זה הכול

1.

בלילה, חלום על נגיף סיני קטלני נמהל ברעש הצרצרים ויללות התנים. הכול כל כך שקט כאן בקיבוץ, ורעש הכרך של רומא מתחיל להיעלם. אני חולם שאנחנו בסגר כבר ארבעה חודשים. המגפה כבר השמידה את רוב האנושות. אנשים מסביבנו מגיעים לחרפת רעב ויוצאים בלילות כדי לנסות ולפלוש לבתים של מי שעוד יש להם.

אני שומע אותם מתהלכים סביב הבניין שבו אנחנו מתגוררים כבר שנתיים ברומא, מועכים את עלי השלכת היבשים והצהובים בחצר ברגליהם היחפות, פותחים פחי אשפה ונוברים בהם כמו חתולי רחוב מורעבים. אני שומע אותם משתעלים זה על זה.

זו הדבקה מכוונת, נרי לוחשת אליי בפחד.

אני ונרי ושלושת ילדינו ביחד במיטה. מחובקים. אנחנו מנסים לנסוך בהם תחושת ביטחון. למטה, הנגועים מנענעים את דלת הכניסה לבניין באלימות הולכת וגוברת. הם נוהמים ומשתעלים בפראות ונשמעים לי כמו להקת כלבי ים. הדלת נפרצת בקול רעש גדול. אנחנו נצמדים. הצעדים בחדר המדרגות הולכים ומתרבים. הולכים ומתקרבים. עוד רגע הם יגיעו גם לכאן. אני מכסה את עצמי עד מעל לאף, מנסה להקיף את כולם בחיבוק חזק, אבל אנחנו רבים והידיים שלי קצרות. הנגועים נעצרים בקומה שלנו. הם ליד הדלת. אני ממקד את מבטי באור המהבהב של המזגן, ומחכה.

אני מתעורר מבוהל במיטה שלנו בבית הוריה של נרי. לבד. הנגיף הסיני עוד לא הגיע לכאן, אבל שם הוא מפיל קורבנות בצרורות, משתלט להם על הריאות וחונק אותם למוות בתוך כמה ימים או שבועות.

אני מזיז לאט ובזהירות את היד כדי לראות אם אני עוד תחת ההשפעה. נדמה שהיא נעה בתוך חומר סיכה כלשהו, כאילו האוויר נהיה שמנוני סביבה. אתה עדיין מסטול. תירגע. תירגע ותחזור לתנוחה הבטוחה. אף מכוסה, עיניים ממוקדות בנורת המזגן. תעבור את זה, תנסה לישון.

אני מחפש את הטלפון הסלולרי כדי לראות מה השעה. לא ברור לי כמה זמן חלף מאז ישבנו על המרפסת של ההורים שלה בקיבוץ. נדמה לי שעברו רק כמה שעות. זה סוף החורף עכשיו, פברואר, והגענו לבית הוריה בקיבוץ לחופשה קצרה. לאמא שלה יש ויד נקי ומזוקק כדי להקל על בעיות הגב שלה. מכיוון שאני המנוסה משנינו, אני מחלק הוראות בטיחות.

אל תעשני מהר, קחי עמוק לריאות ותנשפי החוצה לאט, חכי קצת בין שאכטה לשאכטה, שימי לב איך את מרגישה לפני שאת ממשיכה.

לפני שאני מספיק לסיים, נרי מכניסה את הג'וינט הגדול והמגולגל למשעי לפיה, מציתה, שואפת ומסלסלת החוצה עשן סמיך ומתוק. היא מעבירה אליי ואני שואף בעצמי. צריבה מחניקה מפתיעה את גרוני ואני משתעל בפראות. היא מביטה במבט משועשע. אני שואף שוב כדי להראות שאני בשליטה, ושוב פורץ ממני שיעול נורא ופרוע. היא מצחקקת להנאתה, מגניבה אליי חיוך קצת מלגלג.

אני לא מרגישה כלום.

