לא אחמיץ את הזריחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא אחמיץ את הזריחה

לא אחמיץ את הזריחה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דוד אדלר

דוד אדלר (נולד ב-1945) הוא מהנדס רפואי וחוקר בתחום הלב וכן משורר ישראלי. בנוסף הוא מחברם של מאמרים רבים בתחומי הביקורת הספרותית, מדיניות וחברה.

אף שהוא כותב שירים מנעוריו הוא החל בפרסומם רק החל משנת 2009. בשנת 2010 זכה בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים". פרסם שני ספרי שירה: ספר שיריו הראשון: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (2011, "אבן חושן") זכה ב"פרס רמת גן בקטגוריית שירת ביכורים", תשע"ג". ספר שיריו השני הוא "פעם אולי אכתוב על זה" (2017, "אבן חושן").
מאמריו הספרותיים התפרסמו ב"תרבות וספרות" ו"ספרים" של "הארץ", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", ה"אייל הקורא" (מקוון) "מקום לשירה" (מקוון) "יקום תרבות" (מקוון) ועוד. שיריו תורגמו לאנגלית וערבית. 
דוד אדלר חבר באגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל ובאיגוד הכללי של סופרים בישראל.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2a2y8nnc

תקציר

לא אחמיץ את הזריחה הוא סיפור על התמודדות אופטימית עם סבכיה הרבים והמגוונים של האהבה המוסיפה להקרין רוח של תקווה והתחדשות למרות כל הנסיבות. 

המספר, אינדיווידואליסט מושבע, המתכונן לנסיעה לאוניברסיטה בארצות הברית על מנת להשלים את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופסור ידוע להיסטוריה, מתאהב באופן מפתיע למדי בספרנית המשתדלת לסייע לו, אך מתקשה למסד את הקשר הסוחף ביניהם למערכת זוגית מלאה ומחייבת.

במקביל נוכח תחקיריו הוא מתוודע אל אהבה של קשישים המתקרבים אל הסוף הבלתי נמנע, ולמרות שאהבתם נעדרת כל אחיזה במציאות, תוחלת נדירה של ייחודית זוגית פועמת בקרבם והם משתוקקים למצות אותה עד תום.

הוא נפגש עם אלינור, הבת החשאית שלהם, ושומע ממנה על הוריה שהלכו לעולמם: "עכשיו סופסוף הם יכולים להיפגש ולבלות יחד במחלקת הסרטנים בגן עדן", ואינו יכול שלא לתמוה, מדוע האהבה יוצאת הדופן ביניהם לא זכתה להתממש.

כשהחלטה סופית מתגבשת בקרבו והוא מתחיל לבצע הכנות מעשיות לקראת נסיעתו, מקבל המספר מכתב מפתיע מהפרופסור המנחה שלו. ומכאן ואילך אנחנו תוהים: האם הוא יפיק לקח מתוך ניסיונם וסיפורי חייהם של אחרים ובסופו של דבר יחליט לוותר על חלום הדוקטורט ולא יחמיץ את הסיכוי לממש את אהבתו?

לא אחמיץ את הזריחה הוא ספרו הרביעי של דוד אדלר, לאחר ספר השירים: עשה לך שתיקה, ספר הילדים: אוהב אותה מאוד, עדיין ועוד, והרומן ההיסטורי: הייתי צריך לכתוב על אבא

פרק ראשון

א

עייפות ושיממון וכאב ראש. אני חייב להתעשת, חייב להתרכז. מכין לי קפה במקום הקודם שהתקרר, משעין את הכרית הקשיחה של הספה אל גב הכורסה, מדליק אור במלוא העוצמה, נוטל את התיקייה הכחולה המונחת כבר יותר משבוע בתחתית המכתבה, שולף מתוכה את המעטפה החומה, מכבה את הטלוויזיה, מתיישב.

 

לכבוד

פרופסור שמואל גדנקן

ראש המחלקה להיסטוריה יהודית

בית-הספר להיסטוריה

אוניברסיטת צפון אילינוי, רוקפורד

בוהה באותיות הענק שהדגשתי בכתב ידי, סופק כפיים ומתחייך.

מכתב התכוונתי לכתוב לו, לפרופסור גדנקן?!

לא, לא. ברור לי כעת. לא ממש רציתי לכתוב. ככל הנראה, לא הייתה זו אלא תזזית פתאומית, לא ברורה ובלתי נשלטת, שדחקה בי להעלות את הדברים על הכתב, אולי כדי להקנות יתר תוקף לכל מה שרציתי לומר.

אני קם ממושבי, מניח את המעטפה הריקה על המכתבה, הולך, סובב, וחוזר להתיישב. לו אכן הייתי כותב לו מכתב, מן הסתם הייתי כותב:

פרופסור גדנקן הנכבד,

צר לי כי רק כעת, באיחור כה רב, מוצא אני חובה, ואולי דווקא צורך, לחדש את הקשר בינינו.

אתה ודאי תמה על פשר מכתבי, ואילו אני חש חובה להתנצל או להמציא תירוץ משכנע כדי להבהיר לך, ואולי בעיקר לעצמי, מדוע נטיתי בקלות ראש לוותר על הזכות ליהנות מהנחייתך בעבודת הדוקטורט שלי. אני תוהה עדיין עם עצמי ואינני מוצא לי הסבר ברור וחד משמעי, אך יחד עם זאת, מתגבש בי רצון עז לשתף אותך ולגולל בפניך את מסכת לבטיי מאז אותו יום שרבי של ראשית הקיץ, שבו נפגשנו בירושלים.

היה זה בשבעה עשר במאי, במקרה יום ההולדת שלי. כמה ציפיתי ליום ההוא, ליום הפגישה המיוחלת. מאז קיבלתי את מכתבך, דרוך הייתי ונרגש, וכמעט מדי יום שבתי לקרוא בו.

"ברצון איענה לבקשתך. העברתי המלצה חמה לוועדת המלגות לדוקטורנטים זרים. בשבעה עשר במאי אהיה בירושלים. בשעה חמש אשא דברים בפני חבר הנאמנים של 'יד ושם', ולאחר ההרצאה נוכל להיפגש לשיחה של ממש. חג פסח כשר ושמח. שמואל גדנקן", כתבת במענה לפנייתי.

לקראת הפגישה רכשתי חליפת פשתן חדשה, חולצה תכולה ועניבה תואמת, שנראתה לי באותו בוקר מקושקשת מדי, ולאחר התלבטות ממושכת ענבתי אחרת, צעקנית לא פחות. החלטתי לא להסתכן בעלייה לירושלים בפיאט פונטו הישנה שלי, וכשהגיע תורי לעלות למונית, נחפזתי להתיישב במושב הקדמי ליד הנהג. לפני שתים עשרה בצהריים בתחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים מול דלת זכוכית של מסעדת שירות עצמי צפיתי בבבואתי החגיגית עד גיחוך, ולא נכנסתי למסעדה מחשש שמא יוכתמו בגדיי בהמולת התור הצפוף מול דלפק ההגשה.

המחשבה על השעות הארוכות והריקות המצפות לי עד המפגש פוגגה בקרבי את ההתרגשות ורחשי הדריכות. בקיוסק סמוך קניתי עיתון, שתי לחמניות של סלט ביצים ארוזות בשקיות ניילון ופחית קולה, והתקדמתי לאיטי במעבר התת קרקעי לעבר ספסל בגינה ליד 'בנייני האומה'. תהיתי אם התכוננתי היטב לפגישה, וליתר בטחון עלעלתי ועיינתי שוב בפעם המי-יודע-כמה באסופת המאמרים, שצילמתי במכון להיסטוריה גרמנית של אוניברסיטת תל-אביב.

כשהגעתי לבסוף ל'יד ושם' הציפה אותי התרגשות וחשתי לֵאות יוצאת דופן, ובלי משים מצאתי את עצמי נרכן על אדן חלון בתחתית גרם המדרגות המוליך לאודיטוריום. התמקמתי כפוף בגומחה שבין החלון למדרגות, ולאחר שתיים או שלוש נגיסות בלחמנייה, שנותרה בשקית הניילון בתא המרכזי בתיק הצד שלי, ושתייה חפוזה מפחית הקולה שאחזתי בכף ידי, הטרידה אותי המחשבה שלא אדע לזהות אותך. בקוצר רוח התהלכתי אנה ואנה לאורך המסדרון, ומשהבחנתי בהתקהלות ליד האודיטוריום, בצעדים מהוססים נכנסתי והרהבתי עוז לתפוס לי מקום במרכז השורה הראשונה.

כשעלית לבמה אל דוכן הנואמים והבחנתי כי היית לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מהוהה, אחזה בי מבוכה קלה נוכח לבושי ההדור, אך כשסקרתי את היושבים לצידי ונוכחתי כי מרביתם עטויים מקטורנים ועניבות, רווח לי במידה מה, ולרגע אף דימיתי שעיניך נחו עליי כשנטלת את המיקרופון בידך.

