הקדמה
שני ספלי קפה שהונחו על השולחן הקטן בבית הקפה הגלילי היוו את התפאורה למפגש שהחל את מסע כתיבת הספר על חיי. או כפי שהילה, שישבה מעברו השני של השולחן, הציעה, מסע כתיבת סיפורים מחיי.
לשאלתה, שבאה מייד לאחר ההיכרות הראשונית בינינו, ״למה ספר?״ לא הייתי מוכן. אבל, כבר אז חשדתי, שהמסע יהיה הרבה מעבר לסיפור עצמו. וכך אכן היה. ניערתי את האבק מעל מדף הזיכרונות הפנימי, והפלגתי אל תוך רגעי הנאה וסיפוק, שמחה ואהבה, התרגשות והתרוממות רוח. לצד אלה היו גם תחושות כאב וגעגוע, תוך שאני חושף וחשוף, מגלה ונגלה בכתובים.
נדמה לי שהתשובה המדויקת ביותר לשאלה ״למה ספר?״ מקופלת בשירו הנפלא של דוד אבידן:
״דָּחוּף מאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָׁו הִזְדַּמְּנוּיוֹת נוֹסָפוֹת,
לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת הַקּוֹדְמוֹת, שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת־חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרוּיוֹת פְּתוּחוֹת.1
ואכן, הזדמנויות רבות ניקרו בדרכי ארוכת השנים. והן מומשו בדרך הטובה ביותר שידעתי. עתה, אני מבקש לממש הזדמנות חשובה נוספת. לספר את מהלך חיי, כששני מסרים חשובים בצידו של סיפורי המתחיל בעיר סקאז שבדרום איראן.
בסקאז התיישבה משפחתי כחלק מהקהילה היהודית, מצאצאי גירוש בבל ב־586 לפנה״ס. הסיפור עובר דרך אוהלי המעברה בחדרה, ממשיך בשכונת הקטמונים בירושלים, בדירת שני חדרים שהכילה אותנו, תשע נפשות למשפחת מנצורי, ומגיע עד למגורים בבתי שרד מפוארים ברחבי העולם. מנסיעה באוטובוס קו 13 של אגד, למכוניות יוקרה עם נהג צמוד כשדגל ישראל מתנופף בצידן השמאלי. מהפעם הראשונה שבה עמדנו, קבוצת נערים בני שתים־עשרה או שלוש־עשרה מול ראש עיריית ירושלים, ודרשנו שגם לרחוב שלנו בקטמונים תגיע הספרייה הניידת, כשם שמגיעה לשכונה הסמוכה והמבוססת, ועד לייצוג מדינת ישראל כשגריר בכיר בכמה מדינות.
העלייה ארצה והקליטה בה, לוו בקשיים. הן היו מתויגות ומוסללות מראש ונעדרו כבוד ורגישות לצורכי העולים. ולמרות נקודת הפתיחה החלשה והמציאות התובענית, בחרתי להתקדם ולהגיע רחוק. במהלך חיי לא נתתי לתחושת הנחיתות והקיפוח להגדיר אותי ולעצור בעדי. חשתי ראוי כמו כל אחד אחר. למדתי שבעזרת נחישות, התמדה ואמביציה, עבודה קשה, אמונה בדרך, קביעת יעדים ומטרות וללא ויתורים וכניעה לתסכולים ולכעסים, ניתן להגיע רחוק ולהגשים חלומות. זהו, אם כן, המסר הראשון שספרי מבקש להעביר.
המסר הנוסף הוא לילדיי, בבות־עיניי, בתקווה שהסיפור יהיה להם מקור לגאווה, ויותר מכך, בבחינת ״דע מאין באת״.2 שהרי, מהו אדם ללא שורשים? הלוואי שבבוא העת יעבירו אותו לנכדים, לנינים ולבאים אחריהם. עד עולם, כפי שנהג אבי לומר.
המשאב היקר מכול, משפחה, אותה רשת עוצמתית העשויה קורי אהבה, לכידות וערכיות הייתה עבורי תמיד מיום שבאתי לעולם ולאורך כל חיי. בזכותה ובזכות זו שהקמתי מאוחר יותר, נעתי קדימה. בחלוף השנים אני רואה כיצד נעים בה גם ילדיי והדבר ממלא אותי באושר.
הנרטיב האישי שלי, כפי שמופיע בספר, נע בצירים מקבילים לנקודות ציון דרמתיות בהיסטוריה של ארצנו. במהלך שנות שירותי במשרד החוץ היו אירועים רבים שלקחתי בהם חלק, אך קצרה היריעה מהבאתם כאן ועל חלקם אני מנוע מלספר. לכן, בחרתי בחלק קטן המאפיין את עבודתו המבורכת של שירות החוץ ותרומתו לביטחונה ולשגשוגה של ישראל.
כתבתי לא מעט בימי חיי: הרצאות, עבודות, מאמרים, דו״חות סיכום, חוות דעת, ברכות וסיפורי ילדים, אך יומן אישי מעולם לא ניהלתי. הדברים שמובאים כאן נכתבו מתוך חוויותיי כפי שהן זכורות לי, ונעשה מאמץ עצום לדייקם. תיאור האירועים, שעוררו בי שלל רגשות; אהבות ואכזבות, לבטים והתחבטויות, רגעי חוזק ורגעי חולשה, תוארו בספר ביושר ובכנות, ואני מקווה שגם בצניעות, כפי שחונכתי.
