צללי הלילה

ספר זה לא היה רואה אור ללא התמיכה, האמון והאהבה של אנשים רבים שליוו אותי במסע לחקר תופעת שיתוקי השינה במשך שנים רבות. ראשית, תודה עמוקה לענת, אשתי היקרה, שעמדה לצידי לאורך כל הדרך. הסבלנות, התמיכה והאמונה שלה בי ובחשיבות העלאת המודעות לשיתוקי השינה ולפרויקט הזה היו המצפן שהוביל אותי קדימה ונתנו לי כוחות.

למשפחתי היקרה — לאימי, אודיה, שהקדישה שעות ארוכות לעריכת לשון מדויקת ומסורה ושתמכה בהוצאת הספר; לגיסתי רחלי, שקראה את כתב היד בעין ביקורתית והעירה הערות שהעשירו ודייקו את הספר. לאבי יחיאל, לכוכי, ולאחי אלישיב — תודה על התמיכה הכלכלית שאפשרה לי להוציא את הספר לאור. בלעדיכם, חלום זה לא היה מתגשם.

תודה רבה לגיורא קלר יו"ר עמותת 'אמנות האהבה' שמעבר לכל הדברים הטובים שהעמותה שלו עושה עבור נפגעי האסון והמלחמה בשנה האחרונה, גם מאמין בחשיבות הנגשת המידע על שיתוקי השינה לציבור הרחב ותמך בהוצאת הספר לאור.

תודה מיוחדת ועמוקה שמורה לכל האנשים האמיצים שפתחו בפניי את ליבם ושיתפו אותי בסיפוריהם האישיים. האמון שנתתם בי והנכונות לחשוף חוויות אינטימיות ומורכבות, הם שהפכו את הספר הזה למה שהוא. סיפוריכם מאירים את הדרך עבור אחרים המתמודדים עם שיתוקי שינה, ובזכותכם אנשים נוספים יבינו שאינם לבד.

הקדמה

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, בתחילת שנות התשעים, כאשר הייתי באמצע שנות העשרה לחיי. משהו גרם לי להתעורר במיטתי והרגשתי צמרמורת מלווה בתחושת פחד שהלכה והתגברה. מבעד לחשכה שאפפה אותי יכולתי לראות כיצד דלת החדר נפתחת לאיטה, וכמו בסרט אימה ראיתי דמות ערטילאית מרחפת לכיווני. אותה צללית נראתה בחלקה אנושית ובחלקה כענן ערפילי שמשנה את צורתו ללא הרף. אם לא די בכך, בנוסף למראה מעורר האימה, התחושה שחוויתי הייתה שמשהו איום ונורא עומד להתרחש.

אותה דמות ערטילאית נעצרה מעליי בעודה מרחפת מעל מיטתי. ניסיתי לזוז, אך גיליתי שאיבדתי את היכולת לשלוט בגופי, מעין כוח מסתורי שלא יכולתי לעמוד בפניו דחק בי להתיישב במיטתי. לקול זמזום צורם שהלך והתגבר הרגשתי שהדמות מנסה להיכנס אל גופי דרך העיניים, הפה והאף, בזמן שאני מגייס את כל כוח רצוני כדי לנסות ולמנוע זאת. רק לאחר מאבק שנדמה היה שנמשך זמן רב, הצלחתי להשתחרר מאותה אחיזה שנכפתה עליי, הדמות נעלמה ומצאתי את עצמי ער לחלוטין, מזיע כולי וליבי דופק בפראות.

למחרת בלילה, אותה הסיטואציה חזרה על עצמה, וכך גם בלילה שאחריו ובלילות הנוספים שבאו אחריהם. באופן טבעי, לא העזתי לשתף איש במה שאני חווה בלילות, אפילו לא את חבריי הקרובים. לא חשבתי שמישהו יאמין לי או יוכל באמת להבין מה עובר עליי.

באחד הלילות, כשכבר הייתי בטוח שחוויתי את כל מה שיש לתופעה הזו להציע, התרחש אירוע שטלטל אותי עוד יותר. כמו בלילות הקודמים, התעוררתי לתוך מצב של שיתוק מוחלט בעוד הדמות המעורפלת והמאיימת שכבר הכרתי היטב הופיעה מעליי, מרחפת באוויר כאילו הייתה חסרת משקל. בניגוד לרצוני, ובדומה לחוויות הקודמות, הרגשתי את הכוח הבלתי נראה מושך את פלג גופי העליון עד שמצאתי את עצמי יושב על המיטה. עם זאת, הפעם היה זה משהו שונה. בעודי מגייס את כוח רצוני כדי להתנגד לאותה ישות מפחידה, הרגשתי להפתעתי שאני מצליח להשתחרר, ולו במעט, מאחיזתה. ואז, כאילו המאמץ הנפשי העצום ניתק את הקשר ביני ובין הישות, הרגשתי את גופי צונח בחזרה אל המזרון. תחושת ההקלה הייתה עצומה, אך גם מהולה באימה מעוצמת החוויה שזה עתה חוויתי.

