המשא שלי

הקדמה

אני ניצול שואה.

איני יכול לתפוס איך האסון הזה, קטסטרופה בהיסטוריה האנושית, יכול היה להתרחש. איך יכול להיות שהרעיון השטני של רצח עם התרחש במרכז אירופה של המאה ה־20? מה הוליד את הסדיזם הזה שלא ידע גבולות? איך ביום אחד הפכו אלה שהכרנו כשכנים כל חיינו לרוצחים צמאי דם?

אני מזדעזע בכל פעם מחדש כשאני נזכר באירועים הנוראים שאותם עברתי. אני רואה שוב ושוב את ההורים שלי חווים עינויים שאפילו השטן עצמו לא יכול היה לדמיין. אירועי השואה גרמו לטראומה נצחית לא רק לניצולים ולצאצאיהם אלא לעם היהודי כולו, וגורמים לכל אדם המאמין בערכי האנושות להזדעזע מהרוע הבלתי־נתפס. השואה הציבה ומציבה מראה שחורה מול האנושות, והמבט בה קשה מנשוא.

שנים רבות עברו מהזמנים ההם. למדתי לתפקד, לבנות את עצמי, להגיע להישגים, למדתי להתפנק בחום המשפחה. הספקתי בינתיים לא רק להתבגר, אלא גם להזדקן, אבל הכאב על אובדן ההורים פוקד אותי ללא הרף, בזמנים שונים ובנסיבות שונות. הגעגועים להורים הם הסיבה העיקרית לכתיבת שורות אלה. בצורה זו, אני מדמיין, הקשר שלי עם הוריי נמשך ...

בפגישתי עם כל אחד מילדיי, עם כל נכד ונין שלי וכן עם הילדים ועם הנכדים של אחי נתן, אני רואה את דמויות הוריי שבהקרבתם ובגבורתם אפשרו את הפלא הזה.

שנים רבות לאחר השואה הרגשתי דחף לתאר את הימים האפלים ההם. היו לכך כמה סיבות: רציתי להעניק יד ושם לזכר הוריי ולהנציח אותם; רציתי להניח עוד אבן בפסיפס הגדול של השואה, לספר סיפור מוכר פחות על הבריחה ועל החיים ביער, לספר על חיינו במלינה (בור ביער) ועל רצח הוריי בידי המפלצות שקראו לעצמם פרטיזנים פולנים.

ולסיום, עלינו לזכור ולא לסלוח, אך בו בזמן להמשיך בבניית החיים.

1 | עידן התמימות

האסטרולוגים צודקים. המקום והזמן שבהם אדם נולד חותמים מראש את גורלו. העובדה שנולדתי בווילנה ב־1931 גזרה את גורלי להיקלע לזוועות המלחמה ולתופת השואה. אך אין אדם יודע את גורלו מראש. פרוזדור הזמן שהשתרע בין השנים 1931 ו־1941 לא הסגיר את המאורעות שעתידים היו להתרחש.

אבותיי

אני מקנא בלורדים האנגלים ששושלת היוחסין שלהם מוכרת להם מאות שנים אחורה. הידע שלי בנוגע לדורות הקודמים של משפחתי מתחיל מהסבים; על אבותיהם יש לי מושג קלוש וקטוע. נראה שזה הגורל של רוב בני עמנו.

חיים, סבי מצד אבא - נולד ב־1866 באודסה שהשתייכה אז לרוסיה (כיום אוקראינה).

צסיה, סבתי ילידת 1871, נולדה בסמורגון ((Smorgon, גם היא בתחום רוסיה דאז (והיום בלרוס). היו להם ארבעה בנים ושתי בנות: יעקב־בוריס, אסתר, ישראל, פניה, עזריאל ווולף. כולם נולדו בדבינסק (Dvinsk). גם עיר זו השתייכה אז לאימפריה הרוסית (היום היא חלק מלטביה, ושם העיר השתנה לדאוגבפילס (Daugavpils). חמישי בתור -
עזריאל, היה אבי. הוא נולד ב־9 ביוני 1901. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה הרוסית, הצטרף לאביו בעסקי הנפט.

בחלוף השנים, עזבה המשפחה ברובה את דבינסק ונדה בין לטביה, ליטא ווילנה (בימים ההם - פולין), פרט לבן הצעיר וולף שהתגלגל לצרפת והשתקע בפריז.

