כימיה בין שני עולמות

חדר בית החולים

נהג המונית היה עצבני והנסיעה איתו דמתה יותר להרפתקה, דבר שהגביר את תחושת המתח שלי, שהייתה בשיאה. למען האמת, אני מתקשה לרדת לסוף דעתם של בעלי המקצוע הזה, אף כי הם תמיד מבטאים במדויק את צפונות ליבם של האנשים, משקפים היטב את מצב החברה ומספקים מידע שעולה בידם לאסוף על היבטים שונים של החיים.

הקפה לא שיפר את מצב רוחי ולא הרגיע את מחשבותיי גם אחרי הלגימה האחרונה. בלי משים, לחצתי על הכוס הרכה בכף ידי עד שמחצתי אותה, ותנועה זו העניקה לי מעט רוגע, אולי אף יותר ממה שעושה הקפאין, אותו מעורר אגדי.

הרהרתי בכך שהפרֵדה הבלתי־נמנעת מאבי הולכת ומתקרבת ותהיתי איך אנהל את ענייניי אחרי מותו. נזכרתי בדברי הפילוסופים על המוות: "אדם שיש לו מחשבה שגויה על החיים, תהיה לו תמיד מחשבה שגויה על המוות". אבל איך אני יכול להבין את המוות כשהדעה שלי על החיים טרם התגבשה סופית? ומה עם הרגשות של אמי? מה עם ילדותי, המשופעת בחום הזיכרונות איתו? מה עם הנסיעות, הטיולים והסיורים המשותפים שלנו והשיחות העמוקות בינינו? הכול, יא אלוהים, הכול קשור אליו.

המחשבות התרוצצו במוחי ועוררו בי תחושות של בלבול ופחד. גם לאחר שהמונית עצרה הן לא עצרו. אבל עד מהרה התעשתּי לשמע קולו של הנהג העצבני, שפרץ לעברי והתמזג עם המולת מחשבותיי: "קדימה, אדוני, בבקשה, הגענו לבית החולים."

בכל פעם שרגליי דורכות בפתח בית החולים תוקפת אותי הרגשה של אי־נוחות ומתח. אני סבור שטרם פיתחתי את היכולת להסתגל לבתי חולים ולעולם לא אוכל להסתגל אליהם, כי לתחושתי הם מקום של צער ועצבות.

החשתי את צעדיי במבואות ובמסדרונות בית החולים עד שהגעתי לחדר של אבי, שהיה בקצה האגף המיועד למאושפזים במצב בריאות כשלוֹ. עם כניסתי לחדר משך את תשומת ליבי האור שחדר מבעד לחלון הגבוה, המשקיף אל שמי הגליל. האור חדר דרך וילון לבן ושקוף, וכמיקרוסקופ החושף את פרטיה של דגימה המונחת תחת העדשה האיר את פני אבי השוכב במיטתו.

המצב הבריאותי של אבי הידרדר בתקופה האחרונה ואחזה בו חרדה עמוקה, שזיהיתי אותה במבטיו. הרגשתי שהוא מבקש את עזרתי כדי להישאר בחיים, שאהב על כל היבטיהם וגווניהם. לא היה לי מושג איך מרגישים על סף המוות וכיצד מגיב האדם, ועלה בדעתי שאולי המוח עובר לשלב אחר של חשיבה, שמקילה עליו את הפרֵדה מהעולם הזה ומאהוביו. מכל מקום, קיוויתי שתקופה זו תעבור על אבי האהוב עם כמה שפחות כאבים וסבל. נשקתי לו על מצחו הקר ובקול חמים ורגוע שאלתי אותו לשלומו. הוא השיב במילים בודדות, שהעידו על היותו מותש מהמחלה. הרגשתי חסר אונים וחסר יכולת לעשות דבר מה מלבד לעודד אותו לגלות סבלנות ונחישות. עיניו כמעט לא נפנו ימינה ושמאלה אלא ננעצו בעיניי, כאילו התחנן לפניי לדבר איתו. הקמטים שעל פניו היו כתבליט וסיפרו את סיפור חייו, המלאים בסבלנות, בעמידה איתנה ובגאווה. למרות זאת עדיין נותרה בפניו הבעה של הצחוק שהורגלנו בו, שכן אבי היה אדם חביב ולבבי ואהב להתבדח עם כל הסובבים אותו, קטנים כגדולים, נשים כגברים, וכולם רחשו לו אהבה רבה.