לצורך הכתיבה ביצעתי תחקירים בשיחות עם זקני הקהילה ובני משפחה, ובקריאת מחקרים ומאמרים אקדמיים על מקורות אבותיי. נחשפתי לקהילה מופלאה, מכובדת ומגובשת ששמרה על צביון יהודי במשך דורות, על אף הקשיים שניקרו בדרכה. קהילה שהגשימה חלום בן אלפיים שנה לשוב לציון ועתה פועלת להנציח מסורת אבות, לשימור תרבותה, שפתה הייחודית ומנהגיה, וכדרכה מושיטה ידה לנזקקים. אין גאה ממני להשתייך אליה ולשאת את מורשתה.
קהילה נוספת אשר גורמת לי לגאווה על הזכות להימנות עם חבריה, היא הקהילייה הדיפלומטית — עובדי משרד החוץ. זכות ייצוגית גדולה היא להשתייך אליה, והיא נושאת עימה גם חובה עצומה ואחריות לאין־שיעור.
לאורך שנות שליחויותיי היו רגעי התרגשות ודמע כמו למשל, כאשר הגשתי כתב האמנה למנהיג מדינה זו או אחרת, כשסיקרתי את שיחות השלום בוועידת מדריד, כאשר נבחרתי לפתוח שגרירויות תושבות של ישראל בניו זילנד ובטורקמניסטן ולשרת בהן כשגריר המדינה, כאשר קיבלתי פעמיים תעודות עובד מצטיין של המשרד ובהזדמנויות מרגשות נוספות. פגשתי אנשים מופלאים, שועי עולם, מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי פרלמנט, אנשי עסקים ועשירים מופלגים, אנשי תרבות ואנשי תקשורת. בפני כולם הצגתי את ישראל ואת הישגיה, אך זכרתי תמיד מהיכן הגעתי. היוקרה והפאר, שהיו לעיתים מנת חלקי, מעולם לא סנוורו אותי. נשארתי שם־טוב, הילד החמישי למשפחת מנצורי מקהילת כורדיסטן האיראנית שבסקאז. ולילד הזה אני אומר כבר שנים רבות: ״הבט היטב. זכור את הלילה הזה ואת המעמד ההוא. נצור בתוכך את האירוע והחוויה. זכור מה עשית והיכן השארת חותמך. יבוא יום ותספר זאת לילדיך, לנכדיך ולעולם כולו.״
פרק 1
כך התחיל הכול
מטוס החברה הטורקית עמד לנחות בשדה התעופה של אַשְׁגַבָּאט בירת טורקמניסטן. אף שהייתה זו שעת לילה מאוחרת, העייפות שבה הייתי מורגל בטיסותיי הרבות, ואשר נהגה להכניע אותי לשינה חטופה, פינתה מקומה לתחושת ערנות ולציפייה מיוחדת במינה.
ההתרגשות אשר התערבלה בבטני בחניית הביניים באיסטנבול, בדרכי מבּישְׁקָק בירת קירגיסטן לאשגבאט, התגברה עתה מאוד. לאחר שווידאתי, כי העניבה אשר לצווארי מהודקת כהלכה, והסרתי מדש חליפתי פירור סורר שנותר מהארוחה במטוס, התפניתי אל הנחיתה ממקום מושבי C1, המושב אשר נרכש עבור דיפלומט, כאשר הוא מגיש כתב האמנה מטעם מדינת ישראל במדינת השירות.
במהלך הימים שנכונו לי בהמשך ביקורי הראשון בטורקמניסטן, עתידה הייתה ההתרגשות להציפני. אף על פי שכבר הייתי מורגל בשליחויות מעבר לים, שליחות זו הייתה לבטח אחת הבלתי־נשכחות שבהן. בשנת 2008 מוניתי לתפקיד ״מנהל מרכז אסיה והקווקז״. במסגרת זו שימשתי גם כ״שגריר לא־תושב״,3 אשר מקום מושבו במשרד החוץ בירושלים. המדינות שנכללו תחת הגדרה זו היו: ארמניה, טורקמניסטן, קירגיסטן וטג'יקיסטן. בשאר מדינות האזור היו, ועודן קיימות, שגרירויות תושבות של מדינת ישראל.
מוכן ומזומן לקראת הנחיתה, נצמדתי אל חלון מושבי והמראֵה אשר נפרש לנגד עיניי הותיר אותי נפעם. ממעוף הציפור נראתה אשגבאט מוארת, כאילו הייתה פריז או לאס וגאס. ככל שהנמיך המטוס נדמתה העיר לכרך ססגוני הלקוח מסיפורי ״אלף לילה ולילה״. ארמונות פאר, מזרקות ענק ונצנוצי אורות בטורקיז קראו לי מכל עבר. לרגעים תהיתי שמא העייפות היא זו המתעתעת בי, במיוחד על רקע העובדה שהגעתי מבישקק החשוכה. ואולם, עיניי ראו וקלטו היטב את שפעת המראות שנפרשו תחתיי.
בירידה מכבש המטוס המתינו לי, כמקובל, סגן ראש הטקס המקומי, קונסול השגרירות, שלומי שלם, והמתורגמנית לאריסה. הובלתי על ידם, אחר כבוד, לחדר האח״מים המפואר, שבו הִמְתנו לאיסוף מזוודותיי ולהשלמת הסידורים הנדרשים. הכיבוד המרשים אשר ציפה לנו שם, פירות עסיסיים ודברי מתיקה, היו חגיגה מרהיבה לעין ולחיך. משם שמנו פעמינו למלון ברכב השרד של משרד החוץ הטורקמני, שבחזיתו התנוסס דגל טורקמניסטן. בהתאם לכללי הטקס, נוסף דגל ישראל רק לאחר הגשת כתב האמנה.