בדברים שנשאת דיברת, בין השאר, על הרלוונטיות של חקר ההיסטוריה, על מבחן הזמן והמקום, על תקפות ערכים ועל תבחינים מוסריים, ויותר משהקשבתי לדבריך בחנתי את עוויתות פניך ואת תנודות ידיך. למען האמת, אינני זוכר פרטים רבים מהרצאתך, שהייתה ארוכה למדי, אך משפט הסיום שלך נחרט בי עוד ימים רבים, ובעצם עד היום: "ואולי, רבותיי, חקר ההיסטוריה אינו אלא תואנה של הטבע האנושי להשתבח בעליונות ההווה על העבר, או במקרה הטוב, ניסיון עיקש לטעון שהיום הוא המחר של אתמול".

בתום ההרצאה השתהיתי מעט לצד הבמה, וכשהידלדל טור המבקשים להוקיר אותך או להודות לך וללחוץ את ידך, ועוד בטרם הספקתי להציג את עצמי בפניך כראוי, הצבעת על הכיסא בקצה הבמה ואמרת: הבחנתי בך. שב, בבקשה. מייד אתפנה אליך.

נוכח חביבותך הראשונית נדהמתי למדי מקוצר רוחך, כשנותרנו רק שנינו על הבמה ואני מצאתי לנכון לפתוח את שיחתנו במשפט ששיננתי זה מכבר:

פרופסור גדנקן, חשוב לי שתדע שבקשתי למלגה באוניברסיטת צפון אילינוי תלויה בהסכמתך להנחות אותי בעבודת הדוקטורט.

תלית בי מבט משועשע ובנימה צינית ומתריסה אף ניסית לחקות אותי:

ולי חשוב שתדע שהסכמתי אינה תלויה בבקשתך, וחוץ מזה, הרי כבר הסכמתי, אז מה הבעיה?

אין בעיה. טוב מאוד. תודה, מלמלתי במבוכה.

ניסית לחלץ אותי: אז מה? אתה מתכוון לחטט דווקא בנאיביות של יהודי גרמניה?

נדמה היה לי כי הנימה המתנשאת והעוקצנית שלך הוסיפה למבוכתי תחושה של עלבון, ובקול רועד ונרגש הצהרתי שהנושא בכללותו מעניין אותי מזה זמן, מאז שנתקלתי במקרה בדברים שכתב רוברט וֶלְטְש בעקבות גזירת הטלאי הצהוב.

נוכח המגננה המובנית שלי שתקת לרגע, שלחת מבט בוחן וצונן לעברי, משכת לך את הכיסא ממרכז הבמה והתיישבת לצידי.

אני, ממוקד ובוטח, הוספתי לשעוט בידענות הגואה שלי: אינני זוכר במדויק את דבריו של ולטש, שהיה עורך העיתון היהודי יוּדִישֶה רוּנְדְשָאוּ, אך הוא בהחלט טען כי מאז עלו הנאצים לשלטון, מקבלים היהודים תזכורות לא נעימות ליהדותם, שבה בגדו לאורך שנים רבות, ועל כן הוא קורא להם לשאת בגאווה מגן דוד, גם אם הוא על הטלאי הצהוב.

כן, אני מכיר את המאמר, הפטרת במעין אדישות עניינית, והוספת: אין ספק שעליית הנאציזם בלמה כמעט לחלוטין את מגמת ההתבוללות של היהודים.

ההיבט הדתי מעניין אותי פחות מאשר ההיבט הלאומי, למרות שאי אפשר להפריד ביניהם, הכרזתי ונשאתי אליך מבט ממוקד: פרופסור גדנקן, אני בטוח שאתה מודע לכך שהרבנים בגרמניה סיכלו את כוונתו של הרצל לקיים את הקונגרס הציוני הראשון במינכן. אתה שתקת והגבת רק במצמוץ קל.

פתחתי את התיק שהיה מונח על ברכיי, ושלפתי את הדף העליון שהכנתי בעוד מועד. רציתי להצטייר בעיניך מסודר, יסודי ודקדקן.

הרבנים פוגלשטיין ומייבאום, קראתי מן הדף, אף שהדברים היו סדורים היטב בראשי, התנגדו להרצל וטענו שאין יהודים שאינם רוצים להתבולל בקרב העמים שבהם הם חיים. יתר על כן, הנציגות הרשמית של רבני גרמניה, הוועד הפועל של איגוד הרבנים בגרמניה, יצא בשישה ביולי 1897 בהכרזה, כי המאמצים של אלה המכונים ציונים להקים מדינה לאומית יהודית בפלשתינה סותרים את ההבטחות המשיחיות של היהדות, כפי שהן באות לידי ביטוי בברית הקדושה ובמקורות דתיים מאוחרים. היהדות מחייבת את בניה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם משתייכים ולקדם את האינטרסים הלאומיים שלה בכל ליבם ובכל כוחם. כן, כך בדיוק הצהיר איגוד הרבנים בגרמניה, הקפדתי להדגיש.

סיימתי לקרוא מן הדף, השבתי אותו לתיק, פכרתי ידיים, השענתי עליהן את הסנטר, וסקרתי את ארשת פניך.

חשת שאני מצפה לתגובתך והמהמת: ברור לי כי ממרחק של שנים לא פשוט להבין.

נדמה לי שהנפתי יד או החוויתי איזושהי תנועה לא ברורה, אולי כדי להמחיש אי השלמה: אני רוצה לנסות להבין, לפחות לנסות. אני חושב שמִשָם, מאותה שנה, מ-1897, אשתדל להתחיל את התזה שלי. לפעמים הזמן והמקום מצטלבים. איזו מקריות מדהימה. ב-1897 לא הצליח הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אבל באותה שנה ממש התגייס מקס נאומן לצבא הגרמני והוצב במינכן.

הו, דוקטור מקס נאומן. גם אליו אתה מגיע? רק לאחרונה קראתי עליו בספר השנה של מכון ליאו בק. מעניין מאוד, הערת.

ודאי שאני מתכוון לעסוק בו. זה בלתי נמנע. מן המעט שקראתי עליו עד עתה, נראה לי שהוא וארגונו יתפסו מקום מרכזי בעבודה שלי.

חשוב מאוד להתמקד, הזהרת אותי. אפשר בקלות לאבד כיוון בתוך שפע החומר שנכתב בימים ההם ועל הימים ההם.

אני מקווה שזה לא יקרה לי, אמרתי כשזה מכבר חשתי נינוח לצִדך.

באותו רגע, הזיכרון לוכד אותך לעתים ברשת קורים מדויקת להפליא, ניגש אליך פרופסור ויינשטיין, שהקדים דברים להרצאתך, והזכיר לך שממתינים לכם לארוחת ערב. נפגעתי מן הרמיזה, שנועדה אולי להרחיק אותך ממני, והזדעקתי בלהיטות להסב אליי ככל הניתן את תשומת ליבך: כבר חשבתי גם על כותרת ראשית לעבודה. יהודי גרמניה – בין אנטי ציונות ללאומנות גרמנית.

נדמה היה לי כי הצלחתי באותה שנייה לרתק אותך אל מושבך ולראשונה שמעתי בקולך איזושהי רגשת מעורבות.

ידִידִי הצעיר, הישרת אליי מבט רועם. הכותרת שלך מזעזעת וחצופה. כיצד אתה מרשה לעצמך לקבוע כותרת לפני שהתחלת בעבודה?! אני דורש ממך שתמחק את הכותרת, שתשכח אותה, ואל תשאיר לה זכר אף בראשך. בשום פנים ואופן אסור לך להיות שבוי באיזושהי דעה קדומה, השערה או קונספציה, שאתה מכתיב לעצמך.

אתה צודק. צר לי. אני מצטער, מלמלתי מילות חרטה, מאוכזב מעט מתוכן דבריך, אך מרוצה מאוד מעוצמת תגובתך.

הקשב לי היטב, הוספת בתקיפות חביבה, היסטוריון חייב להשתדל שלא ליטול על עצמו את תפקיד השופט. זה לא נכון ולא הוגן.

ידעתי שמכאן ואילך לא אוסיף מילה.

נו, טוב, התחלת לסכם את פגישתנו בטון פייסני, התרוממת אט אט ממושבך והושטת לי יד.

נדברנו כי מתישהו בתחילת ספטמבר אתקשר אליך, ובתום החגים נקבע בטלפון את המועד המדויק, אגיע לרוקפורד, ואני מניח כי אוכל כבר להציג בפניך ראשי פרקים מפותחים, הכרזתי בבִטחה.

צר לי אם הייתי בוטה כלפיך, אמרת כשליוויתי אותך אל דלת היציאה מן האודיטוריום. בגילי נחרצות מחשבתית מקוממת, מכעיסה, או לעתים אף מובילה לידי קנאה, צחקת בקול.

לשמע דבריך חששותיי התפוגגו, חשתי אליך אהדה הולכת וגוברת ולחשתי: המון תודה, המון תודה.

