האויב שלצדי

הוא דיבר בכוונה גמורה: "איננו שונאים יהודים, אבל היהודים — aj? — היהודים שונאים אותנו, אולי אפילו לא בלי צדק, אולי גם אני הייתי שונא אותנו, אבל טרם הגיע הזמן לסיומה של השנאה הזאת... יש רק דרך אחת. אנחנו חייבים לאהוב את היהודים עד שהם יפסיקו לשנוא אותנו, ולא חשוב כמה זמן זה ייקח."

"האף הנכון" מאת דורון רבינוביץ'

1

כמו תמיד נכנסה מיליה גוטשטיין־לסקר לתוך משרדה בסערה, כאילו הקרקע שבחוץ בוערת והיא מבקשת מקלט. היא העבירה את אצבעותיה בשערה החום העבות, ששיווע לתספורת ולעיצוב — לא היה לה זמן לזה — הטיחה את תיק היד השחור הענקי על שולחן העבודה שלה ופנתה אל מזכירתה שושנה, שסובלת אותה כבר שנים, בברכת השלום הקבועה: "עד איפה הגענו?״

שלא כמו משימות אחרות, שיש להן התחלה, אמצע וסוף, או לפחות דרך למדוד התקדמות, ציד פושעי מלחמה נאצים שחמקו מן הצדק הוא תהליך אין־סופי, מאמץ בלתי פוסק, שמסתיים כמעט תמיד באכזבה. לא היתה בעיה למצוא אותם — הם היו בכל מקום, אפילו עכשיו, כעבור שבעים שנה — אחרי שנמלטו דרך נתיבים ידועים לשמצה, שכונו "מסלולי עכברושים": הנתיב הצפוני, דרך פינלנד ושוודיה לארגנטינה, הנתיב האיבֶּרי דרך ספרד, רומא או גנואה. והיה גם נתיב הוותיקן, שאותו איפשרו כנסיות ידידותיות, כמרים שוחרי טוב ואוהדים מרחבי העולם: הכומר הקרואטי קרונוסלב דרגנוביץ' והבישופ האוסטרי אלואיס הודַל. זה היה הנתיב ששימש את אדולף אייכמן בשעתו, כך גילתה מיליה, ונראה שאייכמן היה כה אסיר תודה, שהוא המיר את דתו לקתולית. מיליה היתה בטוחה שהמהלך הזה נשא חן מאוד בעיני האפיפיור...

אחרים, כך התברר לה, עזרו לא פחות: ארגון הצלב האדום הבין־לאומי סיפק לבורחים מסמכי זהות מזויפים, והאמריקאים, באמצעות הסי־איי־סי, ארגון הריגול שקדם לסי־איי־אֵי, אירחו בעונג רב פושעי מלחמה נאצים ששמחו לרגל לטובת ארצות הברית. אחד מאלה היה קלאוס בַּרבּי המתועב, שפיטפט והסגיר בחדווה פעילויות קומוניסטיות. האמריקאים הרחיקו לכת עד כדי כך שבאמצעות סוכנות המודיעין הצבאית שלהם הקימו בתוך תחומי ארצות הברית מחנה סודי, שמדענים נאצים בילו בו את שנות המלחמה בפיתוח שקדנִי של טילים להשמדת המערב. בתוך כך הורשו המדענים האלה להשתזף על שפת בריכה ולשחק טניס — אם לא היו עסוקים באותו רגע בביקור בחנויות כולבו של יהודים, שבהן יכלו לקנות לנשותיהם ולפילגשיהם פריטים יוקרתיים של הלבשה תחתונה לכבוד חג המולד. בכל התענוגות האלה ליוו אותם חיילים אמריקאים (כמעט כולם פליטים יהודים שדיברו גרמנית מושלמת), שבאמצעות פקודות צבאיות ישירות הוכרחו לספק למדענים הגרמנים "תחושת נוחות". התוכנית האמריקאית לפיתוח טילים היתה אסירת תודה...

אם לשפוט לפי מספרם של הנאצים הפזורים ברחבי העולם, והם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, נוכל לומר שהנמלטים דאגו לעצמם יפה יפה. אחרי הכול, כסף לא היה בעיה; קורבנותיהם־לשעבר דאגו לכך. אבל גם כשאיתרת את הפושעים ואיתרת גם עדים חיים שיעידו נגדם (נס בפני עצמו כי השורדים, למרבה הצער, התגלו כדלפונים וחולים), ממשלות המשיכו לסרב להסגיר את הרוצחים או להביא אותם למשפט, בטענה שהם אינם כשירים לעמוד למשפט או שזהותם לא הוכחה מעל לכל ספק סביר.

וגם כשאולצו סוף־סוף להעמיד את הפושעים הנאצים למשפט, היו הממשלות פוסקות מאסרים על תנאי או מאפשרות לנידונים לערער עד הסוף הנוח: הם היו מתים בשלווה במיטותיהם, בני תשעים ושמונה למשל. גרועים מהם היו אלה שנגזרו עליהם עונשים שמתאימים יותר למי שגנבו פריט איפור מחנות מאשר למי שניפצו ראשי עוללים אל הסלע. מיליה הגיעה לא פעם למסקנה שעבודתה היא משימה סיזיפית, כי היחידים שנענשים בעקבותיה הם רודפי הנאצים עצמם, אנשים כמוה, כמו אביה וכמו סבה.