חכי. חכי רגע. זה חומר נקי. זה ישפיע.

היא לוקחת עוד כמה שאכטות. אני מתחיל להרגיש כבד ראש.

אתה בסדר?

כן. אבל נראה לי שזה מתחיל.

באמת? איזה כיף לך. אני לא מרגישה כלום. רוצה?

היא מגישה לי את הג'וינט. אני רוצה להגיד לא, אבל לוקח כדי שלא תבחין בחרדה הקלה שמאיטה את העולם סביבי. עוד שתי שאכטות והראש שלי כבר מסוחרר. העולם ממשיך להאט, הכול נהיה סמיך, הידיים כבדות, הפנים מרגישות מוזר. אני מתבונן בה מעשנת ברוגע, שעונה לאחור בכיסא, מפזרת את העשן לאוויר הלילה החורפי והנעים.

בתוך הבית הילדים עם סבא וסבתא שלהם, רואים טלוויזיה ואוכלים שוקולד. הגוף שלי נהיה כבד, ומקנן בי פחד שעוד רגע כבר לא אצליח לקום מהכיסא ולעמוד כמו שצריך. מה יהיה אם הילדים יראו שמשהו לא בסדר איתי? מה אם אהיה תקוע ככה לנצח?

אתה בסדר?

לא. אני חייב ללכת. בואי נלך.

אני קם בזהירות והיא קמה איתי. אנחנו מסתכלים זה בזה משני צידי שולחן העץ.

מה עושים? פשוט הולכים?

כן. אני צריך להיות בתנועה. אחרת אני אתחיל להיות פרנואיד.

אנחנו חוצים את הדשא החשוך. הקיבוץ שקט. שקט מדי. הקיפוד הקבוע מתכדר תחת אחד מהפנסים לאורך המדרכה כשאנחנו עוברים לידו.

מה אתה מרגיש?

סחרחורת.

אוי מאמי, אני לא מרגישה כלום.

זה יעבור. אני רק צריך ללכת ולדבר. את בסדר?

אני לא מרגישה כלום, היא חוזרת.

אז למה את מחייכת?

אני מחייכת?

היא מסטולית. זו הפעם הראשונה שלה ואני אמור להיות המבוגר האחראי. ומה יהיה אם לעולם לא נצליח לחזור הביתה?

רעש מסוים מתחיל בתוך הראש שלי. כאילו התיישב לי גמד עם מכסחת דשא בתוך האוזניים. ככל שאנחנו מתקדמים הרעש מתגבר.

למה את צוחקת?

בגלל הגמד.

איזה גמד?

עם המכסחת דשא. קח פה שמאלה, אני לא רוצה שהשכנים פה יראו אותנו. הם חברים של ההורים שלי, אחר כך ידברו, לא נעים.

אפילו לא שמתי לב שאת עניין הגמד אמרתי בקול. אבל גם המחשבה הזאת נראית כחומקת מתודעתי, ואני מתאמץ למקד את עצמי כדי לשמור על קו מחשבה אחיד, ללא הועיל.

אנחנו עולים על הכביש ההיקפי. האוויר קר וצלול והרעש בתוך הראש שלי עדיין הולך ומתגבר. שנינו נולדנו כאן, בעמק הזה, בקיבוצים שונים. למדנו באותו בית ספר תיכון, אבל מאחר שנרי צעירה ממני לא הכרנו עד לשנות העשרים של חיינו. כמו בקלישאה על סרטים רומנטיים, נפגשנו במסיבה ששנינו נגררנו אליה בעל כורחנו.

כשהיינו ילדים היו חדירות של מחבלים מירדן, ואחת לכמה זמן היינו מתכנסים בבתים לרעש אזעקות ולאורן של פצצות תאורה. אני מנסה לרכז את מבטי בשטח שמחוץ לגדר, אולי אמצא מחבל בתוך קני הסוף.

אני לא שומע את עצמי חושב.