יצאנו יחד מן הבניין ולפני שנפרדנו הנחת יד על כתפי ואמרת: אני יודע שתעשה עבודה טובה, אך אל תשכח אף לרגע שאתה צועד בשדה מוקשים.

ב

במוצאי שבת החלטתי סופסוף לעבור על ההגהה האחרונה של 'ברבות הימים'. על פי התוכניות של ההוצאה, הספר אמור היה לצאת לאור רק לקראת סוף השנה, בנובמבר או בדצמבר, ואולי אף בתחילת השנה הבאה. אי לכך, את מרבית ימי הקיץ הקדשתי להכנה אינטנסיבית של המבוא ושל הרכיבים הרלוונטיים לעבודת הדוקטורט, כפי שהבטחתי לפרופסור גדנקן, אלא שלפני כשלושה שבועות אריאלה הודיעה לי כי התוכניות השתנו, ואנחנו חייבים להתכונן להוריד את הספר לדפוס בהקדם. מאז היא דחקה בי כבר שלוש או ארבע פעמים, ולא יכולתי לדחות עוד את העריכה הסופית המעודכנת של הגרסה האחרונה של הספר, אך עקב דקדקנות היתר שלי המשכתי עדיין להתלבט בסדר המקטעים של השיחה החד צדדית שלי עם פרופסור גדנקן ותוך כדי ניסיונותיי למקם אותם סופית לפתע הטלפון צלצל.

שלום, אנחנו לא מכירים, קול עמום וחרישי רפרף באוזני הימנית מבעד לצלילי מוסיקה רועמת של תזמורת כלי נשיפה, ככל הנראה.

אתה יכול להחליש את המוסיקה כדי שאשמע אותך, הרמתי קול.

הרעשים שככו מעט והלחישה התבהרה: הדלקתי את הרדיו בעוצמה גבוהה כי אינני רוצה שמישהו ישמע אותי במקרה.

כן, אני מבין, אני מקשיב.

כפי שאמרתי, אינך מכיר אותי, ואולי בכל זאת. מתן נוי.

הסופר?

כן. זה אני. אתה ודאי תוהה מדוע אני מתקשר אליך. שנינו מפרסמים באותה הוצאה, ולאחרונה הזדמן לי לקרוא את הספר שלך על המלך פרנסואה הראשון, והחלטתי שאתה המתאים ביותר למלא את משאלתי האחרונה. אם תסכים להיפגש איתי מוקדם ככל הניתן, אספר לך הכול.

אתה האיש המתאים ביותר?! משאלתי האחרונה?!

השתאיתי, אך לא הגבתי.

ברור לי שאני נשמע לך מוזר, אך אני מבטיח לך שההצעה שלי תעניין אותך, ואני מעריך שהיא גם תשתלם לך.

טוב, המהמתי בתום שתיקה סקרנית ממושכת, ונוכח בקשתו יוצאת הדופן, שנשמעה לי עיקשת למדי, נעניתי להיפגש איתו למחרת לפנות ערב בבית קפה נידח בשכונת מגורים חדשה בצפון הרצליה.

לא הכרתי את מתן נוי לפני כן, ולמרות שלא קראתי אף אחד מספריו, שזכו לפופולריות רבה ולתפוצה משמעותית למדי לפני שנים, הנחתי משום מה כי אינו ניחן בכישרון כתיבה ייחודי והוא נהנה בעיקר מיחסי ציבור מעולים, ככל הנראה.

זכרתי כי מדי פעם לפני שנים נתקלתי בשמו באמצעי התקשורת, בהקשר רכילותי כזה או אחר, ולפני שנתיים או שלוש אף צפיתי בריאיון איתו בתוכנית בוקר בטלוויזיה כשהמתנתי לתורי במספרה, והתרשמתי כי הוא משתדל להפגין תדמית מסתורית או להתהדר בנופך ייחודי באמצעות משקפי שמש כהים וכובע מצחייה שחור.

בשעת לילה מאוחרת הרהרתי, כי מן הראוי שאדע לפחות אי אלו פרטים אודותיו לפני שאני פוגש אותו, וחיפשתי בגוגל את השם מתן נוי. מלבד רשימת ספריו, ציונים ביוגרפיים חסרי חשיבות והפניות לאי אלו כתבות סתמיות בעיתוני סופשבוע, שהופיעו בערך שלו בוויקיפדיה, לא גיליתי אודותיו פרטים חשובים באתרים נוספים, ולא מצאתי לנכון להמשיך לנבור במעט אזכורים שחזרו על עצמם בגרסאות שונות.

לפני שסיימנו את שיחת הטלפון הראשונית הוא הכריז: אני אחכה לך. אי לכך ניסיתי למצוא גם תמונה שלו כדי שאדע לזהות אותו בבית הקפה, ובשני אתרים זניחים הופיעה תמונה מהוהה ומטושטשת שלו בשחור לבן, קרוב לוודאי מלפני שנים רבות.

מקום יפה, לא כן? מלמל כשלחצנו ידיים.

נותרתי לרגע על עומדי והוא הוסיף: אני יושב לעתים תכופות בבתי קפה, בדרך כלל עם הלפטופ שלי. לפני חודשים אחדים גיליתי את פינת החמד הזו.

בית הקפה שכן במבנה קטן, שקירותיו החיצוניים עטויים צמחים מטפסים וקירותיו הפנימיים מצופים קורות עץ, והמבנה כולו הסתופף בצל עץ אזדרכת ענק שהדיף ניחוחות של פריחה. חברות הבנייה, שהקימו בשני צידי הרחוב מבני מגורים רבי קומות, החליטו להותיר את העץ במקומו, קרוב לוודאי, או הייתה זו הרשות העירונית שלא התירה לעקור אותו, ובעל בית הקפה, סביר להניח, אף טרח להשטיח את הגבעונת שמאחורי המבנה והפך אותה למגרש חנייה מאולתר לאורחים.

שישה שולחנות עץ היו מסודרים בשתי שורות בבית הקפה הקטן, ומתן, היה ברור לי שזה הוא, היה ישוב בשולחן הקיצוני, כשפניו מוטות לעבר החלון המוגף, כובע קסקט שחור מרופט לראשו ומשקפי שמש כהים מסתירים את עיניו, ממש כפי שראיתי אותו בטלוויזיה.

התיישבתי מולו, פכרתי ידיים, השענתי עליהן את הסנטר והתבוננתי בו.

הוא הסיר לרגע את המשקפיים: היתרון של בית הקפה הזה שרבים לא מכירים אותו, ומלבד אנה, המלצרית הנחמדה, גם אותי לא מכירים כאן.

אתה חושש שיכירו אותך?

לא יודע. לא כל כך פשוט. נדמה לי שאפילו קצת מסובך.

הוא השיב את משקפי השמש להאפיל את עיניו: אספר לך, כמובן.

איש חביב למדי, ודאי יותר מששיערתי, סחתי לעצמי, אך לא יכולתי להתאפק: לשם מה ביקשת להיפגש איתי?

אני רוצה שתכתוב ספר שאני לא יכול לכתוב.

החוויתי בעיניי ובידיי תמיהה שתוקה והוא נחפז להפיג אותה, ספק כפיים וסיפר בקול עמום וחלוש כי שמו המקורי מרטין נוימן, וכשהחל לכתוב מצא לנכון להמירו לשם עט קליל וקליט יותר, מתן נוי. בתום הפוגה קלה הרעים קולו לפתע והוא דרש וחזר והדגיש כי בשום פנים ואופן, אם אחליט בסופו של דבר להיענות להצעתו, לא לפרסם את שמו המקורי ואף לא את שם העט המוכר שלו, וצריך להיות ברור לשנינו באופן נחרץ ומוחלט וחד משמעי, כי אין ולא היה בינינו מעולם כל קשר.

ובכל זאת?! הוספתי לתהות.

הוא הסיר שוב את המשקפיים ותחב אותם לתוך הנרתיק ששלף מכיס מכנסיו: אתה מסכים שנצא קצת החוצה? אני חייב לעשן.

על הקיר האחורי של המבנה, שהיה צבוע בצהוב בוהק, נשען ספסל עץ רעוע, התיישבתי לצידו ואף אני הדלקתי סיגריה.

שנים, שנים לא עישנתי, עשר שנים, אולי יותר, נאנח והפריח עשן לחלל.

רק בסוף השבוע האחרון חזרתי לעשן, הכריז צוהל, וזה די מוצא חן בעיניי, ובעצם כבר לא אכפת לי.

אז למה חזרת לעשן? אני צעיר ממך בשנים רבות ומעולם לא הצלחתי להפסיק למרות שניסיתי אינספור פעמים.

כפי שאמרתי לך, הוא השליך את הסיגריה אל מתחת לספסל וכיבה אותה במעיכת נעל, השתהה לרגע והתבונן בי: לא פשוט. אתה הראשון שאני מספר לו. עדיין לא סיפרתי לאף אחד, הוא דמם לרגע וחכך את כפות ידיו: אני חולה בסרטן לבלב קטלני במיוחד, ועל פי כל ההערכות הרפואיות נותרו לי חודשים ספורים, ואולי אף פחות.

