
"כי עזה כמוות אהבה" — הוא ממלמל לעצמו את הפסוק משיר השירים. עיניו נפקחות לרווחה, והדמעות זולגות מעצמן ושוטפות את פניו. אי שם ממרחק הוא שומע את קולה. היא, אשר שותקת כבר שבוע, פרט ליום האמצעי בשבוע, מתעוררת לפתע וכועסת עליו ועליהם כשהיא אומרת לו דְבר מה עמוק בקולה. הוא מתקשה לתפוס את מה שהיא אומרת, אך קולה המוכר נשמע בבירור. הוא מהרהר בלידת עצמו במהלך חייו, חש כמי שהשיל מעליו את העור הישן וצימח במקומו עור חדש. בתקופה שבה הכירו, התאהבו ועברו לחיות ביחד הוא היה להוט אף יותר ממנה להתחתן במהירות האפשרית, לקצר את משך הזמן שעליו להמתין מן הרגע שהכיר אותה ועד לרגע שבו יהפכו רשמית לבעל ואישה. הוא ברא את עצמו מחדש בזכות הקשר שלהם. הם רקמו זוגיות כמעט מושלמת, אשר מילאה את שניהם באין ספור חוויות משותפות: שלושת הילדים שנולדו וגדלו בהרמוניה, הבית היפה שבנו, הימים והלילות האין סופיים ביחד ללא הצורך להיות עם מישהו נוסף כדי להתמלא.
"את החברה הכי טובה שיש לי", הוא נוהג לומר לה ומתכוון לכל הברה במשפט. הוא מהרהר בשבוע ההוא, לפני שלושים ושלוש שנה, כשרק הכירו, לאחר פרידה מחברתו הקודמת: כיצד בדיעבד הבין כי עד לרגע ההיכרות עם יפעת הוא לא באמת חי, וכל מה שקרה עד לנקודה ההיא בחייו היה כלֹא היה, ועכשיו היא כאן. כך.
הוא מגלגל בראשו את השתלשלות האירועים באותו חורף דרמטי שנפגשו והוא התאהב בה, ומייד עברו לחיות את חייהם המשותפים. כל מי שהגיע בשנים האחרונות לביתם כבר שמע את הסיפור ומכיר אותו על בוריו: כיצד החליט שהזוגיות הקודמת אינה מתאימה לו וכיצד שבר את הכלים, ארז שני תיקים ויצא מהדירה המשותפת אל הלא נודע, בגיל עשרים ושמונה שב לעולם כשהוא חסר כול. הוא לא העז לחזור לבית אביו ולספר שנפרד מהחברה ושאין לו מקום לגור בו. גם כשלא היה לו מקום להניח את הראש בלילה, לא חשב לבקש עזרה מיעל אחותו, ודאי לא מאביו.
לראשונה פגש את יפעת בחנות ספרים הממוקמת בלב ההומה של הקניון במרכז חיפה. חבר לעבודה קישר ביניהם. הוא הגיע למקום שקבעו, הסתובב בחנות, נכנס ויצא פעמים מִספּר, חיפש בחורה הנמצאת לבדה. הוא לא ידע למי לפנות ומי זאת יפעת. בעולם ללא סלולריים לא היה אפשר לצלצל או לכתוב, לשאול ולברר מי היא וכיצד הוא אמור לזהות אותה. כשהחל להתייאש והחליט להרים ידיים וללכת משם הבחין בבחורה העומדת מחוץ לחנות, בצידה השמאלי, וקוראת עיתון. גם כיום הוא זוכר לפרטי פרטים מה לבשה ברגע ההוא, סגנון לבושה היום יומי נותר זהה כבעבר — חולצת טריקו קצרה ומכנסי ג'ינס, נטולת איפור ותכשיטים.
"את ודאי יפעת?"
"אתה יואל?"