החדר על קירותיו הלבנים היה קר במידת מה והיה לו ריח מיוחד כבכל פינה בבית החולים, כנראה בשל החומרים המחטאים שמשתמשים בהם דרך קבע ושהמולקולות שלהם ניתזות והופכות לחלק מתערובת הגזים שבאוויר. הצינורות התלויים לצד המיטה, שסיפקו לו חמצן ונוזלים במצבי חירום, עוררו בי חוסר שקט בכל פעם שהתקרבתי אליהם, כי פחדתי שמא אתקל בהם ואנתק אותם בלי משים.

מעל מיטתו, מצד ימין, היה תלוי מסך ועליו פרטים על מצבו הרפואי, כמו קצב פעימות הלב ולחץ הדם ופרטים נוספים שלא הקדשתי להם תשומת לב יתרה. זה הזכיר לי את הצד המכני שלנו, כמה אנחנו דומים למכונה, שנעה בהתאם למבנה ולתכנות הפנימי שלה.

קצב פעימות הלב היה תשעים פעימות לדקה, והן נראו על המסך כגלים רצופים ומונוטוניים. נזכרתי בדברי אבי, שהלב דומה למנוע של מכונית, המפיק אנרגיה להנעת הרכב בהתאם לחוקי המכניקה, שהתפתחו במשך יותר ממאה וארבעים שנה. הוא גם דיבר על הדמיון בין המוח, מרכז העצבים של האדם, שמכיל מיליארדי נוירונים (תאי עצב), לבין המערכת האלקטרונית של מכונית מודרנית, השולטת בהנעתה באופן מופלא; כמוה כאיברי גופנו הפנימיים, הנשלטים על ידי אותם נוירונים. בה בעת חשבתי גם על הנשמה, התחושות, המצפון, המחשבה, האהבה והחושים, ותהיתי אם קיים בטכנולוגיה המתקדמת של עולמנו דבר הדומה להם.

צלצול הטלפון הנייד שלי קטע את מחשבותיי ואת תהיותיי. הייתה זו אמי שהתקשרה אליי, וכתמיד, קולה זרם לאוזניי שקט וחמים. היא שאלה אותי לשלומי ולשלום אבי. הרגעתי אותה ואמרתי לה שמצבו יציב עכשיו והבטחתי לה שאתקשר אליה מאוחר יותר. בטרם הסתיימה השיחה, כהרגלה, היא לא שכחה לשאול אותי מה אני רוצה שהיא תכין לי לאכול, שהרי היא עקרת בית מנוסה והיא אשפית במיוחד בהכנת ארוחות טעימות.

לאחר השיחה נפניתי לאבי, וברגע שהסתכלתי עליו הרגשתי שמשהו אצלו אינו כשורה. גופו רעד והוא ביקש ממני להתקרב אליו. ניגשתי אליו וניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו שלא ידאג ושהוא יהיה בסדר. אחר כך מיהרתי לחדר של הצוות הרפואי וביקשתי שיעזרו לו. הרופא הגיע מייד, בדק אותו לכמה דקות וביקש מהאחות להביא לו מכשיר מיוחד. היא הביאה אותו והוא הניח אותו על ראשו של אבי כדי להרגיע אותו.

שאלתי את הרופא על מצבו של אבי, אחרי שהתייצב, והוא ענה לי בכנות שאבי סובל ממחלה נדירה, שגורמת לניוון תאי העצב, ושמצבו מחמיר מיום ליום. עוד הוסיף ואמר שאם המצב יימשך כך, הוא ימות תוך זמן קצר. שאלתי אותו מה ביכולתנו לעשות כדי שמצבו ישתפר וכדי שיוכל להחזיק מעמד זמן רב יותר ויחווה איתי את סיום לימודיי המיוחל בפקולטה לספרות באוניברסיטה. רציתי להוכיח לו שסיימתי את לימודיי בהצטיינות כמצופה, ובכך לגרום לו לתחושות סיפוק וגאווה בטרם ייפרד מאיתנו.

