המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד

מעשה בדלת

מר אטֶרסוֹן, עורך־הדין, היה איש זעוף פנים, שלא האירן חיוך מעולם; קר, קפוץ, נבוך בשיחה ונרתע מרגשנות; איש רזה, גבוה, מאובק, משעמם, ובכל זאת, איכשהו, מעורר חיבה. במסיבות רֵעים, וכשהיה היין לטעמו, היה קורן מעיניו דבר־מה אנושי במובהק; דבר־מה שאמנם לא מצא מעולם את דרכו אל שיחו, אך התבטא לא רק בסימנים המוכרים בפנים־שלאחר־הארוחה, אלא לעתים קרובות יותר, ובקול ברור יותר, במעשים שעשה בחייו. הוא נהג בעצמו חומרה; כשהיה לבדו שתה ג'ין, כדי לדכא את חיבתו ליינות משובחים; ואף־על־פי שנהנה מהצגות תיאטרון, לא בא בשעריו של שום תיאטרון זה עשרים שנה. ועם זאת היה סובלני ביחסו לזולת; לעתים תמה, כמעט בקנאה, על פרצי הרגש של בני־אדם, שמעשיהם כרוכים בדם; ובכל גילוי של קיצוניות נטה יותר לעזור מאשר להוכיח. "עדיפה בעיני כפירתו של קין," נהג להתבדח; "אני מניח לאחי ללכת לכל הרוחות בדרכו שלו." משום כך אירע שלעתים קרובות נפל בגורלו להיות המכר ההגון האחרון ובעל ההשפעה הטובה האחרונה, בחייהם של אנשים שהתדרדרו. לאנשים כאלה, אם נקרו אל לשכתו, לא הראה אפילו צל של שינוי בנוהגו.

אין ספק שקל היה לו למר אטרסון הדבר; כי בדרך־כלל לא היה עצור, ואפילו ידידותו כמו עמדה על בסיס של טוב־מזג כללי. יכולתו של אדם לקבל את חוג ידידיו כמות שהם בשעה שמזמן לו הגורל להיות איתם, היא סימן לענווה; וזו היתה דרכו של עורך־הדין. ידידיו היו קרובי משפחה, או אנשים שהכיר זמן רב; חיבתו, כקיסוס זה, הגדל ומטפס היתה פרי צמיחה של שנים ולא היתה תלויה בנושאה. הדבר הזה היה בלי ספק גם מה שקשר אותו אל מר ריצ'ארד אֶנפילד, קרוב רחוק שלו, מבלה־עולם ידוע. חידה היתה בעיני רבים מה ראו השניים זה בזה, או איזה עניין משותף לעסוק בו מצאו. מי שפגשו בהם כשטיילו יחד בימי ראשון, סיפרו כי לא דיברו כלל זה עם זה, נראו כאילו הם משועממים ביותר, וקידמו בהקלה גלויה הופעתו של ידיד. עם כל זאת החשיבו שניהם מאוד את הטיולים האלה, ראו אותם כגולת־הכותרת של כל שבוע, ולא זו בלבד שדחו למענם הנאות אחרות, אלא אף סירבו להיענות לפניות בענייני עסקים, כדי שיוכלו ליהנות מהם באין מפריע.

קרה המקרה ובאחד מטיוליהם אלה הביאה דרכם לרחוב צדדי ברובע הומה של לונדון. הרחוב היה קטן ומה שנקרא שקט, אבל בימות החול התנהל בו מסחר פורח. תושביו, כך נראה, עשו חיל, וכולם, מתוך תחרות, קיוו להצליח אף יותר, והציגו את מרכולתם בגנדרנות; כך שחזיתות החנויות עמדו מזמינות לאורך הרחוב הזה כשורות של זבניות מחייכות. אפילו ביום ראשון, כשעומעמו קסמיו היותר ראוותניים והוא עמד ריק יחסית מעוברים ושבים, בכל זאת זהר הרחוב, בתוך סביבתו העלובה, כדליקה ביער; ועם תריסיו שאך זה נצבעו, הנחושת הממורטת, והניקיון ואווירת העליצות השוררת בו, משך מיד את עיני העובר בו ועינג אותן.