למרות הכול סירב סבה — מריוס גוטשטיין, מייסד "מאבק הניצולים" — להרים ידיים. ניסיונו כיהודי ארצישראלי שלחם בשעתו בבריגדה היהודית לצד הבריטים נגד הנאצים, ההלם שחווה כשנכנס למחנות הריכוז בסוף המלחמה, והגילוי המזעזע של גורל המשפחה שהשאיר מאחוריו — כל אלה הפיחו בו חזון. בחזונו ראה איך הפקידים הזוטרים בגרמניה של פעם, בעלי העסקים הקטנים והכושלים, הרופאים ועורכי הדין הבינוניים, עובדי המדינה נמוכי הדרג, הפושעים המועדים — אלה שהתגאו בשעתם במגפיים הנוצצים ובסמלי הצבא המהודרים שלהם והיו מוכנים לבצע רצח עם תמורת איזו מפת שולחן או זוג עגילים שהוענקו להם — חושפים סוף־סוף מול שכניהם, קרוביהם וכל העולם מי הם באמת ומה עשו. הוא לא שאף לנקמה אלא לחינוך נפשות צעירות, לנסיוב נגד רעל כזה שהאוכלים ממנו הופכים מאנשים רגילים למפלצות ערלות לב וחסרות נשמה.

די היה לו בכך. הוא מעולם לא קיווה להשיג שום דבר נשגב כמו "צדק". כי מה יכול להיות עונש צודק על פשעים שלא יעלו על הדעת ושלא בוצעו כמותם מעולם?

מיליה זכרה ביקור במשרד של סבה — חדרים קטנים ומלאים כונניות לאחסון תיקים, וחלונות שצפו אל עוד קירות. זיכרונותיה מסבה היו הפוכים למה שרוב האנשים ראו בו. כלפיה הוא היה תמיד עליז ונדיב, איש רחב פנים, מהיר חיוך. כשהיתה יושבת בחיקו המזמין, הרגישה כאילו היא יושבת על כס בממלכה פרטית, שבה זורמים צעצועים וסוכריות מתוך כיסים שאין להם תחתית. הוא היה איש כל כך גדל־גוף — מה שהעיד על תנגודת נמוכה מאוד לממתקים, במיוחד לעוגות קצפת אוסטריות — שהיא התקשתה לתאר אותו בדמיונה כַּחייל הרזה והשרירי שהיה פעם, בסוף המלחמה.

אבל פעם אחת, כשראתה אותו במהדורת חדשות בטלוויזיה, חוקר משתף־פעולה נאצי חשוד, שעכשיו כיהן כראש עיר של עיירה גרמנית קטנה, קלטה בהרף מבט צד אחר שלו. היא צפתה מהופנטת בעיניו הכחולות־ירוקות (שהיא ירשה) מתקדרות לכדי אפור בוצי ורושפות באיום קטלני, והבחינה ביציבָתו הקפואה כשל נמר המוכן לזנק.

בניגוד לצייד הנאצים המקביל אליו, שמעון ויזנטל, ולמרות מאמץ מוסרי בלתי נלאה, הצלחתו היתה זעומה. הישגיו הסתכמו במעצר של בעלי תפקידים נאצים משניים בחשיבותם: שומרים במחנות ריכוז, חוקרי גסטאפו, קציני משטרה הונגרים שהיו מעורבים במצודים ובשילוחים, וקומץ רובאים מן האיינזצגרופן. הדג השמן ביותר שלכד היה אריבֶּרט הַיים, שכונה "דוקטור מוות" בגלל "עבודתו" בבוכנוואלד, במטהאוזן ובזקסנהאוזן, שבהם נזקפו לזכותו שיטות מזוויעות במיוחד של עינויים רפואיים. אחרי שנתקל בכמה וכמה דרכים ללא מוצא, הצליח מריוס לעלות על עקבותיו של היים, שבשנת 1962 חי מתחת לאפם של כולם בגרמניה עצמה. למרבה הצער, הצליח היים לברוח למצרים שעות אחדות לפני מעצרו — אחד מחבריו המקומיים הרבים הזהיר אותו בעוד מועד. המצרים היו יותר ממאושרים לארח אנשים מסוג זה, וכשלחצו עליהם, אף הנפיקו תעודת פטירה להיים. סבא שלה לא השתכנע.

המקרה של היים שבר אותו. היא זכרה את סבה מרותק למיטתו — חיוכו כבר נעלם — מנהל שיחות עמוקות עם אביה. זרועותיו התנועעו בייאוש מכוּון, אפילו מסוכן, שנועד להדגיש משהו. כעבור זמן קצר נפטר.