כשאנו מלווים ברכב משטרתי, חלפנו בנסיעתנו למלון על פני ארמונות פאר ומדרכות מסודרות שהופיעו לצד הכבישים והיו בגדר הפתעה נעימה עבורי. בנוסף, חזינו במפלים מלאכותיים, פסלי ענקי מרשימים של לוחמים מהמיתולוגיה הטורקמנית ושל סוסי ה״אַקָאל טֶקֶה״ (Akhal Teke)4 בעלי הרעמה המפוארת והברק המתכתי. כמובן, לא נפקד מקומו של הנשיא הטורקמני גוּרְבָּנְגוּלִי מַאליכְּגוּלִיֶיבִיץ' בֶּרְדִימוּחָמֶדוֹב (Gurbanguly Malikgulyevich Berdimuhammedov). דיוקנו ניבט אל העוברים ושבים מכל עבר, ומסכי ענק הקרינו סרטונים בכיכובו. באחד מהם הופיעה דמותו עם להקת מחוללים, באחר נופף בידו לשלום או נצפה דוהר על סוסו כראשון ללהקת רוכבים. פולחן המנהיג במיטבו.
מנהל המלון קיבל אותי בחום והובילני לסוויטה רחבת ממדים ומרשימה ביופייה, תוך שהוא מרעיף עליי ברכות וכיבוד עשיר.
השחר החל לעלות ומבטי נדד אל עבר רכס ההרים הקרוב, שעליו הצביע המנהל. ״זוהי שכנתנו, איראן,״ ציין כבדרך אגב, ואני נדהמתי לאור הגילוי המרעיש. אמנם, בהכנה שעברתי טרם יציאתי לשליחות צוינה הקרבה הגיאוגרפית בין שתי המדינות, אך לא עלה בדעתי שכה קרוב אהיה למחוז הולדתי. רק הושט היד וגע בו.
● ● ●
מסע חיי החל עם לידתי בשנת 1946 בעיר סַָקֶאז (Saqqez) שבצפון־מזרח איראן (לשעבר, פרס), שם התיישבה משפחתי בקרב הקהילה היהודית. זו הגיעה לחבל כורדיסטן האיראנית עם גלות בבל, בשנת 586 לפני הספירה.
נולדתי בפורים, אך שנים רבות תאריך לידתי המדויק נשמט ונעלם כלא־היה. כרבים אחרים, שעלו ארצה בשנות החמישים המוקדמות, גם עקבותיו של תאריך הולדתי נפקד מן הרשומות. במקומו נרשם בתעודות ובמסמכים השונים התאריך 00.00.45. עניין זה אמנם העסיק אותי פה ושם, אך לא טרד את מנוחתי יתר על המידה. ואולם, באחד הימים, במעבר הגבול שבין פינלנד לרוסיה, ואני בשנות החמישים של חיי, עלתה הסוגיה שוב, והפעם כדי להישאר ולבוא על פתרונה. הולדתו של אדם אינה עניין של מה בכך. כך גם חשב המשורר יחזקאל רחמים, שהיטיב לתאר את משמעותו העמוקה של יום הלידה בשירו היפהפה ״ויש להתפלא״.5
״וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה
בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה,
כְּשֶׁקֶּסֶם הַבְּרִיאָה מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ עָלֶה,
בְּעוֹד יוֹם אֶחָד רָגִיל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.״
אני בן למשפחת ״מנצורי״, שֵם אשר היה נפוץ גם בקרב המוסלמים, ובשפתם נהגה כ״מנסורי״. עם היוולדי, הייתי לילד החמישי במשפחה, אשר מנתה אז שמונה נפשות; זוג הורים ושישה ילדים. במרוצת השנים נולדו עוד שני ילדים וכך היינו לעשרה בסך הכול. לימים נודע לי מאחותי הבכורה רבקה (גַ'הָאן), כי טרם לידתי היו במשפחתנו שני אחים נוספים אשר נפטרו בהיותם בני כמה חודשים בלבד. לצערי הם נמנו עם תופעה שכיחה בימים ההם, תינוקות רכים נפטרו בשל תנאי תברואה ירודים ומחסור בשירותי רפואה באזורי הפריפריה.
אמנם מלאו לי ארבע שנים בלבד, כאשר עזבנו את העיר ואת איראן ועלינו לישראל, אך אני נושא בזיכרוני מראות, צבעים, טעמים וניגוני שפה ותפילה, המתלכדים לכדי תמונת חיים שלמה.
דבר ידוע הוא, כי זיכרונות מוקדמים מאוד נוטים להתערבב עם סיפורים המסופרים לנו מפי אחרים במהלך החיים, וככל הנראה התרחש תהליך זה גם אצלי. מוטמעות בי פיסות אוטוביוגרפיות שיש להן חלק משמעותי בעיצוב אישיותי השלמה.
