הליווי

מבלי שבחרתי בכך בעצמי, הוּבלתי בשל רצף של אירועים ורצונו של חבר, ללוות אותו אל מותו. תמכתי בו במחלתו, בסבלו, עד לסופו, מפני שכך רצה. במשך שבועות אחדים, הייתי עד לפסיעתו בנתיב לעבר מה שהוא כינה ה״מחיקה״ שלו, כאשר הוא וכל החברים הסובבים אותו באותו זמן ידעו שהמונח היה משולל מכל מובן או שלפחות היה יכול להשתמע אחרת.

בימיו האחרונים הוא אמר לי, הוא, שהיה סופר, שלא היה לו הכוח לתאר את אשר חווה ושאיש לא יוכל לתאר את מאבקו במוות כשהיה בבית החולים. הוא אמר לי שעוד חבר שגם הוא סופר, שליווה אותו לאורך כל מחלתו, ואנוכי הכרנו היטב את הדברים שראינו כדי לספרם. זו היתה קריאה לעזרה.

אני יודע שאין להפריז בחשיבותן של בקשות אחרונות. אעשה ככל שביכולתי שלא למעול באמון שניתן בי, למרות שהכתיבה במקומו נראית לי מלכתחילה כמעילה באמון. זו תחושה, שבין אם היא מוצדקת ובין אם לאו, אצטרך להתמודד עימה.

אני שב ואומר, זה אינו מצב שבחרתי בו. במשך המהלך הבלתי נמנע של מחלתו נוצרה רשת מצומצמת של קשרים טלפוניים, קבוצה קטנה של חברים שלה הוא דיווח פחות או יותר על מצבו, מבלי להעריך את ההשלכות ומבלי לשלוט בחשאיות הדברים. בינינו, קבוצת אנשים שהכירו זה את זה באופן לא בהכרח אחיד, מצאנו עצמנו משווים לעיתים את המידע שאותו ניתחנו באופן ריאליסטי ופסימי למדי, לעיתים משקרים לעצמנו ולא אחת משקרים גם לו, מפני שחשבנו, בצדק או שלא בצדק, שזה מה שאנחנו אמורים לעשות ושלכך הוא גם ציפה. לא היה לנו כל מושג באשר להתפתחות המדויקת של המחלה. ובכלל, מי ידע בדיוק? לא הוא וגם לא הרופאים.

ככלל, אני לא הייתי זה שהתקשר פרט למקרים שבהם דאגתי מאוד, וגם זאת רק אחרי דממה ממושכת (בת יממה שלמה). הוא היה זה שהתקשר אליי, לפחות פעמיים ביום, ברגע שהוא התעורר ולקראת שבע בערב. זו היתה תדירות ההתקשרויות שלו אליי. בחודשים האחרונים הן רבּו במהלך היום. למרות שאיני גר בגפי ושאני עוסק בפעילות מחשבתית הדורשת מידה רבה של ריכוז ובנוסף איני מוגן על ידי שום משרה קבועה ולא על ידי סדר יום מוכתב מראש, נכנעתי לגחמותיו ולקצב שלהן, מפני שהאימה היתה זו ששלטה לחלוטין בגחמות אלה ולמרות אופיין העריץ והקשה הן היו מוצדקות, לפחות בעיניי.

את האימה הזו, לא המענה שלי ולא זה של החברים האחרים שאליהם פנה יכלו להשקיט. הוא ידע הרבה יותר מאיתנו על תוצאות הבדיקות שדווחו לו ללא רחם ושאותן קיבל בהכנעה. הוא פענח אותן בחוכמה ובסמכותיות, שכן על רופאיו נאסר לטעת בו אשליות. אבל את האשליות, שהרפואה סירבה לטעת בו, הוא רצה במידה מסוימת לקבל מאיתנו, ואני מהרהר כעת בכך מפני שאני הייתי זה שהוא רצה ליד מיטתו. הנסיבות הללו אפשרו לי להיות כן יותר, זמין יותר ולקיים איתו סוג של תקשורת קלילה יותר. יתרה מכך, מבין חבריו, אני הייתי היחיד שהיה שותף לתחומי העניין האינטלקטואליים שלו וניהל אותן אורחות חיים. מבין חבריו, אני הייתי המבוגר ביותר. הכרנו זה את זה עוד לפני שהתחלנו לפרסם. צפינו איש ברעהו בתהליך הכתיבה. בעבור שנינו הכתיבה היתה מערכת יחסים היולית עם העולם.