תנסה להסביר לי, היא מחזיקה לי את היד.

זו התחושה הזאת, שאני לא מחליט.

מחליט על מה?

אני לא מחליט על כלום. זה הגמד עם המכסחת דשא. הוא יושב לי בראש ומחזיק בהגה.

ומה אם זה נכון? מה אם מכאן והלאה לא אצליח לשלוט בשום דבר? הנה, עכשיו זוויות הפה שלי מתעקלות באופן בלתי נשלט מעלה. אני מרגיש איך נמרח לי חיוך ענקי על הפנים ואז, ברגע אחד, הרעש הנורא באוזניים נעלם.

וואו.

מה קרה?

תראה איך הכול נראה חד.

חד?

כן. כאילו המציאות מוקרנת בשלושה ממדים.

את מסטולה.

היא פורצת בצחוק. זה מדהים, אתה לא רואה את זה?

עיניה הגדולות נפערות בתדהמה והיא מחייכת כמו ילדה. כאילו נגלה לפניה עולם חדש והיא מתמסרת אליו מסוקרנת.

אני מנסה להיאבק בחיוך שלי, מנסה להוריד את קצוות פי כלפי מטה, אך לא משנה מה אני עושה — הוא מעקל את עצמו בעקשנות בחזרה מעלה. אני מרגיש צחוק מתהווה בתוכי ומחניק אותו ככל יכולתי. נדמה לי שנפלט לי גיחוך משונה, אבל נרי עסוקה בהתבוננות משתאה על העולם החדש שנגלה לפניה.

זה כאילו ירו אותי מתוך ממד אחד לממד אחר.

כן?

כן.

למה אתה אומר את זה? היא שואלת ונראה שמתאפקת בקושי לא לצחוק.

כי ברגע שהרעש הפסיק אני מרגיש כאילו יש יותר מדי שקט באוזניים שלי.

כאילו הן אטומות?

לא. כאילו הגמד על ההגה מפריש שקט חומרי לתוך הראש שלי.

שקט חומרי?

כן. לא יודע להסביר. אבל הנה, עכשיו אני מתחיל לראות את הכול חד, כמוך.

זה נהדר, נכון?

זה מפחיד.

העצים לאורך המדרכות נראים כמו יער מכושף, ועמודי התאורה מאירים את הדרך בחדות כזו, עד שנדמה שהעולם הוא תפאורה בהצגה והמציאות עשויה גזירי נייר המוארים באור כחלחל.

אנחנו הולכים זמן מה בתוך העולם המכושף. החיוך לא יורד לי מהפנים, וזה ממשיך להבהיל אותי. סביר להניח שאיאלץ לחיות כך, עם חיוך על הפנים מעתה ועד עולם.

כמה זמן אנחנו הולכים כבר לדעתך?

אין לי מושג.

בוא ננסה ללכת רגיל, כמו שהלכנו עד עכשיו, ולמדוד כמה זמן עובר בין פנס לפנס.

רעיון מעולה. זה יכול להסיט את תשומת הלב שלי מהחרדה שלופתת אותי מרגע שהתחלנו ללכת.

אני מוציא את הטלפון ומאפס את הטיימר.

קדימה.

אנחנו מתחילים ללכת. מחר נגלה שהמרחק שעברנו בעשרים ושש שניות הוא כחמישה מטרים. ונצחק עליי ועל הכבדות שלי. ככה אני אוהבת אותך, היא תגיד, גם בגלל הכבדות.

כמה התגעגעתי לצחוק איתה. כמה זה טוב כשאנחנו רק שנינו. כשאין הפרעות מסביב, כשנדמה לרגע שאנחנו מספיקים לעצמנו. היא לי ואני לה. בלי הסחות דעת, בלי ערבי שישי עם זוגות אחרים, עם "מה להביא?" ו"יצאה מעולה הפשטידה". בלי הרעש התמידי שאנחנו מקיפים בו את עצמנו כדי לברוח, להעביר זמן במפגשי משחק של הילדים בפארקים כדי לנשום רק לרגע. רק אנחנו.