● ● ●
במרכז השכונה שבה התגוררנו עמדה באר גדולה, אשר שימשה גם כמקום מפגש וכמעיין נובע של התערות חברתית. מבני דודיי: ברכיה, אברהם ועובדיה מנצורי, ומקרוב המשפחה אפרים ימיני, שמעתי, שבזמן שהמבוגרים עסקו בשאיבת מים מן הבאר אל הכדים והמכלים ואגב כך, שוחחו על הא ועל דא, אנו, הילדים, ניצלנו את ההזדמנות למשחקים והשתובבויות. אינני יודע אם היוותה הבאר מקום מפגש ליצירת קשר ולשיח גם עם ילדי שכנינו המוסלמים, אך אני מקווה שכך היה.
שיחות החולין התנהלו בשפת היומיום, ״קרמנג'ית״ שהיא פרסית בעלת ניב כורדי, היא האיראנית המערבית. שפה מדוברת זו הייתה שגורה במיוחד בקרב המבוגרים, אשר באו במגע עם הרחוב המוסלמי. לעומתה, הארמית היהודית, שדמתה מאוד לשפת הגמרא, הייתה נחלתם הבלעדית של בני הקהילה. הַ״לִּישְׁנַא נוֹשַׁן״ (״השפה שלנו״) הוטמעה היטב בקרב תלמידי בית המדרש היהודי, ״החדר״, כך שבעת התפילות בבית הכנסת ידעו אותה על בוריה.
לצערי, אינני דובר את שתי השפות, על אף שהייתי חשוף אליהן במשך שנים רבות. הוריי המשיכו לדברן עד יום פטירתם בינם לבין עצמם, עם המשפחה המורחבת ועם חברים ומכרים. יתרה מכך, אחת הדרכים של אבי, חכם מנצורי, לשמר את הקשר עם העולם שנסגר בפניו לאחר המהפכה האיראנית, בשנת 1979, הייתה האזנה לרדיו איראן. הרדיו הגדול שעמד בביתנו ספג את נחת זרועו של אבי בכל פעם כשהיו שיבושים בשידור. וּרְאו זה פלא, הזאפטות הללו סידרו את התדר הקלוקל, והוריי יכולים היו לשוב ולהתעדכן בקורות ארץ מוצאם.
הנוף האנושי שממנו נפרדו למעלה מעשרים שנה קודם לכן, השתנה לבלי הכר. המהפכה האסלאמית ועליית הָאַיַטוּלוֹת לשלטון ברשותו של רוּחְ־אללה מוּסַאוּוי ח'ומייני, סילקו מכס השלטון את מוחמד רַזָא שָׁאה פַּהלָוּוי, ידידה הטוב של ישראל במשך שנים רבות. הצעד הדרמתי הותיר את הוריי, כמו את כל יוצאי פרס בישראל, כואבים את השינוי העצום שעברה המדינה. זכורות לי מילותיו העצובות של אבי: ״זה לא ייתכן, העם האיראני חכם ושפוי ולא ייתן ידו לכך. המהפכנים האלה מטורפים והתקופה החשוכה תחלוף.״ לצערי, לא זכו הוריי לשינוי המיוחל אשר לו קיוו, ואנו עדים להסלמה גוברת ומתמשכת של שלטונות איראן. עם זאת, אני ממשיך לחלום ולקוות שיום אחד יזכו ילדיי וצאצאיהם אחריהם לבקר במחוזות ילדותי.
במהלך השנים הייתי לשומע פאסיבי של השפה ואני סבור שאילו היה הדבר אפשרי, הייתי מסתדר היטב כיום בסקאז. ללא ספק הייתי מתענג על מזמורי התפילה בבית הכנסת, שנשמרו בפי קומץ היהודים שנותר בעיר.
חיי הקהילה היהודית, אשר מנתה באותם ימים כעשרים אלף איש, התנהלו לאורה של הילת הדת. השמירה על היהדות הייתה חשובה ומשמעותית ביותר, במיוחד בשל החיים לצד רוב מוסלמי. הציר המרכזי שסביבו התנהלו החיים היו שני בתי הכנסת שבשכונה. בית הכנסת הגדול, כְּנִישְׁתָּ רַבְּתַּא, שהיה מיועד להתכנסויות בשבתות, בחגים ובאירועים גדולים, ואילו הקטן יותר, כְּנִישְׁתָּ זוֹרְתַּא, שנועד לתפילות של יום חולין. הקהילה לא נשאה אופי אדוק ומחמיר, והתרכזה בשמירה על הלכות ומנהגי המסורת היהודית. לפיכך, נשמרו בקפדנות מצוות השבת וחגי ישראל, וההיערכות לקראת מועדים כגון פסח ויום כיפור הייתה לפי הספר ומרשימה ביותר. עם זאת, באירועים מיוחדים בבית הכנסת, לא נשמרה הפרדה בין גברים ונשים ולמעשה ההפך הוא הנכון, אלה התערבבו באלה. נשים וגברים שרו ורקדו ביחד בכל השמחות המשותפות לכלל הקהילה. כבר אז נטמנו זרעי אהבתי להתכנסויות בשבתות ובחגים, לתפילות בשפת הקודש, למזמורים ולמנהגי החגים.