לא ידעתי כיצד ואם להגיב ובתום השתהות המהמתי: ואין איזשהו טיפול למחלה?

לא ממש. במצב הרפואי שלי, עם ההתפשטות והגרורות, אין מה לעשות.

בתום שתיקה ארוכה חזרנו אל תוך בית הקפה, השולחן שלנו נותר פנוי, ולפני שהתיישבנו, ניסיתי להיחלץ מהמבוכה: אתה רוצה קפה? משהו לשתות? לאכול?

לא, לא קפה. תזמין לעצמך. אני מעדיף משקה רציני.

וויסקי? וודקה? יין? מה להזמין לך?

ג'ק דניאלס בלי קרח וכוס סודה, תודה. המחלה הארורה הזאת. הפסקתי כמעט לאכול ואני רק שותה.

למה בעצם אתה לא משתף את המשפחה שלך?!

איזו משפחה? לא יודע. לא פשוט. כבר אמרתי לך. את הבשורה קיבלתי רק בשבוע שעבר ומאז אני מתלבט ומתמודד עם עצמי בכל הימים והלילות. בשלב זה התגבשו בי רק שתי החלטות, בעצם שלוש. קודם כול, לא לחזור לבית החולים, וזאת בעקבות שיחה רצינית עם מנהל המחלקה, שבה הגענו להחלטה משותפת, שאין כל טעם בטיפולי סרק, ובמצבי גם ניתוח הוא חסר תכלית ומיותר. שנית, כל עוד אני מסוגל להתאפק, לא לספר דבר לאיש. שלוש נשים היו לי ושתי בנות, והמרחקים עצומים וכל הקשרים מנותקים, ואין לי כל רצון או עניין לעורר דאגה מלאכותית או אמפתיה פתאומית, העלולות להקשות עליי את סוף הדרך. וההחלטה השלישית היא הספר, וכאן אתה נכנס לתמונה.

לא ברור לי איך אני קשור בכלל לעניין?

כפי שכבר אמרתי לך, גם אם לא הבהרתי באופן מפורש את כוונתי, אני מציע לך לכתוב ספר שאני לא יכול לכתוב, שאני לא מסוגל לכתוב.

מה הבעיה? אתה חושש שלא תספיק לכתוב אותו?

לא, לא. לא זאת הבעיה. לא אכפת לי שהספר ייצא לאור אחרי מותי, למרות שעדיף יהיה שייצא לפני כן, כדי שאספיק אולי לקרוא את מה שאכתוב, או בעצם, את מה שאתה תכתוב עבורי.

עדיין אינני מבין מדוע אתה לא כותב את הספר.

כתבתי כבר כמה ספרים, ואף פרסמתי אותם, אבל את הספר הזה, שמתגלגל לי בראש מאז שהתברר לי שאני מתקרב אל הסוף, אני לא מסוגל לכתוב, ואולי גם לא יכול להרשות לעצמי לכתוב.

הג'ק דניאלס שלו והאספרסו הארוך שלי הוגשו לשולחן. בחשתי ובחשתי את הסוכר בקפה, ולבסוף תליתי בו עיניים תוהות.

מתן הרכיב שוב את המשקפיים, הצמיד אותם אל עיניו: טוב, זהו. הספרים שכתבתי היו על אנשים אחרים, על מקומות אחרים, ומעולם לא היה לי אומץ לכתוב ממש על עצמי... אבל עכשיו, לקראת הסוף, אני מרגיש שאני חייב, ובכל זאת אין לי אומץ לעשות זאת.

אבל אתה סופר. אתה מספר סיפורים, לא כותב אוטוביוגרפיה.

נכון, ובכל זאת. קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, כך אני מרגיש והרגשתי תמיד, לנתק את הכתוב מהאיש הכותב, במיוחד בהתייחסות ישירה לסביבה האנושית שלו.

הוא הערה את הוויסקי אל גרונו בלגימה אחת, גמע מעט מן הסודה: למרות התשוקה הדוחקת בי לפרוק מטענים נושנים, להתפרק ממצוקות, שעד עתה לא יכולתי לתת להן ביטוי כלשהו, נראה לי שאינני יכול, גם בסוף חיי, לפוגג את תדמיתי בעיני אנשים רבים, ובמיוחד בעיני הקרובים לי.

ממה אתה חושש? יש סיבה מיוחדת?

כן, ודאי. יש לי כוונה ברורה וחד משמעית לא להיות נחמד וחביב, ואולי אף להתחשבן עם אי אלו אנשים, שמילאו או רוקנו את חיי במשך שנים.

ואם לקראת הסוף הבלתי נמנע תכתוב את הספר הזה, שאתה חייב לכתוב, נראה לך שהוא יגרום למפגעים, או נכון יותר, לנפגעים?

ודאי, וכנראה לא מעט. בדרך הטבע, במהלך שישים ושבע שנים דרכיי המסועפות הצטלבו בדרכיהם של אנשים שונים. שלוש נשים, שתי בנות, אולי גם נכדים, שאינני יודע עליהם, וגם קוראים מושבעים וקוראות נלהבות, ומעת לעת, במיוחד בשנים רחוקות ובלתי נשכחות, גם כמה וכמה מאהבות מזדמנות. עד עתה לא עשיתי ספירת מלאי, ניסה לחייך ולא ממש הצליח, ספק ידיים והניד ראש: חיים שלמים, עליות ומורדות, הצלחות מרהיבות וגם פה ושם כישלונות נוראים. וזהו זה, נגמר, הנה אני מתקרב אל הסוף.

אני מנסה להבין את הקושי שלך. בסופו של דבר מה אתה רוצה ממני?

שאתה תכתוב את הספר שלי. מה לא ברור? מובן שאתה תוהה ומתלבט אם להיענות לבקשה שלי, אז בוא נתחיל בכדאיות הכלכלית. אם תסכים ותהיה מוכן להליך שיתוף הפעולה ולתנאים שלי, תכננתי מראש את הכול, כבר היום אתן לך מקדמה של עשרת אלפים שקלים, ובכל מפגש נוסף תקבל שלושת אלפים שקלים, והכול במזומן, ללא קבלות, ללא חשבוניות, וכמובן, ללא כל קשר שיש, שהיה או שיהיה בינינו. על פי התחשיב שלי, נראה לי שניפגש כעשר פעמים לפחות, כאן בבית הקפה הזה. ולבסוף, כשהספר יהיה מוכן לדפוס, תקבל עוד עשרת אלפים שקלים, ובכל מקרה אני אדאג לכך גם אם אהיה כבר בעולם הבא.

פתאום הוא נאלם דום לרגע ארוך והתבונן בכוסית הוויסקי הריקה, ואני תהיתי אם הוא מצפה לתגובתי.

אין לך מה לדאוג, ביקש להרגיע את עיניי המעפעפות. למרות שלא נחתום על הסכם או חוזה מסיבות מובנות, הספר יהיה כולו שלך, ואתה תזכה בכל התמלוגים, ואני בטוח שיהיו ולא מעטים. אתה הרי מכיר את אריאלה, מנהלת ההוצאה שלנו. אני בטוח שהיא תשמח לקבל ממך ספר מוצלח נוסף.

הוא הסיר שוב את המשקפיים ותלה בי מבט מתחנן: ובכן?

ההצעה נשמעה לי מפתה למדי, אך השתדלתי לשמור על איפוק ועל התלבטות לכאורית: מה משמעות הליך השיתוף, התנאים, המפגשים?

הוא שלף מכיסו מעטפה עבה: אני שמח שאתה מסכים. יש כאן עשרת אלפים שקלים. אתה יכול לספור.

לא אמרתי מילה והותרתי את המעטפה סגורה על השולחן לצד כוס הקפה. הוא הציע שניפגש בכל יום ראשון ורביעי באותו מקום ובאותה שעה.

הנהנתי ושתקתי, הוא התרומם, הושיט לי יד, מלמל: להתראות ותודה, והלך לו.

רגעים ארוכים נותרתי מכונס על מושבי, חופן את ראשי בכפות ידיי, מבקש מאנה המלצרית אספרסו ארוך נוסף, לא מצליח להשיב חיוך אל חיוכה, נוטל את הספל ויוצא לשבת על הספסל בחוץ ומצית לי סיגריה.

הייתי צריך לכל הפחות לבקש לדחות את המפגש הקרוב ליום ראשון הבא. אינני יכול להמציא תירוצים נוספים לאריאלה, והרי הבטחתי לשלוח לה את הגרסה הסופית המעודכנת של 'ברבות הימים' עד סוף השבוע. בעקבות עיון שטחי בהערות השוליים האחרונות שרשמתי בעיפרון, ברור היה כי נותרה לי עבודה רבה וזמן מועט, שכן בכל הלילות הקרובים אני משובץ למשמרת לילה במלון.