איש לא יכול להאשים את אביה על המסירות שבה מילא את התפקיד שירש. אבל הקשר שלו ל"מאבק הניצולים" מעולם לא היה הדוק כזה של אביו. כי כמו שכתב הוגה הדעות הצרפתי אלן פינקלקראוט בספרו "היהודי המדומה", "הוא ירש סבל שהוא עצמו לא ידע מעולם".

האירוניה הזאת דיכאה אותו.

בניגוד לאביו, שחווה סבל כה רב מכלי ראשון, משה גוטשטיין גדל בישראל, בין יהודים חופשיים וגאים, שידעו לא רק להגן על עצמם, אלא גם לנקום באויביהם. עד שמשה הגיע לבגרות, כבר הספיקו הישראלים לשים את אייכמן בכלוב. משה צפה בצורר על מסך הטלוויזיה, ממצמץ ומעווה את פניו בעודו קופץ בעקימות את שפתיו הדקות בכל פעם שנאלץ להקשיב דרך אוזניות לעדים מספרים על הסבל האנושי שחוו, סבל בל יתואר שאייכמן עצמו חולל בפעולותיו. אדם נורמלי, המודע לאשמתו בפשעים שכאלה, היה חוטף את הנשק מהשומר שלו ויורה לעצמו כדור בראש, אמר לה אביה פעם. אבל לא אייכמן. הוא רצה לחיות, והיה גאה מכדי לכרוע ברך ולהודות. תחת זאת טען בהתרסה מעוררת השתאות ש"רק מילא פקודות". הקלטות הרהב שהשאיר אחריו בארגנטינה, ובהן הילל את עצמו על היותו אדריכל הפתרון הסופי והמפקח הראשי עליו, בוודאי עלו לו ביוקר.

בסופו של דבר, היה מוטב לו להודות באמת. הישראלים לא קנו את השקרים שלו, והם גם לא בחלו בכריכת לולאת חנק סביב צווארו המשקר, הפיכתו לאפר ופיזור שרידיו בלב ים, במקום שבו לא יוכל לזהם את אדמתם. זה, אמר אביה שוב ושוב, העונש היחיד הראוי לנאצים ולעוזריהם. למרבה הצער, אף אחד בעולם, למעט היהודים, לא הסכים עם הקביעה הזאת. "בואי נישיר מבט אל האמת," היה אומר לה, "לרוב המדינות אין שום דבר להרוויח ממשפטי ראווה שחושפים את שיתוף הפעולה שלהן עצמן ואת אופיין הלאומי הקלוקל, שלא לדבר על מראה הזקנים הרשעים שמחרחרים את נשימותיהם האחרונות בקצה החבל."

היו לו די והותר סיבות לדעה המוצקה הזאת שלו. אחרי מות סבה הסתער אביה על הדלתות הנעולות של משרדי הממשלה, סוכנויות השלטון ומערכות המשפט ברחבי תבל, הולם בהן נואשות, הולך וכלה מרוב תשוקה לראות צדק כלשהו, אפילו מחווה סמלית. זה היה מסע שבסופו של דבר קרע אותו ממשפחתו והוביל אותו לקצווי תבל למשך חודשים רצופים.

אמה, ג'ודית, גם היא דור שני לניצולי שואה, רחשה לו אהדה בתחילה, רחשה אפילו גאווה — תחילה לחמיה ואחר כך למאמציו הבלתי נלאים של בעלה. אך בסופו של דבר איבדה את סבלנותה. לא היו ביניהם צעקות, רק התפרקות מהירה, כמעט שקטה, של הזוגיות: נישואיהם נבקעו וצפו אל הלא נודע. כעבור זמן קצר נישאה אמה בשנית. הוריה גרו במרחק כמה רחובות זה מזה, באותה שכונה תל אביבית שופעת עלווה, מרחק הליכה מחוף הים. אביה החורג, אורתודנט, היה חסר משמעות בעיני מיליה. מה שהגדיר אותו היה דייקנות, דרישה לסדר ולניקיון ואהבה למרק. אבל היא היתה חייבת להודות, שלמרות הרתיעה שלה ממנו, אמה נראתה מרוצה מהיותו צפוי לגמרי, ולא זו בלבד, אלא שהיא היתה ממש מאוהבת בתכונה הזאת: "כשהוא מגיע הביתה, את לפחות יודעת מה צפוי לך," נהגה לומר. "עם אבא שלך, אף פעם לא יכולת לדעת. הימים שלו היו סיפור אחד ארוך של אימה."

לאור הזיכרונות האלה, לא היה פשוט למיליה להמשיך בדרכו אחרי שמת בחטף. עד אז כבר היתה סטודנטית לתואר שלישי בספרות אנגלית, נשואה לג'וליוס לַסקֶר, כירורג מבוקש, ואם לשלושה ילדים פעלתנים. היא נאבקה להחליט איזו מן המחויבויות שלה חשובה יותר מבחינה מוסרית, ועל כן ראויה יותר לזמנה ולהתמסרות שלה. ג'וליוס לא היה מאושר, אם להתנסח בעדינות, ודרש לדעת איך יסתדרו עם שתי משרות תובעניות כל כך. והוא צדק. זה היה מתיש — חיים של פשרות מתמידות, שלא היתה לה ברירה אלא לשאת לבדה. אחרי הכול, הוא היה זה שמציל אנשים חיים, ואילו היא מייצגת כאלה שכבר מתו.