בית הכנסת קיפל בתוכו חוויה ייחודית, הזכורה לי מגיל צעיר מאוד, והגם שבמהלך השנים שינתה פניה, היא נמשכת עד עצם היום הזה, מנהג שבו נהג אבי היקר, החל בבית הכנסת בסקאז, דרך המעברה בחדרה ועד לבית הכנסת בשכונת הקטמונים בירושלים. בימי חג ובשבתות נהגנו, כל ילדיו, להצטרף אליו לבית הכנסת. אנו לבושים בבגדי שבת, ואבא בחולצה לבנה, חליפה מגוהצת למשעי ועניבה סביב צווארון חולצתו המעומלן לעילא ולעילא. בחלוף השנים, ומיומי הראשון במשרד החוץ, התחלתי לענוד עניבות כדרך קבע. מקדמת דנא מעניקה עניבה הדרת חשיבות וחגיגיות לעונב אותה, ואבי, שנהנה לראותני בלבושי הרשמי, הרבה להחמיא לי על כך.
בעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת, היה אבא פורש טליתו מעלינו ומניח את ידיו על ראשינו. הוא היה לוחש עם תפילת הכוהן כמבקש שהברכה תשרה עלינו ותשמור מכל משמר על כל אחת ואחד מילדיו. אני יכול לחוש במגעו עד היום ולשמוע את לחש ברכתו:
״יְבָרֶכְךָ ה'
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״6
דרכים מגוונות לו, לאדם, לאמץ מסורות, מנהגים והרגלים שספג במהלך חייו מהוריו, ממוריו או מדמויות משמעותיות אחרות שניקרו בדרכו. ״ברכת הכוהנים״ היא מסורת שקיבלתי על עצמי מבחירה ומהזדהות עם אבי. כמו התורה שבעל־פה, עבר מנהג זה מאבי אליי, ואף שלושת ילדיי מכירים אותו היטב. אני נוהג לברכם בה מרגע שנולדו, ואני שמח לעשות זאת גם עם הנכדים שהצטרפו במהלך השנים למשפחה. ברכת הכוהנים ״שלי״ מתייחסת לכל אירוע וציון דרך אישי. בין אם הולדת נכד, ברית מילה, בר או בת מצווה, גיוס לצבא או חתונה, ובין אם קבלת תואר, הסמכה אקדמאית או כניסה לבית חדש.
מספר רב של יהודים בעירנו סקאז עסקו בקמעונאות והיו בעלי עסקים קטנים שמכרו מוצרי צריכה: מכשירי כתיבה, תשמישי קדושה, צורפות, בדים ומוצרי סדקית, סיגריות ומוצרי טבק. גודלן של החנויות היה קטן למדי וכך היה גם גודלו של השוק המקומי. השוק הגדול היה במרחק של ארבעים קילומטרים מאיתנו, בעיר טבריז (Tebriz).
בבעלותם של אבי וְאֶחָיו היו שני עסקים: האחד, חנות קטנה של בדים שיובאו מחוץ לארץ לתפירת בגדי נשים, ואשר עמדה בכניסה לשוק. כרוב בעלי העסקים היהודים, גם אבי נעזר בעובד מוסלמי, שעימו היו לו קשרים טובים והוגנים. העסק הנוסף היה חנות לממכר שטיחים וכלי נחושת בשוק הגדול, וגם בו הועסקו מוסלמים. לעיתים קרובות היו האחים נוסעים להביא סחורה והזמנות מערים באיראן, בטורקיה ובטורקמניסטן. בנוסף, היו גם נסיעות ליעדים קרובים יותר לצורך מכירת מרכולתם. כמקובל באותם ימים וככל הנשים, גם אמי לא הייתה מעורבת בעסקים. אלה היו מופקדים בידי הגברים בעוד היא הייתה אמונה על משק הבית והטיפול בנו, הילדים.
יחסי השכנות הטובים עם המוסלמים השפיעו גם על חיי המסחר. אלה מכרו לאלה ואלה קנו מאלה. ראש העיר המוסלמי שמר על קשר טוב עם ראשי הקהילה היהודית, וסייע בפתרון הבעיות שהעלו בפניו. אלא שעם קום המדינה השתנתה המציאות ומרקם היחסים בין שני העמים נעשה טעון ובעייתי. היהודים החלו לסבול מהתנכלויות מצד שכניהם המוסלמים, עד כדי החרמת השוק היהודי והפסקה מוחלטת של רכישת הסחורות שבו. על רקע הקרע ביחסים עם השכנים המוסלמים, ניתן להבין את האירוע הבא, שיצר תחושות לא פשוטות אצל הוריי.
ערב עלייתנו ארצה הפקיד אבי את העסק בידי עובדיו המוסלמים. לימים, כאשר ניסה לקבל חזרה את חלקו, הוא ספג הכפשות מצד העובדים בטענה שגנב מהם רכוש וכספים. חלקו לא הושב לו מעולם, לא ככסף ולא כסחורה. גילויי הכוחנות של המכרים לשעבר גרמו להוריי, שהיו סמל ליושר ולהגינות, לאי־שקט. זכורים לי מפח הנפש, העלבון הצורב והאכזבה העמוקה שחוו, בעטיין של העלילות שהעלילו עליהם. אלה נחוו בעוצמה וכאבו להם הרבה מעבר לאובדן הרכוש והממון עצמו.
נראה שצדק מהטמה גנדי, המנהיג הפוליטי והרוחני, באומרו, ״כאשר כוח האהבה יגבר על האהבה לכוח, העולם ידע שקט״.