לרופא אומנם לא היה הרבה מה לומר, אבל הוא לחש באוזני: "עליך לנסות להעסיק את אביך כמה שיותר בשיחות שיש בהן כדי לחזק את מערכת העצבים, שכן דיבור מתמשך מאיץ בנו להפריש הורמונים מיוחדים, שמחזקים את רשת הנוירונים ובאופן כללי את הגוף, ולכך יש השפעה עצומה על בריאותנו."

על אף הדברים הכנים והנחרצים של הרופא, הרגשתי שהוא חומל עליי ומשתדל לגלות הבנה למצבי. ככל הנראה בגלל הסיטואציות הקשות שהרופאים מתמודדים איתן מדי יום הם הופכים למלאכים מאופקים וחסינים רגשית, שאם לא כן, כיצד הם יכולים באופן מתמיד לעשות את עבודתם האדירה בתוך כל המצבים האנושיים הלא פשוטים שהם נחשפים אליהם. הוא חייך, הניח את ידו הימנית על כתפי השמאלית, האיץ בי פעם נוספת לשוחח ככל יכולתי עם אבי, והלך.

למען האמת, הופתעתי מדברי הרופא — ששיחות עם אבי יש בהן כדי לשפר את בריאותו ולחזק את תאי העצב שלו. הדבר נשמע פשוט למדי, אולם השפעתו גדולה ורבים מאיתנו אינם ערים לכך. כולנו נוהגים לקיים אין־סוף שיחות שמשפיעות על החשיבה ועל מצב הרוח שלנו. כל כך הרבה אנשים פונים לפסיכולוג כדי לשוחח איתו ומשלמים עבור זה הון עתק. אפילו כשאנחנו מדברים לעצמנו אנחנו מרגישים טוב יותר. האנשים מדברים והחיות מתקשרות בקולותיהן ובתנועותיהן. שמעתי מאבי לפני כמה חודשים על תגלית חדשה, המראה שגם צמחים עושים זאת; מדענים גילו שכאשר צמחים מסוימים נחשפים לתנאים חיצוניים מאיימים, כמו יובש, הם משמיעים קולות בעלי תדרים המתאימים לחוש השמיעה של חרקים וצמחים אחרים. אולי בכך הם מבקשים עזרה או מזהירים את החרקים שלא יתקרבו אליהם.

אבי היה פרופסור לביוכימיה וחקר את תכונות החלבונים והקשר שלהם למחלות שונות, כמו סרטן ופרקינסון. הוא גם גילה עניין רב בהיסטוריה של מדעי הכימיה והרפואה ובתגליות ששינו את עולמנו והשפיעו, ועדיין משפיעות, על מצבים שונים בחיינו. אני, לעומת זאת, לא נמשכתי לתחום המדעים המדויקים. תחומי העניין שלי היו רוחניים, פילוסופיים, פיוטיים ואומנותיים יותר, אולם רכשתי מעט ידע בנושאים אלה מאבי, כשהקשבתי לדבריו מלאי הלהט בשיחותיו עם חבריו מכל רחבי העולם, ועם אמי, שאהבה להקשיב לכל מה שסיפר לה.

הוא תמיד היה חוזר ואומר שאינטלקטואל אמיתי חייב להיות בעל ידע מדעי ולהכיר את הרקע לתגליות הגדולות שהפכו את חיינו לטובים יותר, גם אם זה ידע צנוע. הידע של הפרט בתחום הפוליטי, הכלכלי, הפילוסופי וההיסטורי, ובתחומים נוספים, אינו שלם בלי ידע מדעי.