במוחה נעה מטוטלת הלוך וחזור. לפעמים הרחיקה עד שהתלכדה עם טענת אמה, שהדבר היחיד שאביה השיג בעבודתו במאבק הניצולים היה הרס של עוד משפחה יהודית: משפחתו שלו. אבל בכל פעם שהמחשבה הזאת הציפה אותה, נזכרה מיליה במה שענה לה אביה כשעימתה אותו עם הקביעה המרה הזאת. הוא הושיט לה מעטפה חומה גדולה. "תקראי את זה," אמר ולא יסף. היא קראה. וזה שינה הכול.

2

לפני שהתיישבה מול שולחן העבודה שלה והדליקה את המחשב, ניגשה מיליה, כהרגלה, אל החלון והביטה אל הרחוב השקט. המראה המוכר, הבלתי משתנה, של האורנים הזקנים והאיקליפטוסים המיתמרים, עלוותיהם מתנועעות קלות עם כל משב רוח, נסך רוגע במחשבותיה.

שושנה, אישה דתית בת קרוב לשישים, סידרה את הפאה החומה הקצרה, שכיסתה באדיקות את שערה המאפיר והיתה תמיד הדוקה מדי לראשה. על פניה היתה הבעה של חרדה קלה, והיא המתינה בסבלנות לאות שמיליה מוכנה להתחיל את היום.

"אז מה?" שאלה מיליה בקוצר רוח אופייני, ופתאום הסתובבה לאחור והתיישבה מאחורי שולחן העבודה שלה.

"יש הזמנה. מליטא."

מיליה הסירה את משקפי השמש שלה ופלטה מבין שיניה נשיפה עצבנית, שהניפה מעלה את קווצות השיער הלחות שעל מצחה. היא לא ישנה טוב בלילה. תמונות בשחור־לבן של קברי אחים מתוך תיק שעבדה עליו התגנבו שוב ושוב אל חלומותיה. למה ההזמנה לא יכולה להיות מדנמרק? חשבה. או משוודיה. לא ממדינה שעצם האזכור שלה דומה לפריצת דלתות חלודות בכניסה לבית זוועות מפחיד?

כל כך הרבה פעמים שמעה את הסיפורים על קרובי המשפחה הליטאים שלה — שלוש האחיות וארבעת האחים, ילדיהם, הגיסים, הגיסות וכל בני הדודים. השמות הקודרים, בעלי הצליל הזר, של הכפרים שבהם גרו נצרבו בזיכרונה עד כדי כך שלפעמים שכחה שהיא עצמה לא היתה מעולם בתוך בתי העץ הנאים האלה, על שפת האגם הגדול, לא השתתפה מעולם באותן סעודות ליל שבת ענקיות וצוהלות, לא חלבה מעולם פרות, לא ראתה אי־פעם את בולי העץ הגדולים מובלים מעומק היערות השחורים...

שושנה הטתה את ראשה באהדה. "אז את רוצה שאדחה בנימוס?"

ברור שהיא רוצה לדחות! אבל אז נמלכה בדעתה. המחשבה על ליטא לא הרפתה מסבה ומאביה כל חייהם, ומיליה הרגישה שבעל כורחה ליטא לא מרפה גם ממנה מאז פתחה את המעטפה הצהובה ההיא.

"לא, חכי רגע!"

27 בדצמבר 2020

ד"ר גוטשטיין־לסקר היקרה,

אני כותב לך בשם הוועדה האירופית, שכידוע לך זכתה ב־29 בנובמבר 2018 במעמד של שותפה קבועה בברית הזיכרון הבין־לאומית להנצחת השואה. השתתפות הוועדה האירופית בגוף הבין־לאומי הזה מאפשרת שיתוף פעולה הדוק יותר במאבק נגד הכחשת השואה ומניעת גזענות, שנאת זרים ואנטישמיות.

כחלק מיום הזיכרון השנתי לשואה באירופה, אנחנו מארגנים אירוע מיוחד שבו ישותפו צעירים מרחבי ליטא במחוות זיכרון לקהילות היהודיות בליטא, אירוע שכותרתו "שכנינו, חברינו". כיושב הראש של יוזמת זיכרון השואה בליטא לשנה הקרובה וכיזם האירוע המדובר, לכבוד יהיה לי אם תשקלי לקבל את הזמנתנו להיות הנואמת המרכזית באירוע. עבודתך החשובה כראש "מאבק הניצולים" העניקה לך מעמד בולט במיוחד בארצנו, והדבר יהווה תרומה משמעותית ביותר למאמץ לעורר עניין ולעודד השתתפות בפעילויות השנה הזאת.

מאליו יובן שאנו נישא בכל ההוצאות וכן יוענק לך גמול השתתפות צנוע. הוצאות מחיה צנועות. אנא הודיעי לנו אם תשקלי בחיוב את הצעתנו.

