאמין״ שלהם, ולי היה כמובן את שלי.
דורית, אשתו של אבי, הדוד מחיפה, הגיעה לביקור עם החיוך המקסים והכובש שיש רק לה. האמנתי לה, או יותר נכון — התחזקתי מהחיוך שלה. תוך כדי הביקור והשיחה המעניינת, כבר התחלתי לפנטז על הטניס, על החזרה הביתה לעומר, הבן שלי, לאשתי ולמשפחתי המורחבת.
אבל בלילה הבא, ובלילה שלאחר מכן נפלתי שוב ושוב מהמיטה, בניסיונות כושלים ללכת.
״דני היקר, אם תמשיך בהתנהגות הזאת, שאיננה מקובלת על הצוות הרפואי, נאלץ בצער לקשור אותך למיטה,״ חזר הצוות הרפואי והבהיר לי, ״מניסיוננו, זה לא כל כך כיף למטופלים שלנו.״
בכיתי, התייסרתי ועוד יום עבר, ועוד מספר ניסיונות, והנה כבר התחלתי ללכת ולתפקד יפה, וכבר התחלתי לחשוב על שחרור מבית החולים. אבל יעברו עוד שלושה שבועות עד השחרור מבית החולים, והפרידה מד״ר אסף מילר ומכל הצוות שטיפל בי במסירות רבה.
״אתם מקסימים, אני מודה לכם מקרב לב, על התקופה במחלקה שלכם ועל השיקום שעברתי כאן.״
קצת לפני השחרור הגיע לבקר אותי עופר מנדל, חברי הטוב. כשראיתי את הפרצוף שלו, שהיה מלא רחמים כלפיי, צחקתי.
״בעוד שישה חודשים מהיום אני מנצח אותך בטניס.״ אמרתי לעופר והוא שוב חייך אליי ברחמים. מה שעופר לא הבין זה שאני שייך לסוג אחר של אנשים. בשנת 1991, כשאחי ליאור עבר תאונה שבה נהרגו שניים שהיו איתו ברכב, הוא עבר שיקום של שנתיים וחצי אחרי שבמשך חמישה חודשים שכב מחוסר הכרה. כך גם אני. כאשר אני בקרשים אני צומח במהירות. שישה חודשים לאחר מכן שלחתי לעופר סרטון שבו אני משחק טניס. ״תותח-על-חלל!״ הוא כתב לי בתגובה. בשלב הזה כבר הייתי מלא אנרגיה ורצון לשקם את חיי. ראיתי בדמיוני ילד או ילדה נוספים, אח או אחות לעומר, בני הבכור. ואכן, ארבע שנים לאחר מכן נולדה שירה, ביתנו האהובה.
שנה וחצי לאחר מכן, בעוד יום שבת שגרתי, הגעתי עם אתי והילדים לביתו של אחי ליאור, דפנה גיסתי ושלושת ילדיהם המקסימים — עדי, סהר ושני. דפנה מתמחה בהתפתחות ילדים, ואף מנהלת גן ילדים. לאחר שסיימנו את הבילוי המשותף, אמרה לי דפנה שכדאי שנלך לבדוק את שירה ב״אסף הרופא״, ולאבחן את ההתפתחות שלה.
״מה פתאום? מה לא בסדר?״ קפצה אתי בזעם, ״היא בסך הכול בת שנה וקצת. מה פתאום אבחון? מה את רוצה, שהיא תשיר? היא מתפתחת יפה מאוד גם ללא העצות הללו.״
אבל אני הרגשתי שמשהו בכל זאת הזיז את הגבינה שלי. מייד דאגתי להגיע לאבחון ב״אסף הרופא״. לאחר שקיבתי את הבשורה, הבנתי שדפנה גיסתי ידעה בדיוק במה מדובר.
״אוטיסטית?״ צעקתי לצוות. ״מה זה, הילדה שלי אוטיסטית?״ לא יכולתי להירגע.
״הגעת בדיוק בזמן,״ הרגיעו אותי ארבעה אנשי צוות במחלקה, ״יש לך עד גיל חמש לתת 100% לטיפול.״
לאחר מספר פגישות עם הצוות ועבודה עם שירה, הכנתי מפת דרכים. הקציתי תקציב גדול לטיפול בילדה, עבור צוות שכלל קלינאית תקשורת ארבע פעמים בשבוע, ריפוי בעיסוק, עבודה אישית מול הילדה, טיפול אישי שלי מול מטפלת מקצועית ברמלה וב״אסף הרופא״. כאבא לילדה המאובחנת כאוטיסטית, לא היה לי הזמן הדרוש להתחיל להרגיש רחמים עצמיים ומייד יצרתי תוכנית פעולה ונכנסתי למצב של עשייה והסתכלות קדימה, ללא שום הבנה לאן אני הולך. גם בתחום התעסוקתי, הבנתי שלא אוכל לתת מעצמי 100% אם אמשיך לעבוד כרגיל, ושבדיוק לצורך כך שמרתי לירה לבנה ליום שחור. עם כל הוצאות הבית והוצאות הטיפול בשירה, ביתי האהובה, שידעתי שיסתכמו במאות אלפי שקלים, יכולתי להחזיק 24 חודשים.