מובן שלא זכינו לשטיח פרסי אסלי, שיהיה פרוש תחת רגלינו בדירתנו הקטנה ולא בכלי נחושת מקוריים. ואולם, מסורת היא מסורת, וזו נשתמרה והשתבחה עם השנים, בין השאר, באמצעות כלי הבית. גם היום, זמן רב לאחר שהוריי היקרים הלכו לעולמם, אני יכול לראות בדמיוני את אמי מוזגת תה מתוך קוֹרִי, קנקן עשוי מתכת, לתוך כוסות זכוכית עדינות ומעוטרות בחן, וריח מקל הקינמון מתפשט בין חדרי הבית. על השולחן בסלון מונחים טסי נחושת עגולים עמוסי כל טוב, מאפים ודברי מתיקה שאמי ואחותי הבכורה, ג'האן, טרחו בהכנתם. בין המאפים היו הנוּן נוֹחְדי — עוגיות מתוקות מקמח חומוס, הָלְוָא הָוִיג, ממתק פרסי עשוי מגזר ומפיסטוקים, בוטנים מסוכרים, דַנָה גַאזֶוּהֵי (עוגיות שומשום), עוגיות מרציפן ואגוזים, ופירות יבשים מכל הסוגים והמינים.
אמי, שכתמיד ניצחה על האירוח, זכתה מפי כול למחמאה: ״אִילוֹךְ בְּרִיכִי־לֵה״ (יבורכו ידייךְ), שהייתה ראויה לה יותר מכול.
אנו, ילדי משפחת מנצורי, נהנינו מהכנסת האורחים הנדיבה של הוריי, אך כאשר בגרנו נהגנו להעיר להם, ״תפסיקו להכריח את האורחים לאכול, די כבר עם ה'תאכל, תאכל' הזה כל הזמן.״ האם התביישנו בהם? אינני יודע להשיב על כך, אך כיום, ממרום גילי וניסיוני, הייתי בוודאי מעדן את תגובתי או בוחר שלא לאומרה כלל. בבגרותי השתנתה ראיית עולמי וככל שחולפים הימים, אני מעריך אותם יותר ויותר, מתגעגע אליהם וחסר אותם.
מהוריי ספגתי את חשיבות הערך ״משפחה״ שהתמזג בהווייתי באופן בלתי־אמצעי ורווי אהבה. בנוסף, היו גם ערכי דרך ארץ, חריצות, העמקה ומסירות לעבודה. כל עבודה. וכמו כן, אהבת הזולת, אכפתיות, ערבות הדדית, וראיית הטוב באופן הטהור ביותר, ללא יוהרה, התנשאות או משוא פנים. את כל אלה עטף, כשמיכה רכה, אורח חיים צנוע. אני רוצה לקוות שבהמשך דרכי, שימשה הצניעות נר לרגליי בכל אשר פניתי ובכל אשר עסקתי. החל בתפקידי כפקיד במכס או כשליח בדואר ישראל ועד לתפקידים בכירים במשרד החוץ, בשליחויותיי הרבות. על כך ועל דברים נוספים אני מוקיר תודה להוריי ולקן המשפחתי שיצרו. אשריי שזכיתי באמי ובאבי, שבארץ מוצאם, פרס, נקראו בשמותיהם המקוריים: אמי — מָקוּלֶה ואבי — חַכָמָה.
● ● ●
חוויית הביקור הראשון והמרגש בטורקמניסטן זכורה לי היטב. שורשי משפחתי האירו לי פנים מכל עבר, כך שיכולתי לדמיין את אבי פוסע, שנים רבות קודם לכן, ברחובות אשגבאט שבהם פסעתי. כמו כן, עברתי גם ליד חנויות הפאר וטיילתי בסמטאות השוק, שבהן ביקר לעיתים קרובות. השוק, שבין השאר הציע סחורות שהגיעו מאיראן השכנה, זימן לי חיבור לטעמים ולניחוחות של ילדותי ואיפשר לי להבין טוב יותר מאין שאבו הוריי את אורחותיהם הקולינריים. תבלינים ארומתים וצבעוניים מסודרים בערימות ובשקים, עדשים מסוגים שונים, ק'אן (קוביות סוכר), תה ירוק מותסס עם דבש טבעי, מיני פיצוחים, פירות יבשים למכביר וגם פירות טריים, גדולים ועסיסיים: תפוחים על זניהם השונים, רימונים, תאנים ועוד. לא יכולתי שלא לחייך לעצמי, אז כמו היום, לשמע אמירתם הנשנית וחוזרת של הוריי, ״הייתם צריכים לראות את הפירות באיראן.״ הם ללא ספק צדקו.
הוריי היו נשואים במשך חמישים ושש שנים. לעיתים היינו מקניטים את אבא, ״כל כך הרבה שנים עם אותה אישה?״ ואבא היה משיב, ״אם הייתה מסכימה, היינו מתחתנים שנתיים קודם.״ כל השנים שררה ביניהם אהבה טהורה וכבוד רב זה לזו. וכי מה צריך יותר לזוגיות ארוכת שנים? תבנית נוף מולדתם הזהה, התרבות והערכים המשותפים סייעו להם ליהנות מיופייה של הדרך המשותפת וגם לצלוח את מהמורותיה. אחת מהן הייתה, ללא ספק, העלייה ארצה על רבדיה השונים. הפרידה מהמציאות המוכרת והבטוחה אל עבר מציאות חדשה ושונה מכל מה שהכירו. עתה ניצבו בפניהם אתגרים לא פשוטים כלל ועיקר.