אנו מקווים לתגובתך החיובית.

בכבוד רב,
ד"ר דריוס וידס, יו"ר, אוניברסיטת אלגירדס

מיליה הזדקפה בכיסאה, כאילו מישהו הופיע בפתח חדרה חמוש ברובה ציד. נואמת מרכזית! בליטא! מעמד בולט במיוחד! — ובאותו רגע עזב אותה לפתע הפחד המוזר, ואת מקומו תפס דחף בלתי נשלט לצחוק. היא הרגישה אותו מטפס במעלה גרונה וכמעט גורם לה להשתנק — עד שנכנעה לו. ומרגע שפרצה בצחוק, כמעט לא היתה יכולה להפסיק. היא צחקה מעומק הלב, בחוסר אונים, עד שגרונה כאב ודמעות סימאו את עיניה.

"הכול בסדר?" שאלה שושנה בעיניים פעורות. מיליה, שלא היתה מסוגלת לדבר, סילקה אותה כמעט בבוטות, בעודה נאבקת באומץ לשלוט בעצמה.

"לכבוד יהיה לי," לחשה לעצמה בין שיהוקים. והכותרת! שכנינו, חברינו! מכיוון שהליטאים רצחו את כל שכניהם וחבריהם היהודים שבעים שנה קודם... היא ניגבה את עיניה, בחנה את החתימה שבתחתית העמוד. וידס. ד"ר דריוס. היא תהתה אם זה מישהו שאביה נתקל בו במהלך השנים ההן. אבל השם לא הזכיר לה כלום. "זה בטח מישהו חדש שעובדים עליו ומציעים לו את השם שלי. זאת פשוט מתיחה," חשבה, והרגישה הבזק זעיר של אהדה מסויגת כלפי ד"ר וידס ביש המזל.

במשך שנים היא נחשבה לאישיות בלתי רצויה בביצה הבלטית הזאת. מישהו אפילו כינה אותה פעם אויבת הציבור מספר אחת של ליטא! היא אמנם ידעה שזאת לא האמת (ד"ר אפרים זורוף. איש מרכז ויזנטל בישראל, היה האיש הראוי לכתר הזה), אך ראתה אות כבוד בכך שמיקמו אותה לצד ד"ר זורוף וד"ר דויד כץ — שהבלוג שלו, "הגנה על ההיסטוריה", היה קוץ בתחת של הליטאים, מפני שהאיר ללא רחם את המהלכים הנמשכים, מעוררי הזעם, של ממשלת ליטא ומוסדותיה לעוות את ההיסטוריה שלה, היסטוריה של שיתוף פעולה נלהב עם היטלר במאמץ להגיע לפתרון הסופי.

והיה גם גרַנט גוצ'ין, מעין קטגוריה בפני עצמה בתחום הזה. הוא נולד בדרום אפריקה, בן למשפחה יהודית ליטאית גדולה שנטבחה באכזריות, והוא קיבל על עצמו להביא למשפט את כל חברי הממשלה הליטאית שעכשיו ניסו להפוך "פרטיזנים" עם דם יהודי על הידיים לגיבורים לאומיים. למרות מכשולים שנתקל בהם שוב ושוב, ולמרות זעמו של הממסד, המשיך גוצ'ין ללא לאות בתוכנית שקבע לעצמו: הוא פעל כמו דון קישוט יהודי, תוך שהוא נאבק במנגנון המושחת של בתי המשפט הליטאיים.

אבל האמיצות מכול היו אולי הליטאיות הלא־יהודיות, שנאבקו באומץ נגד עיוות ההיסטוריה של ארצן. סילביה פוֹטי, נכדתו של יונס נורייקה — שהליטאים ראו בו גיבור קדוש והעריצו אותו — פירסמה באומץ ביוגרפיה מאירת עיניים שהוקיעה אותו כאנטישמי דגול, משתף פעולה עם הנאצים ורוצח המונים. והסופרת הליטאית רותה ונגייטה, שספריה היו רבי־מכר בארצה, כתבה עם ד"ר אפרים זורוף את הספר ״עמנו״, שהדגיש בדייקנות קטלנית את הסודות האפלים של שיתוף הפעולה הליטאי־נאצי, סודות שהושתקו שנים ארוכות. סילביה הואשמה בחוסר נאמנות, ואילו הקריירה המשגשגת של רותה קרסה: בית ההוצאה שלה נטש אותה, ואף הסיר את כל רבי־המכר שלה מן המדפים, בכוונה לגרוס אותם.

מיליה היתה גאה להשתייך לחבורה הזאת. אם אתה צייד נאצים ואף אחד לא שונא אותך, סימן שאתה מועל בתפקידך.

אבל זה לא היה קל.

היא זכרה את עצמה יושבת לצד אביה עשרים שנה קודם לכן, בחדר הפרטי שלו בבית החולים איכילוב בתל אביב, שם התרוצצו כולם אנה ואנה בניסיון לקבל המלצות על פיזיותרפיסטים. הוא היה משוכנע שהוא בדרך להחלמה מלאה. "בבקשה, מילי, צאי מעסקי השואה," הפציר בה פתאום, ואז נטל את ידה והחזיק בה בחוזקה מפתיעה. "זאת עבודה כפוית טובה, שמוטב להשאיר אותה בידי אלוהים."