כדי להפיג התלבטות קלה שעדיין קרקרה בקרבי, שלחתי יד אל המעטפה העבה שטמנתי בכיס מכנסיי. ניסיתי להירגע ולהסיח את דעתי, שהרי לא הייתה לי כל סיבה לא להיענות להצעה הנדיבה, במיוחד נוכח הכנסתי הלא מספקת באותם ימים. למיטב הערכתי, העבודה על הספר של מתן לא תדרוש ממני מאמצים יוצאי דופן, ובסופו של דבר יהיה זה בעצם הספר שלי, ספר נוסף, ואני משוכנע כי בדרכי אשכיל להערות בו את מיטבי, גם אם הסיפור בבסיסו לא יהיה הסיפור שלי.

ובכל זאת, מתן נוי לא התבהר לי ונותר עלום ומעורר תמיהות ותהיות, הרהרתי ביני לביני, ונחפזתי לשוב הביתה כדי להתמקד בעבודה על הגרסה הסופית של 'ברבות הימים'.

דוד אדלר

דוד אדלר (נולד ב-1945) הוא מהנדס רפואי וחוקר בתחום הלב וכן משורר ישראלי. בנוסף הוא מחברם של מאמרים רבים בתחומי הביקורת הספרותית, מדיניות וחברה.

אף שהוא כותב שירים מנעוריו הוא החל בפרסומם רק החל משנת 2009. בשנת 2010 זכה בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים". פרסם שני ספרי שירה: ספר שיריו הראשון: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (2011, "אבן חושן") זכה ב"פרס רמת גן בקטגוריית שירת ביכורים", תשע"ג". ספר שיריו השני הוא "פעם אולי אכתוב על זה" (2017, "אבן חושן").
מאמריו הספרותיים התפרסמו ב"תרבות וספרות" ו"ספרים" של "הארץ", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", ה"אייל הקורא" (מקוון) "מקום לשירה" (מקוון) "יקום תרבות" (מקוון) ועוד. שיריו תורגמו לאנגלית וערבית. 
דוד אדלר חבר באגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל ובאיגוד הכללי של סופרים בישראל.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2a2y8nnc

עוד על הספר

לא אחמיץ את הזריחה דוד אדלר

א

עייפות ושיממון וכאב ראש. אני חייב להתעשת, חייב להתרכז. מכין לי קפה במקום הקודם שהתקרר, משעין את הכרית הקשיחה של הספה אל גב הכורסה, מדליק אור במלוא העוצמה, נוטל את התיקייה הכחולה המונחת כבר יותר משבוע בתחתית המכתבה, שולף מתוכה את המעטפה החומה, מכבה את הטלוויזיה, מתיישב.

 

לכבוד

פרופסור שמואל גדנקן

ראש המחלקה להיסטוריה יהודית

בית-הספר להיסטוריה

אוניברסיטת צפון אילינוי, רוקפורד

בוהה באותיות הענק שהדגשתי בכתב ידי, סופק כפיים ומתחייך.

מכתב התכוונתי לכתוב לו, לפרופסור גדנקן?!

לא, לא. ברור לי כעת. לא ממש רציתי לכתוב. ככל הנראה, לא הייתה זו אלא תזזית פתאומית, לא ברורה ובלתי נשלטת, שדחקה בי להעלות את הדברים על הכתב, אולי כדי להקנות יתר תוקף לכל מה שרציתי לומר.

אני קם ממושבי, מניח את המעטפה הריקה על המכתבה, הולך, סובב, וחוזר להתיישב. לו אכן הייתי כותב לו מכתב, מן הסתם הייתי כותב:

פרופסור גדנקן הנכבד,

צר לי כי רק כעת, באיחור כה רב, מוצא אני חובה, ואולי דווקא צורך, לחדש את הקשר בינינו.

אתה ודאי תמה על פשר מכתבי, ואילו אני חש חובה להתנצל או להמציא תירוץ משכנע כדי להבהיר לך, ואולי בעיקר לעצמי, מדוע נטיתי בקלות ראש לוותר על הזכות ליהנות מהנחייתך בעבודת הדוקטורט שלי. אני תוהה עדיין עם עצמי ואינני מוצא לי הסבר ברור וחד משמעי, אך יחד עם זאת, מתגבש בי רצון עז לשתף אותך ולגולל בפניך את מסכת לבטיי מאז אותו יום שרבי של ראשית הקיץ, שבו נפגשנו בירושלים.

היה זה בשבעה עשר במאי, במקרה יום ההולדת שלי. כמה ציפיתי ליום ההוא, ליום הפגישה המיוחלת. מאז קיבלתי את מכתבך, דרוך הייתי ונרגש, וכמעט מדי יום שבתי לקרוא בו.

"ברצון איענה לבקשתך. העברתי המלצה חמה לוועדת המלגות לדוקטורנטים זרים. בשבעה עשר במאי אהיה בירושלים. בשעה חמש אשא דברים בפני חבר הנאמנים של 'יד ושם', ולאחר ההרצאה נוכל להיפגש לשיחה של ממש. חג פסח כשר ושמח. שמואל גדנקן", כתבת במענה לפנייתי.

לקראת הפגישה רכשתי חליפת פשתן חדשה, חולצה תכולה ועניבה תואמת, שנראתה לי באותו בוקר מקושקשת מדי, ולאחר התלבטות ממושכת ענבתי אחרת, צעקנית לא פחות. החלטתי לא להסתכן בעלייה לירושלים בפיאט פונטו הישנה שלי, וכשהגיע תורי לעלות למונית, נחפזתי להתיישב במושב הקדמי ליד הנהג. לפני שתים עשרה בצהריים בתחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים מול דלת זכוכית של מסעדת שירות עצמי צפיתי בבבואתי החגיגית עד גיחוך, ולא נכנסתי למסעדה מחשש שמא יוכתמו בגדיי בהמולת התור הצפוף מול דלפק ההגשה.

המחשבה על השעות הארוכות והריקות המצפות לי עד המפגש פוגגה בקרבי את ההתרגשות ורחשי הדריכות. בקיוסק סמוך קניתי עיתון, שתי לחמניות של סלט ביצים ארוזות בשקיות ניילון ופחית קולה, והתקדמתי לאיטי במעבר התת קרקעי לעבר ספסל בגינה ליד 'בנייני האומה'. תהיתי אם התכוננתי היטב לפגישה, וליתר בטחון עלעלתי ועיינתי שוב בפעם המי-יודע-כמה באסופת המאמרים, שצילמתי במכון להיסטוריה גרמנית של אוניברסיטת תל-אביב.

כשהגעתי לבסוף ל'יד ושם' הציפה אותי התרגשות וחשתי לֵאות יוצאת דופן, ובלי משים מצאתי את עצמי נרכן על אדן חלון בתחתית גרם המדרגות המוליך לאודיטוריום. התמקמתי כפוף בגומחה שבין החלון למדרגות, ולאחר שתיים או שלוש נגיסות בלחמנייה, שנותרה בשקית הניילון בתא המרכזי בתיק הצד שלי, ושתייה חפוזה מפחית הקולה שאחזתי בכף ידי, הטרידה אותי המחשבה שלא אדע לזהות אותך. בקוצר רוח התהלכתי אנה ואנה לאורך המסדרון, ומשהבחנתי בהתקהלות ליד האודיטוריום, בצעדים מהוססים נכנסתי והרהבתי עוז לתפוס לי מקום במרכז השורה הראשונה.

כשעלית לבמה אל דוכן הנואמים והבחנתי כי היית לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מהוהה, אחזה בי מבוכה קלה נוכח לבושי ההדור, אך כשסקרתי את היושבים לצידי ונוכחתי כי מרביתם עטויים מקטורנים ועניבות, רווח לי במידה מה, ולרגע אף דימיתי שעיניך נחו עליי כשנטלת את המיקרופון בידך.

בדברים שנשאת דיברת, בין השאר, על הרלוונטיות של חקר ההיסטוריה, על מבחן הזמן והמקום, על תקפות ערכים ועל תבחינים מוסריים, ויותר משהקשבתי לדבריך בחנתי את עוויתות פניך ואת תנודות ידיך. למען האמת, אינני זוכר פרטים רבים מהרצאתך, שהייתה ארוכה למדי, אך משפט הסיום שלך נחרט בי עוד ימים רבים, ובעצם עד היום: "ואולי, רבותיי, חקר ההיסטוריה אינו אלא תואנה של הטבע האנושי להשתבח בעליונות ההווה על העבר, או במקרה הטוב, ניסיון עיקש לטעון שהיום הוא המחר של אתמול".

בתום ההרצאה השתהיתי מעט לצד הבמה, וכשהידלדל טור המבקשים להוקיר אותך או להודות לך וללחוץ את ידך, ועוד בטרם הספקתי להציג את עצמי בפניך כראוי, הצבעת על הכיסא בקצה הבמה ואמרת: הבחנתי בך. שב, בבקשה. מייד אתפנה אליך.