הוריי לא חיו חיי רווחה ושפע כלכלי בסקאז, אך ככל אנשי הקהילה היהודית גם חייהם היו נוחים מבחינה תרבותית, דתית וחברתית. השאה הפרסי, ששלט במדינה עד שנת 1941, אהד את הקהילה היהודית, ובחצר ארמונו העסיק לא מעט יהודים. גם בנו אחריו, מוחמד רזא שאה פהלווי, המשיך במסורת זו עד למהפכה האסלאמית. ליהודים אמנם היה טוב אך רובם, ובהם גם הוריי, בחרו לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל. הסיבה לכך נעוצה בדברי ימי ההיסטוריה.7 גם כיום כבעבר, נמנית הקהילה באיראן על אחת הקהילות היהודיות הוותיקות והגדולות שעדיין פעילות במדינות האסלאם. מאות שנים לאחר שהשתקעו בה היהודים, שגלו מבבל, התרחש הסיפור המתואר במגילת אסתר, שהיה לאחד הפרקים הידועים בהיסטוריה של הקהילה בפרט ושל העולם היהודי בכלל. גודלה של הקהילה בתקופה ההיא עמד על כמה מאות אלפים, ואולם, הפלישה המונגולית לפרס במאה ה־13 השמידה קהילות שלמות, ובעקבותיה נותרו רק כעשרות אלפים בודדים של יהודים. משלהי המאה ה־19 החלה לנשב רוח ציונית בקרב חברי הקהילה ובזכותה, עד שנת 1948, עלו ארצה כעשרים אלף איש.
שנה אחרי עלייתנו ארצה, עלו סבתא טַאגֶ'ה, אמו של אבי, יחד עם אֶחָיו, דודיי יוסף ויונה ובני משפחותיהם. סבי, אביו של אבי והוריה של אמי, נפטרו באיראן ולא זכו לעלות ארצה.
משאלת לב משותפת הייתה לאנשי קהילת יהדות כורדיסטן האיראנית, להגיע לארץ הקודש, לחיות בה ולהיקבר בה. תחת הנהגתו הרוחנית של חכם שמואל ברוכים זצ"ל, קנתה לה כמיהה זו אחיזה במציאות. ברוכים, שנולד בשלהי המאה ה־19, כיהן כראש הקהילה משנות העשרים לחייו ועד לעלייתם של היהודים ארצה, בשנות החמישים של המאה ה־20. תקופה שבה הפכה העלייה לצו השעה של ממש.
מר שלום חֲמַאנִי ז"ל היה מי שהוציא את תוכנית העלייה מהכוח אל הפועל. חמאני, שהיה חבר בוועד הקהילה והרשת החינוכית ״אוצר התורה״, יזם והציע למוסדות המיישבים, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, להעלות ארצה את יהודי כורדיסטן האיראנית. כשלב ביניים הוא הציע להעביר את כל היהודים מהערים שבהן התגוררו, למחנה מעבר שהוקם בטהרן. אלא שבקשותיו אלה נתקלו בסירוב ורק בחלוף שנתיים ניתן להן אישור. בקשתו למעבר לבירה טהרן נבעה מהצורך בהגנה מפני התנכלויות המוסלמים שהלכו ורבו, אלא שמחנה המעבר שהוקם על־ידי הסוכנות היהודית כבר התמלא ביהודים שברחו מעיראק, שכן מצבם היה גרוע יותר, והם נחשבו לפליטים. המחנה הצפוף לא הותיר מקום ליהודי כורדיסטן האיראנית. יתרה מכך, העובדה שהיו נתיני איראן הקשתה על יהודי סקאז וערים נוספות להגיע למחנה המעבר. ארגונים שונים, דוגמת ארגון הג'וינט, סירבו לפרוש עליהם חסותם וכמוהם גם השליחים הציונים אשר סירבו תחילה להכניסם למחנה שהפך לעיראקי ברובו.
חמאני היה נחוש בדעתו. הוא הפעיל את קשריו עם קציני צבא איראניים, ופעל ללא לאות בערוצים שונים במקביל, עד אשר הוגדרה קהילת כורדיסטן האיראנית, שמצבה החמיר ככל שנקף הזמן, כ״עליית הצלה״. מכאן, הדרכים לזירוז הבאתנו למחנה המעבר בטהרן ומשם ארצה, היו מהירות. שר החוץ דאז, משה שרת, העמיד את הנושא בעדיפות עליונה ובדחיפות מרבית בפני הממשלה והנהלת הסוכנות.8 כך קיבל לבסוף חמאני אישור להקים מחנה מעבר נוסף בפאתי בית הקברות היהודי של טהרן. אל המחנה נהרו יהודים מכל קצוות כורדיסטן האיראנית, ועימם נמנתה גם משפחתי.
מפאת גילי הצעיר לא הייתי מודע לשינוי הדרמתי העומד להתחולל בחיינו, אך אני זוכר היטב את היום שבו הודיעו על סגירת הבית בסקאז והיציאה אל העיר הגדולה טהרן עם מיטלטלינו המועטים. בחברת השפע של העולם המודרני, מעבר דירה אינו מבייש מבצע צבאי: תכנון, ארגון, אריזה, שינוע והסעה של משאיות עמוסות ציוד. בהמשך, הגעה ליעד, פריקה, סידור וארגון מחדש. כל אלה על־ידי חברות מקצועיות ומיומנות. בתקופתנו המצב היה שונה בתכלית. ההנחיה מטעם הסוכנות הייתה לקחת מה שפחות רכוש. היו שלקחו זהב ויהלומים, אך הרוב לקחו את המינימום ההכרחי. כשאני רואה בעיני רוחי את תמונת ״יציאת סקאז״ שלנו, אני נזכר בסרט ״סלאח שבתי״ הנפלא של אפרים קישון. הסרט מיטיב לתאר את מציאות חיינו דאז. גם לנו היו סדינים, שבהם נקשר הרכוש המועט לכדי צרורות שנישאו על הגב. נארזו בעיקר כלי מיטה, ובין השאר גם לְעְפָה — שמיכות פוך עבות.