אלא שאז קרה דבר מוזר, במקום שארגיש את ההקלה ממגע המזרון שתחתיי, אשר בפעמים הקודמות היווה עבורי את סופו של אותו מפגש נוראי, המשכתי ליפול דרך המזרון אל תוך בור שחור ואין־סופי כשאני רואה את החדר מעליי הולך ומתרחק במהירות. בשעה שהרגשתי שאני נופל, התחלתי לחוש שגופי מתפרק ואני מאבד במהירות את כל מי שאני. שכחתי באיזה חדר ישנתי, איבדתי כל זיכרון לגבי העבר שלי, המשפחה שלי, הגיל שלי, השם שלי ועוד. היה נדמה שכל הקיום שלי מתפרק ונבנה מחדש. בעודי ממשיך ליפול התחוור לי שהאפלה שמסביבי היא כבר לא בור אפל אלא היקום האין־סופי, על אין־ספור הכוכבים שבו, ואני מאבד את גבולות גופי ונהיה חלק ממנו. כל תחושת הפחד והאימה שנלוותה לתהליך ההתפרקות נעלמה והוחלפה בתחושת פליאה ופתיחות שבתוכה הדהדו בי שתי מחשבות — הראשונה ש'זהו, אני מת', מחשבה שמשום מה לא לוותה בתחושת פחד, אלא דווקא בתחושת שחרור ואושר שקשה להסביר. המחשבה השנייה הייתה הפליאה מאותו מצב קיומי חדש שבו תחושת הנפרדות אינה קיימת, ואני מרגיש מחובר להכול. בעזרת שינוי בתשומת הלב שלי יכולתי להתחבר לאחד הכוכבים שראיתי מולי בעודי צף ביקום ולהרגיש שאני חלק ממנו, ובו בזמן, ובאותה מידה, להתחבר לגרגיר חול על חופו של כוכב אחר כאשר המהות הבסיסית של החוויה שלי היא תחושת השתהות, אושר ואופוריה גדולים שמילים לא באמת יכולות לתאר.

לא יודע כמה זמן הייתי שרוי באותו קיום אשר נדמה היה שהזמן לא קיים בו. הדבר הבא שקרה לי היה שמצאתי את עצמי מתעורר במיטתי כאשר השמש כבר זורחת. אני חייב להודות שהיה משהו מטריד ומבלבל מאוד בחזרה אל המציאות הרגילה לאחר אותה החוויה שעברתי בלילה, אשר למעשה שינתה את כל התפיסה שלי לגבי החיים, המוות ועצם הקיום בכלל. אלא שלא באמת יכולתי לחלוק את החוויה הזו והיה עליי לשמור אותה לעצמי, לעשות מאמץ ולהמשיך בשגרת יומי. עד היום אני זוכר את ההליכה אל הכיתה כאשר אני מעביר את ידי על קיר האבן ותוהה אם אחלוף דרכו או שהוא יהיה מוצק.

במשך שנים ארוכות ניסיתי להבין את החוויות המוזרות שעברתי. בחיפושיי מצאתי מקרים שהציגו קווי דמיון מסוימים, אך לא מצאתי מקרה שתיאר במדויק את העוצמה של מה שחוויתי. הייתה זו הצלחה חלקית בלבד שהותירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. רק לאחר עשור של חיפושים ומחקר בלתי פוסקים, נתקלתי לראשונה במונח 'שיתוק שינה'. באותו רגע גל של הקלה שטף אותי. סוף סוף הבנתי שאני לא לבד, ושיש שם לתופעה שליוותה אותי כל אותן שנים. מאז אותן החוויות הראשונות ועד היום, הקדשתי את עצמי לחקר התופעה המרתקת הזו אשר כה מעט ידוע עליה.