לייב אפשטיין, היה סבי מצד אימא. לצערי כמעט שלא מוכרים לי פרטי חייו. מסיפורי אימא אני יודע שהוא נפטר בגיל צעיר. לאחרונה נודע לי שהוא נולד בווילנה בשנות השישים של המאה ה־19, התגורר זמן מה בעיירה אישיסקיס (Eishiskis) שעל יד וילנה, ואחר כך חזר עם הוריו לכרך.
הוא נפטר בתחילת המאה ה־20.

חיה, סבתי, ששם נעוריה היה סניפיסקיס, נולדה בשנת 1874 בפודברודז' (Podbrodz) שעל יד וילנה. שתי בנות היו ללייב ולחיה.

אסתר – אימי, הבכורה אשר נולדה ב־5 ביוני 1902, ואחותה רחל שהייתה צעירה ממנה בשנתיים. אימי הייתה אחות במקצועה. בווילנה היא עבדה תחילה בבית החולים הידוע יאקובא (Jakuba), ואחר כך אצל רופא הילדים המוכר – ד״ר קוברסקי.

סבתי חיה התאלמנה בגיל צעיר, ולא נשאר לה אלא לעבוד קשה כדי לפרנס את המשפחה. הייתה לה חנות מכולת מול השוק הידוע בווילנה -
״האלה״. בקומה השנייה של אותו בית, ברחוב זאוואלנה 55 (Zawalna) הייתה הדירה: שלושה חדרים ומטבח, שחלק נכבד ממנו תפס תנור אפייה. עד היום אני חש על קצה הלשון את המטעמים שהיה מפיק...

בשכנות לסבתא חיה ובנותיה, באותו בניין ובאותה קומה, גרה משפחתו של גיסה (אחיו של סבי לייב). שמו של הגיס היה יצחק שמעון אפשטיין. הוא ואשתו פסיה גידלו חמישה ילדים – שני בנים ושלוש בנות (שיקה, חנה, בני, רוזה ולובה). לימים נפטר יצחק. לאחר מותו המוקדם, נפלו עול הפרנסה וחינוך הילדים על כתפיה של פסיה. גורל דומה לגורל
גיסתה חיה.

אסתר ורחל אחותה היו מיודדות עם בני הדודים, אנשים חביבים ואינטליגנטים. אך אליה וקוץ בה: על סבתא חיה העיקה העובדה שבני הדודים היו פעילים במחתרת הקומוניסטית. פסיה הזדהתה עם פעילות ילדיה, וביתם שימש מקום מפגש לפעילים. שלטונות פולין חשדו בפעילות הלא־חוקית של בני המשפחה. שיקה, הדמות הדומיננטית בפעילות זו, נשפט ונידון לכמה שנות מאסר.

ואם זה לא מספיק, גם ידידתה הקרובה של אימא בשנים ההן חנה מושקט הייתה חסידה נלהבת של הרעיון הקומוניסטי. סבתא חיה חששה פן ״החיידק״ הקומוניסטי יעבור גם לבנותיה. לרווחתה לא נדבקו האחיות אפשטיין בחיידק.

בשנת 1932 חצו פסיה ובניה את הגבול לברית המועצות. זמן קצר לאחר מכן גם הלכו חנה ובעלה יוסף בעקבותיהם. בשנים הראשונות לאחר עזיבתם הגיעו מחנה ומפסיה כמה מכתבים קצרים. אחר כך הקשר פסק. הקשר חודש ב־1939 כאשר הצבא האדום נכנס לגודוגאי (העיירה שבה ביליתי את שנותיי הראשונות). משפחת חיים לוין (סבי מצד אבא) נהגה לקנות בחנות של חיה אפשטיין, שם הכירו אסתר ועזריאל (הוריי לעתיד). עם הזמן קיבלה ההיכרות ממד חדש, וב־1930 הם הקימו משפחה. ביידיש אומרים: ״אזוי איז געווען באשערט״ - כך נגזר מהשמיים.

חיים מוקדמים

מרגע שבאתי לעולם בשנת 1931 גדלתי עטוף באהבתם של הוריי עד לנשימתם האחרונה. נקראתי בשם לייב לזכר סבי המנוח. עם הזמן עבר השם גלגולים: לב - בגרסה הרוסית, ואריה - בעברית. היו עוד שמות חיבה כהנה וכהנה. בגיל שלוש וחצי קיבלתי מהוריי מתנה: אח צעיר. בשבילו נותר רק השם של סבא רבא מצד אבי סבי - נתן. בבית קראנו לו נוסקה, נוסלה או נוסינקה.