כמו פעם, בדירה הקטנה בירושלים, כשלימדה אותי להתכונן למבחנים באוניברסיטה, מחזירה אותי שוב ושוב אל הספרים בנזיפה מחויכת, קופצת עליי בשמחה ילדית כשאני חוזר מהאוניברסיטה ומספר שהצלחתי סוף־סוף לעבור את הציון תשעים במבחן. או כשהיתה קוראת את הסיפורים הקצרים שלי ואני מתבונן בה מהצד, חרד, ופולט צחוק של הקלה וגאווה כשהחלה להתגלגל מצחוק על המיטה שלנו בגלל משהו שכתבתי.

אנחנו ממשיכים ללכת. הראש עדיין סחרחר. אני נשען עליה והיא מחבקת לי את המותן. אני חושש להכביד עליה ומנסה ליישר את הגב.

תישען, מאמי, אני פה. אל תדאג, אני חזקה מספיק.

אני נשען ואנחנו הולכים לאט.

אני נהיה צמא. אנחנו מנסים להתאפס על עצמנו ונכנסים לבית הוריה. הילדים כבר הלכו לישון. לפחות זה. אני מרגיש שאני מתנהג מוזר ומנסה להסתיר את זה בהתנהגות רגילה שבטח נראית מוזר מאוד למתבונן מהצד.

אני שותה כוס מים קרים בתקווה שזה יעזור להעביר את הסוטול והחרדות. הלגימות שלי נשמעות לי רועמות, וככל שאני מנסה להשקיט אותן הן נשמעות חזקות יותר.

אני שותה מוזר?

מה? לא.

אני מרגיש שאני מתנהג מוזר.

היא לוקחת מידי חפיסת מסטיקים שאני לא מצליח לפתוח במשך דקה ארוכה ופותחת אותה בחיוך.

אני אעלה למיטה. אני חייב להעביר את זה.

באמת, מאמי? אתה סובל?

תמיד.

אני רעבה. וקיוויתי לעשות איתך סקס. שמעתי שזה טוב ככה.

רק את הגוף שלי את רוצה, אני אומר ונעלם לחדר השינה. גם הפעם לא נשכב. אני לא רוצה. כבר תקופה שאני לא רוצה, בלי ממש להבין למה. נדמה שכבר אין לי כוח לזה. וככל שאין לי כוח, נדמה שכוח המשיכה שלי גדל בעיני נרי.

היא מתחילה לפתוח מגירות בחיפוש אחרי משהו שירגיע לה את המאנצ', לא שומעת את המשפט האחרון.

אני מתפשט ונכנס למיטה. מתכסה עד מעל לאף ומחפש תנוחה רגועה. מישהו בטלוויזיה בסלון מעריך שהנגיף יגיע גם לישראל בקרוב. לרגע תחושה אמיתית של פחד אופפת את כל גופי.

משהו מושך אותי ללכת לסלון ולכבות את הטלוויזיה, אבל בתנועה הראשונה אני מרגיש כמו בתוך מים ומוותר על הרעיון, מנסה למצוא מנוחה ויציבות ללא הצלחה. כל תנועה של הגוף מעוררת אחריה גלים קטנים של חוסר נחת. לבסוף אני מצליח למצוא תנוחה שמרגיעה אותי, ממקד את מבטי באור המזגן שמולי, ונרדם.

החולים המשתעלים פורצים את דלת הדירה שלנו. נרי ואני מנסים להקיף את הילדים בחיבוק משותף, אבל הידיים שלנו לא נפגשות. רק האצבעות שלנו נוגעות־לא־נוגעות. אני יודע שאני צריך לקום, לקחת סכין מהמטבח, להתייצב מול המתקפה. העיניים שלי פוגשות את עיניה של נרי, אני רואה את הציפייה שלה, אך דווקא המבט הזה נדמה שממגנט אותי למיטה. אני לא יכול לזוז, אני אומר. וברגע אחד היא נעלמת ביחד עם הילדים, ואני נותר לבדי על המיטה. דלת חדר השינה נפרצת, ואני מתעורר בבהלה.