'כמה מכות אפשר לקבל? כמה אני יכול עוד לספוג?' חשבתי באחת הנסיעות מקלינאית התקשורת. אבל לא אפשרתי לעצמי יותר מ־15 שניות לרחמים עצמיים. ככה זה כאשר אנו יוצרים מציאות על־ידי מפת יעדים ומטרות.
כבר בפגישה הראשונה מול מנהל המחלקה לילדים על הרצף האוטיסטי, הבהיר לי ד״ר לבנה כי לבת שלי יש אוטיזם באופן ברור וכי מצבה אינו ברור. גם לגבי הצפי לעתיד מצבה לא היה מזהיר לדעתם של אנשי הצוות. בשלב הזה הבנתי כי אין טעם להתבכיין וכי רק אהבה אינסופית, חיבוק ועבודה קשה, ישפרו את מצבה של שירה. ד״ר לבנה ביקש שניפגש שוב בעוד שנה. הסכמתי כמובן, קבענו פגישה וכל צד יצא לדרכו. הוא עם הידע המקצועי שלו ואני עם החזון והאמונה שכמו תמיד, אם אתן 100% מעצמי זה יספיק לתת לי ולכל משפחתי חיים טובים, למרות מצבה של שירה.
בשלב הזה יצרתי לעצמי חומה אנושית. קודם כול התגברתי על מחסום הבושה ועל משפטים כמו ״הבת שלך אוטיסטית״ ו״מה יגידו״ ו״מה יהיה עם הסביבה שלי״ וכדומה. ראשית, חשפתי את תוצאות האבחון של שירה בפני כל מי שהיה חשוב לי ויכול היה לעזור לי או למשפחתי או לשירה. סיפרתי מה אומרים עליה היום, ומה אני עושה כדי שבעוד שנתיים מהיום יהיה מצבה טוב יותר. סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע איך אני מדמיין אותה. יצרתי אמפתיה במשפחה, בסביבה שלי ובסביבתה של שירה.
״כל יום הוא הזדמנות חדשה, ואין קשר בין האתמול למחר.״ זה נכון בכל תחום בחיים. זהו משפט שאני משנן כל יום. הוא עוזר מאוד לשמור על אנרגיה גבוהה. חשוב מאוד לשים לב איך אנחנו מסתכלים על עצמנו במפת החיים. מה אני עושה היום בשביל עצמי כדי להיות שמח. זה שעכשיו אנחנו במצב מורכב זה לא רלוונטי. השאלה היא מה יהיה בקרוב.
ואכן, לאחר שלוש שנים של עבודה עם המון אנרגיה חיובית, שירה מדברת באופן שוטף, מחייכת לעולם, שרה, עושה חיקויים של אבא שלה, משחקת ומתפקדת כילדה מדהימה. היא מתקשרת עם חברות ועם בני המשפחה, ולאחרונה היא עברה אבחון נוסף לפיו ככל הנראה היא בדרך לצאת מהרצף האוטיסטי. את כיתה א' היא תעשה בכיתה רגילה, כמו כל הילדים.
הרבה אנשים שפוגשים את שירה מרחמים עליי. למדתי לקבל את זה בהומור. אני מייד פותח את הנושא, מלא התפעלות מהיכולת של שירה ומההתקדמות שלה. החשיבה החיובית והעבודה עם האני הפנימי שלי, יצרו אצלי בנפש מוכנות לקבל כל קושי ולהתמודד איתו בכבוד.
בפרקים הבאים אקח אתכם למסע באומנות המכירה והשיווק. נלמד ביחד להפיק מעצמנו יותר ולהוביל את עצמנו מיחיד לרבים, להגדיל הכנסות, לייצר הצלחה, ללמוד מכישלונות, ולעלות מהר מאוד ממקומות נמוכים בחיים, למסלול הצלחה, קודם כול בחשיבה ולאחר מכן דרך פעולות אקטיביות. זכרו שמהכישלון הגדול ביותר מתחילה ההצלחה הגדולה ביותר וכי ״לא״ של היום, הוא רק דרך ותהליך ל״כן״ של המחר.