שורשים

החיים שלי קשורים בעיקר לשני מרכזים: וילנה (עד עזיבת בריה״מ ב־1957) וחיפה (עם עלייתי ארצה ב־1959).

וילנה – עיר הולדתי. אותה וילנה שברשומות ההיסטוריה היהודית נודעה בשם ״ירושלים דליטא״ הודות לתרבות היהודית התוססת – דתית וחילונית, שהתברכה בה העיר במשך מאות שנים. לפני מלחמת העולם השנייה, קרוב לחמישים אחוזים מאוכלוסייתה היו יהודים.

שליטים רבים ידעה וילנה. בתחילת המאה ה־20 השתייכה לרוסיה; כאשר אני נולדתי - השתייכה לפולין. בהמשך עברה להיות תחת הכיבוש הגרמני, נעשתה רפובליקה סובייטית, והיום היא בירת ליטא.

הנאצים רצחו מעל 90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית של וילנה ושל העיירות שמסביבה, ובכך הביאו לחורבן התרבות היהודית בעיר. היום מתגוררים בליטא כולה קרוב ל־4,000 יהודים, רובם בווילנה.

בעיר הולדתי ובסביבתה ביליתי שנים רבות מחיי - עד לעלייתי ארצה. ביערות בפאתי העיר עברתי את אימת השואה ושם נרצחו הוריי. בווילנה גם קמתי לתחייה בבית הילדים היהודי. בווילנה למדתי והקמתי משפחה. את העיר הזאת עזבתי כאשר ״גיליתי״ את ארץ היהודים, והפנמתי את מהות המשטר הסטליניסטי. היום אני חש רגשות מעורבים כלפי העיר הזאת: מצד אחד געגועים עזים אליה, ומצד שני רגשות אימה וזעם מהקרקע הספוגה בדם היהודי.

עסקי משפחה: גודוגאי

בעקבות סבא חיים ובברכתו, היו כל הבנים ואף החתנים שקועים בעסקי נפט. כולם, פרט לאבי, היו עובדי חברת של (Shell). האח הבכור בוריס
אף היה הנציג הבכיר של הפירמה בארצות הבלטיות. אבי עבד עם גאליציה (Galicia) – פירמה פולנית. היה לו זיכיון למכירה של תוצרתם בעיירה גודוגאי (Gudogay), כ־50 ק״מ מווילנה.

הוריי עברו לגור בגודוגאי זמן קצר לאחר שנולדתי, שוב, אני מניח, בהשראת סבי. זמן מה גם סבא וסבתא התגוררו בגודוגאי וסבא היה פעיל בעסק. בשנת 1936 או 1937 חזרו הסבים לדבינסק. אבא המשיך לנהל
את העסק.

עם אבא נשאר גם ישראל, אחיו. מאז שאני זוכר את עצמי ישראל גר איתנו. הוא היה מבוגר מאבא בשלוש שנים. ישראל לקה במחלת ילדות שהתבטאה בגיל מבוגר בנכות קלה. הוא היה רווק. ישראל היה איש
רב־כישורים. הוא כתב שירה, בעיקר סאטירה על תושבי העיירה, ועזר לאבא בניהול החלק הלוגיסטי של העסק. פעילות הכרוכה במאמץ פיזי הייתה קשה לו. אבי היה מסור לישראל והאחים היו קשורים מאוד זה לזה. אימא קיבלה את ישראל כחלק מהמשפחה.

בגודוגאי גרנו בדירה שכורה. ממול, בדירה דומה, גר בעל הבית. היה זה בית פשוט בנוי מעץ. הדירה הייתה למעשה חדר אחד גדול שחולק באמצעות פרגוד או כמה פרגודים, שהיו מוקמים לפי הצורך, ואמורים היו להעניק פרטיות לדיירים השונים בבית. היו בדירה פינת רחצה ומטבח. מים היינו מביאים מהבאר שבחצר. תאורת לילה הגיעה ממנורות נפט מסוגננות שעמדו על השולחן או היו תלויות על הקיר. במטבח היה תנור לבנים להסקה בעץ ופרימוס (כירה ניידת). בתנור אפתה אימא עוגות והניחה צ'ולנט לשבת או רֶֶֶציסניק (מין פשטידה מקמח כוסמת, מאכל ידוע של יהודי וילנה). הפרימוס שפעל על נפט היה מיועד להכנת תה ולבישולים קצרים.

המשך הפרק בספר המלא