נא לא לרסס

כל החיים אני מפחדת. אני מפחדת מהחושך במגירת המצעים שמתחת למיטה. מהחדר של פחי האשפה בקצה הרחוק של החניון. מהבנים המרביצים מהכיתה שלי ומכל הבנים בכיתות שמעליי. מהשכנה בבניין שצועקת בצהריים מתוך שינה, ואז מוציאה את הראש מהחלון וצועקת על הילדים בחצר. מהבוידם שמתפתל מעל לחדרי דירת המשפחה, אפלולי ומסתיר סוד. אני מפחדת שההורים שלי ואחותי יירדמו לפניי. אני מפחדת מג'וקים.

דברים שנראים כמו ג'וק, לרגע:
גומיית שיער שחורה מגולגלת ליד הכיור באמבטיה.
עיניים בעץ של שולחן האוכל.
תמרים.
כתם על בננה בת מספר ימים.
עלה ארטישוק מיותם על השיש.
טבעת אובלית הפוכה על השידה ליד המיטה.
כל דבר שנמצא על הרצפה מאחורי האסלה.
+++

חורף אחד, כשהג'וקים פחות נוכחים, אני מחפשת פסיכולוגית שמתמחה בטיפולים ממוקדים וקצרי טווח בהפרעות חרדה. יש כארבעה חודשים עד שהם יגיחו שוב מהביוב אל הכיור, יִלָּחֲצוּ דרך החריצים שבקירות, יארבו בכל פינה. ממה שקראתי ארבעה חודשים אמורים להספיק לטיפול CBT.

אומרים שפרופסור תיאה לנדאו היא הכי טובה שיש, ובאמת במפגש הראשון אני מתרשמת מהמבטא המסתורי ומהנעליים האיכותיות. תיאה לא רוצה לדבר על הילדות שלי. על הזיכרונות הראשונים שלי מג'וקים. על אבא שלי — החולי ארוך השנים, המוות. גם לא על אמא שלי או הסיוטים שלי, על אחותי, על האימהוּת שלי. תיאה לא רוצה לשמוע ממני למה אני מפחדת מג'וקים. היא יודעת למה אני מפחדת מג'וקים.

תיאה אומרת שהפחד מג'וקים הוא פחד אבולוציוני. הוא הגיע אליי בירושה מאימהות — אימהותיי, אשר נשארו במערה לשמור על התינוקות שלהן בזמן שהגברים יצאו לצוד. זהו שריד מיותר של פחדים ממשיים ומוצדקים שהיו לנשים, שנטבעו גנטית. תיאה אומרת שתשעים אחוז מהנשים ירשו פחד מימי המערות. הפחדים מתחלקים לשלושה גורמים עיקריים, לפי הסכנות שאיימו על אימהות — אימהותינו: פחד מחרקים — כגון ג'וקים ועכבישים, פחד ממכרסמים — כגון עכברים וחולדות ופחד מנחשים.

מה שתיאה רוצה לדעת זה למה עכשיו.

כשהייתי בשנות העשרים שלי גרתי עם שותפות ושותפים רק כי פחדתי לגור לבד למקרה שיבוא ג'וק. למה לא אז?

כשבני הבכור ליאם היה בן שבועיים חיתלתי אותו על שידת החתלה גבוהה וג'וק הגיח ממחבואו מתחת לשידה, רץ לעבר כפות הרגליים שלי. ברחתי מהחדר והשארתי את אהוב ליבי על השידה. למה לא אז?

בקיץ שעבר, לאחר מפגש עם ג'וק בזמן שיואב לקח את הילדים לים, ברחתי מהדירה בחולצת שינה ותחתונים, שטופת זיעה קרה. דפקתי אצל שכן, ואחרי שהוא סירב לחפש עבורי את הג'וק בכל הבית ביקשתי שרק ייכנס ויביא לי מכנסיים מחדר השינה ונסעתי במונית לאימי. למה לא אז?

אני לא יודעת.

תיאה אומרת שהטיפול יהיה אינטנסיבי ובנוי ממשימות. היא אומרת שאני אצטרך להקדיש למשימות שעה ביום, אחרת הטיפול לא יעבוד. היא מבהירה שהטיפול כולו מבוסס על חשיפה לגורם החרדה. אני אצטרך להיחשף לג'וקים. זה נשמע לי מופרך, לא אפשרי, אבל תיאה מבטיחה שזה יקרה בהדרגה ויהפוך להיות סביר ושהיא תהיה איתי. היא מבטיחה לי שזה אפשרי. היא קצת מפחידה, ומאוד יקרה, ואני רוצה להאמין לה.