זה יכול להישמע מוזר שלמרות כל כך הרבה שיחות טלפון בינינו, היה לי מושג כל כך קלוש על מחלתו. רק כשעברתי על יומניו נוכחתי לדעת שהיו בהם רמזים, ורק כחודשיים לפני מותו הוא התייחס באופן ספציפי לעניין. ואז הוא סיפר הכול. המִספָרים, שמות התרופות, הבדיקות, הפחדים, סימני האזהרה, ההשערות והטיפולים האפשריים.

הוא דייק באופן גחמני בכל הפרטים שמסר. אולי מפני שלא זכר אם סיפר לי פרט זה או אחר או למישהו אחר. אולי חשב שהסתיר ממני משהו שלמעשה כבר סיפר. ואולי בסופו של דבר גם אני לא רציתי לשמוע ולדעת. כשהשפה שלו נהייתה רפואית מדי, התקשיתי לעקוב אחריו. לא הייתי בשל להכיל התנסחויות כל כך אכזריות. הייתי זקוק למתורגמן, כלומר לרופא, אך הוא היה היחיד ששוחח עם רופאיו.

הוא רצה בנוכחותי הקבועה רק כשמותו הפך לוודאי. זו היתה דרכו לוודא שדבר לא יחמוק ממני עד לדממת מותו. ברגעים שבהם צפיתי בצוות בית החולים, שכלפיהם הוא עצמו היה לעיתים ביקורתי ולעיתים נלהב, לא חשבתי כמובן שזה יהיה חומר לספר. אך זמן קצר לאחר מותו, בימים שבירים שבהם היה קשה לעצור את הדמעות, ברגעים בודדים, בהיזכרות בלתי רצונית ברגעים האחרונים, הגעתי לכתוב על מחלתו ועל כוחה של הספרות להתוודעות למחלה (באופן בלתי תלוי במקרה הספציפי שלו). תמיד היתה לי וודאות בכך, שלא משנה מה אכתוב, שהספרות אינה מסך המסתיר את המציאות, קשה ככל שתהיה, ואכן היתה אימתנית באופן שקשה להעלות על הדעת. הספרות חושפת את המציאות ומהווה המשך שלה. זה כוחנו היחיד.

בעיצומה של כתיבת שורות אלה, נראה לי בלתי אפשרי לשלב בין התנסות לבין בִּדְיון. אינני סבור שהסיפורת חותרת תחת האותנטיות של הספרות. כמו כל הסופרים, כבר עשיתי בספריי שימוש רב בחיי, שיניתי בחופשיות, הרשיתי לעצמי להתיק ולעבות חלומות. כאן, אני לא מתכוון לעשות כך, למרות שאני מודע לכך שיהיה כאן סוג של בימוי. והוא למעשה כבר החל.

ערב אחד, ארגנו בביתנו מסיבה, שאליה היה בלתי אפשרי להזמין אותו, לא רק בשל מצבו הגופני, אלא משום היעדר החירות הנפשית שבה הוא היה נתון ככל שהתקדמה מחלתו. ידעתי שבכך שאני מארגן מין מסיבה כביכול עליזה, אני מסתכן בכך שהוא יתקשר באמצע. זה אפילו לא היה סיכון: זה היה בלתי נמנע שהוא יתקשר.

הגענו לשלב של תלות הדדית כזו שהעצמאות שלנו נשללה מאיתנו. שום תנועה שלי לא נסתרה מעיניו. הוא היה לרוב אדיש לעיסוקיי, למפגשים המקצועיים שלי, לחיים שהם מחוץ לחייו, כלומר לכל מה שאינו שייך למחלתו או לעיסוקו.

כל עיסוקו המקצועי, כפי שאני אגלה במשך הזמן, היה מטאפורה למחלתו, לחרדה שלו, שהעיבה על כל החלטה בחייו המקצועיים. זו היתה אנלוגיה פשוטה: קשר עם חרדה אחרת, עמוקה יותר, ״סופית״ יותר. דרך הקשר המטאפורי הכפול בין עיסוקו למחלתו, הבנתי את מחלתו ואת מהלכה, שהיו בלתי מובנים בעבורי. במשך שיחות הטלפון שלו, דאגותיו תורגמו מיד לסימפטומים, לתסמונות.

