שבורים 2 - שבורים מהעבר

1

לי

התעוררתי שטופת זיעה מהסיוט הכי מטריד שהיה לי עד היום, בחדר חשוך לחלוטין.

זיכרונות שבהם אני שוכבת על רצפת חדר האמבטיה, מדממת למוות ויודעת מה גופי איבד, פלשו למחשבותיי. התכווצתי, הרגשתי משותקת מכאב נפשי ופיזי.

ניסיתי לשאוף אוויר יקר מפז וגיששתי על השידה עד שהאצבעות שלי נגעו במתג המנורה. כשנדלק האור, המוח מייד חזר לסיוט שלי, ואוטומטית אחזתי בבטן.

אני בסדר.

אני צריכה להירגע.

אבל לא הצלחתי לחזור לישון.

בכל פעם שעצמתי עיניים, זכרתי את הדם.

זורם.

נוזל.

מנקז את החיים מגופי.

חשבתי על התינוק שלעולם לא אחזיק בזרועותיי.

עצמי ובשרי.

נתלש מהחיים.

נגזל ממני.

ראיתי את המבט השבור בעיני הפלדה הכחולות שכל כך התרגלתי אליהן.

הלך.

הלך.

הלך.

אני אבודה.

אבודה כל כך.

הרגשתי כאילו שוסעתי ונקרעתי, ולא הייתי בטוחה שאוכל להרכיב את עצמי מחדש.

שיברון לב, אבל והתרגשות — הכול התערבל לסערה מורכבת של רגשות שהציפה את המחשבות שלי ופילחה את נשמתי.

לא ידעתי אם אני אמורה להיות מאושרת. לא ידעתי אם אני מרגישה ככה. ואז הרגשתי אשמה שאני לא מאושרת.

אלוהים, אני מבולבלת כל כך.

הרמתי את הטלפון מהשידה ובדקתי את השעה.

שש וחצי.

זה היה רשמית יום חג המולד.

השנה הזאת תככב בראש רשימת חגי המולד הגרועים בהיסטוריה.

אעביר את חג המולד התשעה־עשר שלי בבית חולים, בהיריון ולבד.

בהיריון.

קם השאירה את הטלפון שלה אצלי לפני שיצאה אתמול בערב מבית החולים עם הוראות קפדניות להתקשר לטלפון של דרק אם אצטרך משהו. אבל לא אתקשר אליהם. הם כבר עשו מעל ומעבר.

עכשיו אני לבד בסיפור הזה.

ככה זה אמור להיות.

"נסיכה?"

המילה הזאת. כינוי החיבה המייסר הזה גרם ללב שלי לנתר בחזה, וראשי הסתובב לכיוון דלת החדר שלי בבית החולים.

"מה אתה עושה כאן?" לחשתי. גופי רעד כשראיתי אותו.

"שמעתי אותך בוכה מבחוץ." קייל סגר את הדלת מאחוריו ובאיטיות ניגש אליי.

לא יכולתי שלא לבהות בו.

הסתכלתי עליו אחרת עכשיו, לא רק מפני שעקר את הלב שלי מהחזה, אלא כי חלק ממנו גדל בתוכי.

"דאגתי, מותק." הוא קירב כיסא פלסטיק למיטתי והתיישב. "איך את מרגישה?" קייל שאל ונשמע לחוץ.

עיניו נעו מעיניי לבטן שלי. הידקתי את השמיכות סביבי במבוכה. "מבולבלת," עניתי. בלבול היה הרגש הכי חזק, במיוחד עכשיו שהוא היה כאן.

קייל רעד והרכין את ראשו לרגע. "כן, אני מבין למה. את מרגישה בסדר מבחינה גופנית? כואב לך?"

לא חשבתי שאי פעם ארגיש שוב בסדר.