לאחר שיחת היכרות קצרה הם נכנסו לבית הקפה הסמוך לחנות, התיישבו זה מול זה, הזמינו לעצמם קפה ועוד קפה. בשלב מסוים הוא הפסיק לספור את כמויות הקפה ששתה. אט אט היא התרווחה בכיסא. הוא הבחין בכך. ניכר שהרגישה נינוחה מאוד במחיצתו. הוא ביקש שתספר על עצמה. היא שמחה לספר על הלימודים הארוכים באוניברסיטה, על העבודה, על סדר היום העמוס שלה. יואל שתק והקשיב, הוא רצה לשמוע עוד ועוד ולהכיר אותה.
"אני מבין שלא קל לך לדבר על עצמך בפתיחות", אמר לה.
היא חייכה, כמעט התנצלה ולאחר מכן הסבירה שנעים לה והיא מרגישה נינוחה. היא עצרה לרגע והציעה שיזמינו לעצמם כוס יין, אולם כבר אז ובכל שנות היכרותם הבחינה בסלידתו מאלכוהול.
בישיבה הממושכת בבית הקפה הזמן עמד מלכת, שעות ארוכות ישבו יחדיו ולא שמו לב לזמן שחלף. לאורך שנים הוא שב ומספר על אותו ערב קסום, על השעות האין סופיות שבילו בהן יחדיו ושוחחו, על הזרימה שביניהם — כיצד ישבו עד השעות הקטנות של הלילה וסיפרו בחופשיות על חייהם, על ילדותם ועל עיסוקם.
בשעת לילה מאוחרת בית הקפה התרוקן מיושביו, הכיסאות מסביבם הורמו על השולחנות, והמוזיקה ברקע פסקה. העובדים ניגשו אליהם כדי לבקש מהם לסיים וללכת משום שהשעה מאוחרת והגיעה העת לסגור את המקום. מאז נפגשו מדי יום בשעות הערב, לאחר שעות העבודה. בזמנו לא היה לו רכב, ובכל פעם נהגה לאסוף אותו ברכבה מאחת הדירות של אחד ממכריו, אשר אצלם ישן באותו הערב. לאחר שלושה שבועות של מפגשים יום יומיים התוודה בגילוי לב כי אין לו דירה משלו. היא הציעה בטבעיות שיבוא להתגורר איתה בדירתה השכורה בכרמל. הכול מתבהר בזיכרונו לפרטי פרטים — ההיכרות, השיחות, ההתאהבות, הנס שהתרחש בחייו כשפגש אותה. היא אמרה לו שהיא אוהבת את הקול שלו ואת הדיבור שלו, והוא התאהב במבט שלה.
מבט אחד של יפעת הספיק לו כדי להרגיש שהחיבור אליה מעניק לו תחושת בית בעולם. הזוגיות שלו עם יפעת יציבה מאוד ומובנת מאליה. הוא מהרהר בהתאהבות הנלהבת והתמימה שהסיטה הצידה את כל שאר דאגותיו. הוא מגלגל על הלשון את שמה ואת שמות החיבה שלה: יפעת, יפי שלי, ממי שלי. השם בפיו ממלא אותו בעונג המתפשט בכל גופו. היא תמיד נמצאת עבורו. הוא חשב על עצמו ונזכר בשנותיו הראשונות כשנהג לטפס לחיקה של אימו ברגעי סערה וצער, וכך נרגע במהירות. לאחר מות אימו הפך עולמו למקום ללא דמויות מרגיעות ומטפלות, ופתאום הגיעה הזוגיות הזאת, ויפעת הפכה בן רגע לדמות מרגיעה.
בכל השנים מאז אותו ערב היו להם אין ספור רגעים יפים בחייהם המשותפים. מי בכלל היה יכול להאמין שיגיע הרגע שהכול יתפרק, שהוא יישאר בלעדיה, שוב לבדו בעולם? בזכות הזוגיות והחיבור אליה הוא חדל לִבכות על ילדותו. חיים שלמים של בנייה משותפת מתמשכת בשם האהבה ליפעת גוננו עליו מפני התנסות נוספת בבדידות העמוקה של החיים לבדו, כפי שחש עד לרגע היכרותם.