באותו ערב, עוד לפני שהחלו האורחים להגיע, הוא התקשר. כבר החשיך. דיברנו באותו יום פעמים מספר, כפי שעשינו בכל יום בשנים האחרונות. הוא היה חלש וחולה מאוד. ה״תוצאות״ שלו היו רעות מאוד, אך לא הבנתי מעבר לכך. הוא אמר שהערכים רעים, כמו שמדברים על נתוני מכירות, על עותקי ספרים, על אוצר מילים או מחשבות וטרדות שהיו מוכרים לשנינו. הוא שיחק בדו־משמעות הזו. אולי באופן לא מודע. אלא אם כן חשב שאין טעם להרחיב ולפרש. מי יודע מהו הגבול שמעבר לו המצב יכול להיחשב לדרמטי. האם הוא עצמו ידע זאת?

הוא הבחין בדאגה שנשמעה בקולי למשמע החדשות הרעות. כשהחרשתי הוא ציווה עליי מעברו השני של הקו לדבר. בשתיקתי הוא חש את גודל הפורענות שתיאורי כאביו הרבים והבלתי צפויים מראש המיטו עליי ועל חבריו.

יום אחד חשב ששמע אותי בוכה. לא, לא בכיתי. הדמעות הגיעו אחר כך. אני תוהה לגבי העיתוי של הבכי, מה גרם לו, לפי איזה כלל הוא מופיע ולאחר מכן כיצד הוא פוסק. אינני בוכה עוד. אך כאשר הוא שאל אותי אם בכיתי, הבנתי שהוא חשש שאני נואש יותר ממנו.

בשנה שעברה, גם הוא בכה. הוא סיפר לי על כך. הוא אמר: ״יללתי.״ הוא אהב להשתמש בסלנג מימי התיכון, משנות התיכון שלו, שהיו ארבע שנים מאוחרות משלי. תוצאות הבדיקות גרמו לו ליילל. הפחד מפני עיוורון, ואחר כך העיוורון במציאות. הבשורה על טיפול חדש, ואחר כך הטיפול במציאות. הפחד מפני אשפוז, ואחר כך האשפוז עצמו.

ערב אחד הוא אמר לי במין ניצחון והקלה שיש לו אלח דם ושהוא צריך להתאשפז. הוא היה עייף מאוד במשך כל היום, אבל זה נמשך כבר זמן רב ולכן לא התייחסנו ברצינות, לא הוא ולא אני, לתנודות במצבו. חלפו פחות משבועיים מאז שוחרר מבית החולים ושוב חזר אליו.

אני מנסה להיזכר כמה פעמים הוא שכב בבית החולים, אך לא אוכל לדייק, אלא אם אתחיל למנות את כל ההתרחשויות על פי סדרן. אם הוא היה עדיין בחיים והייתי שואל אותו הוא היה עוצר אותי ביבשושיות האופיינית לו: ״תפסיק!״, וממשיך בתלונה כוללת על חוסר ההבנה של כולנו, החברים שלו שליוו אותו בגסיסתו, שהשתוממו מכך שהוא היה בעצם שניים: החולה וזה שתיאר את מחלתו. חבריו של החולה צריכים ללמוד שמולם נמצא רק אחד, זה הסובל. ולא כפי שאצל האדם הבריא, יש זה שחי וזה המתבונן בחייו.

ההחלטה שלו לשתף בסוד מחלתו רק מספר מצומצם של בני משפחה הקשתה עלינו לא אחת. מכיוון שהוא החליט להתעלם ממחלתו בקשריו עם אחרים, היה לנו לעיתים קרובות הרושם — לעיתים קרובות מדי, עד שחשנו עצמנו כקורבנות האשליה הזו — שהוא רואה במחלתו תופעה אובייקטיבית שלא לומר חיצונית לו. מצידנו ובייחוד מצידי העיד הדבר על נאיביות אבסורדית. היות שהוא רצה לשלוט בסימנים החיצוניים של מחלתו ובפרשנות הפומבית האפשרית להם, נראה לנו לא פעם שהוא בעצם שולט במהלך מחלתו ובעוצמתה.