הנהנתי והבטתי בו. הוא נראה עייף. לא, הוא נראה שבור. ניחשתי שהוא שיקף את איך שאני הרגשתי. עיניו הכחולות היו אדומות מחוסר שינה או מבכי... לא ידעתי בוודאות. הסווטשרט הכחול הבהיר שלבש היה מקומט. הלסת שלו הייתה מכוסה בשכבה דקה של זיפים וזה היה מוזר, כי קייל תמיד הקפיד על גילוח. מכנסי הג'ינס הדהויים שלבש היו אותם מכנסיים שלבש בליל המסיבה. ידעתי כי ראיתי אותו לובש אותם רגעים לפני שעזב אותי. "למה אתה כאן?" שאלתי בשקט. "ביקשתי ממך ללכת."

הוא נאנח והניד בראשו. "הלכתי, אבל לא יכולתי להתרחק. הייתי מחוץ לדלת שלך כל הלילה, מותק. אני יכול להסביר הכול. אם רק תיתני לי הזדמנות. זה לא מה שאת חושבת."

לא רציתי לדעת. לא רציתי לשמוע את ההסבר שלו. ידעתי מה הוא יגיד.

הוא שוב ינסה להתחמק ממה שעשה. שום דבר שיגיד הפעם לא יתקן את המצב.

שום דבר לא ישנה את המציאות.

קייל עזב אותי כדי להיות עם רייצ'ל, ואני באמת לא יודעת למה הופתעתי כל כך. אלוהים יודע שקיבלתי מספיק אזהרות. קם, מייק ואפילו רייצ'ל עצמה הזהירו אותי לא להיכנס למערכת יחסים עם קייל קרטר. הייתי צריכה להקשיב להם. אם הייתי מקשיבה, לא הייתי שוכבת כאן.

כאב לי לחשוב שקייל נמצא באותה עיר עם האקסית המרושעת שלו, ועל אחת כמה וכמה לחשוב שהם היו ביחד, עשו אלוהים יודע מה, בזמן שעברתי הפלה של אחד מהתאומים שלנו על רצפת חדר האמבטיה שלו.

קייל פירש את השתיקה שלי כהזדמנות לדבר. "אני צריך לספר לך מה קרה לפני שנתיים עם רייצ'ל. את מוכרחה לדעת את כל העובדות כדי שנוכל להתקדם."

נרתעתי מהצליל של שמה על לשונו. "אני לא רוצה לשמוע, קייל."

"את חייבת לשמוע את זה. את צריכה לדעת את האמת... את כל האמת."

האמת לא תעזור לי עכשיו. הייתי מפורקת מדי, קרועה ועמדתי להישבר לרסיסים.

קייל הזדקף במושבו ונשם עמוק. "יצאתי עם רייצ'ל בשנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה. זה לא היה קשר רציני, רק כמה דייטים. אנחנו..." קולו דעך והוא נאנח לפני שהמשיך בצרידות, "שכבנו רק פעם אחת. לא התכוונתי להמשיך לצאת איתה. הייתי בקושי בן עשרים ונהניתי מהחיים בלי מחויבויות או סיבוכים." צפיתי בפניו כשדיבר. היה ברור שהוא ניסה לספר לי גרסה מצונזרת של האירועים. "כשסבא שלי מת, נשארתי אצלו בבית בדנוור בזמן שעורכי הדין שלו טיפלו בעניינים המשפטיים. לא ראיתי את רייצ'ל מאז שבית הספר נסגר לחגים, ולא היה לי אכפת. היא לא הייתה חשובה, אלא סתם עוד בחורה. החלטתי להישאר בבית של סבא שלי אחרי שקראתי את הצוואה. זה היה יומיים לפני חג המולד וירד שלג. לא התחשק לי לנהוג הביתה, ולא רציתי להתמודד עם האהדה של קם ודרק."

הוא זז בכיסא והיה ברור שהוא נזכר באותו לילה. "כשהגעתי לבית, מצאתי את רייצ'ל במטבח בזמן שהזדיינה עם אחי."

השתנקתי.

לא ציפיתי לזה.