לא היו לי הרבה ברירות. חשבתי שהגיע הזמן לנהל עם אבי שיחות עמוקות על נושאים אלה ועל התגליות שכבשו את ליבו, דבר שלא הרביתי לעשות בעבר. קיוויתי ששיחותינו יהיו לו למזור, יגרמו לשיפור במצבו ויאריכו את חייו. קיוויתי שמצב הנוירונים שלו יהיה כמצבה של שהרזאד (שחרזאדה) באלף לילה ולילה, שלא חדלה להעסיק את המלך שאהריאר בסיפוריה כדי להינצל מהוצאתה הצפויה להורג. אבל איך אצליח להעסיק את הנוירונים באלף סיפורים על תגליות מדעיות? ובכלל, איפה אמצא מאתיים חמישים ושישה סיפורים כמניין אלה שיוחסו לשהרזאד, בת הווזיר, שברוב פיקחותה, השכלתה ויכולתה המופלאה לספר סיפורים, סיפרה את סיפוריה במשך אלף לילה ולילה, ועלה בידה לרתק את המלך שאהריאר ולעורר בו רצון עז לשמוע את המשך הסיפור. יום אחר יום חזר המשפט המפורסם בשיאו של כל סיפור: "שהרזאד השתתקה כי הבוקר עלה, והזמן לספר את סיפוריה כָּלָה".

חזרתי לחדר מלא להט לדבֵּר ושמתי לב שחל שיפור מסוים במצב רוחו של אבי. לקחתי כיסא והתיישבתי צמוד למיטתו. הנחתי את ידי על כתפו השמאלית, התבוננתי בו ובלי לחשוב הרבה התחלתי לדבר על דברים שמעסיקים אותי.

"מאז ומתמיד אני תוהה, אבי, על מבנה הדברים שסובבים אותנו ותכונותיהם, ועד כמה הם דומים או שונים זה מזה. רוב האנשים על הפלנטה הזאת אינם מבינים מה עומד מאחורי זה. נוסף לכך, מאז ומתמיד מנקרת במוחי ובמוחם של רבים השאלה הנצחית: מהם המרכיבים החשובים ביותר של היקום הזה?"

האישה הקורנת

עיניו של אבי התרחבו והברק בהן גבר. הוא הזדקף, סובב את ראשו לעברי ונשם נשימה עמוקה. נראה שהשאלה ריגשה אותו.

"השאלה שלך אינה קלה, בני. אנחנו יכולים לדבר עליה ימים רבים, ונצליח לגעת רק באפס קצֶהָ. אבל הנח לי להראות לך דרך מקוצרת, שאולי תשיג את המטרה. אני מציע שנישאר על הפלנטה שלנו, כחלק מהמרחב הקוסמי האין־סופי הזה וחוקיו החשובים ביותר, שהם עלומים ברובם."

הוא שוב נשם נשימה עמוקה, כאילו התכונן לצאת למסע נצחי, והתחיל לדבר בהתלהבות המוכרת שלו:

"כאשר התחלתי להתעניין בנושאים מדעיים הופתעתי יותר מכול מידיעת האמת שאינה משתמעת לשתי פנים, והיא שאנחנו, בני האדם, כמו גם הצמחים, בעלי החיים, האוויר, הדברים הדוממים וכל מה שסביבנו, בנויים מחומרים שונים בעלי תרכובת כימית מיוחדת משלהם או במילים אחרות, בנויים מאטומים שמגיבים ונקשרים ביניהם על פי חוקי הכימיה, שמקנים להם תכונות גלויות ונסתרות. אמת זו אינה מעסיקה את רוב האנשים, אבל היא הכול ומעל הכול."

"לא קל לאדם הרגיל לחשוב על זה," אמרתי, "שכן אנו רואים את אשר סביבנו, ורבים מאיתנו אינם שמים לב ליותר ממה שרואות עיניהם ולמה שמעבר לעולמנו הגלוי. אבל למרות זאת, האומנם אמת זו חלה בפועל על כל מה שסביבנו?"