כשהחיים עם יפעת נעשו שגרתיים, הם הפכו להיות כל מה שחלם ואיחל לעצמו. שבועות אחדים של היכרות וחיים משותפים השילו ממנו את כל ייסורי ילדותו והנכיחו בעולם את בריאתו המחודשת, נביעה רעננה וחדשה החלה לצמוח בו והכתה שורשים לאורך כל שלושים ושלוש השנים שלהם ביחד. שוב ושוב נהג לצטט לעצמו בשינויים קלים ובהתאמה לחייו את דברי פרופסור ג'רום קגן לדַּלָאִי לָאמָה כי כנגד המציאות האכזרית שספג בילדותו יש ביפעת תכונות המעידות על נדיבות ועל יכולת מופלאה ליצירת קשר אישי, לא רק איתו, אלא עם כל אדם. בזכותה למד להרגיש ביטחון בחברת אנשים, וכך שמר, לדעתו, על בריאותו הנפשית. היא הייתה ונותרה האדם המשמעותי ביותר בסביבתו, רואה ושומעת אותו. עבורו זהו הדבר החשוב ביותר. הוא ידע שהוא מוחזק בנפשה ובליבה, וכל מהותו נרגעה, החלימה ולמדה לצמוח איתה. המפגש הזה לפני שנים רבות המחיש מה יחסר לו בשארית חייו. שנים רבות היה זה אורַח חייו שאליו יתגעגע עד יומו האחרון — תחושת המחויבות, הידיעה שהוא בוטח בה והיא בוטחת בו, הרגעים העמוקים והאפלים שחלקו, ויותר מכול, ההזדמנות האין סופית להעניק ללא גבולות לאדם אחר. מה הוא יכול עוד לומר לה ברגעיה האחרונים?
"יפי שלי", הוא זועק ללא קול, "אבל הבטחנו זה לזה", הוא אינו משוכנע כי היא שומעת אותו, היא לא תשמע גם אם יזעק בקול גדול. באופל הנורא הזה עיניו כבויות וכבדות. העולם כבד עליו. בעיניו הוא משא שאי אפשר לשאת ולהרים, והרי כיצד יֵדע היכן להניח את התהום הנפערת מולו? אובדן החלק המרכזי בחייו בעודו חי — כל מה שהיה ייעלם בלעדיה. היה בו צורך להחזיק מעמד עוד רגע קט, בדידות תהומית כזאת הייתה מעבר לכוחותיו.
"אשתי האהובה", הוא מתייפח, "כבר לא אשוב ואראה אותך לעולם, וכפי שאמרת לפני רגעים בעודך קורסת וגוססת, כבר לא תשובי להתקלח תחת הדוש במקלחת בבית שלנו". מתחת לשמיכה יפעת שלו רזה וכחושה לאחר חמישה ימים שבהם לא עמדה על רגליה. ללא ספק, היא לא תשוב עוד לעמוד על רגליה, הכול נגמר. באין ברירה עליו להפנים מציאות זו. הבנים שישבו לידו עד לפני רגעים ספורים המשיכו להאמין כי הכול זמני, אימא שלהם ודאי תתאושש ותשוב הביתה. לצערו, כבר אין סיכוי שיפעת תחזור לחיים.
מדי פעם נכנסת האחות להחליף לה טיטול. "היא משלשלת", היא לוחשת, ספק לעצמה ספק לאוזניו של יואל.
"הכול נלקח ממנה", הוא מתייפח, "אפילו השליטה על הצרכים שלה. הכול הופקד ממנה: באים, מסובבים, מחליפים, מוציאים, מכניסים ללא רשותה, ללא השמעת קולה".
"אישה שלי, אם אהיה איתך עוד רגע, אולי גם את תהיי רגע נוסף למבט, לנשימה". לרוב עיניה עצומות, מדי פעם היא פוקחת אותן ומביטה לעברו, בלא להוציא קול. "אני חושש שהיא מבוהלת מאוד וחסרת אונים", הוא לוחש לעצמו. "ממיל'ה, אהובה שלי, הייתי נותן הכול כדי שתצאי מכאן, כדי שהכול יעבור, אישה יפה ומתוקה שלי, בכל חייך שמרת בקנאות על הפרטיות שלך, על השליטה בחיים, שלטת בכול, עד לרגעים אלו עדיין היית בשליטה ולא אִפשרת לאיש מאיתנו למלא את מקומך. כעת לקחו ממך הכול, כל שליטה נלקחה ממך, עטפו אותך בטיטול כדי שתעשי בו את צרכייך ואחר כך יוכלו לנקות אותך", הוא זועק בליבו ובוכה. הדמעות אינן מפסיקות לזלוג, מכסות את פניו, נשימתה של יפעת שלו נחרנית ובלתי סדירה, וקצף של בצק מתחיל להיווצר על שפתיה.