נוכח חביבותך הראשונית נדהמתי למדי מקוצר רוחך, כשנותרנו רק שנינו על הבמה ואני מצאתי לנכון לפתוח את שיחתנו במשפט ששיננתי זה מכבר:

פרופסור גדנקן, חשוב לי שתדע שבקשתי למלגה באוניברסיטת צפון אילינוי תלויה בהסכמתך להנחות אותי בעבודת הדוקטורט.

תלית בי מבט משועשע ובנימה צינית ומתריסה אף ניסית לחקות אותי:

ולי חשוב שתדע שהסכמתי אינה תלויה בבקשתך, וחוץ מזה, הרי כבר הסכמתי, אז מה הבעיה?

אין בעיה. טוב מאוד. תודה, מלמלתי במבוכה.

ניסית לחלץ אותי: אז מה? אתה מתכוון לחטט דווקא בנאיביות של יהודי גרמניה?

נדמה היה לי כי הנימה המתנשאת והעוקצנית שלך הוסיפה למבוכתי תחושה של עלבון, ובקול רועד ונרגש הצהרתי שהנושא בכללותו מעניין אותי מזה זמן, מאז שנתקלתי במקרה בדברים שכתב רוברט וֶלְטְש בעקבות גזירת הטלאי הצהוב.

נוכח המגננה המובנית שלי שתקת לרגע, שלחת מבט בוחן וצונן לעברי, משכת לך את הכיסא ממרכז הבמה והתיישבת לצידי.

אני, ממוקד ובוטח, הוספתי לשעוט בידענות הגואה שלי: אינני זוכר במדויק את דבריו של ולטש, שהיה עורך העיתון היהודי יוּדִישֶה רוּנְדְשָאוּ, אך הוא בהחלט טען כי מאז עלו הנאצים לשלטון, מקבלים היהודים תזכורות לא נעימות ליהדותם, שבה בגדו לאורך שנים רבות, ועל כן הוא קורא להם לשאת בגאווה מגן דוד, גם אם הוא על הטלאי הצהוב.

כן, אני מכיר את המאמר, הפטרת במעין אדישות עניינית, והוספת: אין ספק שעליית הנאציזם בלמה כמעט לחלוטין את מגמת ההתבוללות של היהודים.

ההיבט הדתי מעניין אותי פחות מאשר ההיבט הלאומי, למרות שאי אפשר להפריד ביניהם, הכרזתי ונשאתי אליך מבט ממוקד: פרופסור גדנקן, אני בטוח שאתה מודע לכך שהרבנים בגרמניה סיכלו את כוונתו של הרצל לקיים את הקונגרס הציוני הראשון במינכן. אתה שתקת והגבת רק במצמוץ קל.

פתחתי את התיק שהיה מונח על ברכיי, ושלפתי את הדף העליון שהכנתי בעוד מועד. רציתי להצטייר בעיניך מסודר, יסודי ודקדקן.

הרבנים פוגלשטיין ומייבאום, קראתי מן הדף, אף שהדברים היו סדורים היטב בראשי, התנגדו להרצל וטענו שאין יהודים שאינם רוצים להתבולל בקרב העמים שבהם הם חיים. יתר על כן, הנציגות הרשמית של רבני גרמניה, הוועד הפועל של איגוד הרבנים בגרמניה, יצא בשישה ביולי 1897 בהכרזה, כי המאמצים של אלה המכונים ציונים להקים מדינה לאומית יהודית בפלשתינה סותרים את ההבטחות המשיחיות של היהדות, כפי שהן באות לידי ביטוי בברית הקדושה ובמקורות דתיים מאוחרים. היהדות מחייבת את בניה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם משתייכים ולקדם את האינטרסים הלאומיים שלה בכל ליבם ובכל כוחם. כן, כך בדיוק הצהיר איגוד הרבנים בגרמניה, הקפדתי להדגיש.

סיימתי לקרוא מן הדף, השבתי אותו לתיק, פכרתי ידיים, השענתי עליהן את הסנטר, וסקרתי את ארשת פניך.

חשת שאני מצפה לתגובתך והמהמת: ברור לי כי ממרחק של שנים לא פשוט להבין.

נדמה לי שהנפתי יד או החוויתי איזושהי תנועה לא ברורה, אולי כדי להמחיש אי השלמה: אני רוצה לנסות להבין, לפחות לנסות. אני חושב שמִשָם, מאותה שנה, מ-1897, אשתדל להתחיל את התזה שלי. לפעמים הזמן והמקום מצטלבים. איזו מקריות מדהימה. ב-1897 לא הצליח הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אבל באותה שנה ממש התגייס מקס נאומן לצבא הגרמני והוצב במינכן.

הו, דוקטור מקס נאומן. גם אליו אתה מגיע? רק לאחרונה קראתי עליו בספר השנה של מכון ליאו בק. מעניין מאוד, הערת.

ודאי שאני מתכוון לעסוק בו. זה בלתי נמנע. מן המעט שקראתי עליו עד עתה, נראה לי שהוא וארגונו יתפסו מקום מרכזי בעבודה שלי.

חשוב מאוד להתמקד, הזהרת אותי. אפשר בקלות לאבד כיוון בתוך שפע החומר שנכתב בימים ההם ועל הימים ההם.

אני מקווה שזה לא יקרה לי, אמרתי כשזה מכבר חשתי נינוח לצִדך.

באותו רגע, הזיכרון לוכד אותך לעתים ברשת קורים מדויקת להפליא, ניגש אליך פרופסור ויינשטיין, שהקדים דברים להרצאתך, והזכיר לך שממתינים לכם לארוחת ערב. נפגעתי מן הרמיזה, שנועדה אולי להרחיק אותך ממני, והזדעקתי בלהיטות להסב אליי ככל הניתן את תשומת ליבך: כבר חשבתי גם על כותרת ראשית לעבודה. יהודי גרמניה – בין אנטי ציונות ללאומנות גרמנית.

נדמה היה לי כי הצלחתי באותה שנייה לרתק אותך אל מושבך ולראשונה שמעתי בקולך איזושהי רגשת מעורבות.

ידִידִי הצעיר, הישרת אליי מבט רועם. הכותרת שלך מזעזעת וחצופה. כיצד אתה מרשה לעצמך לקבוע כותרת לפני שהתחלת בעבודה?! אני דורש ממך שתמחק את הכותרת, שתשכח אותה, ואל תשאיר לה זכר אף בראשך. בשום פנים ואופן אסור לך להיות שבוי באיזושהי דעה קדומה, השערה או קונספציה, שאתה מכתיב לעצמך.

אתה צודק. צר לי. אני מצטער, מלמלתי מילות חרטה, מאוכזב מעט מתוכן דבריך, אך מרוצה מאוד מעוצמת תגובתך.

הקשב לי היטב, הוספת בתקיפות חביבה, היסטוריון חייב להשתדל שלא ליטול על עצמו את תפקיד השופט. זה לא נכון ולא הוגן.

ידעתי שמכאן ואילך לא אוסיף מילה.

נו, טוב, התחלת לסכם את פגישתנו בטון פייסני, התרוממת אט אט ממושבך והושטת לי יד.

נדברנו כי מתישהו בתחילת ספטמבר אתקשר אליך, ובתום החגים נקבע בטלפון את המועד המדויק, אגיע לרוקפורד, ואני מניח כי אוכל כבר להציג בפניך ראשי פרקים מפותחים, הכרזתי בבִטחה.

צר לי אם הייתי בוטה כלפיך, אמרת כשליוויתי אותך אל דלת היציאה מן האודיטוריום. בגילי נחרצות מחשבתית מקוממת, מכעיסה, או לעתים אף מובילה לידי קנאה, צחקת בקול.

לשמע דבריך חששותיי התפוגגו, חשתי אליך אהדה הולכת וגוברת ולחשתי: המון תודה, המון תודה.

יצאנו יחד מן הבניין ולפני שנפרדנו הנחת יד על כתפי ואמרת: אני יודע שתעשה עבודה טובה, אך אל תשכח אף לרגע שאתה צועד בשדה מוקשים.

ב

במוצאי שבת החלטתי סופסוף לעבור על ההגהה האחרונה של 'ברבות הימים'. על פי התוכניות של ההוצאה, הספר אמור היה לצאת לאור רק לקראת סוף השנה, בנובמבר או בדצמבר, ואולי אף בתחילת השנה הבאה. אי לכך, את מרבית ימי הקיץ הקדשתי להכנה אינטנסיבית של המבוא ושל הרכיבים הרלוונטיים לעבודת הדוקטורט, כפי שהבטחתי לפרופסור גדנקן, אלא שלפני כשלושה שבועות אריאלה הודיעה לי כי התוכניות השתנו, ואנחנו חייבים להתכונן להוריד את הספר לדפוס בהקדם. מאז היא דחקה בי כבר שלוש או ארבע פעמים, ולא יכולתי לדחות עוד את העריכה הסופית המעודכנת של הגרסה האחרונה של הספר, אך עקב דקדקנות היתר שלי המשכתי עדיין להתלבט בסדר המקטעים של השיחה החד צדדית שלי עם פרופסור גדנקן ותוך כדי ניסיונותיי למקם אותם סופית לפתע הטלפון צלצל.