הלב הבוגדני שלי ניתר בחזה.

הוא הניד בראשו ושפשף את ידו בפניו כשהזיכרון מאותו לילה הופיע ללא ספק בראש שלו. "כנראה זה נמשך חודשים," אמר קייל. "טכנית היא בגדה בו, לא בי."

"מה קרה?" לא יכולתי שלא להתעניין. לא פלא שלקייל היו בעיות. הוא נפגע הרבה פעמים בחייו. זה לא הצדיק את הצורה שבה התייחס אליי, בשום מובן שהוא, אבל יכולתי להבין אותו קצת יותר.

קייל נאנח ושפשף את המצח. "כעסתי, לי. ממש כעסתי. צעקנו, צרחנו והטחנו האשמות. אחי פגע בי ובגד בי. שנאתי את אבא שלי, אבל אחי היה האדם היחיד שהסתדרתי איתו במשפחה. הרגשתי כאילו רימו אותי."

"מה עשית?"

"עזבתי. אחרי שאח שלי הטיח בי האשמות מכל כיוון ואמר ש'זיינתי את הבחורה שלו וגנבתי ממנו את הירושה', יצאתי משם בכעס." הוא עצר להסתכל עליי. "רייצ'ל הלכה אחריי ונכנסה למכונית שלי. כעסתי בטירוף. אמרתי לה לצאת מהמכונית, אבל היא לא רצתה. לכן נהגתי כמו משוגע. ניסיתי להפחיד אותה כדי שתצא ממנה. היא לא חגרה חגורה, ואני נהגתי מהר מדי. עברתי באור אדום."

הוא רעד ומתח את הכתפיים. "התנגשנו במשאית. הפגיעה הייתה בצד הנוסע. היא נפגעה אנושות, לי. היו צריכים להכניס אותה לניתוח חירום."

קייל השתתק לרגע. המילים הבאות שלו נשמעו כמו לחש חנוק. "את זוכרת שסיפרתי לך שאימא שלי מתה כשהייתי בן שלוש?"

הנהנתי בבלבול. "כן, ממנת יתר של סמים. לכן הגעת למשפחת אומנה. למה? מה הקשר בין אימא שלך לרייצ'ל?"

קייל הנהן באיטיות. "שום דבר והכול. הסמים תרמו למוות של אימא שלי, אבל היא מתה בתאונת דרכים."

נאבקתי לשמור על פנים חתומות. ראיתי בבירור כמה זה הכאיב לקייל.

קייל קימט את המצח. "תאונת דרכים שהיא תכננה במכוון כדי לשים קץ לחייה."

התיישבתי בפתאומיות. פני הפוקר שעטיתי נעלמו כשהלב שלי דימם בשבילו. "אלוהים, קייל..."

כיסיתי את הפה שלי בידי כי חששתי להגיד יותר מדי או גרוע מזה, לבכות. אם אתחיל לבכות שוב, חששתי שלא אפסיק לעולם.

קייל חייך, אבל זה נראה בעיקר כמו עווית בפניו. "אה, חכי. עדיין לא שמעת את הקטע הכי טוב." קימטתי את המצח כי לא הבנתי איך אפשר היה להציג את זה כמשהו טוב. הוא הסיט את עיניו מעיניי והתמקד בקיר מאחורי ראשי. "הייתי במכונית כשהיא עשתה את זה."

לא הבנתי מה הוא אמר. הייתי צריכה לעבד יותר מדי מידע, והכול בלילה אחד. הוא היה במכונית כשאימא שלו עשתה תאונה? בלילה שבו היא מתה? זה אומר שהיא ניסתה להרוג את קייל יחד איתה.

אלוהים, הוא היה אז רק בן שלוש.

"כן," אמר קייל בשקט כשהבין לאן המחשבות שלי נדדו. "היא ניסתה להרוג את שנינו באותו הלילה. היא כנראה נכשלה, כי אני יושב כאן." הוא צחק במרירות. "למרות שאם היא הייתה מזריקה לי עשירית מהחרא שהזריקה לעצמה בכל יום, היא הייתה יכולה לסיים את העבודה."