"אין מה לעשות", פוסק הרופא כשיואל קורא לו בבהלה, "לא נותר לה זמן רב, כל המדדים כבר נמוכים מאוד".
הוא שוב פורץ בבכי. בנו האמצעי יוני מסיט מהפרוזדור את וילון החציצה של החדר, מציץ פנימה ורואה את יואל. ליואל לא ברור מה הוא רואה. אילו היה יכול, ודאי היה חוסך ממנו את הכאב ואת הדמעות שלו. יוני שותק. הוא מסיט את הווילון ונכנס לחדרון כדי לשבת מול יואל. הוא רק בן שבע עשרה, וכבר נאלץ להיות עֵד לגסיסה האיטית והמייסרת של אימו. יוני מביט באביו, רואה אותו במצוקתו, מסובב את ראשו מצד לצד, עיניו אדומות, "אני אקרא לשחר", הוא אומר ויוצא לחדר ההמתנה כדי לקרוא לאחיו הבכור.
יואל אינו מצליח לשים לב לילדיו, החולשה מתפשטת בכל גופו, הוא אינו יודע מה לומר, הם מעולם לא ראו אותו בוכה, והוא מעולם לא חש מצוקה כה רבה. שלושתם מגיעים — שחר הגדול, יוני האמצעי ואלון הצעיר. הם יושבים איתו. בכל השבוע הנורא הזה בבית החולים הם צמודים למיטתה, אינם עוזבים אותה ואותו ולוּ לרגע. "תראי איזה צוות לעניין יש לנו כאן", הוא רוצה לומר לה. הם מבחינים שהוא כבוי ותשוש ומציעים להחליף אותו בישיבה בחדר שלה. חולפת בו מחשבה — כמה טרגי שילדיו הצעירים נאלצים לצפות ברגעים האחרונים של אימם.
"אבא, לך לנוח קצת, לשתות משהו", הם מפצירים בו ומבטיחים שלא יעזבו אותה לבדה. בלילה הם שוב מפצירים בו ללכת לישון לזמן מה ומבטיחים כי יחליפו אותו ליד מיטתה. הוא הולך לחדר ששכרו במלון, נכנס למיטה, מתהפך ומתגלגל מצד לצד. רוחו אינה רגועה. הכאב והחרדה מציפים אותו. הוא מתלבש וחוזר לבית החולים, עובר בדרכו בחשכה, צועד לבדו בבית החולים הדומם, רוצה לקנות לעצמו קפה, אך כל עגלות הקפה עומדות ריקות. רק באחת הפינות הוא מבחין בעגלת קפה מוארת וניגש אליה, לאישה בכיסוי הראש העומדת לבדה. הוא מחייך אליה, מבקש שתכין לו קפה אמריקנו חזק במיוחד. היא עונה לו בעברית מהולה בערבית ושואלת אם הוא רוצה גם מאפה בצד. לא, הוא אינו מסוגל לאכול, אבל שמֵח מאוד שהיא מגישה קפה בשעה זו. היא מגישה לו את הכוס הרותחת, הוא נוטל אותה והולך לאיטו בחזרה לחדר של יפעת כדי לשבת עם הבנים. הוא יושב לידם בשתיקה, לוגם אט אט מן הקפה, הגרון חנוק מכאב, הוא שותה לאיטו ונאנק מכאב ומצער. הוא חושב עליה, על אהובתו שלו, על יפעת שלו, בקרוב היא תסתלק מן העולם, ורוחה תהלך בכל איברי גופה, תצא להפלגה בים ללא משוטים, תעלה ותרד ללא הועיל, אך מכאן היא כבר לא תצא לעולמים. "עזות המוות", הוא ממלמל בשעה שרוחה מבקשת להיפרד מן הגוף ומן העולם. יפעת כבר הסתלקה ממנו ומן העולם ונכנסה למרחב מחוץ לתחום השגתו. רק הגוף הקפוא המאובן נמצא מולו במיטת בית החולים, ממתין לגזר הדין הסופי של המדדים ושל הרופאים. הוא מרגיש את הגעגועים שורפים בליבו, הוא לא יעמוד בחיסרון שלה בעולמו.