"כן, היא חלה אפילו על דברים הפשוטים לכאורה," ענה אבי. "ניקח לדוגמה את המים, תרכובת החיים. הם בנויים משני אטומים של מימן ואטום של חמצן, לא יותר. תרכובת כימית זו נחשבת לפשוטה בהשוואה לחומרים אחרים, ואולי יש בכך משום שיעור לחיים, והוא שלפעמים הדברים הפשוטים ביותר יכולים להיות החשובים ביותר. מבחינה מדעית, תרכובת זו מעניקה למים שסביבנו, שנמצאים בנחלים, בנהרות, באוקיינוסים ובכל מקום, את התכונות שלהם שמוכרות לנו. אחת מהן היא האנומליה של המים. זוהי תופעה מיוחדת למים: כשהם הופכים לקרח הצפיפות שלהם קטנה והנפח שלהם גדל. בכך הם כאילו מייחדים את עצמם משאר הנוזלים, שמתכווצים במעבר למצב מוצק. דבר זה גורם לקרח בבריכות ובאגמים לצוף על פני המים ולשמש מבודד למים שמתחת. הודות לכך הטמפרטורה תחת הקרח נשמרת ומאפשרת לחיים תחתיו להמשיך להתקיים למרות הקור העז ששורר באזור.

"תרכובת זו, על אף היותה פשוטה, עדיין מעסיקה את החוקרים, והם בודקים את התכונות הייחודיות של המים ואת האפשרות לנצל אותם לשימושים אחרים, כמו ייצור אנרגיה."

"את מי לא העסיקה תרכובת החיים?" שאלתי את אבי, "היא אפילו נזכרת בספרי הקודש. בקוראן היא נזכרת עשרות פעמים, כמו בדברי האל: 'ויצרנו מן המים כל דבר חי, האומנם לא יאמינו?' [קוראן, הנביאים 30/21], וכך גם בתורה: 'והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים' [בראשית א', 2]. תרכובת החיים הזו חדרה גם לשירה הערבית העתיקה והמודרנית כמו שהיא חודרת לקירות. קראתי מחקרים מעמיקים על המשורר בן התקופה העבאסית, אלבּוּחְתוּרִי, והמשורר האנדלוסי אִבְּן זַיידוּן, שחיו באזורים עם טבע קסום, האחד בצפון סוריה והשני בקורדובה. שני משוררים אלה הפליאו לכתוב על המים בשיריהם; הם היללו אותם ואת מקורותיהם, את הגשם, העננים, הנהרות, הבארות, הימים, הבריכות, הזרמים והשלגים. הם השתמשו בביטויים יפים ועשירים לתיאור הגשם והמשקעים, כגון גשם ברכה, מטר כבד, זרזיפי מים, טללי בוקר. הם השתמשו במיומנות במים כמטאפורה בבתים של שירי שבח והלל, שירי לעג ונאצה, שירי כיסופים וערגה ושירי קינה. צדה את עיני שירת האהבה של אלבּוחתורי לאהובתו. הוא השווה את דבריה לגשמים היורדים בשפע ובנדיבות על האדמה הצמאה, והיא פורחת ומניבה פירות:

"דבריה כגשמי נדבות שופעים / ובמקרה של בצורת קשה — ענני."

"כל כך נפלאה היא השירה הערבית, שלא הותירה דלת בלי לדפוק עליה ולהיכנס בלבוש מהודר! יפה שאתה נזכר בה ומצטט ממנה," אמר אבי. "הנח לי להוסיף ולומר לך שלכל היסודות השונים האלה יש מבנה משותף של גרעין, המכיל חלקיקים בעלי מטען חיובי (פרוטונים) וחלקיקים ניטרליים (נייטרונים), וסביבו נעים חלקיקים בעלי מטען שלילי (אלקטרונים) במסלולים קבועים, כל אחד במסלולו, כמו הסיבוב של השמש, הירח וכדור הארץ. חלקיקים אלה, שהם שונים במספרם מיסוד ליסוד, קובעים את דרכי התגובה של היסודות זה לזה. כיום יש לנו מאה ושמונה־עשר יסודות כימיים, שרובם נוצרו בכוכבים לפני מיליוני שנים, במהלך התלקחותם. הדבר גרם להיתוכם של היסודות הבסיסיים, בשל הטמפרטורה הגבוהה, וליצירת יסודות חדשים. הכנת חלק קטן ביותר מהם נזקפת לזכות המדענים, שהצליחו בכך במהלך העשורים האחרונים."