היא היתה המומה. "ששש, אבא. אל תבזבז כוחות."

הוא הזדקף במיטתו ונד בראשו לשלילה. "אני לא אומר את זה מתוך חולשה או מתוך מחלה. אני אומר את זה מתוך מחשבה שהחיים קצרים ושהיה אסור לי לגרור אותך לתוך הבלגן הזה כמו שאבא שלי גרר אותי בזמנו."

היא הידקה את שפתיה. "גרר? חשבתי שזה היה הרעיון שלך. שאתה רצית להמשיך בדרכו."

הוא הניד את ראשו לשלילה. "זה לא היה הרעיון שלי ואני לא רציתי. אבל הוא היה זקוק לעזרה, ולא היה אף אחד אחר שיעזור לו. הוא סבל כל כך, איך יכולתי להפקיר את החלומות שלו? אבל בינך לביני זה שונה. אנחנו חלק מהחיים החדשים שהיהודים בנו לעצמם. חוץ מזה, הפושעים מתו כולם, או שהם גוססים. ליחידים שעדיין חיים יש רגל אחת בקבר." הוא משך כתפיים באדישות. "לאף אחד כבר לא אכפת."

"לנו אכפת. ממתי נותנים לרוצח שחרור מפני שהצליח לברוח מן הצדק רוב חייו? זוכר את המעטפה הצהובה ההיא שנתת לי?"

היא ראתה את הספק פושה במצחו ומקמט אותו. הוא שאף עמוקות, לחץ את ידה פעם אחת אחרונה והינהן בעודו עוצם את עיניו. "תעשי מה שאת יכולה שם, בליטא. ואחר כך סגרי את המשרד ותחזרי ללמד וירג'יניה וולף."

העובדה שהחזיק מעמד רק עוד עשרים וארבע שעות הפתיעה וזיעזעה את כולם. שבץ מוחי שני השלים את ההרס המוחלט שהראשון רק בישר. התוצאה לא הותירה מקום לתקוות שווא. מיליה הטילה רגבי עפר על ארונו, העשוי עץ אורן פשוט, באדמה של הרי ירושלים. לבה דאב על העובדה שזאת היתה, כך התברר בדיעבד, שיחתם האחרונה.

"תעשי מה שאת יכולה שם, בליטא" — עכשיו זה הפך לבקשה על ערש דווי. כמה עוצמה היתה להוראה הזאת מבחינתה! אמה הפצירה בה שתסגור את המשרד או תמצא מישהו שיחליף אותה, אבל היא, מיליה, הבינה שאינה מסוגלת להתעלם מהצו של אביה, בדיוק כשם שלא היתה מסוגלת להתעלם מתכולת המעטפה הצהובה, שגירשה אותה מחיי האקדמיה המסודרים והנעימים שלה אל תוך השוחות מלאות האימים של חקר השואה וציד הנאצים.

זאת ועוד: למרות חששותיו, העביר אביה בצוואתו את כל הרכוש, המשרדים והמחקר של "מאבק הניצולים" — אליה. הוא מינה אותה למחליפה שלו בתפקיד ולמנהלת עיזבונו. מה היא אמורה לעשות בכל זה? לשרוף? למצוא איזה קרוב ביש מזל ולתלות את הכול עליו היות שאחותה, רות, ואחיה, שלום, לא מגלים אפילו שמץ של עניין?

לא פעם חלמה בהקיץ בדיוק על התסריט הזה. כמה נחמד ונעים יהיה לבלות את ימיה בכיתה או במשרד אוניברסיטאי כלשהם, שבהם לא תצטרך להתמודד עם שום דבר שהוא דוחק יותר מגישתו של ד"ה לורנס כלפי היסוד הזכרי בנשים או השימוש שווירג'יניה וולף עושה בצבע. הטלפון כמעט לא יצלצל, והטקסטים שאיתם תתמודד יהיו דפים לבנים, נטולי איורים, של ביקורת הספרות, או סיפורים בדיוניים שכתבו אנשים רגילים ונשים רגילות על חייהם הרגילים.

לפעמים (האמת? לעתים קרובות) היא רתחה מזעם על הגורל שכובל את ידיה. בדמיונה ראתה את מבטיהם החטטניים, השיפוטיים של קרובי משפחתה — החיים והמתים — נחים עליה, קוראים את מחשבותיה, נעוצים בה עד שהיא משפילה את עיניה. היא נלחמה בהם. מדוע צריך להכתים עוד דור, להרוס אותו באמצעות הידיעה על מה שנעשה, כולל כל הפרטים המחליאים? היטלר והמפלצות שלו הוכנעו, אבל שלום עדיין לא שורר. למה זה? מדוע הם לא יכולים — כל היהודים, עד האחרון שבהם — להרפות, פשוט להרפות?