גם כיום, ככל שאני חוקר את התופעה ושומע עדויות מאנשים שחווים אותה, אני מבין שעדיין רב הנסתר על הגלוי. שיתוק השינה פותח צוהר לעולם מסתורי, לא רק של התופעה עצמה, אלא של התודעה האנושית בכללותה. חקר שיתוק השינה הפך עבורי למסע מרתק של גילוי עצמי ומדעי כאחד. מסע שמאתגר את התפיסות על הקשר המורכב בין גוף ונפש, בין מציאות לדמיון ובין מדע למסתורין.

במהלך השנים כתבתי לא מעט על שיתוקי שינה — בלוגים, מאמרים, מחקרים, פוסטים ברשתות החברתיות ועוד. ההחלטה לכתוב ספר זה היא במטרה לאגד ולהציג באופן מסודר ככל הניתן את הידע הנרחב על שיתוקי השינה שצברתי במשך השנים ואשר מתבסס על ארבעה נדבכים עיקריים. הנדבך הראשון הוא התנסותי האישית של אין־ספור שיתוקי שינה לאורך עשרות שנים. עם הזמן ולמרות החרדה הנלווית בדרך כלל לחוויה הזו, המשכתי לחקור אותה בתערובת של סקרנות וחשש. כמו כן, למדתי איך להשיג יותר שליטה על החוויה, איך לפתח טכניקות שבעזרתן אפשר להיכנס בכוונה לשיתוקי שינה ואיך להגיע משם למצבים של חוויות חוץ־גופיות, ובכך ליהנות מהפוטנציאל השלם יותר שהוא חלק מהמהות האנושית של כל אחד מאיתנו.

הנדבך השני הוא ניסיונות החקירה העצמאיים שלי שהחלו לאחר מצבור החוויות הראשונות. מאחר ולא הבנתי מה עובר עליי, לא הגבלתי את חיפושיי רק למחקרים האקדמיים אשר מהדהדים בעיקר תיאוריות ותפיסות מערביות, אלא גם חקרתי וצללתי לתוך ספרים על תרבויות אחרות ועל תורות מיסטיות שונות כגון שמאניזם, קבלה ותורות מהמזרח הרחוק ובהן מצאתי הקבלות לשיתוקי שינה ככלי להגיע למרחבי תודעה גבוהים יותר. הסתכלות על תופעת שיתוק השינה דרך פריזמה רחבה יותר, אפשרה לי להיחשף לפרשנויות השונות של התופעה ולא להיות מוגבל לפרשנות המערבית והמצמצמת שלה כפי שהיא נתפסת כיום בחברה שלנו.

הנדבך השלישי הוא קריאה של אלפי עדויות של אנשים שחוו שיתוקי שינה שאליהן נחשפתי לאחר שהקמתי קהילה בנושא ברשת החברתית אשר יצרה מקום בטוח שבו אנשים יכלו לשתף את מה שעובר עליהם בלי שיחששו משיפוטיות ומכך שלא יבינו אותם. באמצעות שיתופים אלו יכולתי לגלות את המאפיינים הדומים והשונים שבין החוויות של שיתוקי השינה ולהיווכח שאפשר לשרטט מפה כללית שרוב אלו שחווים שיתוקי שינה יכולים לנווט בעזרתה.

הנדבך הרביעי והאחרון הוא קריאת המחקרים האקדמיים בנושא אשר יכלו לספק נתונים סטטיסטיים שדרכם ניתן היה ללמוד ולהבין אספקטים נוספים של תופעת שיתוק השינה. שמחתי להוסיף את תרומתי לעולם המחקר באמצעות כמה מחקרים ומאמרים שפרסמתי שהתמקדו בצדדים החיוביים של שיתוקי השינה, בהשפעה של אמונה ותרבות על החוויה ובטכניקות שבעזרתן אפשר להפוך את שיתוקי השינה לחוויה חיובית ומעצימה.

ספר זה מורכב מכל הנדבכים הללו אשר לדעתי הם הכרחיים כדי לקבל תמונה מלאה ושלמה על תופעת שיתוק השינה. בספר משולבים מחקרים אקדמיים על התופעה לצד עדויות של אנשים שחוו אותה. התפיסה המערבית מוצגת לצד גישות מסורתיות שונות ומגוונות במטרה לספק לקוראים את מגוון הפרשנויות הנרחב של התופעה. ככל שידוע לי זהו הספר המקיף ביותר על תופעת שיתוק השינה והוא תוצאה של המסע האישי שלי בתחום אשר נמשך כבר מעל שלושים שנה.

