גרופית - מתוך סקס... דמיונות מודחקים, זמנים אבודים

בימי שישי לפנות ערב - ריח גריז וכתמי שמן - היו קובי נדל והבחורים הקשוחים של השכונה עושים רונדלים מסביב לכיכר ועוצרים את האופנועים הדוהרים שלהם מול פרצופו של מוטי, השוטר הפוזל. הוא, כרגיל, ישב מוכן בתחנת האוטובוס הריקה וקובי היה זורק לו -

"יאללה מוטי לך הביתה, הכול אנדר קונטרולס". מוטי היה צולע לתוך האוטובוס האחרון עייף ומובס, רואה אותם צוחקים ומצדיעים לו עד שהיו נמחקים מחלונו.

הבחורים היו מדוממים מנועים ומחנים על הברזלים של קיוסק ״מירו וציפורה״, מוציאים מסרק מתכת, מיישרים קו שיער משומן ומחכים שמלי פרג'ון תבוא כמו תמיד באותה השעה לאותו המקום, תבוא כמו שהיא ותהרוס להם את הצורה.

היא הייתה מופיעה - ציפור מסנוורת במעלה השביל. מכותרת כנפיים של עשן ואבק, שערה סבוך ומוכתם בכתום הנעלם של השמש. על חולצתה הגברית בהק צעיף עניבה מרושל, מתחתיו בצבצו מכנסיה הקצרים. מגפיה הלבנים הגיעו לה עד הברכיים ובקושי נגעו בחול.

אף אחת לא התלבשה כמוה.

היא הייתה מתקרבת כאילו הולכת לאחור - מתנגדת שבאה, חולפת כמו רוח זקופה ושקופה. ליבם רקד לפניה והיא בשלה, נפרדת. עיניה קפואות, מבטה פנימה.

הבחורים היו מסתכלים עליה, אחר כך זה בזה, אחר כך הורגים סיגריות על המדרכה — ואז היו מתניעים. היא הייתה סופרת עד חמש, מחכה לרעש האגזוזים המתלקחים, מריחה את ריח השרוף, ורק אחרי שהייתה חשה את הלמות משב האופנועים החולפים בגבה, הייתה מסננת -

"פחדנים מזדיינים."