אבל אז היתה קולטת: לא היהודים נאחזים בעבר, העבר הוא שנאחז ביהודים. הוא לעולם לא ירפה מהם עד שייערך איזה חשבון. וחשבון, הבינה מיליה, חייב להיערך בליטא.

כי בשום מקום אחר באירופה לא נטבחה קהילה כמעט שלמה (96.4 אחוזים). יתר על כן: בשום מקום אחר באירופה לא בוצעו מעשי רצח, אונס וביזה בהתלהבות כזאת, באכזריות כזאת, וכן, בחדווה כזאת. והדברים נעשו לא בידי זרים אדישים במפעלי מוות רחוקים, אלא בידי שכנים — האיכרים ובניהם, שוטר הכפר, הקצב — אנשים שהיהודים גדלו איתם, החליפו איתם סחורות וסיפורים והלכו איתם לבית הספר. כל שכבות החברה השתתפו, לא רק "בריונים".

ואף על פי כן — היא, אביה ואפילו סבה רצו להאמין שפיוס עדיין אפשרי. הם אפילו הרגישו שהם קרובים אליו כשהנשיא הליטאי אלגירדס ברזאוסקס ניצב מול כנסת ישראל במרץ 1995 והצהיר: "אני מבקש סליחה עבור אותם ליטאים שהרגו, הגלו ושדדו יהודים באכזריות. אין אלה מילים קלות לאמירה. לא רק ישראל והיהודים זקוקים להן. גם ליטא והליטאים זקוקים להן. מפני ששואת היהודים היתה גם אסונה של ליטא. מפני שהדרך היחידה להשיג פיוס והשלמה עם ההיסטוריה היא ההכרה באמת. לא מספיק לבקש סליחה. צריכה להיות מודעות מתמדת למה שאירע. זה הנתיב שלנו אל עולמן של מדינות התרבות האירופיות, שמהן הופרדנו בכוח במשך יותר מחמישים שנה, תחילה בידי הנאצים ואחר כך בידי הכובשים הסובייטים."

אלא שברזאוסקס השמיע כעבור שנתיים נאום מרגש באותה מידה, כשהעניק בהתלהבות את הצלב הגדול של מסדר ויטיס, עיטור הכבוד השני בחשיבותו, ללא אחר מאשר יונס נורייקה, שעוטר אחרי מותו! אשר להכרה בָּאמת, ליטא עשתה את ההפך ממש כשהמשיכה ביתר שאת בסירובה המקומם לקבל על עצמה אחריות.

אלה לא היינו אנחנו, אמר לכל מי שהקשיב, אלה היו הגרמנים. אלה לא היינו אנחנו, אלה היו היהודים הקומוניסטים. אלה לא היינו אנחנו, אלה היו רק כמה תפוחים רקובים. וחוץ מזה, האם לא סבלנו כולנו? האם הקומוניסטים — רבים מהם היו יהודים, אחרי הכול — לא גזלו את שדותינו ואת בתי העסק שלנו? האם לא הוציאו להורג את הפרטיזנים שלנו? האם לא הגלו אותנו באלפינו לסיביר, שבה רעבנו ללחם וגווענו? זה דמה בדיוק לשואה, יגידו לכם. אז עכשיו יש בינינו מצב של תיקו.

כן, כן, לליטאים היה הסבר מוכן. כמו שאר הנאצים ששרדו גם הם הצליחו לפלס לעצמם דרך אל השלווה והחופש שהקורבנות וצאצאיהם לא זכו להם מעולם.

המסע הראשון של מיליה לליטא היה כשהיתה סטודנטית לתואר שני וניצלה את חופשת הקיץ לעבודה במשרה חלקית ב"מאבק". ההרפתקה ריגשה אותה, כמו גם הסיכוי לראות מכלי ראשון מה יכול ה"מאבק" להשיג. הם נסעו לליטא כדי להיות נוכחים במשפטו של אלכסנדרַס לילייקיס, ראש המשטרה החשאית של ליטא, שהסגיר אלפי יהודים לליטאים שהתנדבו בשעתם לפלוגות המוות המקומיות, ה־Ypatingasis bürys.

בסיועו של הסי־איי־אי, שנכון תמיד לעזור, איפשרו ללילייקיס לבנות לעצמו בית נוח בעיירה נוֹרווּד במסצ'וסטס. זה היה נכון עד שנות השבעים של המאה העשרים, כשחברת הקונגרס של ניו יורק, אליזבת הולצמן — שספרים כגון "מבוקשים: הנאצים באמריקה" והתגובה הרופסת של מחלקת ההגירה והאוכלוסין עוררו את זעמה — השתמשה במלוא כוחה הפוליטי וידענותה המרשימה כדי להקים את הלשכה לחקירות מיוחדות במשרד המשפטים. יותר ממאה תיקים נפתחו, ורובם הניבו הרשעות ואף גירושים של פושעי מלחמה נאצים מארצות הברית. אחד מהם היה לילייקיס, שלא חיכה עד שיזרקו אותו מאמריקה, אלא ניער את האבק מדרכונו הליטאי ועלה על טיסה לווילניוס.