התקדמות הטכנולוגיה סייעה בידי להיחשף לידע קדום ונרחב על התופעה. דרך פרויקט גוטנברג המנגיש בחינם מסמכים היסטוריים ברשת מצאתי ספרים עתיקים שעסקו בתופעה. כלי בינה מלאכותית המסוגלים לתרגם ספרות מגרמנית ומלטינית הנגישו בפניי מנעד רחב יותר של חומרים מתקופות קדומות שהכילו ידע מקיף על התופעה, ידע שנשכח ונעלם במשך מאות שנים.

במשך השנים פעלתי רבות לקידום המודעות ולפיתוח הידע בנושא שיתוק השינה ואני רואה בכך את משימת חיי. העברתי הרצאות, לא פעם מול אנשים שלא הבינו מאיפה הגעתי ועל מה אני מדבר, העברתי קורסים לאנשי טיפול ואני מתרגם לעברית בהתנדבות את אתר החדשות  Today  Phase  העוסק בכל מה שחדש בעולם המחקר בנוגע לשיתוקי שינה יחד עם חוויות חוץ־גופיות וחלומות צלולים. לעיתים העיסוק האינטנסיבי בקידום הידע על שיתוקי השינה גבה ממני מחירים אישיים וכלכליים, אך אני שמח לראות שיש בציבור הרחב מודעות רבה יותר לתופעה. כולי תקווה שספר זה יוכל להועיל לכם, הקוראים — בין אם אתם חווים שיתוקי שינה, בין אם אתם אנשי טיפול, חוקרים, או סתם סקרנים.

לסיום, אני ממליץ לכם, הקוראים, לנסות ולקרוא ספר זה בעין ביקורתית אך גם מנקודת מבט פתוחה ומתוך תחושת ענווה שאנחנו לא באמת יכולים להסביר את החוויה הזו בצורה מוחלטת, למרות הרצון העז של רובנו לתייג ולמצוא הסברים לכל מה שקורה סביבנו.

קריאה מהנה

יאיר לביא

מהו שיתוק שינה

בשנת 1964 דייוויד האפורד, סטודנט צעיר לאנתרופולוגיה, הלך לישון כהרגלו בחדרו שבמעונות הסטודנטים. שנתו העמוקה הופרעה מחריקתה של דלת חדרו שנפתחה. האפורד שהיה לבד במיטתו, ניסה לקום כדי לראות מי נכנס אל החדר, אך גילה לתדהמתו ששרירי גופו לא נשמעים לו והוא אינו מסוגל לזוז. עוד לפני שהספיק להבין מה עובר עליו הוא החל לשמוע צעדים מתקרבים מצידו השני של החדר, ותחושה של נוכחות מרושעת מילאה את החלל. האפורד הצעיר היה מבועת לגמרי, ואז, ללא אזהרה, אותה נוכחות אפלה קפצה על מיטתו ונחתה עליו בכל כובד משקלה. הסטודנט המזועזע התקשה לנשום, ואותה הנוכחות תפסה בגרונו והידקה את ידיה סביב צווארו. 'אני עומד למות' חשב האפורד שהמשיך בכוחותיו האחרונים להיאבק בישות שפלשה לחדרו. לבסוף הוא הצליח להחזיר את השליטה לשרירי גופו, קפץ מהמיטה ורץ בבעתה עד שהגיע לחדר שהיו בו סטודנטים נוספים. את חבריו הסטודנטים ששאלו אותו מה עבר עליו ומדוע הוא חיוור כל כך, הוא ניסה לפטור בתירוצים שונים והעדיף לשמור את החוויה לעצמו, משום שהבין שחבריו יתהו על מצב שפיותו אם יספר להם מה עבר עליו לפני כמה רגעים בחדרו.

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים יצא דיוויד האפורד שכבר עסק באנתרופולוגיה, לבצע מחקר שדה באי ניו־פאונדלנד השייך לקנדה. אוכלוסיית האי הייתה מורכבת בעיקר מצאצאיהם של בריטים ואירים שעזבו את יבשת אירופה ואת העולם הישן, אך נשארו מנותקים יחסית מהעולם המערבי. מטרת מחקר השדה היה להתחקות אחר התרבות והפולקלור של אותם אנשים ששימרו מסורות רבות שהביאו מאירופה.