"לא ייתכן שהעולם ממשיך להתנהל כרגיל", הוא חושב לעצמו. הקיץ כעת בשיאו, בעוד חודש יחוגו חגי תשרי, ויפעת לא תהיה בעולם, כיצד ימשיך העולם להתקיים בחלל כה גדול שהיא תשאיר לאחר לכתה? אין לו ספק שהעולם ללא יפעת יהיה עולם פחות טוב ופחות נדיב. מעולם לא חשב שאפשר להחזיק את המוות כך בגוף, מתחת לעור הצורב. הוא מהרהר באימו שנהרגה לפני חמישים שנים ולא הותירה בו כאב כה עוצמתי בליבו הרך כמו הכאב שהותירה בו יפעת. אולי רק בנוגע לאביו, אשר נותר עשרות שנים לבדו, נצרב הכאב שגרם לו להפוך לצל של עצמו בשארית חייו.
המחשבות מוליכות אותו למושב שגדל בו. כה קשה היה לגדול שם, לחוות ניכור, עליבות ובושה במשפחה ובמי שהוא. הוא היה בן שבע כשאימו נהרגה, וגם כעת, בימינו, סיבת מותה אינה ידועה. איש לא שוחח איתו על כך, והוא לא העז לשאול, גם לא היה את מי לשאול.
יש לו רק אותו, את יעל ואת אבא שלו. הם היו ילדים, ואבא שלהם שתק, בכל חייו שתק. הוא זוכר את יעל ואת הקשר איתה במעומעם, לא את מי שהייתה או את מה שעשו ביחד עד גיל שבע. הוא תמה כיצד אינו זוכר דבר מגיל זה, הרי בגיל זה ילדים נוטים לזכור דברים רבים, אולם אצלו הכול נמחק כלֹא היה, כמו לא נולד בגיל שבע, מצוי בתיק ריק כלשהו.
משפחה קטנה בת שלוש נפשות, וביניהם קשר רופף וכואב ושתיקות. את כל מסלול חייו החתימו נוכחותה ונפקדותה של אימו, כשכולם ללא יוצא מן הכלל מעולם לא דיברו בשבחה. העובדה שלא זכר מאום מאימו, האבל העמוק של אביו, השנים שחלפו והשתיקה ששררה בבית אביו — כל אלה גרמו לו למחנק, וכשהאוויר בבית הפך דליל ובלתי אפשרי, הוא יצא מן הבית בהחלטה נחרצת כי לשם לא ישוב עוד.
מעמד המוות מתקרב אליו עוד ועוד, הפעם מאיים ומכאיב יותר מכל דבר אחר. ראשה של יפעת נשמט וצונח, עיניה מתקבעות ימינה במבטה. המאבק שהתעצם בשבוע האחרון והאחיזה העיקשת של אהובתו בחיים בכל מחיר — הכול הפסיק, הסערה פסקה, והיא ניצבת מולו ללא תנועה — לבנה ושקטה. אהובתו שלו כבר איננה. כיצד יוכל להמשיך מכאן?
הוא מזעיק את האחות שבמחלקה וצונח במושבו, "אולי תצא לרגעים אחדים?" היא מציעה לו. הוא יוצא מהחדר, מתהלך בפרוזדור מתחילתו עד סופו וחוזר חלילה. לאחר דקות ספורות הוא חוזר למיטה, ליפעת שלו. המיטה כבר ריקה והופשטה לחלוטין מן המצעים שעליהם הייתה שרועה כמעט שבוע, רק המזרן העירום נותר, תם ונשלם ונשבר לרסיסים, חיים שלמים הגיעו לקיצם, ואי אפשר לתפוס את זה.
לא עוד יפעת.
לפתע שקט.