דבש במלכודת

1

דייב עמד במרתף בצוהריים של יום קיץ בוהק, משקפי ריתוך על עיניו. הוא חפר חריץ באמצעות שלהבת אצטילן בתוך משטח קמור של ברזל, אשר עתיד היה להפוך למפשעה נשית עדינה ביותר.

העבודה הילכה עליו קסם למרות שלא היה אלא שוליה של פסל מפורסם, שהיה עצל כדי לטרוח במו ידיו על הוואגינות שלו. החום במרתף היה עז, והאוויר נמלא עשן ואדי ריתוך. דייב הכה בחוזקה בפטיש שאחז בימינו על האזור שאותו חימם עם המבער שבשמאלו. קירות המרתף החזירו את הד מכות הפטיש.

הוא נראה צעיר כדי לפסל כוּס על סמך היכרות אישית. מי שראה אותו לא היה נותן לו שמונה־עשרה, אבל האמת היא שכבר מלאו לו עשרים ושמונה שנים. הוא התנשא לגובה של מטר שישים ושתיים בלבד. נכון לאותה שעה כבר גילח את לחייו, ומעל שפתו העליונה בצבץ שפמפם בתולי. שיער ראשו היה בהיר וסדור בתסרוקת ילדותית, ומבע עיניו הכחולות תמים.

זרועותיו, לעומת זאת, לא היו ילדותיות כלל. היו לו ידיים של פסל. את קיבורת שמאלו, שהגיחה מהטי־שירט השחורה שלו, פיאר קעקוע של נשר. הוא לבש מכנסי ג'ינס שנחתכו מעט מעל הברכיים, חושפים רגליים לבנות עטויות פלומה צהבהבה ונעלי טימברלנד כבדות.

לפתע, בלי שום סיבה נראית לעין וכאילו יד נעלמה משכה בחוטיו, זרק את הפטיש על השולחן וסגר את ברז האצטילן. הלהבה שקטנה הוסיפה להאיר עוד רגע קט עד שכבתה. הוא הסיר את משקפי הריתוך והעביר אותם מעל ראשו.

דייב יצא מהמרתף, עלה במדרגות, הציץ לתוך קפה בית האומנים של בצלאל ואמר שלום לאחת מהמלצריות המשועממות. המקום היה שומם כמו בית קברות, ודייב חיפש לעצמו מקום פעיל יותר. הוא המשיך לצעוד הלאה במסדרון ובלי לדפוק, דחף את דלת אחד המשרדים. הייתה זו לשכת אדונו, פרופסור חירם מַן, שבאותה שעה שייט על סיפון היאכטה שלו בין איי הים התיכון, מלווה בכמה מנשותיו. שרון המזכירה נותרה מאחור לענות לטלפונים ולקיים את התכתובת השוטפת.

"בא לך לצאת לשתות?"

"אני עסוקה עכשיו."

"כן? במה את עסוקה בדיוק?"

"אני מחנכת זבוב."

"מחנכת אותו לעשות מה?"

"בינתיים אני מלמדת אותו להקליד. אם הוא יהיה טוב אולי אלמד אותו עוד דברים."

דייב צעד קדימה עד שהמקלדת נגלתה לעיניו. על אחד המקשים נח זבוב תפלצתי, מסטול מהשרב. שרון הניחה גרגר סוכר על מקש אחר והזבוב, חרף הסוטול, נפנף בכנפיו וניתר אליו בספורטיביות.

"מתי חירם חוזר?"

"יום ראשון."

דייב סב על עקביו ויצא מהחדר. כשהגיח מחצר בצלאל תקף אותו אור השמש במלוא העוז. הוא מצמץ והשאיר את עיניו פקוחות כדי סדק. ברור, הפאוץ' עם התעודות ועם משקפי השמש נשאר על השולחן במרתף. הוא חיטט מתוך חשש עצבני בכיס מכנסיו ושמח לגלות שיש לו כמה שטרות. אם כך, אין סיבה לחזור.