במחקר השדה ראיין האפורד תושבים רבים וגילה שאחת המסורות הנפוצות באי מתארת ביקור של מכשפה זקנה שמגיעה בלילה לביתם של האנשים הישנים במיטתם. ככל ששמע יותר ויותר עדויות הוא שם לב למאפיינים החוזרים על עצמם בקרב האנשים שסיפרו על אותם מפגשים. המאפיינים כללו חוסר יכולת לזוז, תחושת אימה נוראית ודמות המקרינה נוכחות מרושעת. תיאורים אלו הזכירו להאפורד את החוויה שהוא עצמו עבר כשהיה סטודנט צעיר.

חלק ניכר מתושבי האי הכירו בעצמם את התופעה הזו, והם פירשו אותה כקללה שתושב אחר היה משית על חברו. באוצר המילים שלהם היה אפילו שם פועל שתיאר את שליחת אותה ישות מפחידה אל האדם הישן — 'למכשף אותו' (To Hag Him) או — 'הוא התמכשף' (Been Hagged) כפי שאפשר למצוא באחד מהראיונות שהאפורד קיים עם תושבת האי בת 65:

"פגשתי רק אדם אחד שחווה בעצמו את 'המכשפה'. השנה הייתה 1915 וזה קשור לשלושה אנשים: רוברט, ג'ון וג'ין... רוברט ניסה להתחיל עם ג'ין שהייתה בת הזוג של ג'ון. לאחר חודש רוברט התחיל להתמכשף. כל לילה כאשר הוא נכנס למיטה הוא הרגיש כאילו מישהו לוחץ לו על בית החזה — הוא הרגיש שהוא נחנק. רוברט נהיה כל כך חולה שאנשים שגרו איתו חשבו שהוא הולך למות. אך לילה אחד איש זקן הציע לרוברט לישון עם קרש על בית החזה שלו ושישן עם סכין בכף ידו מתוך מחשבה שכך הוא יצליח להרוג את המכשפה. אך בבוקר רוברט גילה את הסכין נעוצה בקרש שעל בית החזה שלו, זה מה שמנע ממנו למעשה להידקר מלהב הסכין. אולי בגלל שהמכשפה חשבה שהיא הרגה את רוברט, היא לא חזרה אליו יותר לעולם. רוברט ידע שג'ון היה האדם שממכשף אותו בגלל שהוא קינא בו... הדרך לזמן מכשפה, רוברט למד בהמשך, הייתה להגיד את אחת התפילות מהסוף להתחלה בשמו של השטן, והדרך להימנע מהמכשפה להגיע היה על ידי הקזת דם, שימוש בשם האלוהים או על ידי השארת האור בחדר השינה..."¹.

ככל שהעמיק האפורד במחקר השדה בניו־פאונדלנד הוא גילה שמדובר בתופעה הרבה יותר רחבה מזו שציפה לה ושכמעט כל אדם חמישי חווה אותה על בשרו. בעקבות אותו מחקר, קרא האפורד לאותה תופעה מסתורית בשם 'סינדרום המכשפה הזקנה'. הספר שכתב בעקבות עבודת השדה שלו ונקרא 'האימה שבאה בלילה'1, היה העיסוק האקדמי הראשון לתופעת שיתוק השינה לאחר יותר מחמישים שנה שבהן התופעה נעלמה לגמרי מהשיח הציבורי והפכה לתופעה שאינה מוכרת במחקר ובקרב אנשי הטיפול.

אף שהמחקר של האפורד החזיר למערב את העושר החווייתי שקורה בזמן שיתוק שינה, המושג 'שיתוק שינה' עצמו נטבע לראשונה בשנת 1928 על ידי חוקר בשם וילסון². וילסון עסק במרכיב הפיזיולוגי של התופעה — חוסר היכולת להזיז את השרירים ברגע שמתעוררים, מלבד את שרירי העיניים, ובאופן חלקי גם את שרירי הנשימה. שיתוק השינה נחשב אז לסימפטום של הפרעה נוירולוגית בשם 'נרקולפסיה' שבה אדם עובר בבת אחת מֵעֵרוּת למצב של שינה עמוקה.

כיום, ההגדרה הקלינית לשיתוק שינה על פי ה־ICSD-3, המדריך הבין־לאומי לסיווג ואבחון של הפרעות שינה, היא:

1. חוסר יכולת להזיז איבר או את כל הגוף בזמן ההירדמות או ההתעוררות.

2. האפיזודה נמשכת מכמה שניות לכמה דקות.

3. האפיזודה גורמת למצוקה קלינית גדולה הכוללת גם חרדה מההירדמות.

4. ההפרעה אינה נובעת מהפרעות אחרות כגון נרקולפסיה, הפרעה נפשית, מצב רפואי או שימוש בתרופות וחומרים אחרים³.