לא ידעתי אם להכות או לחבק אותו.

אימא שלו כמעט הרגה אותו כשניסתה להתאבד והוא דיבר על זה כאילו היה מדובר בעניין זניח. הפחיד אותי שהוא היה יכול לדבר על חוויה איומה ומטרידה כל כך בלי טיפת רגש בקולו. הרמז היחיד לרגשותיו הופיע כשהסתכלתי לו בעיניים. אותן עיניים כחולות נוצצות היו מודאגות ונשקף מהן עצב עמוק.

הושטתי יד ואחזתי בידו. זה כל מה שיכולתי לעשות. הנחתי שהיה לנו מכנה משותף רחב יותר ממה שחשבתי בהתחלה. לשנינו היו הורים לא מתפקדים.

ידעתי שאבא של קייל היה חרא של בן אדם. הוא היה נשוי כשהכניס להיריון את אימו כשהייתה רק בת שש־עשרה, ואז נטש אותה בהיריון, שבורה לרסיסים. קייל גדל במשפחות אומנה והועבר ממקום למקום בזמן שאבא שלו חי את החיים הטובים בזכות אימפריית המלונות המשפחתית. אם סבו של קייל מצד אביו לא היה מוצא אותו כשהיה בן שתים־עשרה ומוריש לו את כל הונו, החיים של קייל היו נראים אחרת לחלוטין.

אבל אימא שלו, איך אפשר להתגבר על דבר כזה?

הודפים אנשים ולא נותנים לאף אחד להתקרב...

"אם ככה, אתה מספר לי את זה כי התאונה שקרתה לך עם רייצ'ל העלתה בך זיכרונות שליליים?"

לא הייתי טיפשה והבנתי היטב לאן חותר הווידוי הזה. קייל רצה שאבין מדוע תאונת הדרכים שלו ושל רייצ'ל השפיעה עליו.

הוא לחץ את היד שלי בכוח. "כן ולא. אלה הדברים שהייתי צריך להסביר לפני כמה חודשים. ואני ממש מצטער על זה, מותק, אבל את חייבת לדעת שאת האדם היחיד שדיברתי איתו על אימא שלי מאז שהייתי ילד." השבתי לו לחיצה. ידעתי שקייל התקשה להיפתח. דבריו לא שינו הרבה בשלב הזה במערכת היחסים שלנו. בזה הוא צדק. השיחה הזו הייתה צריכה להתנהל לפני חודשים.

"הייתי שבור אחרי התאונה," הוא לחש. "הייתי לגמרי נסער. האשמה, הזיכרונות." הוא נשם עמוק לפני שהמשיך. "אחרי הניתוח, כשסוף־סוף הרשו לי לראות את רייצ'ל, היא סיפרה לי שאיבדה את התינוק שלי."

"היא הייתה בהיריון?" שאלתי ונדהמתי מהאירוניה הפתאומית של מצבנו. התרוממתי והאזנתי בקשב רב עכשיו. "ממך?" הדם שלי קפא מהמחשבה ושחררתי את ידו כשהבטתי בו במבוכה.

"ככה היא סיפרה לי," אמר קייל בקדרות. "זה היה נוח, בהתחשב בעובדה שסבא שלי זה עתה הוריש לי הון. היא השתמשה בקלף התינוק, כנראה רצתה שאממן אותה. הייתי צעיר ונפלתי בפח."

נרתעתי והוא שם לב.

האם כך הוא הרגיש כלפיי?

האם הוא חשב שרימיתי אותו?

הוא לקח את ידי וכיסה אותה בשתי ידיו כשהתכופף לעברי. "היא שיחקה בי, לי. האמת, בשנינו. בי בשביל הכיף ובאח שלי בשביל מה שרצתה לקבל. היא כנראה שמה את הביצים שלה בסל הלא נכון. היא חשבה שאבא שלי או אחי יירשו הכול." הוא נאנח והניד בראשו כשאחז שוב בידי. "אני לא יכול להאשים אותה שהיא חשבה ככה. מי היה מהמר שאני אירש הכול? אפילו אני פקפקתי במניעים של סבא שלי."