"אתה רוצה להגיד לי שמאה ושמונה־עשר יסודות זה כל מה שזקוק לו הטבע כדי לייצר מספר אין־סופי של דברים נוסף לכל האורגניזמים? זה מדהים!" אמרתי בפליאה.

"אני מבין את ההשתאות שלך, אבל זהו יפי הטבע, בני, קסמו ומיומנותו. מה שמדהים עוד יותר הוא שהטבע משתמש במספר מועט של יסודות כדי ליצור את רוב הדברים שסביבנו. המבנה שלנו כבני אדם מבוסס על כעשרים יסודות בלבד במספרים משתנים. יותר מתשעים ותשעה אחוזים מהמסה שלנו בנויה משישה יסודות: חמצן, פחמן, חנקן, סידן וזרחן, אשר מגיבים ביניהם ומייצרים את כל מה שאנחנו צריכים כדי להיות מה שאנחנו. מכיוון שכעת חודש מרץ, שבו מציינים את יום האישה הבין־לאומי, מחובתנו להזכיר את מארי קירי, מדענית ממוצא פולני, אחת ממגלי אותם יסודות. קירי היא אחת הדמויות הנדירות, בהיותה האישה הראשונה שזכתה בשני פרסי נובל, ומה שמרשים עוד יותר, היא היחידה שזכתה בפרס נובל בשני התחומים — פיזיקה וכימיה."

"אפשר לומר שמארי קירי מייצגת מודל יוצא דופן של נשים," אמרתי בהערכה, "והצלחתה מעניקה השראה לנשים בכל מקום. היא מוכיחה שהתמדה ונחישות מאפשרות לנשים להגיע להישגים הגדולים ביותר למרות הקשיים והאתגרים שהן נאלצות להתמודד איתם. אבל איך היא הצליחה בפועל לעשות זאת?"

"ב־1903 קיבלה מארי קירי פרס נובל בפיזיקה יחד עם בעלה הפיזיקאי, פייר קירי, ועם הפיזיקאי אנטואן אנרי בקרל, בהוקרה על מחקריהם המשותפים בתחום תופעת הקרינה הנפלטת מכמה יסודות, כמו האורניום. ב־1911 זכתה קירי בפרס נובל בכימיה בהוקרה על גילוי שני יסודות — הרדיום והפולוניום, ועל הצלחתה בבידוד הרדיום, גילוי טבעו המיוחד וחשיבותו בטיפולים רפואיים. כדאי שתדע, בני, שקירי, שערכה את כל מחקריה בצרפת, קראה ליסוד שגילתה 'פולוניום', על שם מולדתה פולין, זאת כדי למקד את תשומת הלב לארץ מולדתה ולסבל שעברה מחלוקתה בין מדינות שונות. בשל ההישגים הנכבדים של מארי קירי אפשר לכנותה, אם תרצה, 'האישה הקורנת'."

"כמה גדול הוא האדם הנאמן לזהותו ולשורשיו ורואה אותם בכל דבר שהוא עושה!" אמרתי.

"אכן כך! אבל מה שמצער הוא שכמו בדעיכה הרדיואקטיבית, שבה היסוד מקריב את עצמו על ידי פליטת קרניים, כך היה גורלה של קירי," אמר אבי והוסיף, "היא הביאה לעולמנו מצבור של קרני ידע בעודה מתעלמת ממצב בריאותה, ונפטרה ממחלת הסרטן, שתקפה אותה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית במחקריה."