שתי דלתות מאחת הפינות, בקצה השמאלי לכיוון מזרח, נפסקה השורה על־ידי כניסה לחצר; ובדיוק בנקודה הזאת, שירבב בית־מידות שמראהו מנבא רע את גגו המחודד אל הרחוב. הבניין היה בן שתי קומות; לא נראו בו חלונות, רק דלת בקומה התחתונה, וקיר אטום, דהוי, בקומה העליונה; ועל כל כולו אותות הזנחה קודרת ורבת־שנים. הדלת, שלא היה עליה פעמון או מקוש, היתה מוכתמת ומלאה גבשושיות. בני־בלי־בית השתרכו אל הגומחה שבקיר והציתו גפרורים על לוחות הדלת וילדים שיחקו על המדרגות; אחד הנערים ניסה את סכינו על הגילופים שבלוחות האלה; נראה כי במשך שנות דור לא סילק איש את האורחים האקראיים האלה, או תיקן את הנזקים שגרמו.

מר אנפילד ועורך־הדין היו בעברו האחר של הרחוב הצדדי; אבל כשהגיעו אל מול הכניסה, הרים מר אנפילד את מקלו והצביע.

"האם השגחת אי־פעם בדלת הזאת?" שאל, וכשהשיב לו חברו בהן הוסיף, "היא קשורה בזיכרוני עם מקרה מוזר מאוד."

"האומנם?" אמר מר אטרסון וקולו השתנה מעט, "ומהו?"