"אולי בדרך הזאת הוא ביקש להתנצל בפניך על הבן העלוב שלו." הנחתי את ידי הפנויה על פי.

לא הייתי צריכה להגיד את זה.

"אולי." קייל חייך בעדינות והשפיל מבט אל ידינו המחוברות.

נהניתי בצורה מוגזמת מהאופן שבו הוא ליטף את גב כף היד שלי בעזרת אגודלו.

משכתי את ידי.

הוא קימט את המצח, אבל לא שאל שאלות. במקום זה, הוא המשיך לצלול אל החלקים האפלים ביותר של עברו. העבר שחסם בפניי במשך תקופה ארוכה מדי. "היא סיפרה לי שנפצעה קשה בתאונה ועברה כריתת רחם. לא הטלתי ספק. הייתי שקוע מדי באשמה שלי. הרגשתי שזה נגע בי במקומות הכי כואבים, את מבינה? הרסתי את החיים של אימא שלי ואז... חשבתי שהרגתי את התינוק של רייצ'ל ואת הסיכויים שלה ללדת. הרגשתי אשמה איומה, לי. חשבתי שהרסתי אותה, שהחרבתי לה את החיים."

הוא הביט בפניי. העיניים הכחולות החודרות שלו לכדו ושאבו אותי לתוכן.

הייתי המומה. "שום דבר מזה לא היה אמת?"

הוא הניד בראשו. "הכול שקרים. אף פעם לא היה תינוק, וגם אם כן, הוא לא היה שלי. השתמשתי בקונדום כששכבתי איתה. תמיד השתמשתי בקונדום."

לא תמיד.

הוא לא השתמש בו בפעם הראשונה ששכבנו יחד. בלילה שנתתי לו את הבתולים שלי, ובתמורה הוא העניק לי תחושת דחייה ופצע עמוק בלב.

אלוהים, איזו טיפשה הייתי.

הייתי צריכה לדעת באותו לילה. הייתי צריכה להתרחק ממנו במקום לחזור שוב ושוב במשך חודשים.

"זה היה הניסיון הנקמני של רייצ'ל להחזיק בעתיד של עושר ומותרות שבנתה לעצמה בראש," המשיך קייל. "היא עברה ניתוח בטחול, נסיכה, לא יותר. היא ידעה שלא הייתי רציני לגביה ולכן הטילה עליי את האשמה, הכריחה אותי להיכנע, השתמשה באשמה שלי כאמצעי ללכוד אותי במערכת היחסים המקולקלת שראית בחצי השנה האחרונה."

התקשיתי להתמיד בכעס שלי כשראיתי את הבעת הכאב על פניו.

בקולו הייתה נימה של ייאוש, כאילו התחנן שאבין.

רציתי... אבל פשוט לא יכולתי.

הוא נאנח בכבדות. "באותו זמן, הייתי מוכן להבטיח לה הכול. חשבתי שהרסתי לה את החיים. ויתור על החופש שלי נראה כמו הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי לכפר. כשהיא התחילה לבכות שאף גבר לא ירצה אישה עקרה, הבטחתי לה שאעמוד לצידה. הסכמתי להסדר שכשיגיע היום שבו ארצה להתחתן... אעשה את זה איתה.

"את צריכה להבין, גם אני לא נולדתי לחיי עושר. לא הבנתי למה נכנסתי כשפגשתי אותה. לא הכרתי נשים תאבות בצע כמו שמייק הכיר. לא היה לי מושג מהחיים שלי והיא ידעה את זה. הרגשתי שהייתי חייב לה, ולכן הבטחתי. לא אהבתי אותה. לא ציפיתי לאהוב אף אחת. לא ציפיתי שתיכנסי לחיים שלי בקיץ שעבר ותהפכי אותם על פיהם."