דייב דחף את דלת הזכוכית המוגפת של בית הקפה, ומבטו נח על חתול שהתנמנם בין צנצנות העוגיות שעל הדלפק. ברמנית לא מוכרת עמדה מעבר לבר וליטפה את החתול בצווארו. פרט לברמנית ולחתול לא הייתה שם נפש חיה, אבל החום והצמא עשו את שלהם. הברמנית נראתה כמו האחות התאומה שלו: קטנה, בהירה, קצוצת שיער.

"הוגארדן, חצי," ביקש. בעיני רוחו הוא כבר ראה את מעטה הכפור שעל הכוס הגבוהה.

"סליחה?" אמרה הברמנית.

"הוגארדן, חצי," חזר ואמר.

הברמנית לא ענתה, רק הצביעה על השלט שמאחוריה: "מכירה או הגשת משקאות משכרים למי שטרם מלאו לו שמונה־עשרה אסורה בהחלט".

"אני נראה לך פחות משמונה־עשרה?"

"יש לך תעודת זהות?"

"תעודת זהות!" דייב התבונן בה באי־אמון. "את אמיתית?"

הוא לא היה מראה לה תעודה גם אם לא היה שוכח את כל הפאוץ' על השולחן בנפחייה. יש גבול להשפלה.

"סליחה, אני חייבת לראות תעודה."

"מה יש לך? אני בא לפה כל יום." הוא הרשה לעצמו לחרוג מגבולות הנימוס האנגלי שעליו התחנך.   

"לא מכירה אותך. אז..." היא החוותה בעיניה לדלת.

הכול הרגיז אותו באותם רגעים. למשל דלת הזכוכית שנתקעה פתאום על ציריה וסירבה לנוע. התאים לו לטרוק לברמנית המטומטמת את הדלת בפרצוף, גם במחיר הוצאת חתול חף מכל עוון משלוותו.

דייב יצא מהבר בלי לדעת שסירובה החל להניע את גלגלי הגורל.

2

דייב פסע בנעלי העבודה הכבדות על פני המרצפות הלוהטות של מדרחוב בצלאל. השמש המשיכה לסמא את עיניו. הוא לא הכיר מקום אחר שמגיש אלכוהול בקרבת מקום, ושוטט ברחובות כנווד התר אחרי נווה מדבר אלכוהולי.

משב קריר מאחד הפתחים משך את תשומת ליבו. מעל הכניסה עמד שלט:

ג'וליאן - מספרה לגברים

לא היה לו שום צורך בתספורת, ובכל זאת הרהר לרגע באפשרות להיכנס למספרה, ולו רק בגלל המזגן ששידר קור מזמין. הדלת הייתה פתוחה. הספר שם פס על כללי הצריכה הנבונה של חשמל. למה שלא אסתפר? אמר לעצמו. אבל אז הוא חשב על נשימתו הכבדה של הספר ועל בטנו השעירה שתידבק אליו כשרק חלוק הספרים הדביק מזיעה מפריד ביניהם. דייב העדיף למות במדבר על פני אותה אינטימיות כפויה שהצטיירה בחדות בדמיונו.

 בכל זאת הוא הציץ אל תוך המספרה, שכמו כל מקום אחר בשעה לוהטת זו של צוהריים, הייתה ריקה. עינו הבחינה בתמונות ההכרחיות של חתיכים מסורקים יפה על הקירות, ובמדף שעליו ניצבו צנצנות ובקבוקונים שונים בכל צבעי הקשת. מהראי הגדול נשקפה אליו במפתיע דמות נשית. על כיסא גבוה, מאחורי הדלפק שעליו ניצבה הקופה הרושמת, ישבה בחורה בחלוק של ספרים ועלעלה בז'ורנל אופנה. דייב שפשף עיניו בתימהון. ספרית במספרת גברים ירושלמית?

הספרית חייכה אליו בתום. אולי בכל זאת אסתפר? בעצם, זה בדיוק מה שהוא צריך. להסתפר, למה לא. הוא דמיין את מגע ידה של הספרית על עורפו המגולח.

כשקמה הבחין שהיא גבוהה מדי בשבילו, בדיוק כמו שאהב. מאז ומתמיד הוא השתוקק לגבוהות ממנו, ובדרך כלל הן לא שמו עליו קצוץ.