שלום, אנחנו לא מכירים, קול עמום וחרישי רפרף באוזני הימנית מבעד לצלילי מוסיקה רועמת של תזמורת כלי נשיפה, ככל הנראה.

אתה יכול להחליש את המוסיקה כדי שאשמע אותך, הרמתי קול.

הרעשים שככו מעט והלחישה התבהרה: הדלקתי את הרדיו בעוצמה גבוהה כי אינני רוצה שמישהו ישמע אותי במקרה.

כן, אני מבין, אני מקשיב.

כפי שאמרתי, אינך מכיר אותי, ואולי בכל זאת. מתן נוי.

הסופר?

כן. זה אני. אתה ודאי תוהה מדוע אני מתקשר אליך. שנינו מפרסמים באותה הוצאה, ולאחרונה הזדמן לי לקרוא את הספר שלך על המלך פרנסואה הראשון, והחלטתי שאתה המתאים ביותר למלא את משאלתי האחרונה. אם תסכים להיפגש איתי מוקדם ככל הניתן, אספר לך הכול.

אתה האיש המתאים ביותר?! משאלתי האחרונה?!

השתאיתי, אך לא הגבתי.

ברור לי שאני נשמע לך מוזר, אך אני מבטיח לך שההצעה שלי תעניין אותך, ואני מעריך שהיא גם תשתלם לך.

טוב, המהמתי בתום שתיקה סקרנית ממושכת, ונוכח בקשתו יוצאת הדופן, שנשמעה לי עיקשת למדי, נעניתי להיפגש איתו למחרת לפנות ערב בבית קפה נידח בשכונת מגורים חדשה בצפון הרצליה.

לא הכרתי את מתן נוי לפני כן, ולמרות שלא קראתי אף אחד מספריו, שזכו לפופולריות רבה ולתפוצה משמעותית למדי לפני שנים, הנחתי משום מה כי אינו ניחן בכישרון כתיבה ייחודי והוא נהנה בעיקר מיחסי ציבור מעולים, ככל הנראה.

זכרתי כי מדי פעם לפני שנים נתקלתי בשמו באמצעי התקשורת, בהקשר רכילותי כזה או אחר, ולפני שנתיים או שלוש אף צפיתי בריאיון איתו בתוכנית בוקר בטלוויזיה כשהמתנתי לתורי במספרה, והתרשמתי כי הוא משתדל להפגין תדמית מסתורית או להתהדר בנופך ייחודי באמצעות משקפי שמש כהים וכובע מצחייה שחור.

בשעת לילה מאוחרת הרהרתי, כי מן הראוי שאדע לפחות אי אלו פרטים אודותיו לפני שאני פוגש אותו, וחיפשתי בגוגל את השם מתן נוי. מלבד רשימת ספריו, ציונים ביוגרפיים חסרי חשיבות והפניות לאי אלו כתבות סתמיות בעיתוני סופשבוע, שהופיעו בערך שלו בוויקיפדיה, לא גיליתי אודותיו פרטים חשובים באתרים נוספים, ולא מצאתי לנכון להמשיך לנבור במעט אזכורים שחזרו על עצמם בגרסאות שונות.

לפני שסיימנו את שיחת הטלפון הראשונית הוא הכריז: אני אחכה לך. אי לכך ניסיתי למצוא גם תמונה שלו כדי שאדע לזהות אותו בבית הקפה, ובשני אתרים זניחים הופיעה תמונה מהוהה ומטושטשת שלו בשחור לבן, קרוב לוודאי מלפני שנים רבות.

מקום יפה, לא כן? מלמל כשלחצנו ידיים.

נותרתי לרגע על עומדי והוא הוסיף: אני יושב לעתים תכופות בבתי קפה, בדרך כלל עם הלפטופ שלי. לפני חודשים אחדים גיליתי את פינת החמד הזו.

בית הקפה שכן במבנה קטן, שקירותיו החיצוניים עטויים צמחים מטפסים וקירותיו הפנימיים מצופים קורות עץ, והמבנה כולו הסתופף בצל עץ אזדרכת ענק שהדיף ניחוחות של פריחה. חברות הבנייה, שהקימו בשני צידי הרחוב מבני מגורים רבי קומות, החליטו להותיר את העץ במקומו, קרוב לוודאי, או הייתה זו הרשות העירונית שלא התירה לעקור אותו, ובעל בית הקפה, סביר להניח, אף טרח להשטיח את הגבעונת שמאחורי המבנה והפך אותה למגרש חנייה מאולתר לאורחים.

שישה שולחנות עץ היו מסודרים בשתי שורות בבית הקפה הקטן, ומתן, היה ברור לי שזה הוא, היה ישוב בשולחן הקיצוני, כשפניו מוטות לעבר החלון המוגף, כובע קסקט שחור מרופט לראשו ומשקפי שמש כהים מסתירים את עיניו, ממש כפי שראיתי אותו בטלוויזיה.

התיישבתי מולו, פכרתי ידיים, השענתי עליהן את הסנטר והתבוננתי בו.

הוא הסיר לרגע את המשקפיים: היתרון של בית הקפה הזה שרבים לא מכירים אותו, ומלבד אנה, המלצרית הנחמדה, גם אותי לא מכירים כאן.

אתה חושש שיכירו אותך?

לא יודע. לא כל כך פשוט. נדמה לי שאפילו קצת מסובך.

הוא השיב את משקפי השמש להאפיל את עיניו: אספר לך, כמובן.

איש חביב למדי, ודאי יותר מששיערתי, סחתי לעצמי, אך לא יכולתי להתאפק: לשם מה ביקשת להיפגש איתי?

אני רוצה שתכתוב ספר שאני לא יכול לכתוב.

החוויתי בעיניי ובידיי תמיהה שתוקה והוא נחפז להפיג אותה, ספק כפיים וסיפר בקול עמום וחלוש כי שמו המקורי מרטין נוימן, וכשהחל לכתוב מצא לנכון להמירו לשם עט קליל וקליט יותר, מתן נוי. בתום הפוגה קלה הרעים קולו לפתע והוא דרש וחזר והדגיש כי בשום פנים ואופן, אם אחליט בסופו של דבר להיענות להצעתו, לא לפרסם את שמו המקורי ואף לא את שם העט המוכר שלו, וצריך להיות ברור לשנינו באופן נחרץ ומוחלט וחד משמעי, כי אין ולא היה בינינו מעולם כל קשר.

ובכל זאת?! הוספתי לתהות.

הוא הסיר שוב את המשקפיים ותחב אותם לתוך הנרתיק ששלף מכיס מכנסיו: אתה מסכים שנצא קצת החוצה? אני חייב לעשן.

על הקיר האחורי של המבנה, שהיה צבוע בצהוב בוהק, נשען ספסל עץ רעוע, התיישבתי לצידו ואף אני הדלקתי סיגריה.

שנים, שנים לא עישנתי, עשר שנים, אולי יותר, נאנח והפריח עשן לחלל.

רק בסוף השבוע האחרון חזרתי לעשן, הכריז צוהל, וזה די מוצא חן בעיניי, ובעצם כבר לא אכפת לי.

אז למה חזרת לעשן? אני צעיר ממך בשנים רבות ומעולם לא הצלחתי להפסיק למרות שניסיתי אינספור פעמים.

כפי שאמרתי לך, הוא השליך את הסיגריה אל מתחת לספסל וכיבה אותה במעיכת נעל, השתהה לרגע והתבונן בי: לא פשוט. אתה הראשון שאני מספר לו. עדיין לא סיפרתי לאף אחד, הוא דמם לרגע וחכך את כפות ידיו: אני חולה בסרטן לבלב קטלני במיוחד, ועל פי כל ההערכות הרפואיות נותרו לי חודשים ספורים, ואולי אף פחות.

לא ידעתי כיצד ואם להגיב ובתום השתהות המהמתי: ואין איזשהו טיפול למחלה?

לא ממש. במצב הרפואי שלי, עם ההתפשטות והגרורות, אין מה לעשות.

בתום שתיקה ארוכה חזרנו אל תוך בית הקפה, השולחן שלנו נותר פנוי, ולפני שהתיישבנו, ניסיתי להיחלץ מהמבוכה: אתה רוצה קפה? משהו לשתות? לאכול?

לא, לא קפה. תזמין לעצמך. אני מעדיף משקה רציני.

וויסקי? וודקה? יין? מה להזמין לך?

ג'ק דניאלס בלי קרח וכוס סודה, תודה. המחלה הארורה הזאת. הפסקתי כמעט לאכול ואני רק שותה.

למה בעצם אתה לא משתף את המשפחה שלך?!