"מייק?"

המוח שלי נתקע על השם הזה. לא האמנתי. "מייק הוא אח שלך?"

קייל הנהן בבלבול. "כן, חשבתי שאת יודעת?"

לא, לא ידעתי. כי הוא לא סיפר לי. הוא לא סיפר לי שום דבר. עוד דוגמה לזה שקייל חסם אותי. הנדתי בראשי.

כמובן, עכשיו הבנתי הכול.

העוינות בין קייל למייק תמיד נראתה... אישית כל כך.

שם המשפחה של מייק היה הנדרסון.

כן, רשת המלונות הנדרסון.

איך לא קישרתי עד היום?

כי הייתי טיפשה, זו הסיבה. הייתי שקועה מדי בקייל קרטר ולא הצלחתי לראות או אפילו לחשוב בהיגיון.

היו להם שמות משפחה שונים כי האימהות שלהם שונות. מייק גדל במשפחה. קייל ננטש. כמה הייתי עיוורת.

"מצטער, נסיכה, הייתי צריך לספר לך קודם."

כן, בהחלט.

קייל היה צריך להזהיר אותי, וגם מייק. מייק ואני היינו חברים. הכאיבה לי מאוד המחשבה שאכלתי ארוחת צהריים עם מייק כל יום בעבודה והוא מעולם לא הזכיר את העובדה שהוא וקייל אחים. לא ציפיתי שיספר לי את כל עלילות חייהם, אבל היה נחמד אם היה מזהיר אותי.

חסמתי את המחשבות וניסיתי להקשיב לקייל שדיבר במהירות. "כשחזרנו מהביקור אצל אבא שלך בלואיזיאנה, אחרי כל מה שעברנו... לא יכולתי לשאת את זה יותר, לי. היית שלי. היית יותר ממה שאי פעם חשבתי שיהיה לי. רציתי אותך כל כך, אבל הייתי לכוד. הייתי צריך מוצא. התוודיתי בפני לינדה, סיפרתי לה הכול. היא חקרה, יצרה קשר עם אימא של רייצ'ל וגילתה את האמת על הניתוח שלה. אם לא הייתי מספר ללינדה, עדיין הייתי לכוד. בלילה שנטשתי אותך במסיבה גיליתי את האמת. לינדה התקשרה אליי באותו יום וסיפרה לי שכל מה שחשבתי במשך שנתיים היה שקר."

הוא הפסיק לדבר לרגע, התכופף ואחז בסנטר שלי בעדינות, הכריח את עיניי לפגוש בעיניו.

"עזבתי את המסיבה עם רייצ'ל כי רציתי לסיים איתה את הקשר סופית ולא משום סיבה אחרת. לא נגעתי בה ולא אגע בה שוב. רציתי להיות איתך. אני עדיין רוצה. את תמיד היית היחידה, לי. מהרגע הראשון שראיתי אותך במטבח שלי באותו לילה ראשון. שברת אותי באותו לילה, מותק. רוקנת לי את האוויר מהריאות. לא נשמתי מאז."

הוא דיבר, אבל לא הצלחתי לשמוע את מה שהוא אמר. משהו כאן לא היה תקין.

אם לא הייתי מספר ללינדה, עדיין הייתי לכוד עכשיו.

פתאום, הרגשתי קור בעצמות.

המילים האלה, ההודאה הפשוטה הזאת בבגידה התעלתה על כל האשמה וההתנצלויות שלו.

בין שהתכוון ובין שלא, המשפט הזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של מערכת היחסים שלנו.

לא יכולתי להיות לידו יותר. לא הכרתי את הזר שמולי. הוא ידע על כל האפלה בתוכי. אני לא ידעתי כלום. "לא." כבשתי את הדמעות במצמוץ. "לא, קייל."

הוא התרחק ממני בהפתעה. "לא? למה את מתכוונת?"