גובהה היה מטר שבעים לפחות, והיה לה שיער בגוונים שונים של חום שגלש לכתפיים בתספורת מדורגת. גון עורה היה בהיר, שפתיה מלאות, נטולות שפתון, ועיניה כשני ערמונים חמים. הוא שיער שהיא בערך בגילו, אולי קצת יותר מבוגרת. רגליה היו נתונות בסנדלי זהב גבוהי עקב. בטרם לכסן מבטו אל פניה, אי שם גבוה למעלה, הספיק עוד לראות ציפורני בהונות ארגמניים. היא גלשה בחן מהכיסא הגבוה ונעמדה מולו.

"אפשר להסתפר?" הוא שאל.

"קבעת תור?"

 הייתה פנטזיה ונעלמה כמו שהופיעה, אמר לעצמו, אבל לפני שהספיק לומר שלא, היא אמרה שבסדר, זה לא משנה.

איזה קול רך יש לה, חשב.

"לחפוף לך?"

לפני שהספיק לענות, הושיבה אותו, עטפה את צווארו במגבת והוליכה בעדינות את ראשו לאחור אל כיור החפיפה.

"המים בסדר? לא חמים מדי?"

הוא היה מהופנט ממגעה מכדי לענות לשאלות. כל מה שהצליח להגיד היה "וניל" כשריח השמפו בא בנחיריו.

"אתה אוהב?" שאלה. הוא לא ענה. באצבעות ארוכות ועדינות, מטופחות ציפורניים, הקציפו ידיה את הסבון על ראשו. הוא עצם עיניים.

גם כששאלה איך הוא רוצה את התספורת שלו הוא לא ענה.

"צריך רק קצת תיקון ויישור," החליטה בשבילו. ריח גופה שיכר אותו. נדף ממנה ניחוח בושם פירותי. היא החלה בעבודת המספריים. למען האמת בקושי היה מה לגזור, אלא שהיא התעלמה באצילות נפש מהעובדה המביכה הזאת.

3

ביום ראשון חירם חזר שזוף מכף רגל ועד ראש, אפוף משב של רוח ים ומלח. פדחתו הקירחת, שיצאה אל האור בכל עת שהוא לא חבש את כובע רב־החובל שלו, נחרכה מהשמש והבהיקה באדום באזורים שלא התקלפו. הוא התאהב באופן נואש בכובע הספנים במהלך ההפלגה, והסיר אותו רק כדי לשוב ולהשתכנע שעם הכובע הוא נראה הכי טוב. חירם הבין דבר או שניים באסתטיקה, וכובע הספנים אכן השתלב הרמונית עם זקנו ופניו סחופי הרוח. כך סברו גם רוב הסטודנטיות שלו.

הוא ישב עם דייב ושרון במשרד. הם אכלו את החלבה שהוא הביא ושתו ראקי בכוסות חד־פעמיות. חירם שפע אופטימיות ומרץ לקראת שנת הלימודים החדשה שעמדה בפתח, מרץ שעמד בשיווי משקל חינני עם עצלות מולדת, שהייתה משוקעת עמוק בכל תנועות גופו.

 דייב ושרון היו פחות אנרגטיים. בשונה מחירם, שניהם דילגו מטעמים תקציביים על חופשת הקיץ. דייב, שהיה תלמידו המצטיין והמבטיח של חירם, עבד כשוליה בשכר סטודנט; ואילו שרון ידעה היטב כי מרגע שהבוס חוזר, שוב היא שפחה לכל גחמותיו; ולחירם לא חסרו גחמות.

כעת היה שקוע כל כולו במחזור סיפור ששרון ודייב ידעו בדיוק מאיזה ספר נלקח, אלא שחירם סיפר אותו בגוף ראשון כאילו אירע לו במסעו הנוכחי באיים.

"ישבנו בטברנה כמה חברים. זקן אחד בשולחן לידנו ישב ועישן מקטרת. הבגדים שלבש, מין אדרת כבשים פראית, והמקל שהשעין לצידו על השולחן, כמו איזה רועה צאן תנכי... הוא סִקרן אותנו. איך החיים של אחד כזה, מקומי? על מה הוא חושב, במה הוא מתעניין? השתוקקתי להיכנס לעורו."

דייב ושרון החליפו חיוכים. חירם לא שם לב והמשיך.