תיאה אומרת שאני צריכה לעשות רשימה של פחדי־ג'וקים ולחלק אותם לפי דרגת המצוקה שהם גורמים לי, מאפס ועד מאה. מה האינטראקציה הכי נסבלת בהקשר של ג'וקים, ומה הנורא מכול. הדירוג הזה יהיה הבסיס שלנו בטיפול.

תיאה רוצה לדעת מה ה"מאה" בדירוג הזה. מה הכי נורא. רצים לי בראש הדברים האיומים. ג'וק עף לעבר הפנים שלי, מטייל לי על העיניים, המחושים שלו מדגדגים לי את הנחיר. ג'וק מסתבך מתחת חולצתי, נכלא בתוך שרוול, לא מצליח לצאת. בזמן שאני ישנה נכנס לי ג'וק לפה ואני מתעוררת, נחנקת, כשהוא יורד לי לגרון. אני לא יכולה להגיד את הדברים בקול, כאילו שלהודות בהם זו הזמנה שהם יקרו. היא מבקשת ממני לשים את כל הדברים האפשריים בתוך הדירוג. קודם לכן אני צריכה להגדיר מקום בטוח, נינוח, שתמיד אוכל לחזור אליו בראש.

0-10:

נינוחות מקסימלית

אני מחפשת את רגעי הרוגע שלי, את המנוחה. הלילות שלי גדושים בחלומות. בחלומות שלי יש לפעמים ג'וקים, לפעמים ימי עבודה סיזיפיים שלא מסתיימים, לפעמים מפגשים עם אבא שלי המת שכועס עליי בכל פעם מסיבה אחרת — אולי השארתי חלון פתוח ויש רוח פרצים, אולי צלצלתי בזמן לא נוח, אולי לא לקחתי אותו לסיבוב באבן גבירול. בזמן השינה אני חורקת שיניים. לאחרונה התפרקו לי שתי שיניים טוחנות. אני אמורה לישון עם סד, אבל מתקשה להירדם כי זה לא מאפשר לי למצוץ את אגודל שמאל, מה שאני עושה גם ביום, אבל עוד יותר באינטנסיביות בלילה. מציצת אצבע היא הדבר המרגיע שלי, אבל לעיתים היא עוצמתית מדי והאצבע נהיית דלקתית ונפוחה ומלאת חתכים צרים. לעיתים אני מתעוררת מהשינה מבועתת, לרוב מותשת, עם טעם של דם בפה.

השינה היא לא המקום הרגוע והבטוח שלי, ממש לא אפס עד עשר. לאחר מחשבה נפסלים גם זמן משפחתי, שהות בטבע, שיעורי יוגה. בסוף אני מוצאת משהו:

אני אוהבת שחופפים לי את הראש. זאת תשומת לב נעימה ובכל זאת עניינית, יש לפעולת החפיפה מטרה שהיא מעבר לעונג שלי. העונג שלי הוא תופעת לוואי, לא הדבר המרכזי. ואני גם משלמת על השירות, כך שאין קצוות פרומים. וזה לא מתארך מדי, בניגוד למסאז' מקצועי שבו כעבור זמן מה הגוף שלי חסר סבלנות ואני דרוכה לקראת הרגע שבו זה ייגמר ואצטרך לתת משוב. שלוש עד חמש דקות של חפיפה טובה, כולל ריכוך, ועיסוי עמוק, כמעט כואב, זה מושלם.

אחרי שהגדרתי מקום בטוח שאוכל לחזור אליו בראשי בעת הצורך, אנחנו יוצאות לדרך. מעכשיו העבודה שלי בין המפגשים השבועיים עם תיאה היא לממש את הסעיפים שמופיעים בדירוג שלי. להתחיל להיחשף אל גורם הפחד. אני צריכה חשיפה של שעה ביום. תיאה אומרת שככל שאיחשף בסביבה בטוחה ובהדרגה בפני אירוע מעורר פחד, כך ילך הפחד ויפחת מפעם לפעם. האימה תקהה בהדרגה. היא אומרת שהתסמינים שמופיעים בגוף בזמן החשיפה למקור הפחד — הזיעה הקרה, קוצר הנשימה, הכבדות ברגליים, הקיפאון — יתחילו לרדת אחרי כעשרים וחמש דקות. הגוף עובר תהליך של הסתגלות ורמת התגובה יורדת. לכן חשוב להתעקש ולשהות את כמות הזמן הנדרשת. היא מעגנת את דבריה בגרף שהיא משרטטת, ואני מקפלת את הנייר ושמה בכיס, הוכחה לכך שהמצוקה תרד.