איזו משפחה? לא יודע. לא פשוט. כבר אמרתי לך. את הבשורה קיבלתי רק בשבוע שעבר ומאז אני מתלבט ומתמודד עם עצמי בכל הימים והלילות. בשלב זה התגבשו בי רק שתי החלטות, בעצם שלוש. קודם כול, לא לחזור לבית החולים, וזאת בעקבות שיחה רצינית עם מנהל המחלקה, שבה הגענו להחלטה משותפת, שאין כל טעם בטיפולי סרק, ובמצבי גם ניתוח הוא חסר תכלית ומיותר. שנית, כל עוד אני מסוגל להתאפק, לא לספר דבר לאיש. שלוש נשים היו לי ושתי בנות, והמרחקים עצומים וכל הקשרים מנותקים, ואין לי כל רצון או עניין לעורר דאגה מלאכותית או אמפתיה פתאומית, העלולות להקשות עליי את סוף הדרך. וההחלטה השלישית היא הספר, וכאן אתה נכנס לתמונה.

לא ברור לי איך אני קשור בכלל לעניין?

כפי שכבר אמרתי לך, גם אם לא הבהרתי באופן מפורש את כוונתי, אני מציע לך לכתוב ספר שאני לא יכול לכתוב, שאני לא מסוגל לכתוב.

מה הבעיה? אתה חושש שלא תספיק לכתוב אותו?

לא, לא. לא זאת הבעיה. לא אכפת לי שהספר ייצא לאור אחרי מותי, למרות שעדיף יהיה שייצא לפני כן, כדי שאספיק אולי לקרוא את מה שאכתוב, או בעצם, את מה שאתה תכתוב עבורי.

עדיין אינני מבין מדוע אתה לא כותב את הספר.

כתבתי כבר כמה ספרים, ואף פרסמתי אותם, אבל את הספר הזה, שמתגלגל לי בראש מאז שהתברר לי שאני מתקרב אל הסוף, אני לא מסוגל לכתוב, ואולי גם לא יכול להרשות לעצמי לכתוב.

הג'ק דניאלס שלו והאספרסו הארוך שלי הוגשו לשולחן. בחשתי ובחשתי את הסוכר בקפה, ולבסוף תליתי בו עיניים תוהות.

מתן הרכיב שוב את המשקפיים, הצמיד אותם אל עיניו: טוב, זהו. הספרים שכתבתי היו על אנשים אחרים, על מקומות אחרים, ומעולם לא היה לי אומץ לכתוב ממש על עצמי... אבל עכשיו, לקראת הסוף, אני מרגיש שאני חייב, ובכל זאת אין לי אומץ לעשות זאת.

אבל אתה סופר. אתה מספר סיפורים, לא כותב אוטוביוגרפיה.

נכון, ובכל זאת. קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, כך אני מרגיש והרגשתי תמיד, לנתק את הכתוב מהאיש הכותב, במיוחד בהתייחסות ישירה לסביבה האנושית שלו.

הוא הערה את הוויסקי אל גרונו בלגימה אחת, גמע מעט מן הסודה: למרות התשוקה הדוחקת בי לפרוק מטענים נושנים, להתפרק ממצוקות, שעד עתה לא יכולתי לתת להן ביטוי כלשהו, נראה לי שאינני יכול, גם בסוף חיי, לפוגג את תדמיתי בעיני אנשים רבים, ובמיוחד בעיני הקרובים לי.

ממה אתה חושש? יש סיבה מיוחדת?

כן, ודאי. יש לי כוונה ברורה וחד משמעית לא להיות נחמד וחביב, ואולי אף להתחשבן עם אי אלו אנשים, שמילאו או רוקנו את חיי במשך שנים.

ואם לקראת הסוף הבלתי נמנע תכתוב את הספר הזה, שאתה חייב לכתוב, נראה לך שהוא יגרום למפגעים, או נכון יותר, לנפגעים?

ודאי, וכנראה לא מעט. בדרך הטבע, במהלך שישים ושבע שנים דרכיי המסועפות הצטלבו בדרכיהם של אנשים שונים. שלוש נשים, שתי בנות, אולי גם נכדים, שאינני יודע עליהם, וגם קוראים מושבעים וקוראות נלהבות, ומעת לעת, במיוחד בשנים רחוקות ובלתי נשכחות, גם כמה וכמה מאהבות מזדמנות. עד עתה לא עשיתי ספירת מלאי, ניסה לחייך ולא ממש הצליח, ספק ידיים והניד ראש: חיים שלמים, עליות ומורדות, הצלחות מרהיבות וגם פה ושם כישלונות נוראים. וזהו זה, נגמר, הנה אני מתקרב אל הסוף.

אני מנסה להבין את הקושי שלך. בסופו של דבר מה אתה רוצה ממני?

שאתה תכתוב את הספר שלי. מה לא ברור? מובן שאתה תוהה ומתלבט אם להיענות לבקשה שלי, אז בוא נתחיל בכדאיות הכלכלית. אם תסכים ותהיה מוכן להליך שיתוף הפעולה ולתנאים שלי, תכננתי מראש את הכול, כבר היום אתן לך מקדמה של עשרת אלפים שקלים, ובכל מפגש נוסף תקבל שלושת אלפים שקלים, והכול במזומן, ללא קבלות, ללא חשבוניות, וכמובן, ללא כל קשר שיש, שהיה או שיהיה בינינו. על פי התחשיב שלי, נראה לי שניפגש כעשר פעמים לפחות, כאן בבית הקפה הזה. ולבסוף, כשהספר יהיה מוכן לדפוס, תקבל עוד עשרת אלפים שקלים, ובכל מקרה אני אדאג לכך גם אם אהיה כבר בעולם הבא.

פתאום הוא נאלם דום לרגע ארוך והתבונן בכוסית הוויסקי הריקה, ואני תהיתי אם הוא מצפה לתגובתי.

אין לך מה לדאוג, ביקש להרגיע את עיניי המעפעפות. למרות שלא נחתום על הסכם או חוזה מסיבות מובנות, הספר יהיה כולו שלך, ואתה תזכה בכל התמלוגים, ואני בטוח שיהיו ולא מעטים. אתה הרי מכיר את אריאלה, מנהלת ההוצאה שלנו. אני בטוח שהיא תשמח לקבל ממך ספר מוצלח נוסף.

הוא הסיר שוב את המשקפיים ותלה בי מבט מתחנן: ובכן?

ההצעה נשמעה לי מפתה למדי, אך השתדלתי לשמור על איפוק ועל התלבטות לכאורית: מה משמעות הליך השיתוף, התנאים, המפגשים?

הוא שלף מכיסו מעטפה עבה: אני שמח שאתה מסכים. יש כאן עשרת אלפים שקלים. אתה יכול לספור.

לא אמרתי מילה והותרתי את המעטפה סגורה על השולחן לצד כוס הקפה. הוא הציע שניפגש בכל יום ראשון ורביעי באותו מקום ובאותה שעה.

הנהנתי ושתקתי, הוא התרומם, הושיט לי יד, מלמל: להתראות ותודה, והלך לו.

רגעים ארוכים נותרתי מכונס על מושבי, חופן את ראשי בכפות ידיי, מבקש מאנה המלצרית אספרסו ארוך נוסף, לא מצליח להשיב חיוך אל חיוכה, נוטל את הספל ויוצא לשבת על הספסל בחוץ ומצית לי סיגריה.

הייתי צריך לכל הפחות לבקש לדחות את המפגש הקרוב ליום ראשון הבא. אינני יכול להמציא תירוצים נוספים לאריאלה, והרי הבטחתי לשלוח לה את הגרסה הסופית המעודכנת של 'ברבות הימים' עד סוף השבוע. בעקבות עיון שטחי בהערות השוליים האחרונות שרשמתי בעיפרון, ברור היה כי נותרה לי עבודה רבה וזמן מועט, שכן בכל הלילות הקרובים אני משובץ למשמרת לילה במלון.

כדי להפיג התלבטות קלה שעדיין קרקרה בקרבי, שלחתי יד אל המעטפה העבה שטמנתי בכיס מכנסיי. ניסיתי להירגע ולהסיח את דעתי, שהרי לא הייתה לי כל סיבה לא להיענות להצעה הנדיבה, במיוחד נוכח הכנסתי הלא מספקת באותם ימים. למיטב הערכתי, העבודה על הספר של מתן לא תדרוש ממני מאמצים יוצאי דופן, ובסופו של דבר יהיה זה בעצם הספר שלי, ספר נוסף, ואני משוכנע כי בדרכי אשכיל להערות בו את מיטבי, גם אם הסיפור בבסיסו לא יהיה הסיפור שלי.

ובכל זאת, מתן נוי לא התבהר לי ונותר עלום ומעורר תמיהות ותהיות, הרהרתי ביני לביני, ונחפזתי לשוב הביתה כדי להתמקד בעבודה על הגרסה הסופית של 'ברבות הימים'.