אני לבד. רעש הילדים מהסלון זוחל לאט לתודעתי. נעמי, הגדולה, מקניטה את איתן, האמצעי, שבתגובה מתרתח ומסתער לעברה בצרחות. הטלוויזיה דולקת על הופ קטנטנים. נדמה לי שאני מזהה את סמי הכבאי. לא יכול להתחייב. עמליה, הקטנה, מספרת לנרי בשפה מתוקה של פעוטות משהו על נסיכות וטקס שצריך לערוך לכבודה. לרגע מתעורר בי הרצון לקום ולצאת אליהם.

אני מתיישב במיטה. אור חזק בוקע מבעד לתריסים, ואני מעווה את פניי. נרי נכנסת לחדר, מזוודה גדולה, פתוחה וריקה בידיה.

התעוררת?

מסתבר.

בוקר טוב, יפה שלי.

לא ישנת?

ישנתי, היא צוחקת. כבר צהריים. ישנת המון. כבר התחלתי לדאוג שהסמים אתמול באמת מחקו אותך. היא לוחשת.

חכי, עוד מוקדם לדעת. אני נשכב ומתמתח. שכחתי שאנחנו חוזרים מחר.

כן, צריך להתחיל לארוז. אבל תתארגן רגוע. הכול בשליטה. היא נותנת בי מבט קצר לפני שיוצאת עם ערימה של בגדים מקופלים מהחדר. אני שוב לא בטוח אם יש לי את החופש להמשיך ולהסריח כאן במיטה עוד קצת. משהו אומר לי שאולי לא.

לרגע תוקפת אותי עצבות. המחשבה על החזרה לעבודה ולשגרה מרפה את ידיי. שוב לצאת בבוקר לשעות ללא תוחלת במשרד. שוב לשאוף רק לרגע שבו הילדים ילכו לישון. להיבלע בתוך הספה עם סדרה שאשכח ברגע שתסתיים. לנקר ולהירדם. לדדות לאט למיטה. להתרסק עליה ולהיזכר שלא צחצחתי שיניים. לוותר לעצמי גם על זה. רק הפעם.

שוב לעמוד נבוך מול חוסר היכולת שלי להביא תרומות, לגזור את הקופון שאנחנו צריכים כל כך כדי להצליח לבנות את הבית שהתחייבתי לה עליו, שיהיה לנו לאן לחזור בארץ. אין לי אומץ להגיד לה את זה, אבל אני לא חושב שאצליח לעמוד בזה. לקחתי אישה ולא אבנה לה בית. כולם יהיו מאוכזבים. ההורים שלנו שמחכים כבר שנחזור ונגור לידם, החברים, ובמיוחד נרי, שמשקיעה כל דקה מזמנה בדבר הזה.

אבל אז אני חושב על רות. אני חושב על החזרה שלי למשרד אחרי שלא התראינו כמעט שלושה שבועות. אני חושב על ההתרגשות המחיה במתח המרומז הזה בינינו. ההתרגשות שהיא הדלק שמניע אותי להמשיך ולהגיע לעבודה.

רוב הזמן אני חי עם זה בשלום. הרי שום דבר לא יקרה בינינו, וכל אחד צריך לפנטז. זה מותר ורצוי. אבל ברגעים כאלה, כמו אתמול למשל, כשאני מרגיש שוב קרוב כל כך לנרי, כשהחלקים הטובים בקשר שלנו צפים לרגע, אני מתמלא גם תחושת אשמה.

בעוד כמה שבועות אני צריך לנסוע לסיציליה. יש שם איזה אירוע. הלוואי שאוכל לקחת אותה איתי. אני שוב לא משוכנע על מי מהן אני חושב.