קוראים לזה אהבה

קוראים לזה אהבה

אהבה אף פעם לא מתה.

ואם היא מתה אז היא מתה מוות קליני כזה עד שהיא קמה שוב לתחייה.

אהבה אף פעם לא נגמרת, היא עוברת מהצגה של רגשות וחוויות להצגה של געגוע וזיכרונות.

אהבה זה כללי מדי וכל אחד יכול לפרש אותה אחרת.

לכל אחד מאיתנו סוג דם ורגש שונה בתוך הלב.

אין דבר כזה אהבה לא אמיתית.

ואם יש דבר כזה אז זאת לא אהבה, זה ריגושים זמניים שמספקים אינטרסים.

אהבה לרוב גומרת לנו את האנרגיות,

מורידה אותנו לקרקעית בלי טיפת אוויר לנשום,

ולפעמים מרגישים שזהו, שהגיע האדם הנכון בזמן הנכון עם הכי הרבה פוטנציאל שהכול יהיה נכון.

אבל לאהבה יש חוקים משלה וכמו תמיד היא מפתיעה.

ולמרות כל החסרונות והסיכונים שיש באהבה, יש מישהו שלא רוצה להתאהב? שלא רוצה שיאהבו אותו בחזרה?

יש מישהו בעולם הזה שלא רוצה להרגיש שייך?

להתחמם בחיבוק של איזה פרטנרית טובה, הכי טובה ויפה בעולם?

לשבת עם השותפה של החיים שלך לשיחה על העבר, לצחוק על ההווה ולחלום ביחד על העתיד.

אהבה לא נמדדת ונספרת בכמות, אלא באיכות.

ואיכות לא נמדדת במילים ובמעשים אלא בחיבור טוב,

ביכולת להבין בלי מילים,

בלהקשיב בלי לרצות,

בלתת בלי חצי אינטרס לקבל בחזרה,

בלתמוך ולפרגן.

אהבה באה לידי ביטוי כשהופכים בעיה של אחד מבני הזוג לפתרון ולא לנטל.

האהבה מטלטלת ומטשטשת.

מובילה אותנו לצמתים שלא פגשנו מעולם.

כולם היו מוכנים לשלם את כל הכסף שבעולם לרופא שיטפל בלב השבור שלנו,

אבל אנחנו שוכחים שהזמן הוא הרופא הכי טוב ללב הפצוע שלנו.

וכמה קלישאות.

נמאס מכל הסיסמאות האלה...

אהבה יכולה להיות הדבר הכי כיף בעולם לרגע קצר או ארוך אבל בשנייה אחת יכולה לגרום לנו לשנוא את כל העולם והכי הרבה את עצמנו.

מי מתנגד לאהבה?

אנחנו נצליח להתמודד ולהיאחז באהבה כלפי אחר רק ביום שנאהב את עצמנו לא פחות ממה שאנחנו רוצים וצריכים שיאהבו אותנו.

אהבה וגעגוע רודפים זה אחר זה.

הדבר שהכי קשה באהבה זה לפחד לדעת שלא אוהבים אותנו בחזרה.

הדבר שהכי קשה בגעגוע זה שאי אפשר לשתף

את מי שמתגעגעים אליו.

אהבה יכולה להיות הכי חזקה בעולם, אבל כשמגיע הגעגוע זה טורף את הקלפים.

אין דבר יותר חזק מגעגוע,

כי הוא מוביל אותנו למין חדר בריחה כזה.

מלא באי־ודאות ובטירוף.

זמן שעוצר ולא עובר.

זיכרונות,

ריח של בדידות,

ומשאיר לב חצוי בזמן שהחצי השני נמצא אצל מי שמתגעגעים אליו, בלי שהוא בעצמו אפילו יודע.

אנחנו מעריצים של אהבה.

את הגעגוע אנחנו פחות מעריצים, אולי רק אם אנחנו יודעים שמתגעגעים אלינו בחזרה.

אהבה זה הדבר הכי יפה וכיף בעולם.

געגוע קצת פחות.

אבל תמיד צריך לזכור שעדיף להתגעגע לאהבה,

מאשר לאהוב את הגעגוע.

גן שעשועים

כבר שעה שאני לא מצליח להירדם.

ואני מנסה, נשבע לך.

הראש שלי על הכרית והמוח שלי כבר נוזל על כל המיטה מרוב המחשבות.

והלב שלי,

הלב שלי לא מפסיק לפזר את הרגשות שלי בכל הגוף כמו קונפטי.

בכוח.

בכוונה.

עד שזה מגיע לראש ולמוח השפוך שלי.

אני עוצם עיניים ומתהפך איזה עשר פעמים בדקה כי כל מה שאני רואה זה אותי ואותך ואותנו כמו פעם,

הכי יפים ביחד, לבד או מול כולם.

מחייכים בתמונות חיוך כזה שצריך לנגב לנו את הטירוף ואת האושר מהפרצוף.

ואני מת מפחד, כי חזרת לי לחיים באופן בלתי צפוי.

ואת מבלבלת אותי, מאמי.

אמרתי לך, אני אוהב אתגרים אבל לא הרפתקאות מהסוג הזה.

הלב שלי זה לא גן שעשועים ואין לי מספיק זמן לתת לך לטפס ולנסות את כל המתקנים.

כבר עשו את זה לפנייך והרסו לי כמה מהמתקנים שהכי אהבתי.

אז למה לבלבל? למה לטשטש? מה את וודקה?

אני מרגיש כאילו אני רב חובל על ספינה עמוסה באנשים ויש מזג אוויר סוער –

סופות, רעמים, ברקים, גשמים, מערבולות.

אבל במציאות המדומיינת כרגע אני בסך הכול רב חובל על הספינה שלי או שלנו, והיא עמוסה ברגשות במקום באנשים,

ומזג האוויר הסוער הזה זה הבלבול שיש לכל אחד מאיתנו מאז שהכול נפתח לנו מחדש.

את אהבת חיי.

זה ידוע וזה חרוט אצלי בלב כמו הקעקוע הכי יפה בעולם.

לפעמים אני נרדם עם התמונות שלנו כמו איזה אהבל נרקומן.

כמו תינוק שחייב מוצץ לפני שהוא נרדם.

כמו סיגריה שחייבים אחרי האוכל או בבוקר עם הקפה והמוזיקה באוטו.

כמו שאני ואת זה סיפור שעדיין לא ידוע מה הסוף שלו.

ואני, אין לי מושג אם יש לו סוף בכלל.

ואל תעזי לשאול אם אני רוצה שיהיה לו סוף בכלל כי אין לי אומץ לענות לך על זה.

והינה, בינתיים אני מתהפך שוב, פותח את העיניים ומסתכל על הצד שהיה שלך במיטה שלי.

ואני קולט שאת לא פה.

אולי רק בדמיון שלי או בתוך הרצון של הרגשות והמחשבות המשוגעות שלי.

ובתמונות בטוח תמיד תישארי שלי.

ורק שלי.

גם בזיכרונות, גם במחשבות ואולי קצת ברגשות.

וקצת בגעגוע, עד שהזמן יחליט שהוא מפסיק להכאיב לי ויעבור לקורבן הבא.

אבל במציאות לא בטוח שתישארי שלי.

לא יודע אם אני יכול להשלים עם זה, אבל לפחות כבר היית שלי.

ורק שלי.

ועד שנגיע לסוף הסיפור שלנו אני אמשיך לדמיין מציאות של אהבה איתך.

עד שהמציאות תכריח אותי לדמיין אהבה אחרת.