"היה איתנו בחור שמדבר יוונית שוטפת, מכיר את הניב של האי כאילו נולד שם. הוא תרגם והתפתחה שיחה." חירם בלם את המונולוג שלו ובלע בלגימה אחת כמות נאה של ראקי.

"אתם יודעים, הדברים הרגילים. לא ירד מספיק גשם ויבולי הטבק אכזבו. הממשלה אדישה למצב העסקים וממשיכה לחנוק במיסים. העציב אותי שהשיחה לא מתרוממת. עד שפוגשים זקן אותנטי, מקומי, איך באמת הוא רואה את העולם?"

דייב גילה שהוא מקמט תחת ישבנו דף של ספר אומנות יקר שהיה מונח על השולחן, ומיהר לקום לפני שאדונו יבחין בנזק.

"ישבתי שם, שקוע בהרהורים על מהות האדם וטבע הקיום האנושי, ולפתע נתקלו עיניי בארון ישן עם דלתות זכוכית שבו הוצגו לראווה מזכרות שונות, וביניהן פוחלץ של דג שמך ענק."

"חירם, כבר נגמרו לך הסיפורים מהשייטת שאתה מצטט לנו מ'שלושה בסירה אחת'?" אמר דייב. שרון כיסתה את פיה בידה, שלא לחשוף את חיוכה.

"יש את זה גם שם?" שאל חירם בתמימות מעושה. "אז אתם לא רוצים לשמוע את הסוף?"

"אנחנו כבר יודעים את הסוף," הבטיחה שרון.

 חירם ביצע תפנית חדה ועבר להתעניין בפות של אשתו. הוא ביקש לדעת אם דייב התקדם יפה בחפירות.

"בסתיו יש לי תערוכה בפריז. חייבים שהוואגינה הזו תעמוד שם."

"הכול מתקדם בקצב טוב," דייב אמר, וחירם ביקש שירדו לבחון אותה מקרוב. דייב נאנח והשתרך אחרי הבוס שלו.

4

הספרית המתוקה, שאפילו לא ידע איך קוראים לה, לא עזבה את ראשו של דייב לרגע. אחרי שבוע חשב לעצמו שהגיעה השעה להסתפר שוב.

דלת המספרה הייתה פתוחה הפעם רק לכדי סדק צר, וחושיו שידרו לו מייד שפני הדברים שונים מאוד הפעם. בכל זאת הוא הציץ פנימה. על כורסת הספר, זו אשר הוא עצמו ישב עליה שבוע קודם לכן, ישב כעת לקוח אחר. מצב זה עשוי היה לעורר קנאה בליבו לולא הבחין מייד שהספרית שלו איננה. במקומה עמד ספר, גבר נאה ומטופח, שהיה שונה לחלוטין מהספרים המיוזעים והדביקים שדייב הכיר.

מאוכזב, הוא סב על עקביו ונכנס לבית הקפה. הפעם הייתה מאחורי הדלפק בריסטה שהוא הכיר, והיא מילאה את ההוגארדן־חצי שלו בלי שביקש בכלל. היה קצת מוקדם ביום בשביל לשתות, אך היא לא שאלה יותר מדי שאלות. לפעמים יש לבן אדם סיבה לדפוק את הראש על הבוקר, ודווקא במצבים כאלה אנשים מעדיפים שיעזבו אותם לנפשם.

דייב לקח את הבירה שלו ויצא לשתות אותה בחוץ, ליד אחד מהשולחנות העגולים שבין העמודים. הוא הביט בעוברים והשבים ולגם לאיטו. יותר ויותר נטה להאמין שהספרית הייתה רק חזיון תעתועים פרי דמיונו. היה מאוד־מאוד חם באותו יום, הוא נזכר. הוא היה צמא, אולי קצת מיובש. הוא עצם עיניים וניסה להחליט, דמיון או מציאות? הוא דווקא היטיב לזכור את הפרטים: עיניה הערמוניות, החיוך הילדותי שלה, גופה התמיר, שערה היורד לכתפיים בתספורת מדורגת. אפילו את סנדלי הזהב שלה הוא זכר, ואת בהונותיה באדום בוהק. את כל זה חלם?