הוא לא הבין, הוא לא הבין כלום. "אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה איתך. אני לא יכולה." לחשתי. רק רציתי שהוא ילך.

הוא העביר את ידו בשערו כמעט בפראות. "את לא יכולה להרחיק אותי. זה לא יעבוד. אני שלך. את תקועה איתי. לא אעזוב אותך שוב." איך הוא היה יכול להגיד לי את הדברים האלה? הוא יצא מדעתו?

הבטתי בו. ראיתי ניצוץ נחוש בעיניו. "תקשיב, אני לא שלך ואני לא משחקת את המשחק הזה איתך יותר, קייל," אמרתי חלושות. "אני תמיד מפסידה ואני עייפה מדי. אין לי כוח לקום שוב."

הייתי צריכה להיות לבד כדי לחשוב על הכול. לא יכולתי לעשות את זה כשהוא לחץ עליי.

ידעתי שאם הוא לא יעזוב בקרוב, איכנע. אתמוטט ואשנא את עצמי בגלל זה.

הוא קיבל החלטה במסיבה ובכל פעם אחרת שבה הטעה אותי בכוונה ושיקר.

עכשיו אני הייתי צריכה לקבל החלטה.

"זה נגמר. לא משנה מה היה בינינו, אני לא רוצה את זה יותר." למילים היה טעם מר על לשוני, והלב שלי צעק עליי להפסיק.

כל אינסטינקט ודחף בגופי מחו על ההחלטה. אבל מוחי, הכלי החיוני שנעדר ברגעי קבלת ההחלטות הקודמות שלי לגבי קייל קרטר, היה נחוש.

החלטתי ולא הייתה דרך חזרה.

הוא רעד בכל גופו לשמע המילים שלי. "את לא מתכוונת לזה, לי. היא חסרת משמעות מבחינתי. אני מצטער שלא סיפרתי לך הכול מההתחלה, אבל את הופעת ואני לא ידעתי... אף פעם לא הרגשתי..." הוא סינן. "פאק, הכול מאוד מסובך."

"זה לא משנה אם אני יודעת מה קרה הפעם או לא," התייפחתי. "אני יודעת מה קרה בכל פעם אחרת. וכל השקרים והסודות? אני לא יכולה להתמודד איתם יותר. היא סיפרה לך שקרים נוראים, קייל, איומים, אבל אתה עשית לי בדיוק את אותו הדבר. שיקרת לי, שוב ושוב. במשך חודשים יכולת לספר לי את האמת, אבל לא סיפרת. איך אני אמורה להתגבר על זה? כל מערכת היחסים שלנו התבססה על שקרים. והקטע הכי גרוע בכל הסיפור הוא שסיפרת ללינדה."

עצרתי וניגבתי את הדמעות. "סמכת על לינדה והתוודית בפניה במקום בפניי. אני חושבת שזה מה שהכי מכאיב לי. העובדה שבקושי חשבת עליי. אני מאוהבת בך, קייל. היה לי הרבה יותר קל בחיים אם הייתי יודעת את האמת. הייתי מבינה. אם רק היית מדבר איתי בכנות מההתחלה... לא נתת לנו סיכוי. לא היה לי מושג למה נכנסתי, או עם מי הייתי בקשר... ואם לינדה לא הייתה מגלה את האמת, היית ממשיך לשקר לי, להסתיר אותי. ואז יום אחד היית עוזב אותי." ידעתי שזה נכון. הוא כבר עשה לי את זה פעמים רבות.

"היית עוזב אותי בשביל רייצ'ל," לחשתי. "היית עוזב אותי בגלל ההסכם המטופש שלך והייתי נזרקת כמו צעצוע ישן. אולי רק עכשיו, בגלל שאני בהיריון, אני מבינה את זה היטב, אבל זה לא נכון. אנחנו לא מתאימים, קייל. שיקרת לי. אני לא מוכנה להיות הבחורה הזאת יותר."