"טוב, הנה מה שקרה," השיב מר אנפילד. "חזרתי אז הביתה מאיזה מקום בסוף העולם, בערך בשעה שלוש בליל חורף שחור, ודרכי עברה בחלק של העיר שממש לא היה מה לראות בו חוץ מפנסים. רחוב אחר רחוב וכל בני־האדם ישנים — רחוב אחר רחוב, כל האורות דולקים כמו לכבוד תהלוכה, וכולם ריקים ככנסייה — עד שלבסוף הרגשתי כמי שמאזין ומאזין, ומייחל למראהו של שוטר. פתאום ראיתי שתי דמויות: האחת — איש קטן שהלך מזרחה הליכה מהירה, והשנייה — ילדה אולי בת שמונה או עשר, שרצה מהר ככל שנשאוה רגליה ברחוב החוצה. וכך, התנגשו כמובן השניים בפינה; ואז בא החלק הנורא של המאורע, כי האיש דרך בקור־רוח על גופה של הילדה והשאיר אותה צורחת על הארץ. אולי זה נשמע כמקרה קל־ערך, אבל נראה מזווע. הוא לא נהג כלל כאדם; הוא נהג כמין מפלצת דורסנית. פלטתי צעקה, הרצתי את רגלי, תפסתי את האדון ההוא בצווארונו והחזרתי אותו למקום שכבר עמדה שם קבוצת אנשים לא קטנה סביב הילדה הצורחת. הוא היה אדיש לגמרי ולא התנגד כלל, אבל נתן בי מבט אחד, מכוער כל־כך שהזיעה שטפה את גופי כמו לאחר ריצה. האנשים שנזעקו היו בני־משפחתה של הילדה; ומהר מאוד הופיע גם הרופא, שאליו נשלחה לקרוא לו. טוב, לפי מה שאמר הרופא־אליל הזה, לא נפגעה הילדה קשה, רק נבהלה; ובזה, בעצם, היה הדבר יכול להיגמר. אלא שהיה כאן פרט אחד מוזר. בי עורר האדון הזה תיעוב ברגע שראיתי אותו, וגם בני־משפחתה של הילדה תיעבו אותו — דבר שהיה אך טבעי. מה שהדהים אותי היה יחסו של הרופא אליו. הוא מן הרוקחים היבשושיים הללו, חסר־צבע ובן־בלי־גיל, עם מבטא אדינבורגי חריף, ורגשן כחמת חלילים. בקיצור אדוני, הוא היה כאחד מאיתנו; בכל פעם שהביט באסיר שלי, ראיתי שהרופא הזה נֶחְלָה ומחוויר מתשוקה להרוג אותו. ידעתי מה הוא חושב, כשם שידע הוא מה אני חושב; ומאחר שלא היה אפשר להרוג אותו בחרנו באפשרות הטובה מכולן. אמרנו לאיש שאנו יכולים ואף נחולל, שערורייה כה גדולה שתבאיש את ריחו מקצה לונדון ועד קצה. ואם יש לו חברים או אשראי, אנחנו נדאג לכך שיאבד אותם. ובשעה שהטחנו בו זאת בחימה בוערת, מנענו בכל כוחותינו את הנשים מלהתנפל עליו, כי הן השתוללו מכעס כהַרְפּיוֹת. מעולם לא ראיתי מעגל כזה של פנים מלאות משטמה; ובתווך היה האיש שכולו מין צינה שחורה ומלאת בוז — גם הוא מפוחד, זאת יכולתי לראות — אבל עומד בזה, אדוני, ממש כמו השטן. "אם אתם מעדיפים להרוויח מהתאונה הזאת," אמר, "הרי קצרה ידי, כמובן, לעשות כלום. כל ג'נטלמן רוצה להימנע משערורייה," הוא אומר. "אמרו כמה." טוב, סחטנו ממנו מאה לירות בשביל משפחת הילדה; ברור שרצה להתמקח; אבל היה בכולנו משהו מבשר צרות ולבסוף נכנע. עכשיו צריך לקבל את הכסף; ולאן, לדעתך, גרר אותנו, אם לא אל המקום הזה עם הדלת? — הוא שלף מפתח, נכנס ומיד חזר ובידו עשר לירות במטבעות זהב ושֶק על היתרה מ״בנק קאוטס", משוך למוכ״ז, וחתום בשם שאיני יכול לציינו, אף שהוא מהדברים המעניינים בסיפור שלי, משום שהוא שם ידוע ומופיע בדפוס לעתים קרובות. הסכום היה נכבד, אבל החתימה היתה טובה גם לסכום גדול ממנו, אם אמנם היתה אמיתית. נטלתי לי רשות להעיר לאדון הזה שכל העסק נראה מפוקפק, ושבחיי המציאות אין אדם יכול להיכנס כך בפתח מרתף בארבע בבוקר ולצאת משם ובידו שק של אדם אחר על סכום של כמעט מאה לירות. אבל הוא היה נינוח לגמרי ולגלגני. "תנוח דעתך," הוא אומר, "אשאר איתך עד שייפתחו הבנקים ואפדה את השק בעצמי.״ הלכנו, אפוא, כולנו — הרופא, אבי הילדה, ידידנו ואנוכי, והעברנו את יתר שעות הלילה בלשכתי; ולמחרת, אחרי שאכלנו את ארוחת־הבוקר, יצאנו יחד לבנק. אני עצמי מסרתי את השק ואמרתי שיש לי חשש שהוא מזויף. אך לא ולא. השק היה אמיתי."

"מה אתה סח..." אמר מר אטרסון.

"אני רואה שדעתך כדעתי," אמר מר אנפילד. "כן, זוהי פרשה קשה. כי האיש שלי היה יצור שאף אחד לא רוצה שום עסק איתו, אדם מתועב ממש; והאיש שכתב את השק, הוא שיא ההגינות, וגם אדם מפורסם, וגם (וזה עוד מחמיר את המצב) אחד מבני־מינך שעושים, מה שנקרא, אך חַיִל. מעשה סחיטה, כנראה; אדם ישר המשלם מחיר יקר בעד חטאי נעוריו. לכן גם קראתי למקום הזה עם הדלת 'בית הסחיטה'. הגם שאפילו זה, אתה יודע, אין בו כדי להסביר ממש את הכול," הוסיף ומיד שקע בהרהורים.

מהם העירו מר אטרסון כששאל פתאום: "ואינך יודע אם האדם שכתב את השק גר שם?"

"מקום מתאים לו, לא?" ענה מר אנפילד. "אבל במקרה שמתי לב לכתובתו; הוא גר באחת הכיכרות."

"ואף פעם לא שאלת על המקום עם הדלת?" אמר מר אטרסון.