"אין מחלוקת על כך שקירי הייתה אישה מיוחדת במינה וּוִירטואוזית בפועלה, אבל מבחינתי, אמי היא האישה הקורנת שאין דומה לה, והיא הכול בשבילנו. היא האישה הגדולה שאני אוהב, שהאירה וחיממה באהבתה את ביתנו. היא כחמצן וכמים, שבלעדיהם איננו יכולים לחיות, וכמונו — כל האורגניזמים על פני האדמה. ראיתי איך היא דואגת לך, אבא, וסועדת אותך במחלה שאתה סובל ממנה מזה כמה שנים. היא כל כך מסורה לך! היא קיבצה סביבך את כל ילדיך ונכדיך האהובים עליך והייתה מקור האושר של כל אחד ואחד במשפחתנו, זאת נוסף לאהבתה לשכניה ולבני כפרנו השליו."

"נכון מאוד, בני, אני בר מזל על שזכיתי באמא שלך ובאהבה שהיא מרעיפה עליי כבר יותר משישים שנה. ומכיוון שדיברנו על התרכובת הכימית של המים, הרשה לי לגלות לך שהצורך שלנו במים הוא הסיבה להיכרותי עם אמך."

"איך זה קרה? ספר לי, אבא," אמרתי עם חיוך על שפתיי.

"ראיתי אותה ליד המעיין של הכפר הסמוך, שאליו היו האנשים הולכים להביא מים למשפחותיהם. אמך הייתה יפהפייה. התבוננתי בפניה הקורנות והתאהבתי בה. מאז אותו יום הבחינה סבתך ברצוני העז ללכת אל המעיין כדי למלא מים, עד שבאחד הימים הרשתה לי להתלוות אליה כדי שתראה את אמך ותעשה עימי חסד — תשאל על אודותיה ותבקש את ידה עבורי."

חייכתי ושאלתי אותו בנימת תוכחה:

"למה לא סיפרת לי את הסיפור הרומנטי הזה לפני כן? או שאתה כמו כל האבות בני גילך, שלא מעוניינים לשתף את בניהם בעניינים כאלה. האומנם היינו זקוקים לעזרתה של קירי בנושא זה?" והוספתי בחיוך: "עכשיו אני מבין למי שרה הזמרת והשחקנית הלבנונית, סַלְווא אלְקַטְרִיבּ, בשיר האהוב עליך מאז ומתמיד:

"ליד המעיין, עיניים שלי

אמרתָ לי: אני צמא,

השקי אותי מעט, נערה..."

אורו פניו והתרחבו עיניו, וקרנו מניחוח הזיכרונות. הוא המשיך את סיפורו על יסודותיו ומרכיביו:

"זכור גם שליסודות אלה יש תכונות כשל בני אדם, בהם העצלן כמו ההליום והניאון; המורד כמו הליתיום והנתרן; היפה כמו הזהב והפחמן, שממנו עשוי היהלום; הערמומי כמו הכספית; הגמיש כמו הנחושת; הקשיח כמו הברזל; היסודי כמו החמצן והעממי כמו המימן. אתה מרגיש, כדברי הסופר והכימאי היהודי־איטלקי, פרימו לוי, בספרו הטבלה המחזורית, ש'כל יסוד אומר דבר־מה לאדם כלשהו, ולכל אדם הוא אומר דבר אחר, כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בילדותך. יוצא מהכלל הוא הפחמן, כי הוא אומר כל דבר לכל אדם'."

הוא המשיך וסיפר בסגנון דיבורו היפה והקולח, כשהחיוך לא סר מפניו החיוורים:

"בין היסודות האלה יש מי שחי בהרמוניה עם אחרים ומי שסולד מאחרים. הם נקשרים זה לזה באמצעות נתינה או לקיחה או שיתוף במטעניהם השליליים, בדיוק כמו הרגשות שלנו, שקושרים אותנו זה לזה או מפרידים אותנו זה מזה. כאשר הם מתחברים זה לזה בדרכים ובמספרים שונים, בהתאם לחוקים המיוחדים שלהם, כמו בתרכובת של המים, הם מייצרים תרכובות חדשות, שבונות את כל המבנים החיצוניים והפיזיולוגיים שסביבנו ובנו ואפילו את אלו שמשפיעים על הרגשות שלנו, כמו פחד, אהבה ושמחה."