שנים מאוחר יותר, כאשר הגעתי לטורקמניסטן, התרגשתי לראות ששמיכות אלה עדיין מוצעות למכירה בחנויות ממשלתיות לכלי מיטה, ולצידן מגבות הכותנה הגדולות, שכמותן לא ראיתי באף מדינה אחרת בעולם.
בקומץ ארגזים נארזו כלי מטבח ומקצת הבגדים שהיו לנו, ושנמצאו בהמשך מאוד לא מתאימים לנוף הישראלי. הבגדים הטובים, בגדי חג ושבת, נלבשו בכל פעם כשהגיע שליח הסוכנות לדבר עם הקהל על העלייה לישראל. אמנם יצאנו עם מעט מאוד רכוש, אך עובדה זו, שעמדה ביחס הפוך להון הרוחני, לא העיבה כלל על מצב הרוח. התגשמות החלום והכמיהה בת שנות אלפיים להגיע לארץ הקודש, מילאה את הלב באושר עילאי ובהתרגשות שאין שנייה לה. מיום שאני זוכר את עצמי, דאגו הוריי להחדיר בנו, ילדיהם, את האהבה למדינת ישראל ולסמליה. תחילה לדגל ומאוחר יותר למנורה עם ענפי הזית. אלה תמיד עוררו בכולנו כבוד והתרגשות. לכך נוספה בהמשך הערכה רבה ובלתי־מסויגת למנהיגי המדינה. על רקע דברים אלה ניתן להבין את התרוממות הרוח שאחזה בכול, החל ברגע היוודע דבר העלייה הממשמש ובא, ועד לרגע שבו דרכו רגלינו על אדמת הקודש.
כשאנו ישובים בתוך משאיות יצאנו לדרך, משפחת מנצורי עם כל המשפחות היהודיות של סקאז. העובדה שכל יהודי כורדיסטן האיראנית יצאו יחד העצימה את המעמד והעניקה לו נופך חגיגי ומיוחד. תחושה שמשהו גדול עומד להתרחש עטפה את הכול. מחנה המעבר הַבָּהשְׁתִּי (גן־עדן) בטהרן המתין לנו. זיכרונות מועטים לי מהשהות בו, ולמרות זאת, הותיר בי את רישומו העמוק. הדגלים למשל. ייתכן שהתנוססו במחנה שניים או שלושה דגלי ישראל, שאותם כבר הכרתי מהקהילה בסקאז, אך בעת ההיא נדמה לי מספרם כגדול ורב ולכן גם מרשים ביותר. יש להניח שכבר אז נטמנו בתוכי זרעי הרוח הציונית, והם ממשיכים לנשב בקרבי כל השנים. הדגלים, אם כן, היו העצם המוחשי הראשון שסימל עבור כולנו את מדינת ישראל. בגילי הרך לא יכולתי להבין מה פירוש המושג ״מדינת ישראל״, אך חשתי שיש כאן דבר־מה מיוחד. לכך נוספה השפה העברית שדוברה על־ידי שליחי הסוכנות. אותה שפה שעד לזמן ההוא נשמעה כשפת קודש ולא כשפה יומיומית. העברית החדשה הייתה, עבור מרביתנו, אותה גברת בשינוי משמעותי של אדרת. במיוחד זכורה לי המילה שנאמרה בפי כל שוב ושוב, ״ישראל״. השם של הארץ המובטחת חזר ונשנה, והגביר את הציפייה לעלייה עם כל יום שחלף.
במהלך השנים נחשפתי לפירורי מידע על אודות התקופה ההיא, ואלה מצטרפים לתמונת חיים שלמה. כך למשל, למדתי כי שליחי הסוכנות במחנה סידרו אותנו, הילדים, בקבוצות, ולימדו אותנו לשיר שירים בעברית, אמצעי נפלא לקירוב לבבות וללימוד ראשוני של השפה. והיו גם המגפיים, הזכורים לי היטב. לכל הילדים חולקו מגפיים קצרים בצבע שחור מבריק, אשר אפשרו לנו להתנהל בקלות רבה יחסית במזג האוויר החורפי ובבוץ ששרר בכל מקום. אהבתי מאוד את המגפיים, שהזכירו בעיצובם מגפי רפתנים, אך לצערי נאלצתי להיפרד מהם רגעים אחדים לפני העלייה למטוס. על אף קולות המחאה והצער שלנו, הם נלקחו מאיתנו לבדיקה על־ידי נציגי המשטרה האיראנית, בשל חשדות, כי אנו מבריחים בתוכם חפצים יקרי ערך. השוטרים האיצו בנו ולא הספקתי לקחת בחזרה את מגפיי. עד היום אני יכול לשמוע את עצמי ממלמל, ״הם לקחו לי את הַצַ'אקמֶה (מגפיים).״
כך, נטול מגפיים ויחף עליתי לארץ הקודש.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