במקום לראות במצוד אחר לילייקיס והמגורשים האחרים הזדמנות לנתק את ארצם מפושעים שכאלה, להעמיד אותם למשפט מהיר ולגזור עליהם עונש כבד, זעמו הליטאים וטענו כי קיימת "מזימה יהודית" להטריד "פטריוטים ליטאים". למרבה האירוניה, היה זה דווקא לילייקיס עצמו שהתקרב אל האמת והכריז שאם הוא אשם, כל ליטא אשמה: "כולנו היינו משתפי פעולה — כל העם, מפני שפעלנו לפי חוקי הנאצים."

העניין היה מן הסתם מסתיים בזה אם לא אַל גוֹר, אז סגן נשיא ארצות הברית, שבלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הבהיר לפוליטיקאים ליטאים שחברוּת בנאט"ו מחייבת הוכחות להקפדתם על "ערכים מערביים", ובכלל זה רדיפת פושעי מלחמה נאצים.

סוף־סוף, שנתיים אחרי שהגיע הביתה בריא ושלם, האשימו תובעים ליטאים את לילייקיס ברצח־עם. זה היה המשפט הראשון של פשעי מלחמה נאציים במזרח־אירופה הפוסט־סובייטית.

מיליה ואביה הגיעו מוקדם לאולם המשפט ותפסו מושבים טובים לקראת הדיון. אבל הדבר היחיד שראו היה קשיש בעל תווי פנים מחודדים, ש"התעלף" באופן תיאטרלי כשנכנס לאולם המשפט ואחר כך פונה על גבי אלונקה לתוך אמבולנס. שנתיים שלמות חלפו עד שהעיד סוף־סוף באמצעות וידיאו, ואז מת — כמה נוח! אם היה משהו שעודד את מיליה להמשיך בקריירה אקדמית במקום להפוך לעוזרת של אביה — זאת היתה האכזבה מהסיפור הזה. בסופו של דבר, הורשעו אי־פעם בליטא העצמאית שלושה משתפי פעולה נאצים, לא יותר. איש מהם לא נענש.

היא הופתעה לגלות שווילנה היא עיר מושכת לב, מוקפת הרים ירוקים גבוהים ונהרות כסופים מתעקלים. מכיוון שלא נותר לה מה לעשות עד הטיסה חזרה, בילתה את אחר הצהריים בשיטוט בגשם ברחובות המעוקלים של העיר העתיקה, על כיכרותיה, גניה וחצרותיה הסודיות. היא נגעה בקירות הבניינים הישנים, שהתנוצצו באלומות האור החודרות דרך הסמטאות הצרות, והשתאתה לנוכח הכנסיות הגותיות המיתמרות, בנויות לבנים אדומות, לנוכח החזית הרנסאנסית הלבנה של אוניברסיטת וילניוס, ובמיוחד לנוכח בנייני הבארוק הראוותניים של מסדר הישועים. כל אלה עמדו בניגוד כמעט מצחיק לכיעור המצמית של גושי הדירות שבנו הסובייטים. להפתעתה הרבה הבחינה שאחדים מן הבתים הפרטיים ובתי העסקים היפהפיים ששרדו לא היו אהובים על המקומיים והושחתו בכתובות גרפיטי.

"איך מרשים דבר כזה?" שאלה אחר כך את המתרגם שלהם, שמשך כתפיים באדישות. "אחרי הדיכוי של הקומוניסטים אנחנו רואים בכתובות גרפיטי אות לחופש הביטוי. אנחנו מברכים עליהן."

מיליה היתה המומה. איך ייתכן שהשחתת האוצרות היחידים שנותרו בעיר שנכבשה וחרבה שוב ושוב נחשבת למחווה של חופש? היא קלטה שיש דברים רבים הנוגעים לאנשים האלה ולהיסטוריה שלהם שאינם מובנים לה.

בבוקר שלפני טיסתם טיילה עם אביה ברובע היהודי העתיק. ממש מחוץ לרובע היה גן ציבורי. הם התיישבו להם בשקט, זה לצד זה, מאוכזבים ומבולבלים ממה שקרה להם, ושוקלים את צעדיהם הבאים. היא הטתה את ראשה לאחור והתענגה על החמימות, הרוח העדינה והדשא המשתרע, כשלפתע נפל מבטה על משהו בהיר ומעוגל שבלט מן האדמה. היא קמה ממקומה והתקרבה, ואז הבינה באימה שמדובר בחלק העליון של מצבה שצצה מעומק הקרקע אחרי הגשמים, כאילו סירבה להישאר קבורה. הגן נבנה מעל בית קברות. היא אמרה לעצמה שזאת מטפורה לליטא כולה.

עכשיו הדפיסה את המכתב מדריוס וידס, ואז החזיקה אותו בידה. האם זו הזדמנות נדירה שצריך לתפוס אותה, או שזו פשוט הזמנה להיות חלק מזריית עוד חול שיסתיר את העובדות? מיהו ד"ר וידס הזה ומה הוא באמת רוצה?