"לא, אדוני, הייתי עדין מדי," היתה התשובה. "אני מתנגד בתוקף להצגת שאלות; זה דומה יותר מדי לסגנון יום הדין. אתה שואל שאלה, וזה כמו לדרדר אבן. אתה יושב לך בשקט על ראש גבעה; והאבן יוצאת לדרכה, מדרדת אחרות; ומיד איזה זקן נעים־הליכות (האחרון שהיית מעלה בדעתך) חוטף חבטה כראשו בגינה האחורית של ביתו והמשפחה צריכה להחליף את שמה. לא, אדוני, עשיתי לי חוק: ככל שהעניין משונה יותר, כן שואל אני פחות."

"כן, זה באמת חוק טוב מאוד," אמר עורך־הדין.

"אבל חקרתי את המקום בעצמי," המשיך מר אנפילד. "זה, דומני, בקושי בית. אין שום דלת אחרת, ובדלת הזאת לא נכנס או יוצא אף אחד, אלא, ולעתים רחוקות, האדון מההרפתקה שלי. בקומה הראשונה יש שלושה חלונות הפונים אל החצר; מתחתם אין שום חלון; החלונות סגורים תמיד אבל הם נקיים. וישנה שם ארובה שבדרך־כלל מעלה עשן; לכן כנראה גר שם מישהו. ובכל זאת זה לא ודאי; כי הבניינים עומדים צפופים כל־כך מסביב לחצר, שקשה לקבוע איפה נגמר בית אחד ומתחיל אחר."

שעה קלה המשיכו השניים דרכם בשתיקה; ואז אמר מר אטרסון, "אנפילד, זה חוק טוב מאוד שעשית לך."

"כן, כך אני סבור," השיב אנפילד.

"ועם זאת," המשיך עורך־הדין, "יש שאלה אחת שאני רוצה לשאול אותך: אני רוצה לשאול לשמו של האיש שדרך על הילדה."

"כן," אמר מר אנפילד, "אינני רואה במה זה יכול להזיק. שמו של האיש היה הייד."

"הממ," אמר מר אטרסון. "איך הוא נראה, האיש הזה?"

"לא קל לתאר אותו. יש משהו רע במראהו! משהו לא־נעים, משהו מבחיל ממש. מעולם לא ראיתי אדם שעורר בי דחייה כזאת! אבל באמת מדוע, אינני יודע. הוא ודאי מעוות באיזה אופן, הוא מעורר תחושה ברורה שיש בו עיוות, אף־על־פי שאינני יכול לומר במפורש מהו. הוא אדם בעל מראה לא־רגיל, ובכל זאת אינני יכול לציין בו שום דבר יוצא־דופן. לא, אדוני, אינני יכול לעזור בזה; אינני יכול לתאר אותו. וזה לא בגלל ליקוי בזיכרון; כי, האמן לי, אני ממש רואה אותו לפני אפילו ברגע זה."

שוב הלך מר אטרסון כברת דרך שותק, ונראה כשקוע עמוק בהרהוריו. "אתה בטוח שהיה לו מפתח?" שאל לבסוף.

"אדוני הנכבד!.." פתח אנפילד, מופתע שלא כדרכו.

"כן, אני יודע," אמר אטרסון, "אני יודע שזה משונה בעיניך. האמת היא, שאינני שואל אותך לשמו של האדם השני מפני שאני כבר יודע אותו. אתה מבין, ריצ'ארד, הסיפור שלך פגע במטרה. אם לא דייקת באיזה פרט מוטב שתתקן זאת."

"אני חושב שיכולת להזהיר אותי," ענה חברו ברוגזה קלה. "אבל הקפדתי לדייק, כמו שאתה מגדיר זאת. לבחור היה מפתח; ויתרה מזו, עדיין יש לו. ראיתי אותו משתמש בו, לפני פחות משבוע."

מר אטרסון נאנח אנחה עמוקה, אבל לא אמר כלום; והאיש הצעיר המשיך מיד. "אפשר ללמוד מזה עוד לקח: לא להגיד כלום," אמר. "אני מתבייש בפה הגדול שלי. בוא ונסכים בינינו שלא להזכיר זאת שוב."

"בכל לבי," אמר עורך־הדין, "בתקיעת כף, ריצ'ארד."